תמוז כ"ח תמוז - יומא דהילולא של הרב אלישיב (2 צופים)

[אחד יחיד]

אחד מצאצאיו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בחור בישיבה קטנה, נכנס לרבינו יחד עם אביו, והאב אמר כי בנו רוצה לשאול קושיא במהרש"א.

נענה רבינו ואמר: מעשה היה בהגאון בעל ה'שואל ומשיב', שנסע מביתו למקום אחד ובדרך הגיע לעיירה אחת, ואמרו לו בני העיירה שבביהמ"ד פלוני יושבים שני אברכים ההוגים בתורה בהתמדה.

הוא נכנס והציג בפניהם קושיא עצומה אשר היתה קשה לו בדברי המהרש"א בסנהדרין, ואמר להם שכשיחזור בעוד כמה ימים ויעבור שוב דרך העיירה, ייכנס לבית המדרש וישמע מה בפיהם.

ויהי היום כשחזר לביתו דרך אותה עיירה, נכנס אליהם לביהמ"ד. ניגש אליו אברך אחד מהם ואמר לו פלפול שלם ביישוב הדברים. אולם כששאל את השני – ומה איתך? אמר לו הלה: "אגיד לרב את האמת, עיינתי בדברים וראיתי שזו קושיא אלימתא וצריכים שעות רבות לעמול בזה, והיה חבל לי על הזמן… בזמן הזה רציתי ללמוד הלאה, ולפיכך אין בידי תשובה".

התרגש רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל עד מאד, ואמר: "מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל!" ואכן לימים התפרסם אותו אברך כהמהרש"ם מברעזן.

וסיים רבינו הגרי"ש זצ"ל ואמר: "והשני לא יצא ממנו כלום, נהיה לסוחר מסמרים"…

(ספר 'מפי האיש', הובא ביתד נאמן ואתחנן תשע"ד)

 

[אחד יחיד]

בשעתו בשנים שבין תש"ך לתש"ל כאשר מרן הגרי"ש זצ"ל היה בשנות החמישים היה נוסע עם הרבנית ע"ה לבין הזמנים ביחד עם אאמו"ר הגר"ש קולדצקי זצ"ל ואמי מורתי ע"ה לבית הבראה בנתניה, וגם שם כמובן היה הגרי"ש קם כדרכו כמה שעות לפני עלות השחר ולומד בניגונו המיוחד, וגם כאשר הלכנו לבקר את הורינו בשעות הצהרים, [שעת האוכל], אז הגרי"ש זצ"ל לא פסיק פומיה מגירסא כפשוטו כמו שכתוב "ויט שכמו לסבול". והתמונה הזאת עומדת בעיני כאילו היה אתמול, כמה שזכינו לראות אצל הגרי"ש חביבות ומתיקות התורה עם כל המרץ ובכח בכל עת ובכל שעה. (רבי יצחק קולודצקי)

 

[אחד יחיד]

נין רבנו, הרב משה ישראלזון מספר: מרן השתדל לתת לכל מקבץ צדקה שחלף בבית מדרשו סך חמישה שקלים. בעדינות נפשו חש, כי אין זה מן הראוי לבקש עודף מנזקקים הנצרכים לבריות, ומכיון שכך, פנה למקורביו בבקשה שיכינו בעבורו מטבעות רבים בני חמישה שקלים, כדי שיוכל למוסרם לידי הנצרכים מבלי לבקש מהם להשיב את היתרה. על העניין הופקד נכדו, רבי אריה שנהג לפרוט את שטרותיו של מרן למטבעות בני חמישה שקלים ולארוז אותם בקופסת פילם ישנה, אותה היה מגיש לרבנו מדי בוקר כשהיא גדושה במעות.

לעיתים היו פושטי יד, שעברו לפני רבנו כמה פעמים בזו אחר זו, אולם אף על פי שהבחין בדבר לא נמנע מלתת מנדבת ליבו שוב ושוב. כמו כן, כאשר היה מזדמן לפניו נזקק, שנראה כיהודי 'בעל צורה', היה מכפיל מראש את הסכום ומעניק לו עשרה שקלים.

באחד הימים לא היו מעות בכיסיו של רבנו. כמדומני שהדבר אירע ביום ראשון, ומרן היה לבוש משום מה בחליפת השבת החפה ממזומנים. תוך כדי התפילה, נכנס אחד ממקבצי הצדקה הקבועים לבית המדרש ופנה בטבעיות לעבר כותל המזרח, כשהוא מצפה כמידי יום לתרומה העומדת ליפול לידיו. ברם, רבנו אציל הנפש, שהבחין בעני העושה את צעדיו לכיוונו וידע כי כיסיו ריקים, לא היה מסוגל לסמן לו כי אין בידיו מעות. בלית ברירה עצם את עיניו, כביכול אינו מרגיש בעומד מולו.

