תשרי י"ט תשרי - הגאון החסיד מווילנא. (1 צופה)

[שירת העשבים]

י"ט תשרי התקנ"ח - הגאון החסיד רבנו אליהו ב"ר שלמה זלמן (קרמר?) מווילנא.

 

[שירת העשבים]

יש סיפור על הגאון מוילנא, שמעתי אותו ממישהו ששמע מר' שלום:

הגאון לא היה נעזר ברופאים – "מה חלק ברופאים בבית עושי רצון השם". פעם סבל מדלקת אזנים קשה. כיון שלא הלך לרופא, סיפרו לו בני ביתו שיש אשה שמרפאה באמצעות לחש. הגאון הסכים שהאשה תבוא לביתו. הוא פנה אליה וביקש לדעת מהו הלחש, אולי חלילה זה שם טמא. אמרה: "הרי זה מקור פרנסתי היחיד, ואם אגלה את סודי אני עלולה לאבד את מטה לחמי"… אבל כמובן אין לחשוש מהגאון שיעשה שימוש לרעה בלחש ויגלה אותו ברבים.

גילתה האשה לגאון כיצד עובד הלחש: "אני נוטלת בידי כוס מים, מברכת 'שהכל נהיה בדברו' ושותה. זה הכל… וזה עובד!"

שאל הגאון: "מי גילה לך את הלחש הזה?"

"הריבונו של עולם!"

וכך היא מספרת: "הייתי ילדה יתומה, אבי נפטר. נשארתי ללא פרנסה. נכנסתי לבית הכנסת, פתחתי את ארון הקודש ובכיתי לה' 'אין לי פרנסה'. פתאום אני שומעת איזו בת קול שאומרת לי: 'תגידי שהכל נהיה בדברו, לרפואת בני אדם ותהיה לך פרנסה ברווח'. ככה אני מתפרנסת לא רע כבר שלושים שנה".

שמע הגאון את סיפורה ופרץ בצחוק, ומן הצחוק התפוצצה המוגלה שבאזנו. הוא כבר לא היה צריך את הלחש כדי לרפא את אזנו…

שאלה האשה: "למה הגאון צחק?" ואז הוא סיפר: "אני הייתי הבת קול… הייתי שם בבית מדרש, שמעתי יהודיה בוכיה, לא יכולתי ללמוד. שמעתי שהיא צועקת 'פרנסה', פרנסה', ואמרתי: 'אם את צריכה פרנסה תגידי שהכל נהיה בדברו, זה יעזור לך'. לא חשבתי מראש ולא תכננתי מראש לומר את הדברים, זה מה שיצא לי מהפה באותו רגע כדי להפיס את דעתה של האשה".

הגאון לא חשב ולא התכוון, אבל "ככל היוצא מפיו יעשה" – אחרי שהדבר יצא מפיו, הקב"ה קיים את דבריו.

(יחי ראובן – פרשת פנחס ומטות)


הגר"א מוילנא לחש מרפאה רופאים שופטים

 

[שירת העשבים]

"ומי לנו גדול בין תלמידי הגר"א, כתלמידו המובהק רבי חיים מוולאז'ין, בעל 'נפש החיים', שכותב בהקדמתו לפירוש הגר"א על ספרא דצניעותא, סיפור מופלא ונורא מרבו הגר"א, אשר תסמרנה שערות הראש למשמע גודל קדושת אדוננו הגר"א, והעובדה שהגר"ח מוואלזין הטריח עצמו לכתוב את הסיפור, מלמדת אותנו את העניין הזה של גודל מעלת סיפורי הצדיקים, ויש באמתחתי עוד דוגמאות רבות כאלו, אבל תכלה היריעה ולא יכלו הסיפורים.

"אני ממליץ בכל לב למי שיש תחת ידו את הספר, שיעיין בעצמו בהקדמה וירווה נחת", אומר הרב גולדברג, "אבל אספר זאת כאן בשפה המדוברת בימינו, למען יוכלו הכלל להפיק תועלת מהסיפור המופלא הזה.

"את הסיפור מספר הגר"ח זצ"ל, כתגובה לשמועות שנפוצו באותה עת כאילו הגר"א לא העריך את רבינו האריז"ל חלילה וחס, והגר"ח כותב מילים מאוד מאוד חריפות על מי שמוציא דיבורים כאלו מפיו, רחמנא ליצלן, כאילו הגר"א לא האמין בתורת האריז"ל, חלילה וחלילה.

"והוא מספר כך: 'נאמן עלי אבא שבשמים', כך הוא מתחיל את הסיפור, כדי להדגיש שמדובר בעובדה אמיתית ולא בגוזמאות חלילה, 'שפעם היה בווילנא איש אחד, שהיה חולם חלומות, והיה יודע בחלומותיו דברים נסתרים על אנשים אחרים, שאף אדם מלבדם לא ידעם מעולם, ובכל זאת הוא ידע נסתרות ממש. האנשים היו מפחדים מפניו, כי הוא היה יודע מה שהם עושים בחדרי חדרים, והיה ממש פחד לבוא לפניו.

"'הביאו את האיש הזה אל רבינו הגר"א, והוא אמר לגר"א: 'רבנו, אני רוצה לומר משהו לפניכם. ביום חמישי בשבת, ישבתם כאן בחדר, וחידשתם בפרשת 'האזינו', על פסוקים אלו ואלו, וישבו לצדכם הרשב"י מימין והאריז"ל משמאל"…

"מספר רבי חיים מוולאז'ין, שהגר"א מאוד התפלא איך האיש הזה יודע על כך, ואמר: 'הרי אני שילחתי מכאן אפילו את הגבאי שלי, כדי שלא יהיה איש עמדי באותו הזמן, ואיך יודע זאת האיש הזה מהחלומות שלו?'

"'וכשהגר"א הזכיר את החידושים שחידש', מספר רבי חיים מוואלזין, 'צהבו פניו והוא שמח מאוד מאוד, וניתן היה להבין מהשמחה העצומה שנראתה אז על פני הגר"א, שאכן היו אלו חידושים כל כך נפלאים עד שהיה ראוי לדרוש אותם בפני רשב"י'.

