אב כ"א אב - יומא דהילולא של האדמו"ר מבעלזא זיע"א (1 צופה)

[אחד יחיד]

בהערכה רבה ונפלאה התייחס הרבי הקדוש רבי אהרן מבעלזא למרן החתם סופר ונכדיו. רבי נתן גשטטנר זצ"ל סיפר כי בהזדמנו פעם למעון קדשו של הרבי מבעלזא יחד עם הרב מפרעשבורג, אמר להם הרבי: 'אם לדבר על החתם-סופר מגדולתו בתורה – אין סוף וגבול לכך, ואם לדבר מגודל קדושתו – אפשר לדבר הרבה לילות ארוכים'.

פעם, לאחר שהראה לו הרב מפרעשבורג את נרות השעוה שהדליקו ה'חברא־קדישא' סביב הכתב־סופר כששכב על ערש דוי בילדותו [סיפור ששוה טור בפני עצמו], אמר ה'בעלזער רב': 'מן הסתם אחז החתם־סופר הקדוש את הנרות הללו בידיו, ועל כן רצוני להניחם על עיני כסגולה לרפואה'. עד כדי כך.

 

[אחד יחיד]

מנהג היה בחצר בעלזא, לשטוח תבן מתחת רגלי האדמו"ר בתפילות יום הכיפורים, גם מחמת הצינה (משום שעמדו להתפלל ללא מנעלים) וגם לצורך הכריעות של יום הכיפורים, כמובא בפוסקים (דרכי משה סי' תרכ"א סק"ו בשם ה'מרדכי') "נוהגין ליתן עשבים בבית הכנסת כדי להפסיק בינו לבין הרצפה משום דאסור לשטוח אפיים ארצה".

עם סיום קדיש 'תתקבל' בצאת היום הקדוש, חטפו החסידים מאותו קש – "היי" באידיש, לא לפני שהרבי עצמו גם כן נטל ממנו. תבן זה התפרסם כסגולה גדולה ובדוקה לכל מילי דמיטב, וכאמור אף האדמו"רים בעצמם נטלו ממנו, והניחוהו במיטתם למרגלותיהם עטוף במטפחת. חסידים ואנשי מעשה נהגו לצוות לבניהם אחריהם כי לאחר אריכות ימים ושנים בעת הטמנתם ישימו למראשותיהם מן התבן.

סגולתו של הקש המיוחד החלה להתפשט בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר שנה אחת חלה הרה"ק מהר"ם מבילגוריא זצ"ל (אביו של יבדל"ח האדמו"ר מבעלזא שליט"א) ומצבו היה מסוכן מאוד. אביו, האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא, ביקרו מדי יום, אך בערב יום הכיפורים שיגר אליו שליח לומר לו כי את הביקור היומי ישלים במוצאי היום הקדוש.

בצאת יום הכיפורים בא אביו לבקרו והביא עמו חופן מן התבן שעליו ניצב בעבודת היום הקדוש, וכך אמר: "הא לך מן התבן הזה בידיך, הנח אותו תחת הכר שלמראשותיך. אני תפילה שתהיה לך רפואה שלימה". והנה באורח פלא סר ממנו החולי והוא קם על רגליו. "מני אז", סיפר המהר"ם, "החלו חסידים לחטוף מן התבן עליו עמד אבי זצ"ל ביוהכ"פ, נשאוהו ברטט של קדושה ואמונה גדולה בסגולותיו".

הרה"ח ר' דב בערל קורנבלי סיפר, כי בשנת תש"ד היה אצל האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל בעיר פעסט ביום הכיפורים, ובמוצאי היום נטל עמו, כמו כולם, מהעשבים ששטחו למרגלותיו והטמינם בחיקו. כל ימי המלחמה והטלטולים הוא חש את השמירה המעולה שליותה אותו על כל צעד ושעל, והשיא היה בהיותו באושוויץ תחת המגלב הצורב של הצורר המפורסם שהתקלס שם בבני עמנו.