האיש נעמד מנגד, כשימינו פשוטה לקבל את חמשת השקלים הקבועים, שהרי יודע הוא כי מרן מעולם לא נמנע מלתרום לו, ומה יום מיומיים, הלא אין כל סיבה בעולם שבגינה לא יעניק לו הרב את התרומה הקבועה. אולם רבנו, בעל הנפש העדינה והזכה, אינו מסוגל לרמוז לעני, כי הבוקר אין בידיו מצלצלים ולפטרו בלא כלום. הזמן חולף, התפילה כבר קרובה לסיומה, ורבנו עדיין עוצם עיניו מראות, בלא כלום. הזמן חולף, התפילה כבר קרובה לסיומה, ורבנו עדיין עוצם עיניו מראות, בעוד העני עומד על מקומו, מצפה לתרומה הבוששת מלהגיע.

עם סיום התפילה פקח מרן את עיניו, שנתקלו בפושט היד העומד מולו. במשך כל התפילה הוא ניסה לחסוך את הרגע הזה, שהרי כיצד אפשר להשיב את פני העני ריקם ולומר לו כי אין בידו מעות עבורו. אך הלה עדיין עומד בציפייה דרוכה.

לבסוף, בלית ברירה, הפטיר מרן בחיוך מבויש: "אני לובש הבוקר את חליפת השבת, לצערי אין לי פה כסף!" בעוד ליבו כואב את צערו של ההלך, שנאלץ לעזוב את המקום בידיים ריקות.

אחד ממקבצי הצדקה, שעשו להם מנהג של קבע לפשוט ידם בבית המדרש, היה אדם מבוגר חבוש כיפה ונטול חתימת זקן, שנהג להגיע בכל יום ראשון בשבוע ולבקש את תרומת המתפללים. רובם ככולם היו מעניקים לו מנדבת ליבם בנפש חפצה, מלבד מרן שמעולם לא תרם לו ולו פרוטה שחוקה.

מידי יום ראשון בשבוע חזר המחזה על עצמו, מקבץ הצדקה נכנס כהרגלו לבית המדרש ומבקש את נדבת המתפללים, שנענים לבקשתו בחפץ לב, בעוד רבנו מתעלם ממבוקשו ואינו חונן אותו אף במבט קל. המחזה החוזר והנשנה עורר את השתאותם של המתפללים, שבמשך זמן רב תמהו בליבם מפני מה רבינו רך הלבב מקשה את ליבו ואינו מעניק לאיש פרוטה לפורטה.

עם חלוף הזמן באה התעלומה על פתרונה. המעשה אירע בראש השנה, שחל בשבת קודש וביום ראשון. ביומו השני של ראש השנה, בעוד הכל טרודים בתפילה ובתחנונים בכדי לזכות בדין, נכנס הלה לבית המדרש, וכהרגלו מידי יום ראשון בשבוע, הניע את ידו הגדוש במצלצלים המרשרשים וביקש מהמתפללים עוטי הלבן לתרום בעין יפה…

בעוד המתפללים מהסים את פושט היד ומנסים לרמז לו בתנועות יד, כי לא זה המקום ולא זו השעה לקבץ נדבות, חדרה לליבם ההכרה מהי טביעת עין של תלמיד חכם, וכיצד זכה רבנו לסייעתא דשמיא מופלאה שבגינה לא העניק מכספיו לאדם שאינו בן ישראל.

 

[אחד יחיד]

נכד רבנו, הרב אריה אלישיב, מספר: באחד הימים הובא לפני רבנו מכתב צדקה תמים, הקורא לתמוך ביהודי בן תורה המחתן את בתו ונזקק לעזרת הציבור. לפני שמו של נשוא המכתב הוקדמה שורה ארוכה של תארים נכבדים המתארים את גדלותו ואת חשיבות המוסדות שבראשם הוא עומד.

רבנו קרא בעיון את המכתב, שעליו כבר התנוססו חתימותיהם של מספר רבנים נכבדים, וכשסיים הניחו על השולחן בלא לצרף את חתימתו. "על המכתב חתומים כבר די רבנים", הפטיר בקצרה, "אין צורך בחתימתי"…

ברם האיש לא התייאש ולמחרת הניח את המכתב בשנית על שולחנו של מרן, כשהוא מבקש להחתימו. רבנו שב וקרא את המכתב מתחילתו ועד סופו, וכשסיים הניח המכתב על השולחן בלא שיסכים לצרף חתימתו.