"הגר"ח משלים את הסיפור ואומר שהגר"א ראה בפניו של אותו חולם חלומות שהוא בעל מרה שחורה, והוא מבאר ש'בעל מרה שחורה' לפרקים חלומותיו אמתיים, ועל כן, למרות שחלומותיו של אותו בעל מרה שחורה אמיתיים היו, והוא באמת ידע נסתרות, הורה הגר"א לגבאי שלו לגרש אותו ולסלק אותו מביתו במהרה, כי הוא בעל מרה שחורה…
(רבי נח גולדברג - מתוך "דרשו")

 

[שירת העשבים]

ה'שאגת אריה' עשה הרבה שנים גלות, הוא לבש בגדים פשוטים כדי שלא יכירו אותו, והיה נודד מעיר לעיר, ובכל עיר היה ישן בבית הכנסת ומתנהג כאחד מהעניים. באחד ממסעותיו הגיע לווילנא. הגאון מווילנא ראה אותו ומיד זיהה אותו, והכיר שאדם זה אינו ככל העניים אלא מדובר בגאון ה'שאגת אריה'. כאשר שני גאונים כאלו נפגשים ומדברים ביניהם, אין צורך לומר שהדיבור הוא בדברי תורה, וכך שניהם עמדו זמן רב ודיברו בלימוד. לא קשה לתאר מה היה באותו זמן, בוודאי היו שם קולות וברקים עד השמים, כאשר השאגת אריה מוכיח בפלפוליו כשיטתו, הגאון בגאונותו מוכיח כדבריו, ובפרט שדרך לימודם שונה. בטח היה שם ששון ושמחה עם ויכוחים סוערים בלימוד, עד שהגיעו לעמק השווה. לאחר שסיימו לדבר בלימוד, הזמין הגאון את השאגת אריה לאכול אצלו את סעודת ליל שבת.

אמר לו השאגת אריה, שהוא קיבל על עצמו שכאשר הוא בגלות ואינו נמצא יחד עם אשתו, שלא לאכול בשולחן שיושבת שם אשה, ולכן הוא מוכן לבוא לאכול אצל הגאון בליל שבת, אבל בתנאי שלא תשב אשה על יד השולחן. (הוסיף הגרב"צ בהתפעלות 'תראה מי זה השאגת אריה, כזה קדוש! כזה טהור! הוא היה בגלות, מופקע מכל תענוגי העולם הזה, וכאשר הגאון בכבודו ובעצמו מזמין אותו לאכול על שולחנו, הוא מסכים לוותר על התענוג הגדול הזה, אם יושבת על השולחן אשה. ובאיזו אשה מדובר? באשת הגאון, שהיא בעצמה היתה צדקת גדולה, והראיה שהגאון בעצמו ישב בשולחן שבו היא יושבת').

אמר לו הגאון: 'בליל שבת זה הזמן היחידי בשבוע שבו אני יושב בשולחן יחד עם האשה, ולכן אני צריך לשאול אותה אם היא מסכימה השבת לא לשבת על יד השולחן בשעת הסעודה, אני לבד לא יכול להסכים לדבר הזה', (ושוב הוסיף הגרב"צ בהתפעלות: 'תראה מי זה הגאון, עד שיש לו הזדמנות לשבת בסעודה יחד עם השאגת אריה ולדבר בלימוד, ולא סתם לימוד, אלא לימוד עם השאגת אריה, ומי יכול לתאר איזה חידושים מופלגים עתידים להתחדש אז בסעודה! ובכל זאת אם זה על חשבון האשה – אז אין שום חשבונות, דבר ראשון צריך לשאול את האשה…) הגאון שאל את אשתו, והיא ענתה שהיא לא מוכנה לכך! כל השבוע היא לא רואה את הגאון, הוא יושב בחדרו ספון וטמון בתורה, ופעם אחת בשבוע יש לה את העונג לראותו – בסעודת ליל שבת, על התענוג הזה היא לא יכולה לוותר בשום מחיר…
(הגר"י לורנץ שליט"א שמע מהגרב"צ פלמן זצ"ל - מאתר "דרשו")

 

[שירת העשבים]

מסופר שבאחד הימים, כאשר רבנו הגר"א ז"ל היה שרוי בעיצומה של הגלות שערך, התנפלו שודדים על בעל הבית שבו התארח. הוא שמע צעקות נוראות ומהר לצאת מחדרו, לברר את פשרן. כשראו השודדים את התפילין, תכף ומיד הניחו לבעל הבית וברחו בבהלה מרוב פחד.

לאחר שנרגע, שאל בעל הבית את הגאון: "מה הוא הדבר שעשית? איך גרמת להם שיברחו מרוב פחד?". האכסנאי ההוא עדין לא ידע עם מי יש לו עסק, הוא לא הבין שמדובר ברבן של כל בני הגולה, וחשב שהוא סתם אורח, ולכן הקשה: "איך זה יכול להיות?".

אמר לו הגאון: "הרי זה מפוש בכתוב: : "ורָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ"…

עכשיו בעל הבית בכלל לא הבין, והוא חזר והקשה: "אם כן למה מהתפילין שלי הם לא נבהלו? מה יש בתפילין שלך שהבריח אותם?"

השיב לו הגאון: "רבי אליעזר הגדול לא אמר: 'אלו תפילין שעל הראש', אלא: 'אלו תפילין שבראש', הם לא התיראו מהתפילין שעל ראשי, אלו אינן שונות משלך, הם נבהלו ונרעשו מהתפילין שבתוך הראש שלי"…
(יחי ראובן)

 

[שירת העשבים]

אחד מגדולי תלמידי הגר"א, הלא הוא רבי ישראל משקלוב זצ"ל, מסר סיפור נפלא המעיד על גדלותו של רבו:

על בני ביתו של הגר"א נמנה רב גדול פלוני, שבימי חרפו זכה לשהות במחיצת הגאון ולצקת מים על ידיו.

פעם בפרוס חג הסוכות שמע הרב כיצד הגר"א מוכיח את תלמידיו שחובה על כל אחד מהם להיות בקיא לכל הפחות במסכת אחת בעל פה בכדי שלא לבטל מצוות "והגית בו" בעת לכתו בדרך או בשעה שאין הספרים מצויים.

בשמעו את הדברים יוצאים מפי הגר"א, התיישב הרב לחזור על מסכת סוכה שוב ושוב, עד שידעה בעל פה. הוא אפילו נבחן אצל חבריו שהעידו כי אכן שגורה המסכת על פיו.

בחול המועד סוכות, שעה שהסבו תלמידי חכמים סביב לשולחנו של הגר"א, בא הרב הנזכר והתפאר שלמד וחזר היטב על מסכת סוכה וכי הוא בקי בה בעל פה.