היה זה כאשר יום אחד הוא נתפס נוטל פריט מזון ללא רשות. לפי כללי המחנה היתה אחת דתו למות. כשהבחין שכלתה אליו הרעה, זעק לפתע בקול גדול: "איך אתם יכולים להרע לי? הרי יש לי קש מהבעלזער רב?!"…

היה ברור לו שהצורר לא הבין דבר מדבריו. אבל הזעקה והקש עשו את שלהם… והוא נבעט משם בגסות מבלי שתיפול שערה משערות ראשו.

(ע"פ ספר צנצנת המן)

 

[אחד יחיד]

בתקופת חג הפורים שנת תש"ח היתה ירושלים שרויה במצור מחמת הפורעים הערבים, ולא היה שייך לצאת מהעיר ולבוא אליה מערים אחרות, רק על ידי רכבים משוריינים ובשיירות מאורגנות של מספר אנשים מצומצם ביותר.

הרה"צ ר' אלכסנדר אשכנזי זצ"ל, שהיה ממקורבי האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע, אזר עוז ונסע בחירוף נפש לתל אביב ע"י רכב משוריין, והביא עמו מגילה שהיתה שייכת לבנו הגאון רבי אלימלך אשכנזי. כשהגיע, נתן לו הרבי 'שלום' ושמח מאד לראותו, ובתוך הדברים אמר לו: "איך וויל בעטן דעם זיהן ער זאהל מיר מודיע זייע, איך בעט איהם רשות" – דהיינו, שרוצה שיבקשו מבנו רשות להשתמש במגילה, ושהוא יודיע שנותן רשות.

מיד נענה רבי אלכסנדר ואמר לרבי כי בוודאי בנו נותן רשות, ואדרבה, קריאת המגילה של הרבי במגילתו תהיה אצלו חשיבות גדולה ולזכות מיוחדת. אולם דעת הרבי לא היתה נוחה מתשובתו, והשיב ברוב ענוותנותו ובגודל זהירותו: "הגם יעצט איז ער שוין מחוייב וועגן כיבוד אב… אבער פון דעסט וועגן כ'בעט איהם ער זאל מיר מודיע זיין בפירוש רשות" – כלומר, אף שהוא מחויב להסכים משום כיבוד אב, בכל זאת אני מבקש ממנו שיודיע לי בפירוש שהוא נותן את רשותו. ולא הסכים לקרוא במגילה, עד שקיבל מברק עם הודעה ברורה ומפורשת מבעל המגילה שנותן רשות לקרוא בה.

(ע"פ 'בקדושתו של אהרן' ח"ב עמ' עד)

 

[אחד יחיד]

בימי חורפו, כשחלה האדמו״ר ונחלש, בדקוהו הרופאים ואסרו עליו לטבול במקוה. אביו, רבי יששכר דב, שידע שבכגון דא לא ישמע מרן לדברי הרופאים, קראו אליו וציווהו לבל ילך אל המקוה כאשר הורוהו. לאחר תקופה הבחין אחד מגיסיו שהוא הולך למקוה בשעה 3:00 לפנות בוקר, בקור מקפיא עצמות ותחת גשם זלעפות. לאחר כרבע שעה נראה האדמו״ר שב מן המקוה לדירתו. הבין הלה שחלה הטבה במצב בריאותו, וממילא התיר לו אביו את שאסר עליו. ברם משהתעניין בקרב באי הבית, שמע שלא זו בלבד שלא התחזק, אלא שמצבו אף התדרדר מאז עוד ועוד. התפלא האיש על שהוא מפר את פקודת אביו, ומתוך שסקרן היה, גמר אומר להתחבא בבנין המקוה ולעקוב אחר מעשיו.

