אב כ"א אב - יומא דהילולא של האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זיע"א

[אחד יחיד]

רבי אהרן רוקח.

נפטר בכ"א אב תשי"ז.

הערך עליו במכלול:

רבי אהרן רוקח – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הד"ר יצחק קיסטר כבר פנה לצאת מהחדר, כששמע את קולו של הרבי מהר"א מבעלזא מדבר אליו ואומר לו משפט סתום, שאת פשרו לא הבין: "הוא מכונה לאזר לנדא".

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. אירופה בוערת ושואת העם היהודי בשיאה. רבי אהרון מבעלז מצליח לחמוק בניסי-ניסים מציפורני הנאצים, ועולה לארץ ישראל. חסידיו מפצירים בו להתגורר בירושלים או בבני-ברק, ואולם הוא בוחר לקבוע את משכנו בתל-אביב, ושם הוא מתחיל לכונן מחדש את חסידות בעלז.

יום אחד הופיע בביתו הד"ר יצחק קיסטר, יהודי שומר תורה ומצוות, שמונה עוד בימי המנדט הבריטי לשופט. שמו של האדמו"ר מבעלז נישא למרחקים. ברכותיו הקדושות וסיפורי המופת שהתרחשו אצלו כבדרך קבע, התפרסמו בציבור. הד"ר קיסטר ביקש גם הוא לקבל את ברכתו.

הרבי בירכו ולאחר מכן החל לומר: "בגטו בוכניה היה עימי יהודי ושמו אליעזר לנדא. היהודי הזה עשה לי ולעוד יהודים רבים טובות רבות, והציל את חייהם של רבים. בקשתי אליך כי תשתדל גם אתה לעשות לו טובה". הד"ר קיסטר האזין לדברים רוב קשב, אך לא הבין איך יוכל לעשות טובה ליהודי שאינו נמצא כלל בארץ. כשפנה לצאת, בעומדו סמוך לדלת, קרא לו הרבי וציין כי כינויו של היהודי הוא 'לאזר לנדא'. השם הזה נחרט בליבו של קיסטר, אם כי הבקשה נותרה כתעלומה בעיניו.

ר' אליעזר לנדא (נפ' ט"ז ניסן תשמ"ט) היה עסקן פעיל בעיירה בוכניה, הממוקמת מדרום-מזרח לקרקוב שבפולין. הוא הצליח לקשור קשרים עם ראשי הגסטאפו במחנה. הללו היו מקבלים ממנו כסף ומצרכי מזון נחשקים, וכך הצליח להציל יהודים רבים.

כאשר הרבי מבעלז ואחיו, הרב מבילגוריי, הגיעו למחנה בוכניה, נודע לר' אליעזר כי עומדת להיערך 'אקציה', שבה ישולחו אלפי יהודים למחנה ההשמדה
בלז'ץ. לרבי מבעלז ולאחיו לא היו תעודות המאשרות כי הם עובדים במפעלים חיוניים, ולכן היו מועמדים להישלח להשמדה.

ר' אליעזר ארגן מבצע הצלה מסועף, שבו דחס עשרות יהודים חסרי תעודות עובד לתוך משאית, והעביר אותם לגטו קרקוב. בין ניצולי המשאית היו האחים מבעלז. בינתיים הזמין ר' אליעזר את קציני הגסטאפו לארוחה דשנה בביתו, והשקה אותם במשקאות משובחים. במהלך הסעודה הפצירו ר' אליעזר ואשתו בקצינים להפסיק את ה'אקציה'. כטוב ליבם ביין נעתרו, ובמקום כמה אלפי יהודים שהיו אמורים להישלח למחנה ההשמדה, שולחו לשם כאלף בלבד, וחיי אלפים אחרים ניצלו.

בעזרת קשריו עם הגרמנים הציל ר' אליעזר יהודים רבים. לשם כך בזבז את כל רכושו, וכשלא נשאר לו כסף, היה מבקש כסף, תכשיטים ומצרכי מזון מאת היהודים שנתבקש להציל. בעזרת אלה היה משחד את מלאכי החבלה ומטפח את קשריו עימם, לטובת אחיו.

ואולם קשריו עם הנאצים עוררו גם רינונים עליו. לא הכול הכירו את מעשי ההצלה המופלאים שעשה ואת מסירותו למען היהודים. הללו גם לא ידעו כי נותר בלי פרוטה, וסברו כי הוא דורש תשלום לטובת עצמו. ר' אליעזר היה מהנעלבים ואינם עולבים, וקיבל את הייסורים באהבה.

גם לאחר שהצליח להינצל בעור שיניו ממלתעות הרשע ועלה לארץ, סבל רדיפות מאנשים שכעסו עליו על שלא הציל את יקיריהם.

בבית הכנסת שבו התפלל היה יהודי מבוכניה, שבתחילת המלחמה נמלט לרוסיה, בתקווה שיצליח להבריח לשם גם את אשתו וילדיו, אבל נתיב ההצלה נסגר ובני משפחתו נשארו בגטו. היהודי עלה לארץ, ומכיוון שלא שמע דבר על גורל אשתו וילדיו, היה בטוח שנספו בשואה.