'רצונך שאבחן אותך על המסכת?' שאלו רבנו הגר"א.

'הרי ידעתיה כולה' השיב הלה.

'כמה מחלוקות שנינו במסכת זו, בהן נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, רבי עקיבא ורבי טרפון, אביי ורבא, רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע?'

לא ידע הרב להשיב תשובה ברורה.

פתח רבנו הגר"א את פיו הקדוש והחל מונה וסופר כמה פעמים נזכרו תנאים אלו, אמוראים הללו, הלכה זו, סוגיה פלונית ושיטה אלמונית. הוא פשוט ניתח את המסכת לנתחים.

בהמשך שיחתו שאלו הגאון למספר הסוכות הכשרות שיש בש"ס ולמספר הסוכות שאינן כשרות המופיעות בו, וכשתשובתו של התלמיד אחרה לבא, השיב הגאון: "סכת" (חסר "ו") – אלו כן מנין הסוכות הפסולות; "סוכות" – אלו מנין הסוכות הכשרות.

(ומתוק האור)

 

[שירת העשבים]

סחהגאון רבי נפתלי וויינטרויב, שבעת ששהה עם אביו הג''ר רבי שמואל וויינטרויב זצ''ל ראש ישיבת נובהרדוק בפינסק, בעיר וילקומיר.
ויום אחד שינה רבי שמואל מקומו (כמדומה שמפאת אבל על אמו) והתפלל במקום אחר בבית הכנסת
ואחר התפילה אמר שהיתה לו התעוררות נוראה שלא מעלמא הדין ולא בגדר הטבע כלל. ואין זה כי אם שהמקום אשר ישב עליו מקום קדוש ונורא הוא
ואמרו לו יושבי העיר, כי המקום בו ישב הוא חלק מתוספת בניה בבית הכנסת, שהרחיבוהו עד בית סמוך, ועד בכלל.
ומקובל וידוע בעיר כי בעת גלות הגר''א עבר בעירם ואירחוהו בחדר שעמד במקום ההוא בדקדוק.

 

[שירת העשבים]

מעשה מבהיל מרבינו הגר"א זללה"ה
והן כן שמעתי בעצמי סיפור נפלא מדודי הגאון האמתי מו"ה חיים ז"ל, שפעם נכנס רוח רעה באיש אחד בווילנא בחצר ביהכ"נ ונעשה שם רעש גדול
מקיבוץ המונים לראות הפלא ופתח רבינו חלון בית מדרשו שהיה שם בחצר ביהכ"נ והשקיף מה קול הרעש אז תיכף בראות איש הרוח את פני רבינו
התחיל לצעוק אתה הוא שמכריזין עליך למעלה הזהרו באלי' ובתורתו אם אתה תגזור עלי אך במאמר פיך בלבד (ר"ל בלא השבעה בשמות) שאצא מאיש
הלז אני מוכרח לצאת. והשיב רבינו ז"ל מעודי לא רציתי שיהיה לי שום עסק עמכם וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל.
ותשובתו זו התפרסמה בין כחות הסט"א, כי איזה משך זמן אח"כ נכנס ג"כ רוח רעה בנער ב' בק"ק נאוהארדק והיה בתוכו זמן רב והיה אומר ענינים
גדולים ונוראים ופ"א בחנו אותו אנשים להפחידו ואמרו לו כי נוליך אותך לווילנא לר' אלי' חסיד והוא אם ירצה ודאי יגרש אותך מהנער הלז, השיב הרוח
אמת שאנו יראים ממנו מאד אבל הובטחנו מאתו שלא יהיה לו שום עסק עמנו:
הגה"ה חזרו ושאלוהו מדוע אתם יראים ממנו הלא אינו מסגף עצמו בתעניות ואוכל (זה היה בימי זקנותו אבל בימי בחרותו היה מסגף עצמו מאד כמפורסם
וכמובא בהקדמת בניו ז"ל להחומש עם אדרת אליהו), השיב אוי לנו גם אכילתו כי גם זה מזיק ומאבד אותנו כי שקולה אכילתו כקרבנות.
כל זה שמעתי בעצמי מפה קדוש דודי הנ"ל. [מתוך ההקדמה למדרש הנעלם רות עם ביאור הגר"א, להגאון המקובל מוהר"ר אברהם שמחה מאסטיסלאוו
זצ"ל ב"א של הגאון החסיד הגר"ח מוואלאזין זצ"ל]

 

[גרינפלד]

"הגר"א ז"ל היה לומד בכל יום פ"ד דפים גמרא, וכך סיים בכל חודש את הש"ס, ולכן כל חידושיו על הש"ס הם רק ציונים ומראה מקומות מגמרא לגמרא!"
​

(תולדות הגר"א)​

 

[אחד יחיד]

הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא, הידוע לכולם בכינוי 'הגאון מוילנא', אשר היה בקי בכל חדרי תורה, בנגלה ובנסתר, ואף היה רואה דברים שאין העין רגילה לראות, היה מחפש אדם שיהיה צמוד אליו בכל שעות היום, אשר יוכיח אותו על מעשיו: מה עשה כראוי, במה צריך להשתפר, מה יכול לעשות יותר טוב.

לאחר בדיקות וחיפושים מצא את 'המגיד מדובנא' המפורסם שהיה אף הוא גדול ועצום בתורה ויראה, ולאחר הפצרות ותחינות רבות, הואיל לשמש את הגאון ולהיות לו כמוכיח ומייסר. 'שנא את המשבחים, ואהוב את המוכיחים', כותב רבנו הרא"ש. טבע האדם לאהוב את המשבחים אותו ומפרגנים לו, אך דא עקא, כי דוקא אלו המוכיחים אותו על מעשיו, הם אלו שמיישרים את דרכו.

כך מדי יום, היה יושב המגיד מדובנא עם הגאון מוילנא ומוכיח אותו על מעשיו בעדינות ובנועם, כשכל תוכחה הוא 'מלביש' בתוך משל, כדרכו בקודש.

הגאון מוילנא, שהיה גדול הדור, היה מקשיב בשקיקה לדבריו ומשפר את מעשיו כאחד התלמידים. יום אחד, פנה הגאון למגיד ואמר לו: 'אינך יודע כמה אני אסיר תודה לך על כך שהינך מיישר אותי לדרך הטובה ומוכיחני על מעשי, אנא אמור לי כיצד אוכל לשלם על כך?'.

