אב כ"א אב - יומא דהילולא של האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זיע"א (2 צופים)

[אחד יחיד]

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, ביום הושענא רבה ת"ש, נכנסו הגרמנים לעיר בעלז. הנאצים חיפשו בראש ובראשונה את הרבנים, ביודעם את השפעתם הרבה על בני קהילתם. האדמו"ר רבי אהרן מבעלז היה בסכנת חיים. לאחר שסיים את ההקפות של שמחת תורה החליט להימלט מן העיר. הוא נמלט לגטו קרקוב, ומשם לגטו בוכניה שליד קרקוב.

מקורביו שיחדו קצין הונגרי והעבירו לו סכום עתק, והוא הסיע משם ברכבו את האדמו"ר רבי אהרן מבעלז, את אחיו רבי מרדכי מבילגוריי (אביו של הרבי מבעלז שליט"א) ואת המשב"ק רבי דוד שפירא, כשהם מחופשים לגנרלים הונגריים.

התוכנית היתה להבריח את הגבול. הדרך היתה מסוכנת, אך הם זכו לניסי ניסים. באמצע הדרך, לפתע פתאום, הרכב נתקע. הנהג היה אובד עצות. לפתע הופיע במקום אדם זקן, חגור חגורת עור למותניו. הוא ראה את הרכב עומד על מקומו, התקרב אל הנהג ושאל: "מה קורה? צריכים עזרה?" אמר לו הנהג: "הרכב תקוע". האלמוני נגע באחד הכפתורים והתניע את הרכב, וכך הם המשיכו בדרכם.

אמר להם רבי אהרן מבעלז: בפיוט "אליהו הנביא" הנאמר במוצאי שבת נאמר : ""איש ואזור עור אזור במותניו" – זה אליהו הנביא, שנאמר עליו (מלכים ב א, ח): "ואזור עור אזור במתניו".

כשהגיעו למעבר הגבול, היו שם חיילים גרמנים. הקצין הגרמני הורה לנהג לעצור וביקש לבדוק את נוסעי הרכב. הוא בחן את הנוסעים וראה אנשים כחושים וחלושים, שאל: "איך יתכן שהם גנרלים?"…

הרבי מבעלז ראה שם לוח שחמט. שאל את הקצין: "אתה יודע לשחק שחמט?" אמר: "כן". אמר לו: "בוא נשחק"… רבי אהרן שיחק שחמט עם הקצין הגרמני ונתן לו לנצח אותו. אמר הקצין: "אחרי שניצחתי אותך אתה יכול לנסוע"…

שאלו את רבי אהרן מבעלז, מה היה הסוד. אמר: "עשיו צריך תמיד להרגיש מנצח. נתתי לו את הרגשת ניצחון, זה סיפק אותו, ואז הוא הניח לי לנפשי".

(רבי גואל אלקריף שליט"א – נאה דורש ויקרא)

 

[אחד יחיד]

הרה"צ ר' מרדכי הערש שמרלער זצ"ל מבתי ראנד הגיע פעם 'נסיעה' לעיירה בעלזא. "הוא הגיע בערב שבת", מספר בנו ר' יענקל "האדמו"ר רבי יששכר דב זי"ע כיבדו בכבוד גדול, שכן חשיבות מיוחדת רחש לבני ארץ ישראל, לתלמידי חכמים, ל'רבי'נס אייניקלאך' [צאצאי אדמור"ים], ולפי סדר חשיבות זה חילק את האכסניות לאורחים". לפיכך, ר' מרדכי הערש שכולהו איתנהו בו – יליד צפת, תלמיד חכם מובהק, וצאצא לגדולי החסידות, זכה לקירבה מיוחדת אצל הרבי, ולכן הודיע לו כי אכסניתו תהא אצל בנו הרה"ק רבי אהרן.

לא יצאה שעה קלה ובנו מהר"א עטה בהתרגשות על 'דעם טאטנס גאסט, דעם טאטנס גאסט' – אורחו של אבא, אורחו של אבא… כפי שלא פסק לקרוא באזני ר' מרדכי הערש. "מאותו רגע שאתה אומר לאבא 'גוט שבת' לאחר התפילה, הרי אתה אורחי", אמר לו. ומיד לאחר התפילה אחז בידו והלך עמו לביתו – "מה תאכלו טאטנס גאסט? מה תשתו טאטנס גאסט? אמרו הכל, אל תכסו דבר, טאטנס גאסט".

לאחר הסעודה, הציע לו רבי אהרן את המיטה. לא לפני שמישש את כולה שמא ימצא בה כל דבר קשה שיפריע למנוחת האורח. כששם לבו שר' מרדכי הערש תר אחר כלי לנטילת ידים שחרית, הביא ביעף נטלא וקערה וביקשו ללכת לישון תיכף ולנוח מעמל הדרך.

אך עלה ר' מרדכי הערש על ערשו, החל רבי אהרן לערוך את עבודת הלילה שלו. התהלך אנה ואנה אחוז שרעפים אגב נהימה חרישית ששינתה מרגע לרגע את קיצבה ונימתה. ר' מרדכי הערש כבר לא עצם עין… כל הלילה סבב הרבי לעתיד של בעלזא לאורך ולרוחב הבית כמרחף בעננים גבוהים. ר' מרדכי הערש ניסה להירדם ולא היה יכול.

כשרק הפציע השחר התכונן לקום. מיד השגיח בו רבי אהרן וכהרף עין כבר עמד עם הנטלא המלאה בידו האחת והקערה בידו השנית וביקש לצקת מים על ידי אורחו… משך ר' מרדכי הערש את ידיו לאחוריו והפציר בו ברבי אהרן להרשות לו ליטול את ידיו בעצמו. אך מהר"א בשלו: "דעם טאטנם גאסט… דעם טאטנס גאסט…"

שחרית של שבת בבית המדרש, האדמו"ר רבי יששכר דב שואלו לר' מרדכי: "נפשת קימעא?" ור' מרדכי אינו מכחד: "לא יכולתי לישון מעבודתו של מהר"א". השיב לו הרה"ק רבי יששכר דב: "זה כמה ביקשתיו שיוותר מעט על עבודתו: מה אעשה, העבודה מונחת לו בדמו".