כשראה את ר' אליעזר בבית הכנסת בתל-אביב הטיח בו את זעמו על שלא הציל את יקיריו. הוא לא רצה כלל לשמוע את תשובתו, סירב לדבר עימו והציק לו בכל הזדמנות. לא עברו הימים והאישה וילדיה הגיעו לארץ והמשפחה התאחדה. או-אז התברר לאותו יהודי שיקיריו ניצלו בזכות ר' אליעזר, והוא בא ובכה לפניו בבקשה שיסלח לו על שחשד בו על לא עוול בכפו.

השנים עברו. השופט קיסטר לא ידע היכן הוא אותו 'לאזר לנדא', וכיצד יוכל לעזור לו. אבל זכר את בקשתו של הרבי מבעלז.

יום אחד נודע לו במסדרונות בית המשפט כי עומד להתקיים משפט של יהודי הנחשד בשיתוף פעולה עם הנאצים. מתברר שהיו שהתלוננו עליו והאשימו אותו באשמה החמורה. השופט התעניין בפרטי הדברים וליבו עצר פעימה כשגילה שכינויו של האיש הוא – 'לאזר לנדא'.

השופט הבין כי למצב הזה כוּונו דברי הרבי מבעלז. הוא ביקש להופיע כעד במשפטו של ר' אליעזר לנדא, ובעדותו מסר את הדברים ששמע מפי הרבי מבעלז שנים רבות קודם לכן. העדות הזאת הכריעה לדחיית החשדות נגד ר' אליעזר, והוא זוכה מכל אשמה.

(גיליון שיחת השבוע, הובא ב'אור לישרים')

 

[אחד יחיד]

מעשה בבתו של הנגיד החסיד ר' אליעזר בראנד ז"ל מנעמירוב, אשר ל"ע נתפסה בנערותה לתנועות הציוניות וסרה מהדרך הישרה. למרבה הכאב היא התקשרה בקשר נישואין עם עו"ד יהודי, ממשפחה מתבוללת, שגם הוא לא שמר תורה ומצוות, לדאבון לב. נישואיה נערכו בלעמבערג, שלא בידיעת הוריה. כעבור זמן נודע הדבר לאביה, אשר זעם מאוד על מה שעשתה בתו.

באותה עת נתבע ר' אליעזר למשפט אצל השלטונות, בגין עלילת שווא שהלשין עליו אחד ממתחריו, גוי שונא ישראל. כחסיד אדוק, החליט לנסוע לבעלזא לבקש את ברכת כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע שיינצל מהמשפט הקשה.

כאשר נודע לבתו אודות נסיעת אביה לבעלזא, פנתה אליו ובקשה להצטרף לנסיעה לבעלזא, כדי לשמוע את חוות דעתו של מרן אודות נישואיה. ואכן, למרות מצבה היא הצטרפה לאביה בנסיעה לבעלזא.

בהגיעם בעלזאה, נכנסה לחדר הנשים והתיישבה סמוך לאשה אחת שהמתינה שם עם ילדה הקטן. בין לבין הן שוחחו ביניהן, ואז שחה אותה אשה כי היא באה כעת לבעלזא להודות למרן, כי לפני כשמונה חודשים הגיעה לבעלזא עם בנה בן השש שחלה במחלה קשה ברגליו ולא היה מסוגל ללכת, ומרן בירך את הילד שיוכל ללכת על שתי רגליו, ולגודל הנס והפלא החל הילד ללכת זמן קצר לאחר מכן, ובגלל כן היא באה כעת עם בנה 'בעל הנס', להראות למרן כי ברכתו הקדושה עשתה פירות ולהודות לו.

לאחר זמן של המתנה, הגיע תור ר' אלעזר ובתו להיכנס אל הקודש פנימה. הם נכנסו אל החדר, ויהי המקום לחרדת אלוקים. למרות שכבר כל כך התרחקה, הרגישה אז רגשי הוד של קדושה וטהרה, והרושם הזה השפיע עליה עד מאוד, ואף הבעיר בה לימים את הניצוץ היהודי.

וכך היא תיארה בעצמה כעבור שנים רבות: "לא אשכח לעולם את המחזה. הצדיק מבעלזא ישב על מקומו בקצה השולחן הארוך, ראשו כפוף למטה, גופו הקדוש צנום ורזה ועטוף במעיל פרווה 'פעלץ' הגדול בכמה ממידותיו, ובקצה השולחן אל מול פניו דלקו שני נרות. המחזה היה שמימי והאווירה היתה קדושה…".

ר' אליעזר סיפר למרן בקול נשבר על המשפט הקשה שצפוי לו עקב העלילה. מרן סגר את עיניו והרהר מעט, ואחר שאלו האם הוא יודע מי הלשין עליו. נענה ר' אליעזר, כי זהו גוי המתחרה בו בפרנסתו. ייעץ לו מרן להציע לאותו גוי לעשות עמו שותפות במסחר ובכך לבטל את התלונה. חזר ר' אליעזר ואמר למרן, כי הלא בכך יפסיד מחצית מן הרווחים. ענה מרן: "חצי ריוח הוא יותר טוב מכלום"… ופסק לו לעשות השותפות.

אחר כך סיפר ר' אליעזר בצער רב אודות בתו שעזבה את הדרך הטובה ואף התחתנה, וציין כי היא נמצאת כאן בחדר ובדעתו להרחיק אותה לגמרי מן הבית. כשמוע סנגורן של ישראל את הדברים הכאובים, הניח את ראשו לכעשר דקות – – – כשהרים ראשו שאל: "האם סידרו להם חופה וקידושין כדת משה וישראל?" ענה האב: "אכן".