המגיד מדובנא לא התבלבל, וידע כי ברכה של גדול הדור, הגאון מוילנא, שווה כל הון שבעולם, ואמר: 'אנא, ברכני רבי'.

נעצור רגע ונבין מהי עוצמתה של ברכה מהגאון מוילנא הקדוש – סיפר מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, בשם הג"ר מאיר קרליץ זצ"ל, כי בעיר שלהם הם הכירו יהודי זקן מאד שחי עד גיל מאה שנה, כשכולם יודעים את הסוד שלו.

כשהיה אותו זקן ילד קטן, התגורר הוא בעירו של הגאון מוילנא. יום אחד, בעת אשר שהה בבית הכנסת עם אביו, היה הגאון מוילנא יושב ולומד בבית המדרש עם טלית ותפילין כדרכו בקודש. הגאון מוילנא הסתובב מצד לצד כשהוא שקוע וחושב בלימוד, ואז לפתע ובלא מתכוון דרך הילד הקטן על ציציות הטלית של הגאון. הגאון רצה להמשיך בהליכתו, אלא שנעצר מחמת כן.

'ילדי', פנה הגאון הקדוש לילד, 'יהי רצון שתחיה מאה שנה, אבל אל תדרוך בבקשה על חוטי הציצית'.

מיד הרים הילד את רגלו מעל הציצית, אך לדבר הגדול הוא זכה – בברכה של הגאון מוילנא, שאמר זאת בדרך אגב: 'שתזכה לחיות מאה שנה'.

מיד כששמעו זאת הוריו של הילד, האמינו הם באמונה שלימה בדבריהם של חכמים וגדולי הדור, וכבר באותו היום ערכו סעודה גדולה על כך שזכה הבן להתברך שיחיה עד גיל מאה. כשהגיע אותו ילד לגיל תשעים ושמונה הוא נתקף בחולי קשה מאד. הוא שכב בבית החולים במצב קשה, כשהרופאים מודיעים כי קצרה ידם מלהושיע, וכי קיצו קרב.

מיד אסף אותו זקן את משפחתו ואמר להם: 'בניי, נכדיי ואהוביי, אין לכם מה לחשוש, ומבקש אני מכם בכל לשון של בקשה שלא תוציאו עליי שום כסף לטיפולים או תרופות'. 'מדוע?', נזעקו הכל, 'מפני שיש לי הבטחה גדולה מהגאון מוילנא כשהייתי ילד, שאחיה מאה שנה, לכן, אל דאגה ואל טרחה, למרות דברי הרופאים, אמשיך לחיות'.

ואכן, לאחר כמה שעות התייצב מצבו באורח פלאי, כשהרופאים עומדים תמהים ונבוכים, ואותו זקן חזר לביתו.

לאחר שנתיים, בגיל מאה, נפטר בשיבה טובה, והכל בזכות אמונת חכמים.

נמשיך במעשה שלנו – המגיד מדובנא שידע את מעלתו העצומה של הגאון מוילנא גדול הדור, ביקש ממנו ברכה כשכר על מעשי תוכחתו. 'בסדר, אך איזו ברכה תרצה?', שאלו הגאון.

'רצוני שיהיה לי את היצר הרע שלך, רבנו, על מנת שיהיה לי קל לעבוד את ה' בלי קשיים וצער, וכך אוכל אף לישון רק שעתיים בלילה בלבד, כמוך'.

מיד כששמע זאת מהגאון מוילנא, נזעק ממקומו: 'חלילה! בקשה כזו לא אתן לך! – את היצר הרע שלי אתה רוצה?… אוי ואבוי, היצר הרע שלי בוער כאש, ואם חלילה תרגיש אותו לרגע אחד, איני יודע אם תעמוד בו, על כן אני מברך אותך שה' יציל אותך מהיצר הרע שלי הבוער בי כאש, אלא שאני נלחם בו בכל כוחי בכל רגע להכניעו על ידי תורה ומצוות'.

זהו ממש דברי חז"ל: 'כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו', הצדיקים וגדולי הדור התעלו וזיככו עצמם, אך יחד עם זאת גדל עימם היצר הרע, כשהם מתמודדים עם יצר גדול בהרבה משלנו בכל רגע ובכל שעה, ועם כל זאת הם מתגברים עליו ועושים רצון ה', לכן אמר ה' כי: 'צדיק גוזר – וה' מקיים'.

(עלון 'טוב לחסות בה" מתוך 'יחי ראובן')

 

[אחד יחיד]

בימי הפורים היה מרגלא בפומיה דהגאון מסלוצק, רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ״חזון יחזקאל״, לספר את הסיפור הבא: נכד מנכדי רבינו הגר״א זצ״ל, קבע מושבו בעיר הגדולה וורשא. פעם אחת שאלו גאון אחד מגאוני וורשא: אמרו נא לי, במה כל כך גדול כוחו של זקינכם הגר״א, ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו? השיב הנכד: אספר לכם קושיא אחת ששאלו את זקני הגר״א בעודו ילד קטן, ומה שתירץ על זה, ואז תבינו סוד הדבר.

וזה תיאור הקושיא: מדוע במשנה הראשונה של מסכת מגילה שנינו – ״מגילה נקראת בי״א בי״ב בי״ג בי״ד בט״ו – לא פחות ולא יותר״, ואילו במשנה במסכת שבת בסוף פרק רבי אליעזר דמילה שנינו: ״קטן נימול לח׳ לט׳ לי׳ לי״א לי״ב". מפני מה לא הוסיפה גם שם המשנה לציין ״לא פחות ולא יותר״?

הפסיקו הגאון הוורשאי ואמר לו: המתינו עד שאיישב לכם את הענין. פתח אותו גאון בפלפול עמוק שארך משך שעה, פלפול שהפליא את נכד הגר״א.

משסיים הגאון את דבריו השיבו נכד הגר״א: אבל כמדומה שזקיני הגר״א תירץ תירוץ עוד יותר טוב…

אמר אותו רב: אם כן רצוני לעיין עוד בדבר.

לאחר שלושה ימים נפגשו השניים, ואז ניסה שוב אותו גאון את כוחו והאריך בפלפול על קושיא זו משך שלש שעות, ובלל כל התורה כמרקחה. התרגש נכד הגר״א ונשקו על ראשו, אך הוסיף ואמר: אבל כמדומה שבכל זאת התירוץ של זקיני הגר״א היה תירוץ יותר טוב…

השיב אותו גאון: יותר ממה שאמרתי לפניכם אין ביכולתי להגיד, אמרו נא לי מהו תירוצו הטוב שתירץ זקניכם הגר״א?