האיש, שנוכח כי רבנו נמנע לחתום על מכתבו, פנה אלי וביקש שאשאל את סבי במה נגרע חלקו. בלבי גם אני תמהתי, במה נשתנה מכתב זה משאר מכתבי הצדקה הרבים עליהם העביר רבנו את חתימתו בחפץ לב. כאשר העליתי את תמיהתי בפניו, השיב לי רבנו, כי התארים הרבים, הנלווים לשמו של נשוא המכתב, מעוררים חשד כי מטרת המכתב אינה לצורך נישואי הבת אלא בעבור מטרות נלוות…

אודה ולא אבוש, כי באותה העת לא הבנתי אלו מטרות יכולות להיות טמונות במכתב פשוט הקורא לסייע ליהודי המחתן את בתו. את פליאתי לא הסתרתי מרבנו, שנותר בשלו, כשהוא מסרב בתוקף לצרף את חתימתו למכתב האמור.

משמים גלגלו את העניינים, ובאותו ערב קיבלתי טלפון מיהודי ששאל אותי בבהילות: "האם פלוני ביקר בבית מרן?!"

הבנתי, כי יש דברים בגו, אך לא גיליתי דבר מהמתרחש והשבתי בשאלה "מפני מה מעוניין אתה לדעת?!"

"דע לך, כי התעוררה מחלוקת בין שני צדדים בקשר לניהול מוסד פלוני. אנא הבא לידיעת מרן את הדבר ובקש ממנו שלא יחתום על כל מסמך בטרם ישמע את הצד השני!"

כך התברר, כי מבקש החתימה התדיין עם עמיתיו לגבי הבעלות על מוסד מסוים, וכאשר הבין כי לא יוכל לזכות בתמיכת גדולי ישראל בדרכים כשרות, פנה להחתים את הרבנים על מכתב צדקה תמים למראה, כשבין השורות הם מעידים כביכול כי נשוא המכתב הינו תלמיד חכם נכבד בעמו העומד בראשות המוסדות…

רק אז תפסתי את גודל פקחותו של רבנו ועד כמה הרחיק לראות בעיני רוחו.

 

[אחד יחיד]

תלמיד רבנו, רבי יצחק דרזי, מספר: באחת ההזדמנויות פנה אלי מחנך פלוני וביקש שאשאל את פי מרן כיצד יש לנהוג כאשר ילד חולם בעת התפילה.

מרן שמע את הדברים והשיב: "וכי הרב'ה עצמו אינו חולם בתפילה? כיצד אדם יכול לדרוש מאחרים את מה שאינו דורש מעצמו?!"

"כמובן שיש לנהוג בכל עניין לגופו, אולם זאת יש לדעת, כי דין 'ואהבת לרעך כמוך' ו'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' נוהג גם במחנכים ובהורים. וכפי שבמקרים רבים אדם רוצה שיתעלמו מחסרונותיו הוא, כך עליו לנהוג גם לגבי אחרים!"

(מתוך ספר "עמודו של עולם")

 

[אחד יחיד]

בעת אשר באים לעמוד על טיב מידותיו המופלאות של רבינו, ניתן לומר, כי היה יחיד בדורו בעוצם מידותיו, וכגודל תורתו כן גודל מידותיו, וכגודל התמדתו בעמלה וביגיעה של תורה, כן גדלותו בהנהגה נכונה. בין שלל מידותיו התרומיות בלטה הקפדתו במידת הכרת הטוב, כפי שניכר הדבר בכל אורחותיו עוד מימי מנעוריו. לאחר הפלגתו עם הוריו לארץ ישראל, החליט רבנו להעניק לרב החובל כאות תודה את שעונו היקר, אותו קיבל כמתנה מזקנו בעל ה'לשם' לרגל הגיעו לגיל מצוות.

עם השנים הלכה מידה נעלה זו והתעצמה בקרבו וניווטה את מהלכיו. בשנת תשמ"ב פנתה קבוצה נכבדה של אברכים מכולל ש"ס צאנז להיבחן בפני רבנו. בראש הקבוצה המובחרת, שנכנסה אל הקודש פנימה, עמד ראש ישיבת צאנז, רבי אליהו שמואל שמרלר, והמעמד כולו התקיים בתמיכתו ובעידודו של כ"ק האדמו"ר בעל ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע, שביקש לנטוע באברכים אהבת תורה וריתחא דאורייתא.

לאחר שברך לשלום את הבאים, החל מרן בבחינת האברכים. הדיון התורני הלך והסתעף, כשבעיצומו מעלה רבנו קושיא קשה כברזל, שגררה ויכוח למדני עז ונוקב בין הנוכחים. כשוך הסערה נענה ראש ישיבת צאנז וציין כי סבור הוא שה"ראש יוסף" במסכת חולין בדף פלוני, נוגע כבדרך אגב בקושיא שהועלתה על ידי מרן ומיישב אותה.