אמר מרן לר' אליעזר במפתיע: "אם כן, תקרב את החתן לביתך ותכבד אותו כשאר כל חתניך, ואף תתן לו נדוניה כמו כולם…". חזר האב וניסה לומר למרן: "הלא הוא אפילו אינו יכול לדבר באידיש…", נענה מרן ופסק: "אפילו הכי" – – –

ואכן ר' אליעזר שב לביתו וקיים את שתי עצותיו של מרן. ראשית פנה אל מתחרהו והציע לו שותפות. הגוי הסכים ומיד ביטל את התלונה. מאז שרתה ברכת ה' במעשי ידיו, והוא הצליח בכפל כפליים, כך שגם מחצית הרווחים הגיע לסכום עצום. בנוסף לכך, בתו הנשואה חזרה מבעלזא עם טללי חיזוק, לאחר ששמעה מפורשות את דברי הקירוב של כ"ק מרן זי"ע. הדבר השפיע על מעשיה והיא התחזקה ביותר, ואף ר' אליעזר קיים את חלקו והחל לקרב את חתנו, למרות שעדיין גרם לו עוגמת נפש.

ביקור קדוש זה בבעלזא ליווה את האישה כל ימי חייה כקמיע קדוש של הצלחה ושמירה. בשנות הזעם שתתה את כוס התרעלה, בעלה ובנה נרצחו בידי הצוררים, ורק היא ניצלה והגיעה בגפה לאמריקה. שם התחתנה שוב עם עו"ד יהודי – אשר גם הוא רחוק היה מדרך המצוות.

כעבור שנים, היא הגיעה לבקר בארץ ישראל. כששמעה כי הרבי הקדוש מבעלזא ניצל, הלכה אליו לקבל את ברכתו הקדושה. כשנכנסה אל הקודש פנימה, וסיפרו לכ"ק מרן זי"ע אודותיה, נענה מרן זי"ע ואמר: "אה, ר' אליעזר בראנד'ס טאכטער", וחיזק אותה מאוד.

 

[אחד יחיד]

מספר הרב אליהו זילברשטיין שליט"א – שליח חב"ד בעיר אית'קה שבניו- יארק עדות פלא:

נודע לי שיש באמריקה אשה מבוגרת מאוד, ניצולת שואה, התורמת ספרי תורה למוסדות העוסקים דווקא בקירוב רחוקים. החלטתי לפנות אליה. להפתעתי ענתה לי האישה באידיש רהוטה, במבטא של יוצאי גאליציא… היא סיפרה לי את סיפור חייה, תוך כדי שהיא חזרה וציינה עד כמה היא מתחרטת על שגרמה לאביה צער ועוגמת נפש בנערותה, ומחמת כן החליטה לתרום מכספה ספרי תורה לזכות אביה ולעילוי נשמתו, כדי לקרב יהודים לתורה וליהדות, ובכך לכפר על כך שהיא עזבה את דרך התורה.

כמו כן זכתה האשה להמשיך את הקשר שלה לחסידות בעלזא המעטירה, באמצעות הגבאי הנודע לתהילה הרב שמעון זאב קליין שליט"א, כאשר היא תרמה מכספה סכומים נאים לבנות את ממלכת בעלזא.

שבועיים לפני פטירתה ביקרתי אצלה ודיברתי אל ליבה, שאמנם היא כבר זכתה לתרום סכומים עצומים לקירוב רחוקים, אך מתי תעשה אף היא למען יהדותה, להתחזק עוד יותר. שאלה אותי האשה, שכבר היתה אז בת צ"ו שנים, במה תוכל להתחזק. ייעצתי לה, שתקפיד על נטילת ידים של שחרית וקריאת שמע מדי יום, כאשר אני מסביר לה שבקריאת שמע היא מקבלת על עצמה עול מלכות שמים!

ואכן, היא החלה להתחזק בכך, יום אחר יום. כעבור שבועיים (!) היא שבקה חיים לכל חי ונפטרה מתוך תשובה ותיקון המעשים.

ללמדנו, עד כמה הרחיקו ראות עיניו הקדושות של צדיק הדור, כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע".

(גיליון 'עולם של תשובה' – בעלזא)

 

[אחד יחיד]

ידוע כי אצל הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע היתה הקפדה מיוחדת למצוא תמיד זכות על כל יהודי, ולא היה יכול לדבר או לשמוע שום רע על יהודי. ומסופר שפעם אחת בא אחד מראשי הציונים לבעלזא ונכנס אליו, ולאחר שיצא חשש הרה"ק מבעלזא פן עכשיו יכנס הלה לביהמ"ד ויפיץ שם את דעותיו הכוזבות, אך לעומת זה לא רצה להוציא מפיו תיבת 'רשע' על יהודי, על כן שלח להודיע בבית המדרש שיש כאן "צדיק המדבר כמו רשע" ואסור לעמוד בד' אמותיו (כ"ק אדמו"ר מדאראג שליט"א, 'דברי תורה' פסח תשס"ד).

