תמוז ט' תמוז - יומא דהילולא של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל (2 צופים)

[אחד יחיד]

לאחר המלחמה, במכונית שהעמידה לרשותו המפקדה האמריקנית, יצא הרבי לנדוד ולחפש בכפרים שבכל הסביבה כשבפיו הסיסמא: "את אחי אנכי מבקש"! במקומות האלה שרדו פה ושם יהודים בודדים, שהתחבאו בימי הזעם אצל נכרים בעליות גג או בבונקרים. בגלל ניתוקם מן העולם החיצוני במשך תקופה ארוכה, סבורים היו כבנותיו של לוט במערה – שכבר התחסל ח"ו העם היהודי כפי שזמם האשמדאי היטלר ימ"ש, והם היחידים שנותרו, ללא תקוה להמשיך כיהודים.

נסע אפוא הרבי הקדוש בכל יום לישוב אחר, היה נכנס אל מרכז הכפר או העיירה ומנסה להיכנס בדברים עם האנשים שנתקל בהם על דרכו. כמי שמתעניין ושואל מתוך סקרנות גרידא על הא ועל דא, תוך כדי שיחה הגיעו לנושא היהודים, ואיכשהו נתגלה לפעמים, כתוצאה מפליטת פה סתמית, כי בבית פלוני שוהה אחד השרידים. היה אדמו"ר זי"ע הולך ומכתת רגליו אחרי כל קול הברה, אולי יעלה בדרך זו על עקבות איש יהודי שכוח המתחבא עדיין בקרב הגויים. משמצאו, היה מדבר על לבו ומשדל אותו שיצטרף אליו, והוא יביאנו למקום שיש בו הרבה יהודים בני עמו.

רבים מן השרידים האלה, הלכו אחריו לפעלדאפינג בלא חשק מיוחד. נוח היה להם, כביכול, באתר שהם שרויים בו. הלא האמריקנים הכובשים סיפקו מזון ותמיכה לשרידים בכל מקום שנמצאים בו, אפילו למי שהתגורר בין הנכרים מרצונו החפשי, מבלי לדרוש מאף אחד ללכת לעבודה, להשתכר וכדומה. ברם, הרבי, במיטב כושר השכנוע שלו, השפיע עליהם לשוב אל אחיהם.

האנשים עוד היו המומים ומזועזעים מכל המוראות שעברו עליהם. היו שהצהירו בגלוי, כי אחרי האסון הגדול שקרה – אין את נפשם לחזור ולחיות כיהודים. אולם הרבי בחכמתו השכיל וענה להם, שאינו מעלה על דעתו כלל לדרוש מהם אפילו משהו מעין זה. כל כוונתו אינה כי אם להיטיב עמהם מבחינה פיסית, שלא יהיו נתונים יותר לחסדי הגויים הארורים. וכי לא מוטב להימצא בין אחים, שהם עצמך ובשרך?! ידוע, בין השאר, על מקרה מסוים בו שידל צעיר יהודי להסתפח למחנהו: הלה טען, שהרבי בודאי לא יניח לו לבקר בקולנוע, ולכן אינו חפץ ללכת אחריו. אולם הרבי הבטיח לו שכאשר יחזרו החיים למסלול תקין, ויפתחו קולנוע לפליטים, יקבל מידו כסף לרכוש כרטיסים להצגות… הרבי אף קיים את הבטחתו זו, במשך זמן קצר, עד שהלה התפכח מערפול החושים הרוחני שלו וחזר להיות יהודי כשר להפליא. [לפיד האש]

 

[אחד יחיד]

סיפור מופלא שהתרחש עם הרבי מצאנז במסע המוות, סופר מפי עדי ראיה:

היום השלישי למסע, תשעה באב נדחה, היה היום הקשה ביותר. הנאצים הפליאו את מכותיהם באכזריות רבה וללא הבחנה. במגלבים ובמוטות ברזל דחקו בשבויים ההולכים לפניהם ברגליים כושלות, קודחים מחום ומאיבוד נוזלים. מנות דלות של שימורים מלוחים חולקו להם בתחילת המסע ובמהלכו, אולם מים לא ניתנו, אף לא טיפה. מספר החללים באותו יום הגיע לשיאו. הללו נשארו מוטלים בדרך באין קובר, ושורות הצועדים נדלדלו והלכו. סוף-סוף ניתנה הפקודה: "מנוחה! לרדת מן הכביש שמאלה!". היהודים התרכזו בשדה רחב על שפת נהר. זיק של תקווה ניצת בעיניהם. כמה יהודים מיהרו לרדת אל שפת הנהר והרטיבו את שפתותיהם היבשות. טרם הספיקו להרים את ראשם ומטר כדורים נורה לעברם בידי המרצחים. דמם התערבב במי הנהר.