בשעה המצופה נכנס האדמו״ר אל המקוה, ניגש אליו מבלי להדליק את האור, פשט את בגדיו וירד במדרגות המוליכות אליו, ובהגיעו למדרגה האחרונה אמר: ״הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה שציווני אבי שלא לטבול במקוה…" לאחר מכן עלה מהמקווה, לבש את בגדיו ושב לבית, נרעש אותו אדם למראה המחזה ותר אחר הזדמנות לספר לאביו את שראו עיניו. כששמע רבי ישכר דב את פרטי המעשה, הגיב ואמר: ״וכי מה יש לומר על כך״? הרי זו תמימות מושלמת! אין הוא מסתפק בקיום הוראתי לשם מצוה, אלא שהוא אינו חפץ להרוויח בכך שום רווח צדדי. לכן אין הוא מונע מעצמו את הדרך הארוכה בתנאי מזג אוויר קשה, אינו חוסך את שעת השהיה במקוה, ורק אינו טובל – לקיים את פקודתי אשר שמרה נפשו מכל משמר׳ (הרב מנשה קניג, זכרונו תרמב״ח).

 

[אחד יחיד]

בשנת תשי״ג באו האדמו״ר מסדיגורא יחד עם גיסו האדמו״ר מקופיטשניץ לבקר אצל רבנו. האדמו״ר מקופיטשניץ, שנודע לו שרבנו מונע עצמו כמעט לגמרי מאכילה, העיר לרבנו שעליו לשמור על גופו שלא יחלש יותר מדי, כי העולם זקוקים לו… כעבור ארבע שנים ביקר אצלו האדמו״ר מקופיטשניץ פעם נוספת, ורבנו קידם את פניו בשמחה באמרו: ״היודעים אתם, אדמו״ר מקופיטשניץ, מאז שהייתם אצלי, בכל פעם שאני אוכל, אני מוסיף ואוכל כף אחת, כדי לקיים 'מצוה לשמוע דברי חכמים!'

 

[אחד יחיד]

בהיותו בבוקרשט בא יהודי אחד לפני האדמו״ר ומסר לו קוויטל של גיסו, יחד עם דמי פדיון. לאחר שיצא מלפניו, ניגש היהודי למשב״ק וביקש שיכתוב לו קבלה על דמי הפדיון שמסר בשם גיסו. הגבאי לא אבה לשמוע על כך וטען שמעולם לא נשמע כדבר הזה, לכתוב קבלה על דמי פדיון. התפתח ויכוח קולני, שהדיו הגיעו אל חדרו של האדמו״ר.

קרא להם רבנו ושאל על מה נסב הויכוח. אמר לו היהודי, שגיסו ביקש שיקח קבלה, משום שברומניה כולם חשודים על גניבה… אמר לו רבנו: ״תהיה בריא עד מאה שנה, אם זו כל הבעיה, מדוע לא לעשות טובה ליהודי? נכתוב לך קבלה, ואני עצמי אחתום עליה… ״אותו יהודי שמר לעצמו את הקבלה הנדירה, וכדבר רבנו כן היה – הוא האריך ימים עד מאה שנה (מפי הגר״ש רוזנגרטן, ראש ישיבת בעלזא).

 

[אחד יחיד]

באחד מלילות שבת לאחר עריכת השולחן פנה האדמו״ר לשניים ממקורביו ושאל אם יש אנשים בחדר החיצון או בבית המדרש. משנענה בשלילה, האיץ בהם: ״אם כן, חושו והביאו לי רופא…״הובהל הרופא למעון הקודש, ומשנכנס, ביקש ממנו האדמו״ר שיבדוק את גרונו, אלא שהחדר היה חשוך והרופא התקשה בבדיקתו. מששמע הרבי שהרופא מתקשה בבדיקתו מפאת החושך, הזדעק: ״פיקוח נפש; מותר להדליק אור״… בדק הרופא את גרונו של הרבי והוציא ממנה עצם גדולה של דג, שהיתה מונחת לכל אורכו של הגרון…הגבאי שתיאר זאת אמר שהיה זה מחזה מצמרר לראות כמה מיוסרים היו פניו של הרבי. שאל הרופא: ״רבי, כמה זמן תקועה עצם זו בגרונכם?״ האדמו״ר, כדרכו, ביקש שעון והחל מחשב במתינות: ״בשעה זו וזו נכנסתי לעריכת השולחן, בשעה זו וזו קידשתי על הכוס, לאחר שבצעתי על הפת הוגשו הדגים, ונמצא שלפני שעה ומחצה אכלתי הדגים, ונתקעה העצם בגרוני״.

