תמוז כ"ח תמוז - יומא דהילולא של הרב אלישיב (1 צופה)

[אחד יחיד]

כבר נודעה בשער בת רבים חרדת רבינו זצוק"ל לקיום 'מנהג ירושלים' בכלל, וכן בעניין ניגון כלי שיר בשמחת נישואין. דעתו היתה שגם ירושלים החדשה שמחוץ לחומת נכללת במנהג זה 'הואיל והכל עיר אחת'. פעם אחת ביטל ברגע האחרון את הסכמתו לבוא ולסדר קידושין, כשנודע לו שבחתונה ינגנו בכלי זמר באורגן. הוא הודיע בצורה נחרצת: שיחפשו מסדר קידושין אחר!

אולם רבינו זצוק"ל התיר לבוא ולהשתתף בשמחת נישואין של קרובי משפחה שאינם מקיימים את 'מנהג ירושלים' ומנגנים בכלי שיר. מפני שעיקר המנהג הוא על החתן והכלה, להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, משא"כ על האורחים הבאים לשמחתם. ומה שסירב לבוא לסדר קידושין היה בזה משום עמידה בפרץ.

דעתו היתה שסעודת 'שבע ברכות' היא חלק משמחת הנישואין, והיא בכלל המנהג שלא לנגן בכלי שיר. וכך אמר: "הקפידא היא: 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' – 'שמחתי' הכוונה לשמחת נישואין, וכולל גם את שמחת השבע ברכות". אולם בשמחת אירוסין ['תנאים'] הנערכת בירושלים, התיר רבינו לנגן בכלי שיר. "זה לא שמחת חתן וכלה. הם (עדיין) לא חתן וכלה".

פעם נשאל רבינו: האם מותר לנגן בחתונה באורגן, מאחר וזהו כלי אחד. והשיב: "אסור!". והוסיף: "מותר אפילו עשרה כלים, אבל באיזה כלים? תוף בלבד!" [כלומר: כל כלי זמר אסור, ואפילו כלי בודד. ומה שמותר תוף אינו מפני שהוא כלי אחד, אלא מפני שאינו כלי זמר כלל, אלא כלי קֶצֶב].

וכשנשאל רבינו האם מותר להשמיע קַלֶטֶת של מוזיקה בשמחת נישואין. השיב: אסור! והוסיף ואמר: "אני רגיל לומר על כך, לא התירו כלי שני אלא אצל שבת בלבד"… [כלומר, כל כלי המשמיע קול כלי שיר אסור, וכך גם קלטת, כיוון שנשמע ממנה קול כלי שיר]. (הגרב"צ קוק)

 

[אחד יחיד]

ערב אחד צילצל הטלפון בביתי, ועל הקו היה יהודי חשוב שנודע כאחד ממעמידי התורה בדורנו, וכמי שתורם רבות לאחזקת הישיבות הקדושות.

האיש אמר שיש לו צורך דחוף לבוא ולבקרני בענין פלוני. למרות שבאותם ימים לא הייתי בקו הבריאות, הרגשתי שהענין אכן דחוף, והסכמתי לבואו.

כאשר הגיע היהודי לביתי, סיפר שהיה אמש בביתו של מורי- חמי מרן הגרי"ש אלישיב, ולאחר שהוצג בפניו כאחד מגדולי התורמים, ביקש ברכה על צאצאיו שיגדלו לבני תורה.

מו"ח אכן בירך אותו בחמימות, 'אבל אני לא הסתפקתי בכך', סיפר לי האיש. 'אלא ביקשתי שיברך את ילדיי שיהיה להם חשק ללמוד תורה'.

'הרב אלישיב שמע את הדברים, אבל עשה סימן באצבעו לאות שלילה, ואמר כהאי לישנא: דבר זה כבר אינו תלוי בי. אם יהיה לילדיך חשקת התורה, או לא זה תלוי בך, ורק בך'.
ולא רצה לברך.

התורם נבהל קמעה לנפשו, ורצה לשמוע ממני הסבר על הדבר הזה, ומדוע באמת מו"ח סירב לברכו בענין חשקת התורה של הילדים.

ניסיתי להרגיעו, ואמרתי לו שברור שלמרן שליט"א לא היה בכך שום ענין נגדו, אלא באמת על פי השקפת היהדות, ותורתנו הקדושה, האבא הוא האדם היחיד שבכוחו להנחיל את חשקת התורה לילדיו.

פניתי אל היהודי ההוא והסברתי לו, שאם הילדים שלו יראו שהוא עצמו מנצל את עיתותיו ורגעיו ללימוד, ויראו גם שהוא עושה זאת בחשק, ולא כמי שכפאו שד. הרי הם ילמדו מכך שהתורה היא-היא עיקר החיים, ולא שום דבר אחר, וממילא יחפצו אף הם ללכת בדרכיו. (רבי יצחק זילברשטיין)