במשך אותו יום נשמע הצדיק מקלויזנבורג ממלמל את מילות מגילת איכה והקינות. רבים מההולכים השילו את נעליהם, בגלל החום הנורא. גם האדמו"ר עשה כן, בגלל איסור נעילת הסנדל בתשעה באב. לאסונו, זקיף גרמני נטפל אליו ופקד עליו ללכת בשולי הכביש, הזרועים חצץ ושברי זכוכית… הערב ירד, שלדי האדם נצטוו להתארגן למנוחת לילה בשדה. הגופים הרצוצים צנחו כאבן על האדמה. גם החיילים, הסתבר, היו עייפים, ואט-אט עזבו את משמרתם ליד מכונות הירייה ושקעו בשינה. ופתאום עברה לחישה מפה לאוזן: "הוא אמר… שכל אחד יחפור באדמה תחתיו… ישועת ה' כהרף-עין". לכול היה ברור מי הוא 'הוא'. אם הצדיק מקלויזנבורג אומר שיש לחפור, יש לעשות זאת.

במהירות נטלו האנשים כל מה שמצאו בהישג-יד. בכפית או בגזיר עץ, בידיים ובציפורניים, החלו לחפור. ופתאום התרחש הלא-ייאמן: קילוחים דקים של מים זכים פרצו מהאדמה! ק' חרמץ, שלא היה מחסידי האדמו"ר, מתאר בספרו 'קאשמארן' את הנס שהתרחש: "חששנו להרים קול, שלא ירגישו בנו הצוררים, אך בעיני כולנו ניצתה שלהבת. מים… מים חיים… האנשים המיואשים התחבקו והתנשקו מרוב אושר וגיל… יהודים מעולפים ומתים-למחצה חזרו בִן-רגע לחיות". הכול הרוו את צימאונם, הרטיבו את גופם היבש, והודו לה' על החסד שעשה עמם. כוחות מחודשים ניסכו בהם. לפתע התעוררו השומרים, ורצו אל היהודים להביט במתרחש. הם בהו משתאים בשבויים, אולם ככל הנראה לא רצו לעורר מהומה או התקוממות נגדם, והעדיפו לשתוק ולחזור לרבצם. בבוקר, כאשר באו המפקדים ונוכחו בנס, החליפו בעיניהם השטניות מבטים משתאים, ובלא אומר סבו לאחור בבושת-פנים.

מעתה העצים האדמו"ר את מאמציו לעודד את השרידים בצעדה האיומה, באומרו: "הנה לנו ראיה, כי למרות כל הצרות והסתר פניו של הקב"ה כביכול, הקב"ה אוהב אותנו…". לאחר שנים שח על כך הרבי: "כל מי שמפקפק חס וחלילה באילו של אברהם אבינו או בבארה של מרים, יכול היה להשתכנע אז…".

 

[אחד יחיד]

אחד מאברכי קהילת צאנז בעיר יוניון־סיטי בארה"ב, שעמדה בשעתו תחת הנהגת כ"ק אדמו"ר מקלוזינבורג זי"ע, נצרך לישועה מיוחדת במינה. ידידו שהתגורר בבורו פארק וידע מצרת חברו הגיע במיוחד כדי לשוחח עם חברו, אולי יוכל לסייע לו.

השניים ישבו בבית המדרש בשעת לילה מאוחרת ושוחחו בעניינו, והנה לפתע נכנס לבית המדרש כ"ק האדמו"ר זי"ע, שדירתו הייתה צמודה לבית המדרש, וראה את שני האברכים משוחחים ביניהם.