״מה?!״ צעק הרופא כלא מאמין, ״שעה וחצי תקועה העצם בגרון – והרבי הבליג ולא הראה אפילו ברמז על יסוריו?!״ נענה לו האדמו״ר במאור פנים והשיב: "ידוע לי כי החסידים קשורים אלי מאוד, ואם ישמעו שיש לי כאבים ואני סובל, יסב להם הדבר עוגמת נפש ויצטערו הרבה בגיני. בכך לא חפצתי; ולכן בטרם ביקשתי שיזעיקוך, ביררתי שאין איש בחדר המבוא ובבית המדרש, למען לא ידעו החסידים כי נזקקתי לרופא״.

בשיחתי עם כ״ק האדמו״ר שליט״א הזכרתי את המעשה דלעיל, ותהיתי באוזניו, הכיצד המשיך הרבי בעריכת השולחן הטהור אם היה כאן פיקוח נפש, כפי שהוכח לאחר מכן, כשהורה להעלות אור בחדרו בשבת קודש.

השיב לי האדמו״ר, כי יענה לי ׳תשובה חסידית׳ באמצעות מעשה אחר שהיה אצל דודו: באחת הפעמים שביקר במעונו האדמו״ר רבי יוחנן מרחמסטריווקא,. שיגר האדמו״ר להתנצל על שלא יוכל להשיב לו ביקור, כדרכו, מפני שאינו חש בטוב. בשבת שלאחר מכן שיגר הרבי מרחמסטריווקא לשולחן הטהור בבעלזא את שני בניו – האדמו״ר רבי ישראל מרדכי ואחיו יבדלחט״א כ״ק האדמו״ר רבי יצחק מארצות הברית. משראם האדמו״ר, הרגיש בתמיהה הנשאלת בחדרי לבבם, הכיצד מסוגל הוא לערוך את השולחן בעוד אינו חש בטוב.

כדי ליישב את התמיהה, קרא להם האדמו״ר ואמר: ״אמת היא שאיני חש בטוב, אבל למען החסידים ולמען עריכת ה׳טיש׳ צריכים שתהיה מסירות נפש…"

 

[אחד יחיד]

מתוך שאוהב ישראל אמיתי היה, הגיעה מסירות נפשו לכל יהודי באשר הוא, למימדים שאין אנו יכולים לשער. לא אחת השתאו בני משפחתו ובאי ביתו, הכיצד מסוגל הוא לשאת במחיצתו אנשים שכה קשה היה לקרבם. כשפרשו תמיהתם בפניו ושאלוהו כיצד מראה הוא אותות חיבה ליהודים כאלו, השיב: ״אם יש לן ׳א הארבער רמב״ם׳ (-רמב״ם מוקשה), הלא אתם מתייגעים ליישבו; הוא הדין כשיש ׳א הארבער איד׳ (-יהודי מוקשה), יש להתייגע כדי לתרצו…״

(במחיצתם)

 

[אחד יחיד]

מעשה נפלא, שאירע עם הרה"ק רבי אהרן מבעלזא, שהכיר טובה ליהודי שגמל עמו טובה, וכך היה המעשה:

פעם נזדמן הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זיע"א להתארח במקום מסוים, ושם סידרו לו חדר עם מיטה שעליה יוכל לנוח בלילות שבהם ישהה באותו מקום. הרבי מבעלזא היו לו עיניים קדושות וטהורות, וכשהוא היה מסתכל על מקום או על חפץ הוא ראה את כל העבר. הוא הביט במקום ההוא, ומיד אמר שהוא לא יוכל לנוח בחדר הזה ובמיטה הזאת.