בעת הבחירות הראשונות לכנסת חתם מרן מבעלזא זצ"ל להצביע עבור רשימת החזית הדתית המאוחדת שכללה את כל ארבעת המפלגות הדתיות. לפני כן נשלח הרה"ח ר' בעריש אורטנר ז"ל אל הקודש פנימה כדי לבקש מהרבי שיחתום על הכרוז הנ"ל. כאשר החל ר' בעריש להסביר למרן את המצב, התבטא ואמר שכל היהודים החרדים התאחדו כדי להלחם יחד נגד ה'יידישע גויים'… בהגיעו למלים אלו הפסיקו מרן זצ"ל ואמר לו: "אסור לומר כך על יהודים", וציוהו ליטול את ידו ג"פ ולנגבם במגבת שלו. אח"כ נצטוה על ידו לומר עשר פעמים "יהודים", "יהודים", ורק אחרי כן אמר לו: "המשך בדבריך, אך אל תאמר כמו שאמרת מקודם" (אחד מנכדי הרה"ח ר' בעריש אורטנר ז"ל, המודיע כ"ח אב תשס"ו).

הרה"ח ר' ישראל פריעדמאן ז"ל מאנטוורפן הביא פעם למרן זצ"ל כובע חדש, והודיע בשמחה שהזמינו בצ'כיה במיוחד עבור מרן. הכובע היה מונח זמן רב בבית מרן, עד שפעם ביקש אחד המשמשים ממרן שיחדש את הכובע החדש שהביא רבי ישראל ז"ל. אמר לו מרן: "איך אוכל להשתמש בו, והרי הוא אמר שהזמינו במיוחד עבורי, ואולי עובדים שם במפעל יהודים וואס מיינען שבת אז ס'איז פרייטיג" – יהודים שחושבים על שבת שהוא יום שישי… הגדרה זו היתה קבועה בטוהר לשונו של צדיק זה, סניגורן של ישראל, בה כינה יהודים מחללי שבתות (עלים לתרופה, ואתחנן תשנ"ח).

סיפר הגה"ח רבי חיים ברים זצ"ל ('מרבה חיים' ירושלים תשס"ו): שמעתי מהרה"ח רבי אברהם חיים גרינפעלד זצ"ל שהיה משמש בקודש אצל האדמו"ר הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל: פעם בא בעל מלאכה לתקן דבר מה בבית הרה"ק מבעלזא בתל אביב, וכשבא נזכר אחד מבאי הבית שראה את הבעל מלאכה הלזה כשהוא מעשן בשבת ברחובה של עיר. מיד פנה להאדמו"ר וגילה לו שהבעל מלאכה הזה מחלל שבת בפרהסיא. ענה האדמו"ר שלא יתכן, ובוודאי היה זה ביום חול. המשיך הנ"ל ואמר שברור לו שהיה זה בליל שבת. שאלו האדמו"ר: "מתי ראית אותו?" ענה שהיה זה כשחזר מביהכנ"ס בליל שבת. ענהו האדמו"ר: "זה היה בוודאי כשהלכת לביהכנ"ס בער"ש". אולם הנ"ל טען בעוז שזה היה בשבת.

ענה האדמו"ר ואמר: "בוא ונשאל את פיו מתי זה היה". וקרא לבעל מלאכה ואמר לו: "יש לי ויכוח עם יהודי זה. אני אומר שעישנת בערב שבת, והוא טוען שזה היה בשבת. מה דעתך?" ענה הנ"ל שזה היה בער"ש.

המשיך האדמו"ר ואמר: "היות ואתה גרמת שיהודי יאמר עליך שעישנת בשבת" – ופנה אל החסיד ואמר: "והיות ואתה אמרת על יהודי שעישן בשבת – לכן עליכם להביא כל אחד חפיסת נרות לביהמ"ד; וכן אני, מאחר ושמעתי איך שהאחד אומר על זולתו שחילל את השבת, לכן גם אני עלי להביא חפיסת נרות לביהמ"ד".

ומיד פנה האדמו"ר למשב"ק ואמר לו: "הבא נא על חשבוני שלש חפיסות נרות לביהמ"ד, עבורי ועבורם"…

(מתוך הספר 'בקדושתו של אהרן')

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע ראה פעם את הרה"ק רבי אהרן מבעלזא כשהיה אברך. נענה הרה"ק משינאווא ואמר: "פון דעם יונגערמאן האט דער יצר הרע אינגאנצען פארגעסן" [-מאברך זה שכח היצר הרע לגמרי]…

 

[אחד יחיד]

הגאון הצדיק רבי וועלוועל צ'צ'יק שאל פעם את מרן הבריסקער רב זצוק"ל אודות הרבי מבעלזא: "איך יתכן שילוד אשה חי ללא אכילה ושתיה וללא שינה?". ענה לו הרב מבריסק: "דעם בעלזער רב קורמעט מען פון הימל" [-את הרבי מבעלזא מאכילים משמים]…

 

[אחד יחיד]

במוצאי שבת אחרי הבדלה היו החסידים נכנסים אל הקודש פנימה ועוברים אצל הרבי לברכת 'א גוטע וואך', ובהזדמנות זו היו מזכירים כל אחד את המעיק על לבו. זה מזכיר חולה הזקוק לרפואה שלמה, וזה מזכיר מישהו שממתין כבר שנים לזרע של קיימא, אחד מבקש ברכה להצלחה בעסק, והשני בא לשאול על שידוך שהוצע לו, וכן הלאה.

פעם אחת כשהרבי שהה בירושלים, הכריז הגבאי ר' שלום פויגל אחרי הבדלה: "בפקודת הקודש לא יוכלו להיכנס פנימה רק אלה הבאים מחוץ לעיר". כל החסידים הירושלמים התאכזבו, אך מדברי הרבי לא זזים.