השיב הנכד – גם במשנה דרבי אליעזר דמילה כתוב מפורש: ״לא פחות ולא יותר״. זהו, אכן, סוד הדבר…

(חכו ממתקים – חכמתא לחכימין)

 

[אחד יחיד]

מסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, שבזמנו אירע מקרה בעיר וילנא: אחד נשא אשה ושנאה. ומספר שבועות לאחר הנישואין אחרי שנתעברה נתגרשה ממנו. והלה לא התמהמה ולקח אשה אחרת, וגם היא נתעברה ממנו, ולאחר שבעה חודשים ילדה לו בן. עברו כמה שבועות וגם האשה המגורשת נמלאו ימי הריונה תשעה חודשים, וילדה גם היא בן. ונתעוררה השאלה מי משני הילדים יטול פי שנים בירושת האב בתור בכור?

גדולי הרבנים וילנא בימים ההם נתחבטו בשאלה זו, שקלו וטרו ופלפלו על פי יסודות ההלכה בשני התלמודים בבלי וירושלמי, והעלו חרס בידם. עד שהביאו שאלה זו לפני הגאון מוילנא, והוא כדרכו לא נכנס לפלפולים רחוקים ודחוקים, ותשובתו היתה: דבר זה חיפשתי בבבלי וירושלמי ולא מצאתיו, אבל זהו מקרא מפורש: "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה".

והנה לכאורה הדבר תמוה – המשיך הגאון מוילנא – הכתוב אומר מפורש "וילדו לו בנים האהובה והשנואה", שמקודם ילדה האהובה ואחר כך השנואה, ומדוע יהיה הבכור לשניאה? אבל כאן מרמז הכתוב על מקרה זה: "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה", זוהי אשתו בהווה, שהיא אהובה לו, "והאחת שנואה", זוהי האשה שנתגרשה ממנו וכמו שנאמר: "ושנאה האיש וכתב לה ספר כריתות", "וילדו לו בנים האהובה והשנואה", האהובה ילדה מקודם, כיון שהיא ילדה לשבעה חודשים, ואחר כך השנואה שילדה לתשעה חודשים. ועל זה באה התורה ואמרה: "והיה הבן הבכור לשניאה. לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים – כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה".

(אגישמקע ווארט – תורת הפרשה)

 

[אחד יחיד]

בפרשת וירא מסופר על ההכנסת אורחים שעשה אברהם אבינו, והתורה מספרת לנו 'וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם' (בראשית יח, ז) ורש"י ביאר ע"פ הגמרא (ב"מ פו:) שאברהם האכילם "שלש לשונות בחרדל".

והנה מובא בזוהר הקדוש שאברהם אבינו היה בודק את אורחיו ע"פ העץ שהיה ע"י אוהלו אם הם אנשים הגונים וכשרים, אם לאו. אכן, שלש מידות יש אומר הגאון מוילנא שבהן נוכל לבדוק את האנשים אם הם כשרים: א. אוהבי עניים. ב. מסתפקים במועט. ג. לבם חרד לדבר ה'.

ושלושת הסימנים הללו רמוזים בתיבת "בחרדל": א. בחר דל (אוהב עניים). ב. חדל רב (מסתפק במועט). ג. חרד לב (לבו חרד לדבר ה'). וזהו שפירש רש"י שהאכילן "שלש לשונות בחרדל", כלומר, שלש לשונות שאפשר לקרותם בתיבת "בחרדל".

[גליון תורת הקריה – הגאון מוילנא]

 

[אחד יחיד]

הסיפור הבא, אשר סיפר ר' אברהם פרויליך, אודותיו שח לי סוחר יודאיקה, עוסק בענין זה. סיפור זה נרשם על גבי כריכתו של ספר עתיק על ידי תלמידו של רבי חיים מוולאזין, ששמע זאת מרבו ששמע מהגר"א בעצמו.

וכה היה המעשה:

בתקופת הגלות של הגאון הוא התארח בבית אחד למשך יומיים. כאשר עמד לצאת ניגש אליו בעל הבית ואמר לו:

"אתה, הלא, תלמיד חכם"

"מנין למר?"

"מכיר אני בך. ואם כן, כיצד הנך יוצא מביתי ללא תשלום?"

"אשלם לך, לא ידעתי שתרצה כסף"

"אינני מעוניין בכסף, אלא בדבר ששווה לי יותר מכסף"…

מהו הדבר אותו ביקש המארח?

קודם שנספר עליו, עלינו להקדים שבשונה מהנהוג במחוזותינו, שהכל שונאים את הביקורת, ואוי לו למי שיעז להשמיע באוזנינו מה אינו בסדר אצלנו, בדורות עברו היה הדבר שונה. כפי שמסופר על אבי שושלת רוטשילד שאירח בביתו רבנים רבים, ותמיד היה מפציר בהם שיערכו סיור בביתו ויאמרו לו דברי ביקורת.

אחד מגדולי ישראל סיים את הסיור בבית, ואמר לרוטשילד: "ראיתי שהכל כאן נגד התורה". נבהל רוטשילד מן המילים הבוטות: "מה כל כך נורא כאן?", "התורה אומרת" – השיב לו הרב – "'וישמן ישורון ויבעט', אבל אצלך רואים 'וישמן ישורון', בלי שאתה בועט… ואם כך – הבית שלך כולו כנגד התורה"…

בעל הבית מיודענו נמנה אף הוא על אותם אנשי מעלה של פעם, שאהבו את התוכחה, והיו מוכנים לשלם עליה… לפיכך משבאה הזדמנות זו לידו, לא היסס לתבוע בפה מלא מהגאון מוילנא, שישלם לו תמורת הארוח – בביקורת כלשהי, על דבר מה שהבחין בו במשך שהותו בביתו ולדעתו עליו לשנותו.

"לא הבחנתי בדבר הדורש תיקון" השיב לו הגאון. אולם משהפציר בו הלה שוב ושוב, אמר לו: "לא ראיתי דבר שעלי להוכיח אותך עליו, אולם הבחנתי בנוהג מעניין שנהגת בו, ואשר אינו שכיח במקומנו, וחפץ אני לדעת מהו טעמו. שמתי לב, שבכל בוקר, מיד לאחר נטילת ידיים, הנך מגיש לרעייתך כוס תה למיטה, מה הסיבה לכך?".