למוצאי שבת, שוב אותו סיפור, הדברים חוזרים חלילה, רבי אהרן עוסק בעבודתו, ור' מרדכי, למרות עייפותו, אינו חוטף תנומה כלשהי.

יום ראשון. ר' מרדכי הערש מתכונן לצאת לדרך. הולך להיפרד מרבי יששכר דוב. הרבי שואלו שוב איך עבר עליו הלילה והוא עונה לו כדאתמול. והרבי: "הבה נקוה שבביקורך הבא יבוא הדבר על תיקונו"…

בתחילת הדרך, רבי אהרן מלווהו ואומר לו: "ימחול נא דעם טאטנס גאסט, ימחול נא"…

"הו, לא, חלילה." מפטיר ר' מרדכי הערש ויוצא לדרך.

חולפות ארבעים שנים ויותר. רבי אהרן, הפעם כהרבי מבעלזא, מופיע בשערי ירושלים, לאחר שואה איומה, בה איבד את כל היקר לו. ר' מרדכי הערש נוסע לקבל את פניו במוצא. קהל גדול כבר הקדימו והגישה למכונית בה מתקרב הרבי חסומה.

הוא עומד מרחוק ורואה את הרבי יוצא מן המכונית לקבל שלום מן הקהל, אך לא חלפו דקות ורבי אהרן מטה ידו לכיוונו של ר' מרדכי הערש. מיד מתפלסת דרך בין ההמונים. הרבי קוראו אליו… "האם אינך אותו אברך שהתארח אצלי?"

"כן, אני הוא זה".

"נו, כבר נחת מעייפותך?"…

(סופר ע"י הגאון רבי אברהם בן ציון בייער שליט"א רב דשכונת ריב"ל בי"ש בסעודת הילולת הרה"ק מצאנז זי"ע, גיליון 'דברי תורה וחסידות')

 

[אחד יחיד]

מרן הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע אמר: להתפלל על ילדים טובים אינו "דבר צדדי כבדרך אגב", אלא זה שייך לחינוך הבנים!…

 

[אחד יחיד]

מסופר שפעם נכנס אחד להרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע, וביקש ממנו ברכה על בנים טובים. אמר לו הרבי שיש לו סגולה לכך – והוא – שירחץ את פניו שלש פעמים ביום עם מים רותחים! וכשהסתכל הלה בתמיהה ולא הבין מה השייכות זה לזה, אמר לו הרה"ק זי"ע: כוונתי, שבעת שאתה מתפלל ג' פעמים ביום, תבכה ותתחנן אל הקב"ה, ותשפוך שיח בדמעות רותחות עד שכל פניך תכוסה בדמעות, ואז תיוושע! והוסיף הרה"ק ואמר לו – אני בעצמי – שופך שיח ובוכה בדמעות ותחנונים להקב"ה על בני רבי אהרן (כוונתו על הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע – שהיה אז כבר מפורסם לאדם גדול – צדיק קדוש וטהור) שיגדל ל"ערליכער יוד"…

 

[אחד יחיד]

בשבת האחרונה לחייו של רבי אהרון מבעלז דיבר על הפסוק המסיים את הפרשה השניה של קריאת שמע: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם… כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ", וכך אמר:

אחרי מאה ועשרים שנות חייו של האדם כבר אין באפשרותו לקיים מצוות ומעשים טובים ולקבל עליהם שכר, אבל אם הוא משפיע על אחרים לקיים מצוות, או שהניח אחריו דברי תורה שיהודים לומדים אותם – הרי אז גם אחרי פטירתו המצוות ודברי התורה האלה נחשבים לזכותו.

זה מה שהפסוק אומר: אם תלמדו את בניכם לדבר בדברי התורה, והם יוסיפו ללכת בדרך התורה, ייחשבו לכם 'ימי השמים', הימים שבהם אתם כבר בשמים, 'על הארץ' – כאילו אתם חיים על הארץ ועוסקים בתורה ובמצוות.

(גליון ברינה יקצורו)

 

[אחד יחיד]

בתקופת מלחמת קדש, היה בתל אביב מלאך בדמות אדם, האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל. מי שיודע ומכיר, מבין היטב על מה אני מדבר: הוא לא היה אוכל, לא שותה, כמעט לא ישן… כל קיומו היה על טבעי!

מסופר, שפעם הרופא שהגיע לבדוק אותו, הבחין בחולשתו הרבה. בבדיקה התברר שהוא אינו סובל מכל בעיה בריאותית, מלבד חולשה קיצונית שנובעת ממחסור במזון ושתיה, על כן הזהירו כי עליו לאכול ולשתות סעודה דשנה.

מה עשה האדמו"ר מבעלזא? צווה על משמשיו להכין סעודה משובחת, דשנה ומבריאה, בדיוק כפי שהרופא אמר, שהרי צריך לשמוע בקולו של הדוקטור… במהלך הכנת הסעודה, הוא בירר מדי פעם כיצד מתקדמות ההכנות, והאם הכל מתבצע על הצד היותר טוב… ואז, כאשר התבשר כי הסעודה מוכנה לגמרי: דגים, בשר, מרק ואפילו קומפוט – הזמין אליו שני בחורים, ואמר להם בפשטות: "הרופא צווה עלי לאכול סעודה שלמה בשביל לשמור על בריאותי, ואני לא מסוגל לאכול סעודה כזו… אולם חז"ל הקדושים הלא מלמדים כי שלוחו של אדם כמותו, ולכן ממנה אני אתכם להיות שלוחים שלי, ולאכול את הסעודה במקומי!"…

(אריה שאג)

 

[אחד יחיד]

בתקופת המלחמה, בהיות האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זיע"א בגיטאות, היו יהודים שהתמסרו להמציא לו כוס חלב מדי יום. יהודי אחד היה יוצא במסירות נפש לחצרו של איכר שהיתה ברשותו פרה, והיה נוכח בעת החליבה. לאחר מכן היה מבריח את החלב פנימה ומניחו על שולחן האדמו"ר לארוחת הערב.