היה שם בין האנשים יהודי שבא מבתי הונגרין ורצה לשאול שאלה דחופה אודות שידוך שהוצע לו. הוא כבר המתין כמה ימים ולא הצליח להכנס, והצד השני אינו מוכן לחכות יותר. הוא ניסה לבקש מר' שלום שיכניס אותו, אבל ר' שלום התעקש ואמר לו: "אתה לא נכנס בשום פנים ואופן".

הסובבים ניסו לדבר על לבו של ר' שלום: "הרבי בודאי לא התכוין לזה, זה מקרה מיוחד, ואתה חייב להכניס אותו", אך ר' שלום לא זז מעמדתו. באין ברירה הלך אותו האיש הביתה, ואכן אותו שידוך התבטל.

בין האנשים שנכחו שם היה הרה"ח ר' אשר יאקאב ז"ל (חתנו של הרה"צ רבי וועלוול אייזנבאך זצ"ל), שהמתין גם כן כמה ימים להיכנס למרן הרבי זצוק"ל. ר' אשר הכיר את האיש, והרגיש בלבו כעס על ר' שלום. איזה עקשן הוא הגבאי הזה, אין לו טיפת לב, בגללו התבטל השידוך וזה אפילו לא מזיז לו…

עברו כמה ימים והגיע תורו של ר' אשר להיכנס אל הקודש פנימה. בעודו מהרהר אודות התנהגותו המוזרה של הגבאי, הוא שומע לפתע את הרבי מבעלזא ממלמל לעצמו בשקט: "אז א שידוך איז נישט באשערט, וואס קען איך טוהן?" [-אם שידוך לא נגזר מלמעלה, מה אני יכול לעשות?]…

(גיליון 'מתיקות הדף היומי')

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"ח רבי מאיר וייס, מזקני וחשובי חסידי בעלזא ובעמח"ס 'מדור לדור', שזכה בצעירותו להסתופף בצל קדשו של הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע:

בשכונת 'נווה אחיעזר', בה כיהן אאמו"ר כאב"ד, גר יהודי ושמו הרה"ח ר' אברהם למפל ז"ל, חסיד בעלזא בכל נימי נפשו שזכה להתאבק בעפר רגלם של מרן מהרי"ד זי"ע ולאחריו אצל מרן זי"ע, והוא סיפר לי מעשה נורא:

בשנים שלפני המלחמה בתקופה שלאחר נישואיו עסק לפרנסתו במסחר הטקסטיל, והיה קונה כמות גדולה של סחורה בזול ומוכרה לאחרים ביוקר וכך היה מרוויח את לחמו ביושר. ברם, לעתים עסק גם באופן בלתי רשמי בלא לדווח על הכנסותיו לרשויות, עד שביום בהיר אחד נתפס על העלמת המס והיה צפוי למשפט קשה הנושא בחובו גזר דין ועונש כבד מנשוא.

ממש באותם ימים נזדמן לידו איזה מסחר מסודר וחוקי, אך כדרך מי שנכווה ברותחין נזהר אף בפושרין ופחד לסגור את העסקה על אף ששמר על חוקיותה, ולכן נסע לקבל את ברכתו של מרן זי"ע. טרם היכנסו אל הקודש חשב בלבו מרוב ביישנותו, כי לא יזכיר כלל את עניין המשפט בפני הקודש, אלא יזכיר אך ורק את העסקה אשר עומד עתה טרם חתימתה, ובמחשבתו יכוון על אותו משפט קשה הצפוי לו.

נכנס ר' אברהם בדחילו ורחימו והגיש למרן את הפתקא. מרן קרא את הקוויטל ובירך אותו בהצלחה במסחרו. אך לפתע הרים את עיניו והביט חליפות בו ובפתקא, ואחר נענה ואמר לו: "אם אפשר לעשות טובה למאן דהו, הרי שצריכים לעשותה, ואפילו לנכרי".

ר' אברהם לא הבין את פשר מילותיו של הרבי, ושם פעמיו חזרה לביתו. והנה באחת מתחנות הרכבת בעודו ממתין לרכבת, הבחין לפתע באשה אחת אשר התהלכה אנה ואנה מבוהלת כהוגן כמחפשת ותרה אחר דבר מה חשוב מאוד. הוא מיד נזכר בדבריו של הרבי, וניגש אליה ושאלה אם נצרכת היא לעזרה כלשהיא. אך היא השיבה כי לא יוכל לעזור לה במאומה. בכל אופן ניסה ר' אברהם לעודדה אולי בכל זאת יוכל למצוא את מבוקשה. ואז נענתה האשה ואמרה כי איבדה את תיקה האישי ובה כל מסמכיה וכספה. שאלה ר' אברהם באיזה סכום כסף מדובר, וענתה כי מדובר בסכום של עשרים וחמשה ראניש. על אתר הושיט לה ר' אברהם את כל הסכום. לשאלתה מתי והיכן תחזיר לו את מעותיו, ענה ר' אברהם כי הוא נותן לה זאת במתנה גמורה.

התרגשה הנכרית מטוב לבו, ובתמורה הוציאה מכיסה כרטיס ובו מקום עבודתה – 'ביזנעס קארד' (כרטיס ביקור) והושיטה לו. "הבחנתי", סיפר ר' אברהם, "כי האשה משמשת כשופטת בעיר הגדולה לעמבערג, אך לא ייחסתי לכך כל חשיבות באותו רגע ותחבתי את הכרטיס לכיסי.