לפתע שמו האברכים לבם לנוכחותו של האדמו"ר, והם קמו לפניו ביראת כבוד.

שאל האדמו"ר את האברך מבורו פארק למעשיו כאן בשעה כה מאוחרת, והאברך אמר לו: "רבי, הייתי בביתי בבורו פארק וכבר עמדתי לעלות על יצועי, אלא שאז חשבתי בלבי: 'כיצד תערב עלי שנת הלילה כאשר חברי נמצא בצער כה גדול?'. לא היה לי ספק ששנתו של חברי נודדת מעיניו, ולכן באתי במיוחד מביתי שבבורו פארק כדי לשמוע את אשר בפיו".

האדמו"ר האזין לדבריו ושיבח אותו על כך, ומיד שב לביתו.

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת קיבל האברך מבורו פארק שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה כ"ק האדמו"ר זי"ע בכבודו ובעצמו, ובפיו בקשה מהאברך שיגיע לביתו כי ברצונו לשוחח עמו. כמובן שהאברך מיהר לנסוע ליוניון־סיטי, ונכנס בדחילו ורחימו אל ביתו של האדמו"ר.

אמר לו האדמו"ר: "דע לך, כי הפעולה שעשית אמש, שהגעת במיוחד אל חברך לשמוע את צערו, עוררה רעש גדול בשמים. כאשר ראו בשמים שיהודי אינו מסוגל ללכת לישון כשחברו נמצא בצער, ראו להושיע את האברך ממצוקתו. דע לך, כי בזכותך נושע האברך. אבל היות שאין רצוני שיחשבו שהיה כאן איזה מופת וכדומה, לכן אני מבקש ממך שתשתוק ולא תפרסם את הדבר; ולא זו בלבד, אלא תציע לחברך שיעשה פעולה של השתדלות טבעית כדי שייראה כאילו הגיעה ישועתו בדרך הטבע".

ואכן כך היה, והלה נושע תוך זמן קצר ביותר.

 

[אחד יחיד]

האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, ישב פעם למשא ומתן עם אברך אחד, ותוך הדברים אמר לו אותו אברך- "אני מבטיח שמהיום אעשה כל מה שאני יכול"… ענה לו הרבי ואמר – "הזהר בלשונך, אתה אומר שתעשה כל מה שאתה יכול, וכי יודע אתה מה מסוגל אתה לעשות?! יש לך בכלל שמץ של מושג עד כמה כוחותיך עצומים?!", ואז הוסיף ואמר: "אספר לך, בצעירותי בהיותי אב"ד של ק"ק קלויזנבורג, הייתה לי שם ישיבה. כשאמרתי שיעור כללי בפני כל תלמידי הישיבה, היית זקוק לשיעור לכעשרה ספרים. בימים ההם הדפיסו את הספרים על נייר כבד מאוד, ואף גודלם היה גדול מאוד, כך שכל ספר שקל היטב. אני הבנתי שלקחת עמי עשרה ספרים מארון הספרים לסטנדר אין בי את הכוחות. על כן לפני השיעור הייתי נותן את רשימת הספרים לבחור, והוא הכין לי אותם על הסטנדר.

"לאחר שנים בשנות המלחמה כשהייתי במחנות הריכוז אצל הגרמנים ימ"ש, היו מניחים עלי אבנים וחפצים במשקל של שלושים וארבעים ק"ג, והייתי מטפס איתם לבניינים גבוהים, וכך במשך למעלה משתים עשרה שעות ביממה, ואז גיליתי אלו כוחות עצומים יש לי. שנים קודם לכן הבנתי שאת הגמרא והרשב"א אינני יכול לסחוב, האם באמת לא יכולתי לסוחבם?! לכן תזהר כשאתה אומר שתעשה כל שביכולתך, כי אין לך כלל השגה מהו גבול יכולתך".

 

[אחד יחיד]

כשהגיע האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל לארץ בשנת תשי"ד, בנסיעתו למירון נעצר לתפילת מנחה ליד קברו של רבי יהודה בר עילאי. השעה היתה מאוחרת, וכשהתאספו כולם כבר שקעה החמה, אבל בכל זאת עמד הרבי לתפילת מנחה, כמנהגו. לאחר שהסתיימה התפילה המשיכו בדרכם לצפת. אבל אנשי הפמליה ראו שמצב רוחו של הרבי נעכר, הוא היה מוטרד ומדוכדך ואף אחד לא הבין מדוע.