פעם אחת נבצר ממנו – מפני השמירה החזקה – לצאת אל האיכר בזמן, ומשום כך כשהגיע כבר הגיש לו האיכר את הכוס מלאה חלב.

נמלך בדעתו, כי מאחר וחובה על הרבי לשתות חלב מפני פיקוח נפש, יגישנו לו גם היום. ואכן, כהרגלו מדי יום, הניח את החלב על השולחן מבלי לומר דבר.

כשעבר כעבור זמן מה, נוכח לדעת כי החלב עדיין עומד על מקומו. לאחר שעבר זמן ניכר ועדיין החלב לא נשתה, החליט להגישו לידי הרבי, אלא שאז עשה הרבי איזו תנועה בלתי זהירה והחלב נפל ונשפך. אז שאל את הרבי מדוע לא שתה את החלב, והרבי ענה: לא ראיתי שום חלב לפני…

הלה סח לרבי את כל המעשה, והרבי אמר: הלא אמרו "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו" – מי שעיני ישראל לו אינו רואהו כלל…

(מאורות – מעינה של משנה)

 

[אחד יחיד]

על נסיבות בריחתו של האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא מגטו בוכניה לעיר בודפסט, מתהלכות אגדות מופלאות. סיפר ר' דוד שפירא, שהיה משמשו של הרבי: בכל הדרכים הסתובבו שוטרים וחיילים, אבל אף אחד לא ניסה לעצור אותנו. הקצין ההונגרי הבכיר, האחראי לנסיעה, אמר לנו שאינו יודע להסביר בעצמו מה קרה איתנו. בדרך נכנסנו כמו לתוך ערפל, עננים הקיפו את המכונית ואף אחד לא יכול היה להבחין בה.

הוסיף הקצין וסיפר: "בעיר פשמישל עצרנו למנוחה. הייתי רעב ונכנסתי למסעדה נאצית. הארוחה נמשכה זמן רב, אבל אני לא דאגתי לגורל האנשים שבתוך המכונית, כיון שנוכחתי שיש לי שמירה טובה של ה'צודא רבי' [צדיק בהונגרית].

"כשסיימתי לאכול, יצאתי החוצה לעבר המכונית, והנה היא איננה… נבהלתי, הסתובבתי, חיפשתי זמן מה, ולא הבנתי מה קורה, להיכן נעלמה המכונית? לבסוף גיליתי אותה חונה סמוך למסעדה, רק שהיא נעלמה מעיני כאילו היתה מכוסה בערפל כבד. כך הנאצים לא הבחינו במכונית החשודה העומדת באמצע הדרך"…

(נר לשולחן שבת מתוך ספר 'הצלת הרבי מבעלז')

 

[אחד יחיד]

יום ט' בשבט מצויין בחסידות בעלזא כ'יום ההצלה', בו – בשנת תש"ד – דרכו רגליהם של האחים הקדושים הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצ"ל והגה"ק מבילגורייא זצ"ל בארץ הקודש.

הרה"ח ר' שמואל פארגעס ז"ל, שזכה לשמש בקודש את הרה"ק מבעלזא זצ"ל בימי המחבוא בפעסט, העיד על דבר פלא שזכה לראות באותם ימים:

בליל שבת קודש פר' פנחס כ"א תמוז, בעת חלוקת הדגים, לקח מרן את ראש הדג וזרקו על הרצפה מתחת לשולחן. בסעודת יום שבת בבוקר קרה שוב אותו דבר, מרן זרק את ראש הדג. ויהי לפלא. זכורני כיצד תמהנו על הדבר ושוחחנו על הפלא.

בבוקר יום ראשון קרא לי מרן ואמר לי: "צא בין אנשים ובדוק אם יש חדשות בעולם". גם משאלה זו הייתה חריגה מהנהגתו הרגילה, כי בדרך כלל היה מרן מדבר מהוויות העולם בין מנחה למעריב, והנה הפעם מיד בבוקר התבקשתי לברר חדשות.

יצאתי החוצה וניסיתי לברר אצל כמה אנשים אם שמעו על חדשות כלשהן, אך אף אחד לא שמע מאומה. שבתי אפוא אל החדר ואמרתי שאין משהו מיוחד.

אמר לי מרן: "אה, ביזט א בטלן [אתה בטלן]. תיכנס אל אחי ושאל אותו, הוא כבר יודע". עשיתי כמצווה עלי, נכנסתי אל הגה"ק מבילגורייא וסיפרתי לו על המשימה שקיבלתי, ושכעת שלח אותי מרן אליו. מדי דברנו נכנסו כמה חסידים וסיפרו על החדשות שהגיעו זה עתה, על המהפכה באיטליה שהביאה להדחתו ומעצרו של מוסוליני, מי שעשה יד אחת עם הצורר ימ"ש.

מיד נכנס הגה"ק מבילגורייא עמי אל מרן כדי למסור לו על החדשות שנשמעו זה עתה, ומרן נעמד במקומו ואמר: "נו, זאג" [תגיד]. סיפר לו הגה"ק מבילגורייא את החדשות שנשמעו.

מרן הקשיב לדברים ואחר אמר: "אזוי זאגסטו, אזוי זאגסטו, דער אייבישטער זאל העלפן אז דער רשע זאל אויך האבען א מפלה, וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. דער ריכטיגער רשע איז נישט קיין מענטש, ער איז א משוגענער הונט, ער האט אונז פארמסר'ט פאר אלע שבעים אומות דא אויף דעם וועלט, און אלע שבעים שרים אין הימל. דער אייבישטער זאל העלפן ער זאל האבן א מפלה ווי געכער, וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" [=כך אתה אומר? כך אתה אומר? השי"ת יעזור שלרשע תהיה מפלה, וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. הרשע המקורי אינו בן אנוש, הוא כלב משוגע. הוא מסר אותנו לשבעים אומות העולם בעולם הזה ובעולם העליון למשיסה. השי"ת יעזור שמפלתו תהיה במהרה, וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק] (מקבצי 'אור הצפון', צנצנת המן, לתולדות הרב הקדוש מבעלזא זצ"ל).