"כעבור זמן קצר הגיעה לביתי הזמנה מבית המשפט ובה נאמר כי עלי להופיע ביום פלוני ובשעה פלונית בבית המשפט אשר במחוז לעמבערג! כאן כבר הבנתי לאשורם את דבריו הנסתרים של מרן", המשיך ר' אברהם את סיפורו הנפלא, "וכבר בטוח הייתי בישועתי הקרובה.

"ביום המיועד נסעתי בלב בטוח אל בית המשפט, ואכן מיד בהיכנסי לאולם בית המשפט כבר הבחנתי באותה שופטת שעזרתי לה בתחנת הרכבת, היושבת בין השופטים. כבר בתחילת הדיון בענייני, עוד בטרם הספיקו השופטים לחייב אותי, נעמדה אותה שופטת על רגליה וטענה בעוז: לא ייתכן לחייב אותו ולהאשימו בדברים אלו, שהרי הוא ולא אחר סייע לי לפנים משורת הדין, וודאי לא יעבור על הדין! והעידה על יושרי ונאמנותי וכך גרמה לסגירת התיק כולו ופטרו אותי לשלום".

(א' חסיד, 'המבשר תורני' עקב תשע"ג)

 

[אחד יחיד]

עודנו בקטנותו כבר ניכרו עליו גינוני קדושה עילאיים. קדוש יאמר לו זקני החסידים סיפרו, כי כאשר נולד ונתמלא הבית אורה, התבטא זקה"ק מרן מהר"י מבעלזא זי"ע: "ער וועט זייןגרויס, אוןגרויס, און קיינער וועט אוס נישט באגרייפן" – "הוא יהיה גדול מאד ואף אחד לא יוכל להשיג רום ערכו".

כך גם קדושי עליון שהכירוהו משחר נעוריו והסתופפו בצלו עד אחרית ימיו, מאשר חזו למדו ומחיצתו היתה להם אדמת קודש שיראו מגשת אליה, עד כי עמדו והתפלאו: הכיצד מצליחה נשמה קדושה וגבוהה כל כך, לשכון בתוך גוף צנום וקטן כל כך… גם אביו הקדוש, שמרן מהר"א זי"ע העיד עליו שהיה מלאך, התבטא עליו שהוא אינו מבין אותו ואת דרכו… הלא אדירי תורה ומופלגי יראה, שנמנו על זקני החסידים והמה שראו הנהגות אביו וזקנו כן תמהו על עוצם קדושתו המופלגת, כהתבטאותו המפורסמת של הגאון מטראנפול זצ"ל:

"זה לי הרבי השלישי שאני נוסע אליו והנני מרגיש אצלו כמו שחשתי בבואי לפני זקנו. תתמהו ותשאלו, הא כיצד?! אומר לכם: וכי מה הבדל יש ביניהם… ההיפך, אצלו אפשר למשש את הקדושה בידים יותר מאשר אצל אביו וזקנו… ואיך רשפו גצים מלשונו של הגה"ק רבי שלום משאץ זי"ע, כשהתבטא אודות רבינו זי"ע: "שוין לאנגע יאהרן, האבן די מלאכים נישט געהאט אזעלעכע פארן' אויגען" (כברשנים ארוכות, המלאכים לא ראו דוגמתו לפני עיניהם).

 

[אחד יחיד]

נפלאים המה הדברים שכתב הגה"ק משאץ זי"ע אודות מרן רבינו זי"ע, אפשר והם ישמשו לנו כמבוא וכפתיחה לגשת אל הקודש: "כל העולם צריכים להיות עבדים לו שליט"א… בבית קטן יושב איש דל וקטן, צדיק וקדוש וקטן בעיניו, והוא תכלית העולם מאוד מאוד… ועלמא לא קיימא אלא על צדיק חד דכתיב וצדיק יסוד עולם, ועליה קאים עלמא ובגיניה אסתמיךו עליה אשתיל (לשון הזוהר, בראשית פב.)…"

"מיומא דאתברי עלמא לא אשכח ערסא שלים כערסא דיעקב (לשון הזוהר, פר' ויחי.)… ואחריו כל הצדיקים שזכו להמפתח הקשה הזה… ובימינו ה"ר אהרן רוקח מבעלזא ז"ל… מלאכים ושרפים רעדו בראותם גוף קדוש כזה, זה הרבה שנים שלא היה בעולם גוף קדוש כמוהו…"

 

[אחד יחיד]

סיפר משמשו של רבינו, שעמד עליו לשרתו בשהותו מונקאטש – בתקופת מלחמת העולם הראשונה כשחצר הקודש עקרה מבעלזא וקבעה את משכנה לתקופת מה במונקאטש – שכשהיה מלווה את מרן בחזרתו מה"טיש" של מרן מהרי"ד, היתה הדרך לביתו אורכת כשעתיים (!), לפי שמרן היה מאריך את הילוכו בסמטאות מרוחקות ובלבד שלא ללכת במקום שהיו בו אנשים. כשהבחינו בפתחו של רחוב שאנשים הולכים בו, היו פונים לרחוב הבא וכן הלאה. כן העיד, שבהליכתו ברחוב היה מרן אפוף בשרעפיו ולא הבחין כלל בנעשה עמו. לא אחת, נפלו נעליו מרגליו ולא הבחין בכך והיה על המשמש לתת דעתו גם לזאת. תא שמע, שעל אףשהיהשקוע בעניניו עד שלא שת לבו לנעשה עמו, ולמרות זאת נמנע מלעבור ברחוב שיש בו אנשים…