מששמע האיש את השאלה, פתח את פיו וסיפר: "אנכי בנו של רב העיירה בה נולדתי. בילדותי הבחינו כולם כי ניחנתי בכשרונות נדירים ביותר ובאהבת הלימוד, וכפי המקובל אז, גבירים רבים התחרו ביניהם מי יזכה בי לחתן. כך יצא, שעוד בהיותי בן 12 נחוגו 'תנאים' עם אחד מגדולי הגבירים בעיירה, אשר הציע נדוניה מכובדת ביותר.

זמן קצר לאחר שנערך השידוך, הגיע המחותן לאבי ואמר לו שאינו מעוניין שחתנו ילמד ב'חידר' רגיל עם שאר הילדים, והוא מבקש לשלם בעבור מורה פרטי שידאג לקדם אותו בהתאם לכשרונותיו המיוחדים. וכך נשכר בעבורי מלמד, ובכל יום הגעתי אל בית הגביר כדי ללמוד איתו.

המחותן לא הסתפק בכך, ומשהבין כי בבית אבי דר הרעב באורח קבע, החליט כי חתנו לעתיד לא יאלץ להשביע נפשו בלחם ומעט שום, אלא יאכל בשר מדי יום ושאר מיני מאכלים מזינים ובריאים.

במשך כחמש שנים למדתי בביתו ואכלתי על שולחנו, ושני הצדדים היו מרוצים ביותר, אולם, אז החלו העניינים להשתבש…

תחילה היתה זו רק עסקה כושלת אחת, אולם במהרה הסתבכו כל עסקיו של הגביר, עד שהוא פשט רגל ונותר נקי מכל נכסיו.

מועד החתונה הלך והתקרב בצעדי ענק, מתוך התעלמות מוחלטת מן המצב הכלכלי הדחוק, ולבסוף, בחוסר ברירה, נגש הגביר אל אבי והודה לו כי אין לו מניין לשלם את כל התחייבויותיו הקודמות.

אבי, בניגוד לדעתי, פסק שאם אין לו כסף – לא תהיה גם חתונה… ושטר התנאים נקרע…

במצבי החדש לא הייתי רק ילד כשרוני שעתיד להיות תלמיד חכם, אלא תלמיד חכם ממש, אשר מילא כרסו בש"ס ופוסקים, והשדכנים לא חדלו מלהציע לי הצעות מפתות, ואכן, כעבור זמן לא רב התארסתי בשעה טובה ומוצלחת עם ביתו של עשיר אחר, אשר הבטיח מחיר כפול ומכופל.

החתונה היתה שמחה ומאושרת, ואני בקשתי לשבת ולשקוד על תלמודי באין מפריע. שלשה חודשים ארכה שמחתי, כשלפתע התרגשה ובאה עלי צרה נוראה – חליתי בצרעת… חותני הבהיל למיטתי את טובי הרופאים, אולם ידם קצרה מלהושיע.

שכבתי כך, חולה ומיוסר במשך מספר שבועות, וביום בהיר נכנס בעד הדלת חותני ומבט פניו לא בישר טובות. עוד לפני שפתח את פיו כבר הבנתי במה הוא מעוניין… ואכן לאחר שאמר שעשה ככל שביכולתו כדי להבריא אותי, ואני הודיתי לו על כך, הגיע משפט המחץ: "עד מתי הנך חושב לאמלל את בתי?" – אמר האיש – "תן לה גט!"

לא היתה לי כל ברירה, נתתי גט, ונותרתי כך, ללא כסף, ללא דירה, ללא אשה. ולמעשה: בלי שום דבר מלבד… הצרעת.

לא יכולתי להתערב בין בני אדם, משום שהמחלה מדבקת מאוד. שכבתי בבית 'הכנסת אורחים' במקום מבודד, ופעם בשבוע היו תלמידי החכמים באיזור מתאספים סביבי ושומעים מפי שיעור בגמרא על דרך המהרש"א.

והנה הגיעה למקום קבוצה של מקבצי נדבות, ובראותם את השיעור שמסרתי, הציעו לי לנסוע איתם מעיירה לעיירה ולמסור שיעורים בבתי כנסת, כדי לזכות לתרומות מכובדות יותר ממה שהצליחו לקושש בעצמם, כשאת הרווחים נחלק בינינו באופן שווה.

בתחילה סרבתי, כי מה לי ולכסף, ומה אעשה בו, אך הם לחצו ובקשו רחמים, שהם בעלי משפחות וזקוקים לעזרה הזאת, וגם לי כסף מסתמא לא יזיק. קיבלתי את ההצעה, בתנאי שכשארצה לחזור הם מחוייבים להחזיר אותי הנה. וכך התחלתי מסע נדודים, כשאני מרביץ תורה ממיטת חוליי ומזכה את מקבצי הנדבות שסביבי בסכומים נאים.

לאחר שסיימתי למסור שיעור בעיירה פלונית, ניגש אלי רב העיר והציע לי שידוך.

"אני חולה" אמרתי מיד, אולם הרב הנהן בראשו ואמר לי: "זה בסדר. גם היא חולה… גם היא מצורעת… ועדיף שתשבו שניכם יחד, במקום שכל אחד ישב לחוד"…

ההצעה התקבלה על דעתי ואף על דעתה של המשודכת, נפגשנו בינינו והחלטנו להקים ביחד את ביתנו.

זמן קצר לאחר מכן התקיימה החתונה, וכאשר נכנסנו לחדר יחוד, פרצה הכלה בבכי מר. התעניינתי לסיבת הבכי, ובתשובה גילתה לי הכלה שהיא היתה מאורסת בעבר לחתן תלמיד חכם מופלג, אולם כיון שירד אביה מנכסיו התבטל השידוך… וכעת עליה להינשא למצורע…

הסיפור היה נשמע לי מאוד מוכר, ובעדינות ניסיתי לבר מה שמה ושם הוריה, היכן התגוררה ומי היה החתן הקודם… כאשר כל הפרטים תאמו בישרתי לכלה כי אנכי הוא אותו חתן… השמחה היתה גדולה ושנינו היינו מאושרים.

המפליא מכל הוא, ששלשה חדשים לאחר מכן, באורח נס החלמנו שנינו מן הצרעת!…

הלא תבין – פנה המארח אל הגאון מוילנא – זכיתי לראות באופן ברור את פירוש המילים 'מה' יצא הדבר'! הקב"ה רצה שהשידוך בינינו יקום ויהיה, ולשם כך גלגל את כל האירועים באופן מופלא כל כך!