(המבשר תורני בשלח תשע"ד)

 

[אחד יחיד]

סיפר המשפיע המפורסם הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א עובדא נפלאה: אחד הגבאים של הגה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע היה נוהג לנסוע בכל יום באוטובוס למקום מסוים – שם היה לו איזה שיעור בלימוד, וכך היה נוהג זמן רב. יום אחד בעמדו בתחנה וממתין לאוטובוס, עבר על פניו האוטובוס כשהוא מלא אנשים, ומחמת כן לא עצר בתחנה הזו, והמשיך בנסיעתו הלאה. והיה הדבר לפלא בעיניו, שכן מעולם לא קרה לו כזה דבר, כי המקום לא היה כ"כ מפורסם שהרבה אנשים יסעו לשם – ולכן לפלא היה הדבר שהאוטובוס מלא אנשים.

החליט להמתין עוד כמה דקות לאוטובוס הבא, אך לפליאתו הרבה כשהאוטובוס הבא הגיע לאחר כמה דקות, גם הוא היה מלא ולא עצר להעלות עוד אנשים. הוא כבר לא ידע מה לחשוב, כי מיהר מאוד לדרכו שכן כבר היה מאוחר, והוא לא רצה להפסיד את השיעור. רק לאחר כמה דקות הגיע האוטובוס השלישי, שהוא כבר לא היה מלא, ועלה עליו ונסע למחוז חפצו.

בעלותו לשם הבחין באיזה יהודי שיושב על האוטובוס, והתיישב לידו והתחיל לדבר עמו. בתוך הדברים נתגלגלו העניינים, ודיברו אודות הנסים שאירעו עם האדמו"ר הגה"ק מבעלזא בשואה האיומה, ובתוך הדברים אמר המשב"ק ששמע בעצמו מפה קדשו של הגה"ק מבעלזא זי"ע, שהקאפו שהיה מעליו בגטו בשנות השואה, היה באמת יהודי מורם מעם וחמש פעמים הצילו ממות בטוח!

כשנפרדו אחד מרעהו, ביקש היהודי שרוצה את הטלפון שלו (של הגבאי), כי הוא עדיין רוצה להמשיך לשוחח עמו. נתן לו, וירד מהאוטובוס.

למחרת קיבל הגבאי שיחת טלפון, על הקו היה היהודי שישב אתמול לידו, והוא אומר לו שמגיע לו מזל טוב – הוא שידך את בתו עם… נכד של אותו קאפו שדיברו עליו אתמול…!

הגבאי השתומם מאוד, והיהודי המשיך וסיפר, שבאמת כבר חצי שנה שמדברים על אותו שידוך, אך בעת הבירורים נתוודע לעובדא שאותו סבא היה קאפו בשנות השואה, ולכן החליט שהוא אינו משתדך עם קאפו, ולאחרונה גבר הרצון בשני הצדדים להתקדם ולגמור השידוך, אך הוא לא ידע מה לעשות, ולכן אתמול מן השמים כששמע ממנו שהגה"ק מבעלזא העיד בעצמו שהקאפו הציל כמה פעמים את חייו, ודיבר בשבחו, הזדרז תיכף ומיד וגמר את השידוך עם נכדו…

ובאמת היה הכל מכוון מן השמים, שכן עברו כמה אוטובוסים ולא היה מקום באף אחד – רק באוטובוס השלישי – אז פגש באותו אדם, ואמר לו את מה ששמע מאת הגה"ק מבעלזא זי"ע, וכך הגיע השידוך לידי גמר, ונתוודע לעין כל שכל העיכובים הכל היה לטובה…

(נועם שיח, חנוכה)

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע נפגש עם הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בעיירת נופש שהיו נוסעים אליה גדולי ישראל. המהר"א שח לר' אלחנן חידוש של אביו הרה"ק רבי ישכר דוב זי"ע והוסיף עליו עוד מדיליה. מובא בחז"ל שבית המקדש של מעלה מי בנאו, הקב"ה ומחנה דיליה בנו כותל ראשון, אברהם בנה כותל שני, יצחק כותל שלישי, ויעקב בנה כותל רביעי. ותימה מדוע הוצרך הקב"ה סיוע לבנות כותל ראשון עם מחנה דיליה. וביאר המהרי"ד שבודאי אין כוונת חז"ל כפשוטם אלא לרמז שהבנין נבנה בשם הקרוי 'מחנה', וזו הכוונה שהקדוש ברוך הוא ומחנה דיליה בנו הכותל הראשון.

ועל פי דברים אלו ביאר מהר"א מבעלזא זי"ע את דברי הגמרא פסחים (פח.) לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר 'בהר ה' יראה' (בראשית כב י), ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה' (שם כד סג), אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל' (שם כח יט). ודבריהם צריכים ביאור מפני מה ראו אבותינו לקרוא כל אחד בשמו, ומדוע שינו כל אחד מזולתו. ולדברי המהרי"ד יש להוסיף רמז עמוק בדברי גמרא אלו. שאברהם אבינו כדי לבנות כותל לבית המקדש היה צריך להוסיף עוד מנין 'מחנה', וכשם שהקב"ה במנין 'מחנה', 103, אחד בנה כותל אחד, וב' פעמים מחנה, 206, יעלו למנין 'הר' עם הכולל, משום כך אצל אברהם כתוב בו הר. כמו"כ יצחק כשרצה להוסיף נדבך לבנין הבית, היה עליו להוסיף פעמיים מנין מחנה ויעלו שלשתם למנין שדה, 309, ובכך הוסיף את הכותל השלישי. וכדי לבנות את הקיר הרביעי היה על יעקב לצרף עוד שלש פעמים מנין מחנה, ויחד יגיעו למספר בית, 412, ולכן קראו יעקב בית. וכדי לסיים את הבנין בתקרת גג, הוסיף משה רבינו עוד ארבעה פעמים מספר מחנה, הלא הם תקט"ו תפילות האמורים במדרש ובכך נשלם הבית.