 

[אחד יחיד]

חד המעלות שהתפרסם בהם ביותר הרבי זי"ע היא מידת אהבת ישראל שבערה בקרבו לכל אשר בשם ישראל יכונה מגדול ועד קטן. הרבי זי"ע היה יחיד מומחה בעמוד הקשורה למידת "אהבת ישראל". וברוב אהבתו את בניו של מקום, לא הבחין בין חסיד למשנהו, ובין סתם עמך בית ישראל. את כולם אהב בכל ליבו, קירבם אליו ודאג למחסורם. עד כדי כך הגיעה רגישותו לנפשהישראלי באשר הוא, עד שכשהיה שומע בעיצומו של עריכת שולחנו הטהורה אשר לפני ד' – קול נער בוכה, היה מזדעזע ואומר בבהלה "א קֵ ינְ ד וֵויינְ ט!" "א ק ִ ינְ ד וֵויינְ ט!" ("הרי ילד בוכה") ומורה לסובבים לברר את פשר בכייתו של העולל. כן, הורה למשמש שיהא זהיר בעת אשר מחלק את השיריים לילדים, שלא יהא עם עצמות, למען לא יסכנו את הנערים הרכים. כל אברך או בחור אשר נכנס אל הקודש פנימה זכה להתעניינות אודות מצבו, תוך שהוא מראה לו פנים מסבירות, וכל כולו אומר השתתפות בצערו של זולתו.

רגיל היה הרבי לומר, כאשר יש לכם רמב"ם מוקשה, אתם עמלים ויגעים לישבו – גם כאשר רואים תמיהה על הנהגה של יהודי מצוה לחפש אפילו בעמל רב לימוד זכות כדי לתרצו. כמה אופייני היה לו כשהביאו לו לטעום ממאכלי השבת התבטא ואמר, חסידים הראשונים אהבו הרבה פלפל חריף. היום עקב חולשת הדור צריכים להעדיף במקום הפלפל חריף, הרבה סוכר כי זקוקים כעת להמתיק את המרירות.

 

[אחד יחיד]

אם נרצה, נוכל לתמצת במילים ספורות את גודל אהבתו את ישראל, כמושהתבטא כ"ק רבינו זי"ע בעצמו, היה זה כאשר נקרא פעם רופא אל רבינו זי"ע בכדי לטפל בעיניו, ובאמצע הטיפול הבחין הרופא כי רבינו זי"ע שקוע במחשבותיו, וכלל אינו שת ליבו לנעשה מסביב, הפנה הרופא את תמיהתו: "באילו מחשבות שקוע כבודו כל כך?" נענה ואמר: "איך טראכט גוט'ס אויף יידן"… ("שקוע אני בהמלצת טוב על כלל ישראל"). אכן נאים הדברים למי שאמרם. ולא לחינם כינוהו גדולי הדור בתואר "הבארדיטשובער של דורינו", והאדמו"ר הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע אמר עליו לאחר פטירתו ש"עד ביאת המשיח לא יהיה 'מליץ יושר' כזה על כלל ישראל".

 

[אחד יחיד]

סיפר משמשו בקודש הרה"ח ר' מרדכי וובר שליט"א: "סיפר לי הגה"ק מפאפא זצ"ל מה שסיפר לו הקדוש ר' משה הי"ד בנו של הרבי: "כל העולם חושב שאבי חלש בגלל שאינו אוכל ואינו ישן. אך האמת היא, שבכל מצוה שהולך לעשות הוא עובר על כל שיטות הראשונים והאחרונים השייכים למצוה זו ולכן הוא נחלש כ"כ. כמו"כ סיפר ר' מרדכי: "עוד לפני המלחמה עבר ניתוח על עיניו הטהורות. בעין אחד לא ראה בכלל, ובשניה אסרו לו ללמוד וגם קוויטל אסור היה לו לקרוא. ממילא, כל לימוד התורה שלו היה בע"פ. אחר שבירך ברכות התורה, בקש מאיתנו שנכניס לו את המסכת שרצה ללמוד על השולחן. עמדנו ליד הדלת ושמענו אותו אומר ברכות התורה בצורה שאיני מסוגל לתאר. לקח בידיו את הגמרא וניגן לעצמו למשל, "מסכת ברכות" כך עבר על כל המסכתא בע"פ. כשגמר, אמר כדי לא לבייש את הספר שנקרא איתו כמה שורות…

 

[אחד יחיד]

הגה"ק השפע חיים מצאנז זצוק"ל כשהתגורר בארה"ב התעוררה לו שאלה בהלכות בית הכנסת. שלח את השאלה לרבי. שאלוהו מקורביו, מדוע לא שואל את גדולי הפוסקים ופונה לבעלזער רוב דוקא? ענה הרבי: כזו קדושה ששורה עליו יכולה לשרות רק על גאון הגאונים.