פניו של רבנו אורו בחדוותא דשמעתתא, הוא נחפז לעמוד על רגליו ומיהר לגשת לארון הספרים כדי לעיין בספר האמור. במשך מספר רגעים עלעל רבנו בשקיקה בין הדפים עד שלבסוף מצא את מבוקשו. התברר כי מחבר הספר אכן מעלה את קושייתו של רבנו ומיישב אותה בדרך בהירה ונהירה. לא היה קץ לשמחתו של מרן, שהכיר טובה לגרא"ש שמרלר והודה לו במילים חמות ונרגשות, כשבין דבריו הוא מציין כי במשך ארבעים שנה ניקרה קושיא זו בראשו ולא נתנה לו מנוח!

מיני אז, בכל עת שמסר שיעור העוסק במסכת חולין, היה רבנו מצטט את תירוצו של ה"ראש יוסף", כשהוא מפרט כי התקשה בדבר במשך ארבעים שנה עד שאחד מתלמידי החכמים הראה לו את דברי המחבר.

בחלוף כשני עשורים, התקיים במעונו של מרן כינוס מצווה בו השתתפו כמה מגדולי ישראל. כאשר הגרא"ש שמרלר נכנס לבית, פנה אליו מרן, שתירוצו המופלא של בעל ה"ראש יוסף" לא מש מזיכרונו ואמר: "מכיר אני טובה לכבודו שעל ידיו התיישבה לי הקושיא העצומה בה התקשיתי במסכת חולין!" (מתוך ספר "עמודו של עולם")

 

[אחד יחיד]

נכד רבנו, הרב ליפא ישראלזון, מספר: תקופת מה לקראת הגיעו של בני לעול מצוות פניתי לאחד משכני, העוסק במלאכת הקודש של הכנת בתי התפילין, כדי להזמין תפילין בעבורו. כאשר נכנסתי לבית המלאכה ראיתי, כי בעל המקום מתקין בין השאר גם תפילין קטנות מידה. בתחילה סברתי לתומי, כי תפילין זעירות אלו מיועדות עבור אנשים מעדות המזרח, הנוהגים להניח תפילין של רש"י ותפילין דרבנו תם יחדיו, אך בעל המלאכה סיבר את אוזני, ואמר, כי ישנם אנשים רבים מכל העדות, ואף תלמידי בית בריסק, המקפידים להניח דווקא תפילין קטנות כגון אלו, העשויות בחומרות רבות והידורים מיוחדים. למותר לציין כי שווין של תפילין כגון אלו – העשויות מעור בהמה גסה ומכילות פרשיות הכתובות בכתב קטנטן ומהודר – עשוי להגיע לאלפי דולרים.

תוך כדי כך נזכרתי, כי לפני מספר חודשים סח באוזני סבי, שעורו היה צח וחלק, כי תפיליו מחליקות מראשו בעת התפילה ושאל אותי האם ישנה דרך למנוע את הדבר. באותה עת לא היה באמתחתי כל פתרון לבעיה, שהדירה את מנוחתו של מרן, אך כאשר ראיתי את התפילין הקטנות והמהודרות, עלה בדעתי כי הן יכולות לפתור את העניין, בכך שלא יחליקו מראשו של רבנו בעת התפילה.

עליתי לירושלים יחד עם בעל המלאכה, שהציג בפני מרן את התפילין ופירט את החומרות הרבות וההידורים השונים הקיימים בהן. לאחר שהאיש סיים לתאר את טיב התפילין, שאלתי את רבנו האם הוא מעוניין שיכינו בעבורו תפילין כגון אלו, שלא יגלשו מראשו בעת התפילה. מרן השיב בחיוב, וכעבור כחודשיים נשלמה המלאכה והתפילין היו מוכנות.

במאמר המוסגר מן הראוי לציין שתוך כדי המלאכה, כאשר הבאנו בפניו את פרשיות התפילין, שאל רבנו מיהו הסופר שכתב את הפרשיות. ענינו כי הכותב הינו אברך בן עלייה, הלומד בכולל של רבי מיכל פיינשטיין. "ומה הן תוכניותיו לעתיד?" התעניין מרן.

"הוא רוצה להיות מגיד שיעור!" נשמעה התשובה שהניחה את דעת רבנו, שהרי אם אלו הן שאיפותיו של האברך, הדבר מגלה כי הוא גברא רבה, וממילא ניתן להיות סמוכים ובטוחים כלי הפרשיות יצאו מתחת ידיו מתוקנות ומהודרות .