(מפי ספרים וסופרים עמ' שסו)

 

[אחד יחיד]

לאחר פטירת צדיקים ככל שחולפת השנים נחשפים עוד ועוד סיפורים ומופתים שהיו נסתרים במהלך השנים, סיפור מיוחד ומרגש אודות הצדיק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל סיפור שהתרחש בשבת האחרונה לחייו של האדמו"ר ושמענו אותו מבעל המעשה עצמו הרב אברהם בביוף שהיה אז נער בן ט"ו שנים.

מספר הרב בביוף: ביום י"ט מנ"א תשי"ז עש"ק פרשת עקב, הגעתי הבית לשכונת שערי חסד מהישיבה. הייתי בחורי ספרדי ולמדתי בישיבה אשכנזית ליטאית בבני ברק. בהכנסי לבית ראיתי דמעה בעיני אבי ובקול חלש הוא אמר לי שמצבה של אמי תחי' קשה מאוד. נבהלתי מאוד ושאלתי איפה אמא, והוא בקושי ענה לי שהוא פינה אותה לבית החולים.

אמי היתה אשה צעירה מטופלת בילדים קטנים, כשאני הגדול שבהם בן ט"ו שנים. אמא נודעה כבעלת מסירות נפש גדולה כמי שחינכה את ילדיה ללמוד ולהתעלות במעלות התורה. היא החדירה בנו מסירות נפש ללימוד התורה.

אבא חזר מיד לבית חולים ואני פרצתי בבכי, אני שבכל שבוע כשהגעתי הביתה ריחות השבת מילאו את אפי, עוד לפני שנכנסתי הביתה כשחיוכה של אמא קיבל אותי ומאור פניה חימם את ליבי. והנה אמא בבית חולים, ואני אנא אני בא. תוך דקות הבנתי שאני חייב לשאת באחריות שנפלה על כתפי. נשארתי בבית להשגיח על הילדים, ולסיים את ההכנות לשבת. עוד הספקתי לרוץ למקוה , ללבוש בגדי שבת, ורצתי לבית החולים זיו ברח' הנביאים [היה ליד בית החולים ביקור חולים ברחוב שטראוס, ואחר כך הבנין סופח לביקור חולים]. הגעתי למחלקה שם הייתה אמא מאושפזת. סביב מיטתה של אמא ראיתי המולה רבתית רופאים בכירים וצוותי אחיות נמצאים בחדרה, ואני עומד בצד עם ספר תהלים ביד ובוכה.

לאחר מכן אחד הרופאים התפנה אלי ושאל מי אני?

אמרתי לו שאני בנה של החולה והוא לקח אותי הצידה עודד את רוחי והסביר לי שמצבה של אמא קשה והיא ממש בסכנה גדולה. הוא אמר שאין הרבה מה לעשות, וביקש ממני להמשיך ולהתפלל.

בראותי שאין לי מה לסייע במקום, יצאתי מבית החולים לכיוון הבית. לאחר סעודת שבת קצרה יצאתי שוב מהבית כשרגלי נושאות אותי לרח' אגריפס לבית מדרשו של הרבי הקדוש רבי אהרן מבעלזא, לא רחוק מביתי. בסוף התפילה עברתי בתור לומר גוט שאבעס לרבי.

רגלי עצרו מלכת. תפסתי את היד של הרבי מה שלא היה מקובל באותם ימים.

הגבאי שעמד בסמוך לרבי החל לגעור בי ואמר תעזוב לרבי את הידיים. ואני עניתי לו שאני לא אעזוב את ידיו של הרבי עד שהרבי יברך את אמא ברפואה שלימה!

הגבאי המשיך לצעוק, ואז הרבי הרים את ראשו פתח את עיניו פנה אלי ברכות ושאל אותי:

וואס איז געשעהן", (מה קרה).

עניתי לו באידיש: "מיין מאמע איז שטארק נישט געזונט, זי איז אין א גרויסע סכנה אין שפיטאל".

סיפרתי לו שאמא בבית החולים ומצבה קשה מאוד והיא ממש בסכנה גדולה.

ואז הושיט לי את ידו הק' וענה לי הרבי: "זאג דעם נאמען", תגיד את השם שלה .

אמרתי את שמה ושם אמה, ומיד אמר הרבי: "שבת היא מלזעוק, רפואה שלימה ואריכות ימים ושנים".

אני בחור ספרדי עוד הספקתי לנשק את ידו הק' ור' שלום הגבאי שוב הרים עלי קול צעקה ואני ברחתי משם כל עוד נשמתי בי.

הגעתי הביתה בשעה מאוחרת , אבא חזר לבית החולים, ואני המשכתי בבית בתפילות בדמעות ודאגה לאמא, אבל בתוך תוכי הרגשתי שזכיתי למשהו גדול אצל הרבי מבעלזא, משהו שעדיין נבצר מבינתי להבין אותו.

בבוקר קמתי מוקדם, התפללתי ומיהרתי לבית החולים. בפתח המחלקה נדהמתי כשלפתע ראיתי מולי את אמא בקומה זקופה ושוב אותו מאור פנים קורן ממנה ובקול נעים היא אומרת לי: שבת שלום ומבורך.

שאלתי אותה לשלומה והיא סיפרה לי שבלילה היה פה נס גדול שאפילו הרופאים עמדו משתוממים למול הנס שאירע.

כמובן סיפרתי לאמא איך שהשגתי מן השמים את הרפואה ע"י ברכתו של הרבי מבעלזא.

עוד באותו ליל שבת לאחר הטיש , חזר הרבי לביתו, ובבוקר יום השבת איבד את הכרתו והובהל לבית החולים.

למחרת במוצש"ק עלה הרבי מבעלזא בסערה השמימה.