הצרעת, שאני קיבלתי, הגיעה לי ביושר, לאחר שביזיתי בת ישראל כשרה, אולם מדוע חלתה גם הכלה בצרעת? – משום שאלמלא כן לעולם לא היתה מעלה על דעתה להינשא לי!…

שנים של סבל חלפו עליה בגללי, וכי לא ראוי, אם כן, שאגיש לה בכל יום כוס תה למיטתה?!…

(ומתוק האור)

 

[אחד יחיד]

מסופר על מרנא רבי חיים מוולוז'ין זיע"א, שבתקופתו היתה רווחת אגדה בין יהודי ליטא, בדבר שלשה תלמידים שלמדו בישיבת וולוז'ין. תלמידים אלו היו מהמיוחדים מבין תלמידי הישיבה, והתבלטו בכשרונותיהם המופלאים. האחד היה מיוחס, נצר למשפחה שמנתה שבעה דורות רבנים בזה אחר זה, השני היה מוכתר בנימוסים ומחונן במידות טובות ומושלם בהנהגתו, ואילו השלישי היה חריף, ובנוסף לזה שקדן עצום ועמל בכל כוחו בתורה.

באותם ימים, נשבה לה בכל עוזה רוח ההשכלה, והפילה חללים רבים בקרב בחורי ישראל. אף לתוככי היכלי הישיבות הקדושות הצליחה רוח ההשכלה לחדור ולקטוף מיושבי בית המדרש.

שלושת התלמידים הללו, מבחירי ישיבת וולוז'ין, נמשכו אחר רוח ההשכלה הברלינאית, וביום מן הימים עזבו את הישיבה ויצאו לתרבות רעה.

צער רב הצטער עליהם ראש הישיבה ר' חיים. דמעות רבות הזיל על אובדנם, ונפשו מיאנה להנחם על טרגדיה גדולה זו! והנה, לילה אחד, נראה אליו בחלום רבו הגדול רבי אליהו מוילנא, והוא אומר לו: 'כזאת וכזאת תאכל חרב ההשכלה, זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה, שהרי כל בני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, גם המידות הטובות אינן משמשות תריס בפני הפורענות שכן מידות טובות אינן מיוחדות לישראל בלבד, רק זכות התורה לבדה תעמוד לו ליהודי שלא תכרת נפשו מישראל.

כל מי שלמד פעם תורה לשמה, כל מי שטעם מתיקותה של תורה, כל מי שספג לתוכו את ריח התורה, מובטחני שהתורה תעמוד לו להגן עליו ולהציל את נפשו מרדת שחת. אין התורה מניחה ליהודי לכפור באלוקיו ולהדבק לעם אחר'. ר' חיים התעורר בהתפעמות מחלומו, וזכר והפנים את דברי רבו ביודעו כי דבריו יקומו ויעמדו.

עברו שנים רבות. ר' חיים חקר ודרש מה עלה בגורלם של שלושת תלמידיו אלו, ונודע לו, כי התלמיד הראשון היחסן, שכח את יחוסו ותפארת משפחתו, והתבולל בעמי הארץ. התלמיד השני שהצטיין בנימוסיו, התמסר לחכמת הפילוסופיה ודעתו נתבלבלה עליו, עד שהמיר דתו והיה דורש דרשות של דופי. ואילו השלישי, המתמיד השקדן, לאחר שנכנס לאוניברסיטה בהיותו בעל מוח חריף ושקדן, עשה חיל בלימודים הכלליים ויצא שמו לתהילה, וכל המלומדים השכימו לפתחו, עד שלבסוף רצו למנותו לפרופסור באוניברסיטה המלכותית.

סופו של הבחור השלישי היה, שנדרש להמיר את דתו, כדי לקבל את המשרה הרמה שבדרך כלל לא ניתנה ליהודי. אך אז ניצת עמוק בלבו הניצוץ היהודי, והוא התחמק מידי פעם בפעם מבקשתם. כאשר גבר עליו הלחץ ביקש ארכה של שלושה ימים… לאחר מחשבה עמוקה החליט לוותר על הכבוד הגדול, כי כזו לא תהיה! יהודי הוא וכך ישאר!! הוא נמלט ממקומו על מנת לעלות לארץ ישראל. בדרכו החליט לסור לוולוז'ין, מקום גדילתו וצמיחתו, להקביל את פני רבו לשעבר, ולקבל את ברכתו לחזרתו לדרך החיים.

מרנא ר' חיים, שכבר שמע על השינוי שחל בו, עלז מאד לקראתו וחיבקו בזרועותיו. לאחר שסיפר התלמיד לרבו את כל מאורעותיו, מאז עזב את הישיבה והשתלשלות הדברים שהביאוהו הלום, שאלו ר' חיים: "בני, מי הצילך מן התהום העמוקה של ההשכלה הארורה?"

השיב התלמיד: "נזדמן לי לעבור בעיר מגורי באישון לילה, הרחובות היו בחשיכה ורק מבית אחד בקע אור חלש של נרות. התקרבתי לבית, נצמדתי לחלון, ואז אני שומע קול של לימוד תורה בניגון של ערגה ועצב. רותקתי למקומי והקשבתי. צלילי התוגה הדהדו באזני, והצטיירו בדמיוני כאילו התורה בוכה על שנטשתיה, והנני עומד על סף הכחש והבגידה בה… אותה שעה נתעוררו בי הרהורי תשובה וכך הגעתי עד הלום!"

מילה במילה התקיימה נבואתו של רבו הגאון מוילנא, ששום 'זכות אבות' לא תעמוד לאדם ביום רעה, אם לא יאסוף לעצמו גם זכויות, ורק מי שטעם טעם של תורה, יש לו מגן מפני הפורענויות, וסופו שתורתו תעמוד לו כתריס בפני כל רוחות רעות וזרות. (הרב בנימין גולד)

 

[אחד יחיד]

מעשה שהיה עם הגאון מוילנא בהיותו אך כבן ארבע שנים שכבר בגיל זה היה יושב ושוקד על תלמודו, עוסק בלימוד חומש ונ"ך בכל עתותיו. אמו הצדקנית ידעה כי 'תורה מתשת כוחו של אדם', והנה הבחינה בילדה הרך שהוא אוכל ארוחותיו שלא בתאבון וחיוורון עולה על פניו. היא החלה לחשוש לבריאותו ולפיכך ציותה עליו שיצא החוצה לשחק עם הילדים בני גילו וינוח מעט מעמל התורה.