עם תום המלאכה, עלנו למעונו של מרן והצגנו בפניו את התפילין המהודרות. רבנו נטל אותן בידיו בחרדת קודש ובחן אותן מכל צדדיהן, כשהוא רווה נחת ונמלא שמחה של מצווה. בתחילה סברתי, כי הוא מייעד אותן לתפילין חלופיות, אך לא כן היה הדבר. מרן נטל את תפיליו הישנות, שהיו עשויות בהידורים רבים על פי הנחיותיו המפורטות, הוציא אותן משקית התפילין והניח תחתיהן את התפילין החדשות. ומאותו היום ואילך החל להניח מידי בוקר בתפילת שחרית את התפילין החדשות.

בטרם נטל מרן את התפילין הוא בירר את מחירן. "בחינם אני לא לוקח!" הכריז בתוקף, כמנהגו מקדמת דנא, שלא לקבל כל מתנה או שירות בלא להשליש את תמורתם.

בעל המלאכה, שראה לעצמו זכות וכבוד כאחד, בכך שרבנו מניח את התפילין המהודרות שנעשו על ידיו, החל להתחמק מן העניין באמתלות שונות, כשבין השאר הוא מוסיף וטוען, כי יהודי פלוני ששמע כי מרן הזמין לעצמו תפילין, ביקש ממנו להכין בעבורו תפילין תואמות וזהות, כשהוא משלם את תמורתם של שני זוגות התפילין גם יחד. ברם רבנו סירב ליטול את התפילין בלא תשלום וחזר על פסוקו הקבוע: "בחינם אני לא לוקח!"

בעל המלאכה, שנוכח לראות כי לא יעלה בידו לחמוק מקבלת שכר עמלו, נקב בסכום נמוך – כרבע משווין האמיתי של התפילין. מרן שמע את הדברים והבין כי בעל המלאכה אינו מציין את הסכום האמיתי אותו שוות התפילין, אך בלית ברירה שלף צ'ק ממגירתו, מילא את הפרטים והגיש אותו לידי בעל המלאכה, בכדי שיעביר אותו ליהודי האלמוני, שכבר הספיק לשלם את תמורת התפילין.

לאחר שהפקיד את הצק' בידי בעל המלאכה, ביקש רבנו להשיב לו טובה על עמלו ואמר: "גם לך מגיע משהו עבור טרחתך הרבה!"

האיש שב ואמר, כי כבר קיבל את שכרו ואינו זקוק עוד לדבר, אך משראה כי רבנו עומד על דעתו, אמר בהשלמה: "מבקש אני אם כן מכתב ברכה בכתב ידו של מרן!"

לאחר שבעל המלאכה עזב את הבית, פנה אלי רבנו ואמר: "אינני רוצה להסתפק בכתיבת מכתב בלבד, ברצוני לצרף אליו מתנה נאה! אנא, הבא לי ספר כלשהו כדי שאוכל להעניק אותו כתשורה לבעל המלאכה!"

הצעתי למרן להוסיף למכתב הברכה את שלושת ספריו של סבו, הלא הוא רבי משה אראנר זצ"ל. רבנו קיבל את עצתי, ובשבוע הבא כשבאתי לבקרו, קיבל את פני בשמחה ותכף מיהר לשאול: "נו, הבאת את הספרים?!"

לאחר שהנהנתי בראשי לחיוב, בירר מרן אלו תארים ראוי להקדים לשמו של בעל המלאכה, ותכף החל לחבר מכתב תודה, כשבמשך שעה ארוכה הוא כותב, מוחק, מוסיף ומתקן, כדי ליצור נוסח מושלם שיביע את הכרת תודתו והערכתו לאומן שטרח והתקין עבורו את התפילין את המהודרות. בעוד מרן עמל בעריכת נוסח המכתב וליטושו הלכה השעה והתאחרה. "אין לי עוד כח לכתוב את הדברים על גבי הספר עצמו", הפטיר באנחה, "מחר בבוקר לאחר התפילה אעתיק את נוסח המכתב בראש הספר!"

ואכן למחרת בבוקר, עם שובו מהתפילה הסיר מרן את התפילין מראשו, ובטרם הכניס דבר מה לפיו, התיישב להעתיק את המכתב על גבי עמודו הראשון של הספר בכתב ידו הנאה, בעוד אני עומד לצידו נפעם ומשתאה לראות כיצד הוא טורח ומתאמץ את כל כוחותיו כדי להשיב חסד לזולתו ולגמול טובה לאומן, שהתקין בעבורו את התפילין המהודרות. (מתוך ספר "עמודו של עולם")

 

[אחד יחיד]

אחד ממקורבי רבנו היה מסור אליו בכל מאודו ושיעבד את גופו, ליבו ונפשו לכל צרכיו. רבנו רכש לו הכרת הטוב עצומה לאין שיעור ובכל עת השתדל בכל כוחותיו לגמול לו כפל כפליים על טובתו. כשאותו אדם ערך אירוע ציבורי, בתקופה בה מרן כמעט לא יצא את שערי ביתו, קם רבנו ממיטת חוליו כדי להשתתף באירוע ולחלוק כבוד למיטיבו.