אני חושב, מסיים הרב בביוף את סיפורו כשדמעות חונקות את גרונו, שאני הייתי האחרון שנשק לידיו הקדושות.

בזכות ברכתו של הרבי זכתה אמי באמת לחיים ארוכים מתוך נחת מיוצ"ח ההולכים בדרך ה' ובתורתו. אמא זכתה לגדל את בניה שכולם בני תורה ת"ח, והראש ישיבה אמר לי שהיא זכתה שכל בניה יהיו ת"ח בזכות מסירות הנפש שלה שהייתה מכתתת רגליה מבוקר עד ערב והייתה עוסקת בכמה עבודות וכל זה כדי שבניה יוכלו לשבת וללמוד תורה.

[אור לנתיבתי, כרך י"ח, עמוד 41]

 

[אחד יחיד]

גאב"ד פרשבורג בעל ה'דעת סופר' זצ"ל הנהיג את רבנותו ברמה, ושמע פקחותו וחכמתו הגדולה נודעו בשער בת רבים, ואי אפשר לתאר את גודל הכבוד והיקר שרחשו לו תושבי העיר. עד כדי כך, שכאשר היה עובר ברחובות העיר, אפילו הגויים נחרדו לקראתו, וביראת כבוד עברו לצדו השני של הכביש…

אולם כאשר זכה ה'דעת סופר' לעלות לארץ הקדש לחון את עפרה, ולקבוע את בית מדרשו בשערי ירושלים עיר הקדש, בענוותנותו הרבה נהג בפשטות, ולא הסכים שינהגו כלפיו בגינוני כבוד ורבנות כלל.

את אחת העבדות המפליאות שיעידו על כך, שמעתי מפי עד ראיה שהיה נוכח שם בשעת מעשה:

בערב ראש השנה הראשון לבואו של ה'דעת סופר' לארץ הקודש, סר לביתו במפתיע שליחו של הרבי, הגאון הקדוש רבי אהרן מבעלזא זצ"ל, והודיע כי הרבי מבקש להגיע לביתו לברך ולהתברך בברכת השנים.

ה'דעת סופר' נחרד מבקשה זו, הרבי מבעלזא יטריח את עצמו לבוא לביתי, לא יקום ולא יהיה! וניסה להתחמק בטענות שונות. אלא שהרבי מבעלזא עמד על דעתו כי ברצונו לבוא דווקא לביתו. "ולא עוד", הוסיף הרבי מבעלזא, "איני מסתפק בברכה סתם, אני חפץ שהפרעשבורגער רב יניח את ידיו הקדושות על ראשי, כברכת אב לבניו".

בעל כרחו של ה'דעת סופר' בא הרבי מבעלזא לביתו, וחזקה עליו מצוותו של הרבי מבעלזא לברכו עם שימת ידיו על ראשו…

כעבור ימים ספורים, ראה הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, גאב"ד 'חוג חתם סופר' וראש ישיבת 'מחנה אברהם' בבני-ברק, את רבו ה'דעת סופר' הולך ברחובה של עיר, ותוך כדי שיחתו עם קבצן מוכר, כופף ה'דעת סופר' את ראשו בפני הקבצן, וביקש מהקבצן להניח את ידיו על ראשו ולברכו…

קנא רבי יצחק שלמה לכבוד רבו ואמר בכאב: "רבי, עד כאן?! גם לענווה יש גבול! היתכן שאיש פשוט יברך את הרבי עם שימת ידיו על ראשו? ועוד באמצע הרחוב?"

השיב לו ה'דעת סופר': "אחרי שאני הקטן הנחתי את ידי על ראשו של איש קדוש כזה כהרבי מבעלזא, והוא לא ראה בכך שום פחיתות כבוד, בודאי שאף אני איני צריך לראות בכך שום פחיתות כבוד, ויכול כל אדם פשוט להניח את ידיו על ראשי…".

הפלא ופלא!

(אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

לא לאנשים כערכנו להגדיר האי צדיק וקדוש, אך נביא בכאן הגדרה נפלאה ומרטיטה על מרן ז"ל שהביא הגה"ח רבי פנחס פרידמן שליט"א ראש הכוללים דחסידי בעלזא בארה"ק בעמח"ס 'פרי הדר', 'שבילי פנחס' ועוד – כפי ששמע זאת ביחידות מכ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א.

הגמרא (ברכות י:) שואלת על מה שאמרה השונמית לבעלה על אלישע: "הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא" – מנין ידעה השונמית שאלישע הוא איש קדוש? ומשיבה הגמרא: "שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו". וביאר זאת כ"ק אדמו"ר שליט"א על פי מה שכתב בעל הטורים (סוף פר' בשלח) על הפסוק: "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", שקליפת עמלק היא זבו"ב, ונרמז בראשי תיבות: ז'כרון ב'ספר ו'שים ב'אזני. ובביאור הדבר יש לומר, שהנה יש שתי דרכים איך להילחם עם קליפת עמלק, הוא היצר הרע: א) על ידי שכותבים בספר דברי תוכחה ומוסר, כפי שעשו ה'ראשית חכמה', ה'חובת הלבבות', ה'אורחות צדיקים' וכדומה. ב) על ידי שדורשים לציבור דברי תוכחה ומוסר, כפי שנהגו המגידים בכל דור ודור. וזהו הרמז: ז'כרון ב'ספר ו'שים ב'אזני, ראשי תיבות זבו"ב – לרמז שאפשר לנצח את היצר הרע, הוא הזבוב, או על ידי "זכרון בספר" – שכותבים דברי תוכחה בספר, או על ידי "ושים באזני" – שמשמיעים באזני ישראל דברי תוכחה.