הילד אליהו ששמע את טענתה כי אחר שיתחזקו כוחותיו יוכל ללמוד ביתר שאת וביתר עוז, נאות לבקשתה משום מצות כיבוד אם ויצא אל החצר. אותה שעה היו הילדים שקועים במשחק המכונה בימינו 'נדנדה' היינו קורת עץ ארוכה המונחת במרכזה על גבי אבן, ילד אחד יושב בצדה האחד ומשנהו על העבר השני, זה עולה וזה יורד ולהיפך, כך עלו וירדו הזאטוטים והשתובבו להנאתם. לא כן אליהו, נפשו לא נמשכה לשעשוע הלזה, וכיון שראה במה הם משחקים סב על עקביו ונכנס הביתה.

הוריו אשר חיככו ידיהם בהנאה לרגל הצלחתם, הופתעו לגלותו שוב בבית. מדוע מהרת שוב? הם שאלוהו בנימה של גערה, הלא הדאגה לבריאותך מחייבת מנוחה! ותשובתו של הזאטוט לא איחרה לבוא: לדאבוני לא אוכל לשחק במשחק שכזה, פסק אליהו והסביר: שאני אשב על הקורה ואראה איך שחברי יורד ארצה ומתוך זה אני עולה למעלה ולהיפך? אינני מסוגל לזה, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם מצות התורה 'ואהבת לרעך כמוך' אשר רוב גופי תורה תלויים בה. מוטב לי לעסוק בתורה כי בה אעלה תמיד רק מעלה מעלה בלא שום ירידה ובלי שום עצב, גם שלא על חשבון אף אחד מחברי ואשמח בשמחת התורה. כל תשוקותיו ורצונותיו של ילד זה התמקדו אפוא בנשגב ובנעלה בלבד כקדוש מרחם בעל נשמה גבוהה וגדולה.

(הגאון – מכתב בכתב ידו של הרב אליהו לנדא ששמע מאביו רבי אליעזר בשם אביו רבי יעקב משה מסלונים ששמע מפי אביו רבי אברהם בן הגר"א)

 

[אחד יחיד]

דבר מפליא פלאות מגלה לנו הגאון מוילנא בהקשר לפסוק זה – "אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים", ופירש עמו גמרא במסכת עירובין. הגמרא בעירובין (יג:) מספרת: ׳תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים. אמר רבינא, אני אדון ואטהרנו: מה נחש שממית ומביא טומאה לעולם, טהור; שרץ שאינו ממית ומביא טומאה לעולם, אינו דין שלא יטמא". ע"כ לשון הגמרא.

והקשה הגאון שלוש קושיות על גמרא זו: א. מהי הרבותא של רבינא באומרו טעם אחד, הלא לתלמיד הותיק מיבנה היו מאה וחמישים טעמים לזה. ב. מדוע סתמה הגמרא מלהביא לכל הפחות מספר טעמים מתוך המאה וחמישים של אותו תלמיד, והביאה טעם אחד בלבד? ג. הן ׳ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא׳, והיכן דבר זה מרומז בתורה?

ואומר הגאון מוילנא, שיש לפרש שהוא דרך חידה, ורבינא ביאר את החידה. שכן מצינו שהקדמונים דרשו את טעמי ונגינות המקרא, ואף דיברו חכמים בלשון חכמה מליצה וחידות (עירובין נא). ולזאת חד אותו תלמיד ותיק מיבנה חידה על הפסוק 'אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים׳, ועל טעמי המקרא שבו, ואמר שבפסוק זה מרומז הנחש, שבאמצעות הקל וחומר ממנו אפשר לטהר את השרץ. והשתוממו החכמים על פשר הדבר ועל הקשר בין הפסוק לנחש. ובא רבינא ואמר: ׳אני אדון ואטהרנו׳, כלומר, אני אפרש שיחתו של אותו תלמיד ותיק.

וכך פירוש הדברים: טעמי ה'קדמא ואזלא׳ שבתחילת הפסוק 'מאה באמה׳, רומזים על הנחש שבתחילה היה, 'קדים ואזיל׳, ערום ומהיר יותר מכל החיות, ובסופו נעשה 'מונח רביעי׳, שהונח על גחון בהילוכו ['רביעי' מלשון 'ארחי ורבעי' (תהילים קלט ג), דהיינו 'דרכי'].

(שפה ברורה – קול אליהו פרשת שמיני)

 

[אחד יחיד]

הגאון מוילנא הקשיב קשב רב לדברי המגיד מדובנא, ומדי פעם בפעם כשרוחו לא היתה טובה עליו, הזמינו אליו וביקש שישמיענו את משליו הקולעים וישיב את רוחו. פעם, מיד עם בואו ביקש ממנו הגאון שיאמר איזה משל, המגיד נענה ואמר: למה הדבר דומה? לעני שהלך לכפר וקנה לו עז בשארית כספו. אשתו ניגשה לחלוב את העז אולם חלב אין. זילזלה בבעלה באמרה כי תיש הביא ולא עז. השיב לה בעלה: לא טעיתי, עז קניתי, אולם עז זו עייפה מהדרך, רעבה וצמאה, תני לה משהו לאכל ולנוח ואז תתן את חלבה. הגאון ירד לסוף דעתו של המגיד וציוה להביא לפניו כל מיני מאכל.

(הרב דוד הלחמי ז״ ל״חכמי ישראל״ ב״ב תשס״א ע׳ קצ״ד)

 

[אחד יחיד]

הגמ' ביומא (עה:) מספרת על רב יהודה ורב חסדא שהיו מקבלים מנה של שליו (עוף שמן) מהשמים, ומובא שם שבזכות שרב חסדא קיבל עוף מהשמים, זכה גם תלמידו רבא וקיבל גם הוא.

ובתולדות הרד"ל (שכתב בנו רבי שמואל לוריא זצ"ל – נדפס בתחילת פרקי דרבי אליעזר עם פי' הרד"ל – הערה ד') מובא "שמעתי ממנו [מהרד"ל] שאבי חותנו [הוא רבי בנימין נתנזון] זכה להיות בין הקרואים אל המשתה והסעודה שעשה הגר"א ז"ל כשגמר פירושו על התיקוני זוהר, ונתן לו חלק מהעוף הפטום שהמציאו לו מן השמים לבוא על שולחנו".

 

[אחד יחיד]

י"ט תשרי התקנ"ח - הגאון החסיד מווילנא.

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il