היה שם אחד מבני הבית, ילד צעיר לשנים, שלתומו חשב שהרבי כנראה חושב שמיטה זאת אינה נוחה מספיק. הוא מיד קפץ והציע את המיטה שלו, אולי היא כן תמצא בעיניו של הרבי, ואכן נכנס הרבי לחדר הסמוך, חדרו של הילד, ומיד אמר שהוא ישמח להתארח כאן. באותו לילה ובלילה שלאחר מכן עלה הרבי על יצועו של אותו ילד, שפינה במיוחד עבורו את החדר והסכים לוותר על המיטה שלו לשני לילות.

עברו ימים, חלפו שנים. ענן שחור עלה בשמי אירופה, העולם התהפך על הרבי וגם על אותו ילד. כל אחד מהם עבר את מסלול הייסורים שלו, ושניהם עלו לארץ הקודש, אבל אותו ילד לא היה ממשפחה של חסידי בעלזא, ולא היה לו שום קשר עם הרבי מבעלזא.

הוא גדל, התחתן, ולצערו הרב לא זכה לפרי בטן. מספר שנים חלפו מהחתונה, הם הלכו לדרוש ברופאים שהיו תמימי דעים – הזוג הזה יישאר ללא ילדים, אין שום דרך לעזור להם.

ביום מן הימים החליט אותו יהודי לנסוע לתל אביב, ולהיכנס אל הרבי הקדוש מבעלזא, אולי יזכה להיפקד בברכתו הטהורה.

הוא כתב קוויטל עם שמו ושם אמו, וכמובן גם שמה של רעייתו ושם אמה, והגישו אל הרבי שקרא את הקוויטל וזיהה מיד את האיש שלפניו: "אתה מגיע מעיר פלונית?", שאל והיהודי השיב בחיוב, "האם אתה בן למשפחה פלונית?", ושוב השיב בחיוב.

"אתה זוכר שהייתי אצלכם בבית?", שאל הרבי השלישית, והיהודי הנרגש השיב שאכן הוא זוכר היטב. "אתה נתת לי את המיטה שלך, נכון?", בירר הרבי עוד, ושוב קיבל תשובה חיובית.

שקע הרבי הקדוש מבעלזא בשרעפים, ולאחר מכן בירך אותו יהודי והפטיר: "שני לילות ישנתי על המיטה שלך, בזכות זה יהיו לך שני ילדים".

צדיק גוזר והקב"ה מקיים. לא עברו ימים מרובים ואתו יהודי ורעייתו נפקדו בשני ילדים, נגד כל הסיכויים ובניגוד לכל התחזיות שסיפקו הרופאים.

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע היה מעורר את הנערים שהגיעו למצוות והחלו להניח תפילין, שיקבלו על עצמם שלא לשוחח בדברי חולין כל עוד התפילין עטורים לראשם. אחד הבחורים שהצליח לשמור על קבלה זו, והגיע בסייעתא דשמיא ליום נישואיו, נשאל ע"י הרבי האם יהיה מוכן לקבל על עצמו שלא לשוחח בדברי חולין גם בהיותו מעוטף בטלית לאחר החתונה.

החתן הסכים, והקפיד מאוד שלא לשוחח שיחת חולין עם הטלית והתפילין, ואז סיבר הרבי את אוזנו של החתן ההוא, ואמר לו דבר נורא!

כאשר תגיע לבית דין של מעלה, ויתחילו לדון בעניינך, ואימת הדין תהיה נוראה, תוכל להשיב כדלהלן:

כדרך כל נפטרי ישראל (כמובא בשו"ע יו"ד סימן שנ"א) גם אנוכי עטוף בקברי בטלית שבה התפללתי כל ימי חיי, וכיון שבחיי חיותי הקפדתי שלא לשוחח בדברי חולין בעת שאני עטוף בה, רק בדברי תורה, הרי גם עכשיו אני מבקש מבית דין של מעלה לא לשוחח עימי אלא בדברי תורה, ואבקש רשות שלא לדבר על יתר המעשים שעשיתי בעולם התחתון!…

כן מסופר על הט"ז זי"ע שכאשר הטלית גדול שלו נתבלתה, החליטו בעלי הבתים בעיר לבוב להחליפה בטלית חדשה, אך כאשר הביאו לו את הטלית החדשה סירב הט"ז להתעטף בה, ונימק זאת בכך שהטלית הישנה תוכל להעיד עליו בבית דין של מעלה שלא היו לו מחשבות זרות בתפילת שמונה עשרה… .