כאשר אותו יהודי עמד לחתן את אחד מצאצאיו, הסתגר רבנו בחדרו במשך שעה ארוכה והחל לחשב חשבונות ולהכין גימטריות התואמות לשמם של החתן והכלה. לאחר מכן ישב וכתב צ'ק בסכום עצום של כמה אלפי שקלים, שעלה בגימטריה כשמם של החתן והכלה בתוספת המילים "בניין עדי עד".

באחת ההזדמניות התבטא רבנו באוזני אחד מצאצאיו ואמר: "בעולם הבא לא אהיה חייב הכרת הטוב לאף אחד – על הכל אני משלם כאן בעולם הזה!"

(מתוך ספר "עמודו של עולם")

 

[אחד יחיד]

בהיותו אברך צעיר התמנה רבי דוד כהן לשמש כמגיד שיעור בישיבתה פלונית. כעבור מספר שנים, בחר בו מרן הגרא"מ שך לכהן כמגיד שיעור ולהרביץ תורה בישיבת חברון המעטירה. ברם רבי דוד חשש לעזוב את משרתו הנוכחית בישיבה, שראשיה הפצירו בו להישאר על משמרתו.

במשך תקופה התלבט רבי דוד בעניין בלא מוצא עד שלבסוף נועץ באביו, רבי יוסף כהן זצ"ל, שיעץ לו לשטוח את ספקותיו בפני מרן: "אם רבי יוסף שלום יאמר לך לקבל את המינוי, תוכל לעשות כן בלא כל חשש ופקפוק!"

רבי דוד פנה לבית רבנו ושטח בפניו את ספקותיו, כשהוא מפרט את הכהונה שהוצעה לו ופורש את הלבטים שבאו בעקבותיה.

"קרוב לוודאי שבישיבת חברון תוכל להוסיף בהרבצת התורה!" נענה רבנו.

רבי דוד המשיך לשפוך את אשר על ליבו וטען, כי הוא חש שתהיה זו כפיות טובה כלפי ראש הישיבה שמינהו בראשונה לכהן כמגיד שיעור בישיבתו, אולם רבנו לימדו כלל גדול בענייני הכרת הטוב.

"דע לך!" אמר מרן בנעימות, "בשל הכרת הטוב אין צורך להשיב את הטובה עצמה! אמנם ראש הישיבה העניק לך את האפשרות להרביץ תורה, אך בשל כך אינך מחויב למעט בהרבצת תורה עצמה, אלא להשיב לו טובה בעניינים אחרים!" (מתוך ספר "עמודו של עולם")

 

[אחד יחיד]

אמרינן במדרש: עד שאדם מתפלל שתיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו (תוס' כתובות דף ק"ד).

את דברי המדרש הללו קיים רבינו בעצמו בכל משך ימי חייו. עיקר מאכלו לא היה אלא כדי קיום נשמתו בתוך גופו.

כל מי ששהה במחיצתו, בניו ובני ביתו שחיו עמו שנים ארוכות, מעידים כולם כאחד שמעולם לא ראוהו מכניס לפיו דבר מאכל שאינו משרת את מטרת האוכל: קיום הנשמה בתוך הגוף. מעולם לא הכניס לתוך גופו אוכל הערב לחיך, אכילה לשם אכילה.

ידוע על מרן החזון איש זיע"א, שנמנע כל ימי חייו מלאכול בפני בני אדם. כאשר היה זקוק לאכול היה מוריד את תריסי הבית, ולא הניח לאיש להיות בחדרו בשעת אכילתו, פרט לבני משפחתו הקרובים ביותר.

רבינו אף הוא היה נמנע מלאכול בפני בני אדם. בזמן הארוחה לא נתן רשות לשום אדם להיות נוכח בחדרו. אף מקורביו, נכדיו וניניו ששהו בביתו, לא הורשו להיכנס ולהיות עמו בזמן אכילתו, מלבד נכדיו הקרובים ביותר.

היו מן המקורבים שחפצו לנצל את השעה הזאת כדי לברר אצלו שאלות בהלכה; היו שהתעקשו על כך וניסו בכל מיני דרכים להיות נוכחים בחדרו בשעה זו; היו שניסו להיכנס פנימה בזמן אכילת מלווה מלכה במוצאי שבת – אך איש לא הצליח בכך מעולם.

באחד הימים הגיע רב חשוב מאד מחו"ל והתעקש להיות נוכח בחדר בזמן סעודת מלווה מלכה. כל הסברי בני הבית לא עמדו מול בקשותיו והפצרותיו של אותו רב חשוב. בלית ברירה הכניסוהו לחדר בזמן אכילת מלווה מלכה.