למחרת היום ביקש שוב לנסוע לקברו של רבי יהודה בר עילאי, והפעם הקפיד להגיע לשם בשעת צהריים מוקדמת במיוחד. שוב עמד להתפלל שם מנחה, והתרגשות גדולה ניכרה עליו. במהלך כל תפילת שמונה עשרה עמד ובכה, ורק לאחר מכן כשהתרחק מהקבר העידו פניו על שלווה ושביעות רצון.

אחד מהמשתתפים במעמד, הרב שמואל אונסדורפר, רבם של חסידי צאנז בפתח תקוה, אזר אומץ וניגש אל הרבי לשאול אותו לפשר האירועים האחרונים.

אמר לו הרבי: אתמול כשהגענו לצפת, ערכתי חשבון נפש על כל מה שעבר עלי אתמול, ונזכרתי במשנה במסכת ברכות (ד' – א') שבה אומר רבי יהודה בר עילאי שיש לסיים את תפילת מנחה לפני פלג המנחה, כלומר שעה ורבע לפני השקיעה, ומיד נזכרתי שבאותו יום התפללתי מנחה ליד קברו של התנא הגדול, בשעה שהוא עצמו קבע שהיא מאוחרת מדי! לא יכולתי להאמין שהייתי עד כדי חסר רגישות… הרי זה דומה לחוצפתו של המן שעורר את כעסו של המלך אחשורוש והמלך נזף בו "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז' – ח').

לכן הייתי כל כך מוטרד אתמול, והחלטתי לחזור ולהתפלל מנחה בקברו מוקדם, והתפללתי שאזכה לסליחתו של התנא הקדוש. התפללתי בלב שבור ובתשובה שלימה בשעה שמתאימה לדעתו של ר' יהודה בר עילאי. כעת אני מרגיש שאכן נסלח לי.

 

[אחד יחיד]

האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל נסע לחזק את שרידי הפליטים במחנות, יום אחד הופיע ובידו 'הפתעה', ארבע אלומות של חוטי ציצית כשרים למהדרין. כמאה וחמישים יהודים הסתערו לעברו, כל אחד ביקש לזכות במצוה, אבל לא היה בידו יותר מארבע, מה עושים? הרבי הציע להם שיעשו גורל, ומי שיעלה בגורל יזכה בציצית.

לפתע קם מתוך הקהל בחור צעיר, מנדל פשיטיק שמו, מפרחי חסידי גור בלודז' לפני המלחמה, אשר התייצב מול הרבי וטען כלפיו: "יש לי זכות קדימה, מגיע לי לקבל ציצית ללא הגרלה".

"מאי חזית?" שאלו הרבי בחיוך קל. "דמא דידך סומק טפי"?!"

"אמנם כן", השיב הבחור, ותוך כדי דיבור תפס בחולצתו ופרם אותה לאורכה משני הצדדים. "הלא הנני לבוש בגד בן ארבע כנפות שמחוייב בציצית מדאורייתא, אף אחד מבין הנוכחים אינו מחוייב בציצית כמוני!".

הרבי התרגש מההברקה המלבבת של אותו יתום צעיר, אוד מוצל מאש, אלא שקשתה עליו ההכרעה אם להיעתר לו. הלא כבר הוחלט פה אחד בהסכמת כולם לערוך הגרלה דווקא. פנה אל הבחור ואמר לו: "אם כוונתך צרופה לשם שמים, בטוח אני שתזכה בגורל!"

המתח בקרב הציבור גבר ועלה, מי יזכה בציצית? נגשו לעריכת הגורל, כל אחד קיוה להיות בין המאושרים ששמותיהם יעלו בקלפי. ברם, השמחה וההתרגשות הציפו את כולם ממש, ברגע שנשמע קול הכרוז: מנדל פשיטיק זכה בגורל! הוא זכה בגורל משום שהוא באמת רצה, וכשהאדם רוצה אין דבר העומד בפני כח הרצון. (לפיד האש)