(גליון פנינים)

 

[אחד יחיד]

רבי אהרן רוקח מבלעזא, כ"א באב ה'תשי"ז

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

לרגל יום היא"צ היובל (החמישים) של ראש ישיבת חברון הגאון רבי משה חברוני זצ"ל, הופיע מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א בהיכל ישיבת חברון בגבעת מרדכי למסור שיחת חיזוק לזכרו לפני אלפי הבחורים.

עם הגיעו להיכל הישיבה התקבל מרן פוסק הדור על ידי ראשי הישיבה הגאונים רבי משה מרדכי פרבשטיין, רבי דוד כהן, רבי יוסף חברוני שהודו לו על טירחתו.

במשאו הרחיב מרן פוסק הדור על מהותו של 'בן ישיבה', והביא מדבריו של הגאון רבי חיים מוואלז'ין שהקפיד לקרוא לתלמידי ישיבתו בתואר 'בן ישיבה' ולא בתואר 'תלמיד ישיבה', כדי להדגיש שהבחורים לא רק לומדים תורה בישיבה, אלא הם מקבלים את כל מהותם מהישיבה בתורה ויראת שמים והנהגות ומידות טובות.

לקראת סיום הדרשה הופתעו בני הישיבה לשמוע על שליחות המיוחדת שנשלח מרן פוסק הדור לפני שבעים שנה למסור לבני ישיבת חברון מהאדמו"ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא זצ"ל.

בדברים המרגשים במיוחד שסוגרים מעגל של שבעים שנה, אמר מרן פוסק הדור לתלמידי ישיבת חברון: "אני עומד לסיים, ורק ברצוני לקיים שליחות ששלח אותי האדמו"ר הקדוש רבי אהרן מבעלז לפני בערך שבעים שנה.

"אני יספר לכם מעשה, בשנים שלמדתי בישיבת חברון, נכנסתי לרבי הקדוש מבעלז, והוא שאל אותי איפה אני לומד, ואמרתי לו שאני לומד בישיבת חברון. והוא ביקש ממני לומר לבני הישיבה בשמו, שבשעה שלומדים מסכתא, צריך ללמוד המסכתא מתחילה ועד סוף, ולא להפסיד דף אחד, וביאר שבכל מסכתא שאדם לומד בעולם הזה, הוא בונה לעצמו כנגדו בית בעולם האמת, ואם למד מסכתא ולא עשה סיום, הרי לעתיד לבוא יהא לו בית פגום, בלא חלון או דלת, ויהא לו ביזיון ח"ו לנצח נצחים, ורק אם הוא מסיים את המסכתא – יהא לו בית שלם ונאה, ולכן יש להזדרז לסיים המסכתא.

"והיום אני מקיים השליחות שלו לזרז את בני הישיבה לגמור מסכתא, ומי שרוצה לגדול בתורה, ימצא מספיק זמן גם ללמוד בעיון, וגם למצוא זמן ללמוד מסכתות הש"ס בבקיאות, וכל אחד ישתדל להזדרז ללמוד, ולא לבזבז הזמן, וכולם יזכו לברכה הצלחה ונחת.

 

[אחד יחיד]

בספר בקדושתו של אהרן על האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא מסופר שפעם אחת מצא הרב בול דואר על הארץ בביתו, התכופף בזריזות, הרימה מן הארץ וביקש לברר למי שייך הבול, בהכריזו בשמחה על מצות השבת אבידה. לא הניחו מידו עד שנודע לו כי הוא של הגבאי רבי שלום פויגל. ר' שלום כבר פנה לביתו באותו יום, והיה צורך להמתין עד למחרת כדי לקיים את המצוה. מה גדלה שמחתו של מרן כפי שמתארים מקורביו בערגה, כל אותו היום היה אצלו ממש בחינת יום טוב, על שנזדמנה לידו מצות עשה דאורייתא של השבת אבידה, מצוה שהיא על פי רוב בעיני האנשים, בפרט בדבר פעוט, בבחינת מצוה קלה.