אמנם ישנם צדיקים כאלו שמחמת גודל קדושתם זוכים להשראת השכינה, עד שאינם צריכים לדבר ולכתוב כלל כדי לעורר את ישראל בתשובה, אלא כל מי שנכנס בארבע אמותיהם נופל עליו פחד ואימה מהשראת הקדושה, עד ששב מעצמו בתשובה שלימה על כל מה שפגם. זהו אפוא פירוש דברי הגמרא: "שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו". כלומר, שלא היה צריך להשתמש בבחינת זבו"ב, שהוא ראשי תיבות ז'כרון ב'ספר ו'שים ב'אזני. דהיינו שלא היה צריך להשפיע יראת שמים על בני דורו על ידי כתיבה בספר או דרשות בעל פה, אלא בעצם קדושתו השפיע עליהם מקדושתו, כי כל מי שעמד סמוך לו נשפע מקדושתו.

ענין זה, סיים כ"ק מרן שליט"א, אפשר לומר במלוא מובן המלה על כ"ק דודי זי"ע, כפי שידוע ומפורסם מעדים נאמנים שעדיין חיים עמנו היום לאורך ימים ושנים טובות, שכל מי שרק נכנס בארבע אמותיו נפלו עליו אימה ופחד, עד שהרהר בתשובה שלימה.

 

[אחד יחיד]

אחד הדברים הידועים והמפורסמים על מרן ז"ל: זהירותו המיוחדת והמופלגת מכל צל נדנוד ושמץ של ספק מכשול, בכל הלכה והלכה. כשבפחד ומורא היה נשמר אף באופן שיש רק שיטה יחידאה הסוברת כך, אף שאינה להלכה.

כפי הסיפור הידוע, שבפגישתו הנ"ל עם ה'חפץ חיים' מזג כוס יין ל'חפץ חיים' בהפטירו: "ס'האט א שיעור" ("יש לזה שיעור"). ה'חפץ חיים' הבין מיד שכוונתו לברכה ראשונה, והתפלא מדוע הוא מקפיד על שיעור לברכה ראשונה. השיבו מרן שכן היא דעת ה'כל בו' (המובאת בב"י או"ח ס' רי), שפחות משיעור נחשב כ'מטעמת' ואינו צריך ברכה. הגיב ה'חפץ חיים' ואמר: "אילו ידעתי שיש הנוהגים בשיטה זו, הייתי מביאה ב'משנה ברורה'".

וכך העיד הגאון האדיר רבי מאיר אריק ז"ל אחר שנפגש עם מרן ז"ל: "העולם חושב שהוא רק צדיק, האמת היא שהוא מלא על גדותיו בתורה". ובהזדמנות מסויימת כששח אודות החומרות והקפידות בהן נהג מרן ז"ל, אמר רבי מאיר כי הן נובעות מכל ארבעת חלקי שולחן ערוך שבראשו.

כה שח גם בנו הגדול הרה"ק רבי משה זצ"ל הי"ד, שסיבת חולשתו של אביו היא מחמת דרכו בקודש לחשב לפני כל מצוה את כל פרטי המצוה דיניה ודקדוקיה אליבא דכל שיטות הראשונים והפוסקים.

רבו מספור ומלספר החומרות הרבות וההנהגות בקודש שבהן דקדק מרן ז"ל עם עצמו והתנהג בהן. ברור גם כי בדברים רבים היו לו טעמים רבים גדולים מבינתנו ונסתרים מהבנת אנוש, מעבר לטעם ההלכתי הפשוט. וכידוע המעשה מבעל ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל, שאחר ששמע ממרן זצ"ל את דעתו שלאחר נסיעה באווירון מברכים הגומל בלי שם ומלכות, ביאר לאמור שמרן פסק כן להלכה כדי לקבוע שאין סכנה בטיסה באווירון, וודאי כך פוסקים בבית דין של מעלה… (יצוין שגדולי הוראה רבים ובתוכם הרבי מצאנז זצ"ל והגאון מטשעבין זצ"ל הורו מאז והלאה כן, לברך בלי שם ומלכות).

למרות זאת, חזקו עלינו דבריו הקדושים כפי שהתבטא לא אחת למשמשיו בקודש כשהתפלאו על חומרה או הנהגה זו או אחרת: "אז עט'ס וועט'ס לערנען, וועט עט'ס זעהן אז אלעס שטייט" – כשתלמדו, תראו שהכל כתוב!

ביום גדול זה, נתחבר ונתדבק בדרכיו הקדושות והטהורות, ובכללן התחזקות והתחדשות בלימוד ההלכה כסדר, שהוא הוא הערובה היחידה לדעת לשמור את כל המצוות כראוי לכל פרטיהן ודקדוקיהן, וכדבריו הקדושים: "אז עט'ס וועט'ס לערנען, וועט עט'ס זעהן אז אלעס שטייט".

 

[אחד יחיד]

כ"ק האדמו"ר רבי יששכר דב מבעלזא זצוק"ל סיפר לחסידיו את המעשייה הבאה: שני איכרים חלבו עיזים וחבצו את חלבן ומדי שבוע ביום השוק הלכו לעיר למכר את חריצי הגבינה והירקות שגידלו. הם נטלו את מרכולתם, הלכו לעיר הגדולה, ומכרו את תוצרתם ברווח נאה, ואחר כך פנו לשוב לכפרם.

בדרכם המתישה הביתה החליטו לנוח ליד עץ גבוה שצלו מרובה. באזור רעו פרות והאיכרים קשרו את שק כספם לענפי העץ הרמים ונרדמו.

הגיע רועה הפרות וראה את השק. גנב את הכסף, מילא את השק בגללי הפרות וברח.

התעוררו האיכרים ונדהמו מתכולת השק. אמרו האיכרים לעצמם: אין כל ספק שאם הפרות שם, הגללים כאן – הפרות עשו זאת!

תמה האחד: אבל ממתי פרות מטפסות על עצים?

הוסיף השני: ואיך התירו הפרות את צרור הכסף?

תהה הראשון: ומדוע לאחר שאכלו את המעות מילאו את הצרורות בגללים?

ואז סיכמו שני האיכרים בעוגמה: "פרות מוזרות"… השלימו עם האבידה והמשיכו בדרכם….