 

[אחד יחיד]

גאון אדיר במידות טובות היה הרבי זי"ע. לפנינו עובדה מעניינת אותה שח הגה"צ מנאראל זצ"ל. היה זה בשבת הראשונה שהגיע לארה"ק לימים נוראים של שנת תש"ט, היתה זו הנסיעה הראשונה אחר המלחמה של חסידי בעלזא לשהות במחיצת הרבי. בליל 'שבת סליחות' בעת עריכת השולחן, הבחינו ששיעול תקף את הרבי, אולם המשיך את עריכת השולחן כסדרו. אחר הטיש שאל הרבי את המשמש, אם כל הציבור הלך לביתו ואז ביקש שיזמינו רופא. הרופא הגיע והחדר היה חשוך. הרבי הורה לו להדליק את האור. הרופא בדק את גרונו והוציא עצם של דג ארוכה. שאלו הרופא כמה זמן העצם היתה תקועה בגרון. הרבי עשה חשבון ששעה וחצי.

צעק הרופא וכיצד הרבי הבליג על יסוריו?? השיב הרבי: "הגיעו כאן אורחים חשובים מרחוק, וכי יכולתי לגרום להם עגמת נפש?!"

 

[אחד יחיד]

פעם התבטא בשם אביו, כשבאה ליהודי הזדמנות לפגוע בחברו ולומר לו מילות קנטור והוא מתאפק – הדבר נחשב בשמים כאילו צם פ"ד תעניות! הוסיף הרבי, כך אמר אבי בדור שלפני החורבן. כיום, שהעולם שבור ורצוץ אחרי החורבן כשאחד מתאפק לא לפגוע בחברו הרי זה פי ארבע מפ"ד תעניות!

 

[אחד יחיד]

שני האדמו"רים – האדמו"ר מבעלזא והאדמו"ר מגור, אבדו בשואה את מרבית בני המשפחה והחסידים שלהם. בחסידות גור בפולין שלפני השואה היו רבבות חסידים. גם בעלזא בגליציה היתה חסידות ענק. ובזמן השואה הנוראה, נעקדו תשעים אחוז מחסידי גור על קדוש השם, וחסידות בעלזא נמחקה לגמרי. גם המשפחות של האדמו"רים נהרסו – בנו של האדמו"ר מבעלזא נרצח לעיניו, ואחריו לא נשארו לו צאצאים. גם האדמו"ר מגור אבד כמה וכמה מבניו הגאונים והקדושים, וכן נכדים.

שני האדמו"רים הגדולים הללו נצלו בעצמם מצפרניה של החיה הנאצית שרדפה אחריהם ורצתה להרע להם. הם היו מבקשים מאד. הנאצים, צאצאי עמלק, צמאו באפן מיחד לדמם של גדולי התורה והטהרה. היה להם ענין מיוחד לתפוס אותם, כדי למוטט ולהרס את היהדות עד היסוד, ושלא תהיה לה שום תקומה בעתיד. הם פרסמו את תמונותיהם של "המבקשים" בכל רחבי אירופה, מתוך כונה לתפס אותם ולהרגם. רק בנסי נסים הם נצלו, ועלה בידם לברח מגיא ההריגה.

בבואם לארץ ישראל, הגיעו האדמו"רים מבעלזא ומגור שבורים ורצוצים, אבל נחושים ובטוחים בסיעתא דשמיא לשקם את חצרותיהם ולבנותן מחדש. וכשנפגשו אחרי המלחמה בארץ ישראל, שאל האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא את האדמו"ר מגור: כשנפגשו יוסף ובנימין, למה בכה כל אחד על המקדש של השני – יוסף בכה על המקדש של בנימין, ובנימין בכה על של יוסף, למה לא בכה כל אחד על של עצמו?

אלא, אמר רבי אהרן זצ"ל: על החרבן של עצמו לא בוכים, אלא מתחילים לבנות. לא שוקעים במה שהיה בעבר, אין בזה שום תועלת. רק על החרבן של השני מתר לבכות. אך במה שנוגע אליך – לא בוכים על העבר אלא בונים את העתיד.

זה, באמת, היה הכח שלהם, שקמו ובנו והקימו את הכל מחדש, כפי שאנו רואים את חצרותיהם שוקקות החיים על רבבות החסידים, כן ירבו.

(נאה דורש – רבי אליהו דיסקין שליט"א)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת נכנס להרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע אדם חשוב, שסבל רבות בשואת אירופה ואיבד את יקיריו בגיא ההריגה. כשהוא דואב ומר נפש, כאוב ורצוץ על כל התלאות והזוועות אשר מצאוהו שם, שפך את דאבון לבו בפני מרן זצ"ל, ותוך כדי הדברים אמר לו: "ומי הוא זה אשר יבין ללבי הפצוע כמו הרבי, ששתה אף הוא את כוס התרעלה ואיבד את משפחתו במלחמה".

תיכף בשומעו זאת ניתר הרבי ממקומו בסערת רגשות עזה, והכריז מנהמת לבו: "חס ושלום! מיט מיר האט דער רבש"ע קיינמאל נישט שלעכטס געטוהן! דער רבש"ע האט אימער גוטס געטוהן, און נאר גוטס געטוהן" – חס ושלום! עמי לא פעל ה' רעה אף פעם, ואך טוב עשה עמי הרבש"ע! וחזר שוב: "מיט מיר האט דער רבש"ע קינמאל נישט שלעכטס געטוהן".

וציוה מרן זצ"ל על אותו אדם ליטול את ידיו ולחזור בו מדבריו… וחלף זמן מה עד ששבה אליו רוחו ושככה סערת נפשו.

(ע"פ 'אורות הגבעה', מתוך 'רשומים בשמך' – שיחות הגרי"ש אונגר זצ"ל)