לפנות בוקר כבר הודיע כי היום יש להזדרז ולהתפלל מוקדם, כי מצוה שאינה שכיחה – בכל אופן בשביל מרן ודאי היתה זו אינה שכיחה, כי אימתי היה יוצא מביתו? צריך להזדרז ולקיימה בהידור מצוה, ולכן נזדרז היום, עד כי יבא רבי שלום, ונוכל לקיים מיד מצות השבת אבידה. וכך היה, כשהגיע השמש, קיים הרב את המצוה בשמחה גדולה מצות השבת אבידה…

 

[אחד יחיד]

על הרה"ק רבי אהרן זצ"ל מבעלזא מסופר, שאחד סח באוזניו על אודות מקום מסוים בארץ ישראל שהוא מקום של תורה ועבודת ה', וסיים דבריו במשאלה כי הלואי והיה המצב כך בכל ארץ ישראל, ובשומעו זאת התחלחל רבי אהרן מכך ששמע אבק לשון הרע על יושבי ארץ ישראל.

[(ביאורים ומוספים דרשו לספר חפץ חיים, הל' לה"ר כלל ה, 47)]

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי אהרן מבעלזא אמר ש"מי שלא מרטיב את עיניו שלוש פעמים ביותר בדמעות של תפילה שיזכה לבנים טובים, אין לו מה לבוא בטענות על כך שלא זכה לכך".

 

[אחד יחיד]

כשעלה האדמו״ר ארצה והשתקע בתל אביב, ביקש שישתלו גינה בחצר ביתו שברחוב אחד העם וירכשו את כל הכלים הנחוצים למלאכת העידור, הניכוש וההשקיה. היו מחסידיו שתמהו לפשר הבקשה המשונה, שהרי בבעלזא לא גידלו צמחים. ברם משהגיעה שנת השמיטה והאדמו״ד ביקש מעובדי הגינה שיגנזו את כל הכלים והזהירם לבל יעשו שום פעולה הגובלת באיסור, הבינו כי כל מגמתו בשתילת הגינה לא היתה אלא כדי לקיים את מצוות השמיטה בהידור.

(במחיצתם)

 

[אחד יחיד]

הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע ביקר ב'טיר-גארטן' – גן החיות של הקיסר פרנץ יוזעף במהלך ביקורו בווינה, ברצותו לברך 'משנה הבריות'. כשחלף על פני כלובו של האריה, נעמד האריה על רגליו האחוריות באימת כבוד ושם שמים התקדש בעיני כל הערלים שגדשו את המקום.

שנים לאחר מכן, כשבנו הגדול, הרה"ק ה'דברי יחזקאל' משינאווא זי"ע ביקר אף הוא באותו גן, שוב נעץ האריה את ציפורניו האחוריות באדמה והתרומם על שתיים. שומר הכלוב, ערל ישיש, נזעק: "איך יכול להיות? אני זוכר לפני עשרות שנים כשה'וונדר רבינר הלברשטאם' היה כאן, וזקנו כבר היה לבן כולו, וגם אז האריה התרומם לכבודו, אז איך יכול להיות שהרבינר הזה עדיין חי". רק כשהסבירו לו שאכן מדובר בבנו וממשיך דרכו של אותו "רבינר הלברשטאם" פלאי, נחה דעתו.

אף הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע בהיותו בווינה, סר לבקר בגן החיות הזה, ברצותו לברך 'משנה הבריות'. בקדושתו הרבה הוא נמנע מלהביט בקוף ואת ברכת 'משנה הבריות' בירך על הפיל ארוך החדק.