חייכו השומעים מהמעשייה הנאה, צחקו על טיפשותם של שני הכפריים, אך בנו של הרבי, הרה"ק רבי אהרון מבעלזא זצוק"ל, הסביר להם שאביו אמר להם כעת דברי מוסר נוקבים חדרי בטן.

"אנחנו מתכננים תוכניות ורוצים לנהל את חיינו כפי שאנו רוצים. לפתע הכל משתבש, ואנחנו? אנחנו תולים את האשמה בפרות המוזרות המטפסות על העצים, שגנבו את הכסף והניחו במקומם גללי פרות… אבל אם נתבונן מעט, נבין שמאחורי הפרות עומד 'רועה', זה שהביא לכאן את הפרות, זה שלקח את הכסף וזה שהכניס את גללי הפרות במקומם"…

 

[אחד יחיד]

היה זה כאשר האדמו"ר רבי אהרן מבעלז הגיע לארץ ישראל בשנת תש"ד, לאחר שניצל בניסים ונפלאות מידי הגרמנים. את השבת הראשונה רבי אהרן עשה בחיפה. החסידים אנשי ירושלים שבאו לקבל את פניו הביאו עמהם שוחט מומחה וירא שמים, כדי שהרבי יאכל משחיטתו המהודרת, אולם הרבי סירב, באומרו שקבלה היא מאביו הקדוש מהרי"ד שכאשר נקלעים לעיר בה מונהגת שחיטה מהודרת מטעם הקהילה, יש לסמוך על השוחטים המקומיים, כדי להימנע ממחלוקת.

רבי אהרן פנה אל בעל האכסניה, הרה"ח ר' חנניה כהנא ושאלו: 'כמה יהודים גרים בחיפה'. נקב ר' חנניה במספר של כמעט ארבעים אלף. הוסיף הרבי ושאל: 'ומהיכן הם אוכלים בשר?'. השיבו ר' חנניה, שבחיפה ישנם שוחטים מובהקים, יראים ושלמים, שאת בשר שחיטתם המהודרת אוכלים יהודי חיפה. אחד הנוכחים, הרה"ח ר' אלימלך אשכנזי העיר: 'הרי כבר הגיע שוחט מירושלים שהזמנתי, אולי אין זה מן הראוי לדחותו, כדי שלא לביישו'. אולם רבינו ביטל את דבריו ואמר כי אי אפשר לבייש את הרבים, בכך שלא יסמכו על השוחט בעיר.

והוסיף: 'פעם בא אבי לעיירה אחת בהונגריה ורצו להביא שוחט מעיר סמוכה, למרות שהיה שם שוחט. סירב אבי ואמר: 'מוטב לי לאכול משחיטת השוחט של העיירה, מלהביא שוחט מומחה הימנו מעיר אחרת, כדי שלא לבייש את הקהילה הזאת!'

בשעה מאוחרת יותר, כשהתייצב לפניו ראש השוחטים וסכין השחיטה בידו, לא הסתיר רבי אהרן את קורת רוחו ושיבח אותו בחיבה. אף את השוחט הירושלמי פייס בדברים באומרו כי אין בזה שמץ של פסילה אישית כלפיו חלילה, אלא כלל גדול שהוא נוקט בו תדיר מפני דרכי שלום, הרחק ממחלוקת.

למחרת פורסם הסיפור הזה עם השוחט בעיתוני ארץ ישראל, וזה עשה רושם עז על הציבור.

(ע"פ ספר היובל לקהילת בעלזא חיפה)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי אהרן מבעלז בשם אביו מהרי"ד: 'כשבאה ליהודי הזדמנות לפגוע בחברו ולומר לו איזה קנטור, והוא מתאפק הרי זה נחשב בשמיים כמי שצם פ"ד תעניות!'

הוסיף על כך רבי אהרן: 'כל זה אמר רבי כשהעולם היה עדיין עולם, והעולם כמנהגו נוהג, אך עתה לאחר החורבן הנורא, שבני אדם כאובים והרוסים בנפשם וגופם, כשאחד מתאפק לא לפגוע בחברו הרי זה – והחווה בידו – עוד ועוד ועוד, דהיינו פי ארבע!'

('בנתיבות לב' מהגה"ח אהרן טויסיג – 'בוצינא קדישא')

 

[אחד יחיד]

'אהרן לא היתה בריה שלא אהבו, שכל דבריו היו בנעימות ומתק שפתיים. ואם חטא אדם באיזה חטא, לא היה אומר לו 'חטאת', אלא היה מדבר אליו ברוב כבוד, בין לאיש בין לאישה' (ילקוט מעם לועז חקת).

היה זה עוד בעיירה בעלז. בא אל רבי אהרן אחד והעיד על ספר יהודי שסגר את המספרה לאחר כניסת השבת. רבינו קרא לספר ושאלו, מדוע עשה זאת. הלה גם התנצל וגם הכחיש…

אמר לו רבינו: 'אתה שהחזקת את המספרה פתוחה בשבת תביא 'רוטל' נרות לבית המדרש, ואתה – פנה למספר המעשה שראית וסיפרת לי תביא שני 'רוטל' נרות לבית המדרש. ואני, הרב שבעירי ארע דבר זה, אביא חמישה 'רוטל' לבית המדרש'.

(ע"פ 'אביר המלכות')

 

[אחד יחיד]

פעמים הרבה נכחו אצל רבינו שילוב רוח הקודש עם מידות, כאשר חזה איך לא לפגוע ביהודי, או איך להניח את דעתו.

פעם יהודי אחד תפס מקום טוב בשולחן קודם שנכנס רבינו לעריכת השולחן. כשנכנס רבי אהרן נוצרה מהומה גדולה ונגרם שהלה נדחף הרבה ממקומו, והיתה לו חלישות הדעת גדולה.

לפני 'שלום עליכם' שאל רבי אהרן על אותו אחד אם הוא פה, וציווה לקרבו, וככל שנתקרב ציווה לקרבו יותר, עד שהגיע אל מקומו שתפס קודם לכן, אז נחה דעת רבינו…

('אור לנתיבתי')