נכנס לרבנו לאכול, וכששם לב לנוכחות הרב החשוב, פתח ואמר לו בבדיחותא: "בליל שבת מזמרים כולם 'שלום עליכם מלאכי השרת', 'בואכם לשלום', 'ברכוני לשלום', 'צאתכם לשלום'. מדוע אומרים למלאכים 'צאתכם לשלום'? אלא שבזמן האוכל אומרים לכולם לצאת".

נרמז אותו רב, הבין, ושוב לא התעקש להגיע בזמן זה. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

ישנו צמד מילים המהדהד בעולמנו רבות. אפשר לשמוע אותו בכל בית, כשהוא חוזר ונשנה עשרות פעמים ביום. הוא מתגלגל בשוק ואפילו בבית המדרש. צמד המילים "תביא לי" – נשמע בכל סעודה שבה מסבים יותר משני אנשים. "תגיש לי" – נשמע מעל כל שולחן משפחתי; "תעשה לי" – נשמע בכל בית בעולם…

היה בית אחד, קטן בממדיו הפיזיים וענק בממדיו הרוחניים, שם לא נשמע צמד המילים הנפוץ הזה – הבית שבסמטת חנן…

"שנים רבות שהיתי במחיצתו, ובכל אותן שנים לא שמעתי ממנו את צמד המילים 'תביא לי', 'תגיש לי', 'תעשה לי'…" – מעיד נכד רבנו.

עדינות מלכותית, אצילות הנובעת ממידות טובות ומעודנות. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

לפעמים באמצע לימודו זקוק היה רבנו לעיון בספר. נכדו שעמד לפניו רצה לשרתו, לשמשו ולהקל מעליו. מוכן היה למלא מיד את כל מבוקשו. הן זהו תפקידו, לשם כך הוא נמצא כאן בכל לילה, אולם מעולם לא זכה אותו נכד לשמוע את הבקשה: "אנא הבא לי ספר פלוני".

לא רצה רבנו להטריח, מדד היטב את כוחותיו, וכל אשר התאפשר לו – עשה בעצמו.

כך חזר המחזה בכל לילה. רבנו קם להוציא את הספר, נכדו הלך צמוד אליו, רבנו הוציא את הספר בעצמו והביאו אל השולחן. אם הספר כבד לנשיאה בעבורו, הוציא רבנו מן הארון ומסרו לנכד שיביאהו אל השולחן. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

מנהגו של רבנו היה להתרחק מטובת אחרים עד הקצה האחרון. אנשים רבים חפצו לזכות ולקחתו ברכבם בדרך אל בית הכנסת, לנצל את הדקות הספורות ולפרוש בפניו שאלות קשות בהלכה ובהליכות חיים.

אולם רבנו סירב לכל ניסיון כזה. בשנים שכוחותיו היו עמו היה הולך ברגל, והדף כל הצעת עזרה.

כשהזדקן וכוחותיו עזבוהו, היה בודק את מזג האוויר בכל יום, ובהתאם לכך הכריע אם להזדקק לעזרת אחרים או לא. לפעמים הגיעו אנשים עם רכבם וביקשו לקחתו לבית המדרש, אך הוא מיאן ואמר מזג האוויר אינו מצדיק זאת.

גם כשהחליט להצטרף לנסיעה ברכבו של מאן דהו, היה מסרב בכל תוקף שיבואו במיוחד לקחתו. רק אם היה אותו אחד עושה ממילא את דרכו לבית המדרש, היה מסכים לנסוע עמו.

באחד הימים הפתיע רבנו את מתפללי בית המדרש.

יום לפני כן הפציר בו מאן דהו לקחתו מביתו לבית המדרש. כיון שחשש רבנו כי הלה טורח במיוחד בעבורו, החליט להקדים את יציאתו מהבית בכמחצית השעה. כך מצאוהו תלמידיו ומתפללי בית המדרש בשעה 5:30 בפתח בית המדרש.

אותו יום היה יום קר באופן מיוחד, ורבנו הופיע ללא מעיל וצעיף, כששיניו נוקשות ואיבריו רועדים מקור. ניסו תלמידיו לברר מדוע לא לקח עמו מעיל, ואז נתגלה פן נוסף מאישיותו המופלאה: התברר שהמעיל היה מונח בחדר שבו ישן אחד הנכדים באותה שעה, ורבנו חשש כי אם יפתח את הדלת תופרע שנתו.

מחמת זהירותו הצטנן רבנו באותו יום, ובמשך ימים ספורים נזקק גופו להתאושש מן ההצטננות. אולם גם את הסיכון הזה לקח בחשבון כשהכריע בדעתו שלא להפריע את שנת הנכד ולא להזדקק לחסדו של מי שטורח במיוחד בעבורו. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

את התיאור דלהלן שמענו מאברך שכל אימת שהוא פותח בתיאור המעשה עיניו דומעות מהתרגשות:

בחור צעיר בגיל בר מצוה הייתי באותן שנים לאחר פטירת הרבנית ע"ה. מקום מגורי היה בסמיכות לבית הכנסת "אוהל שרה". רבנו היה נוהג ללמוד שם בשבת לאחר סעודה שלישית, ולאחר שהסתיימה תפילת ערבית חזר רבנו למקומו והמשיך ללמוד בהתלהבות.

אחת הדמויות הייחודיות והנודעות בשכונת מאה שערים חס על זמנו של רבנו וחפץ היה שיוכל להמשיך את תלמודו לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת מבלי שיצטרך לטרוח אחר מניין לתפילת ערבית, ומבלי שיצטרך לעלות לביתו לערוך הבדלה. לצורך כך, ביקש ממספר אנשים דרי הסביבה שיעלו להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בבית הכנסת "אוהל שרה". המניין עצמו היה מצומצם, ואני, נער שזה עתה נכנסתי לעול מצוות, זכיתי להצטרף למניין זה ולהתפלל עם רבינו במשך שנתיים באופן קבוע.

לאחר התפילה היו עושים הבדלה בעבור רבנו, ובעבור ברכת "בורא מיני בשמים" היה שם ב"אוהל שרה" 'בשמים ביקסל' [קופסת בשמים] קטנה ועתיקת יומין ששכנה שם משנים קדמוניות. את ה'בשמים ביקסל' היו מעבירים בין המתפללים אחד לאחד, ולאחר שגמרו להעביר בין כולם, היה המבדיל עובר לברכת "בורא מאורי האש".

פעם אחת העבירו את ה'בשמים ביקסל' בין כל המתפללים, ואילו אלי, הבחור הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנה, כמעט ילד, איש לא שם לב.

אני כשלעצמי לא חשתי בחוסר נעימות כלשהי, הבנתי שמטבע הדברים קשה לאנשים זקנים לשים לב לילד צעיר שזה עתה הפך לבר מצוה ולדאוג שיריח את הבשמים. זהו דבר רגיל ומצוי.

אולם מתוך מניין המתפללים היה אחד בלבד שנתן דעתו עלי – הילד הצעיר.

רבנו!

הוא חיכה שה'בשמים ביקסל' יגמור את ה'סיבוב' בין כל המתפללים, ואז ניגש אל האחרון שבהם, לקח ממנו את ה'בשמים ביקסל', הלך מספר פסיעות, ניגש לעברי והושיט לי את קופסת הבשמים.

הוא, הארי הזקן, לקח עמו את שמונים וחמש שנותיו וגחן לעברי, הילד הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנה.

ממרום עיונו בתורה ושקיעתו העצומה, לא שכח לשים לב לכל סביבותיו ולהניח דעתו של ילד צעיר המתפלל במניין של זקנים ואיש אינו מתייחס אליו.

חזרתי הביתה, דומע כולי מהתרגשות. שנים רבות עומד המחזה הזה מול עיני ואינו מרפה ממני. הסיפור עם ה'בשמים ביקסל' אינו מסתיים כאן. יש לו המשך מעניין:

עברו ימים ושנים, ולאחר שבית הכנסת "אוהל שרה" כמעט והתרוקן ממתפלליו, החליטה קבוצה אחת מתושבי מאה שערים לקבוע את מקום תפילתם בבית מדרש זה. כששמעתי על כך, מיהרתי לעבר בית הכנסת "אוהל שרה", הגעתי לשם בעיצומם של השיפוצים והשינויים והחלפת הריהוט, חיפשתי את ה'בשמים ביקסל' העתיק שעמד ללא שימוש שנים רבות. לאחר ששילמתי לקופת בית הכסת סכום כסף כשל שוויו של ה'בשמים ביקסל', הוא עבר לרשותי ומתנוסס כיום לתפארה בוויטרינה שבארון הספרים בסלון ביתי, כחפץ מיוחד שיש לי ערך רגשי עצום כלפיו.

מבין אלו שמבקרים בביתי, לא כל אחד מבין מה לו ל'בשמים ביקסל' קטן ועתיק יומין להתנוסס בגאון במרכז הוויטרינה, איך אני יכול להסביר איזה ערך רגשי מופלא יש ל'בשמים ביקסל' זה? ממנו למדתי ועדיין אני למד מהן מידות טובות! ומה זה לחשוב על הזולת! (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

אחד מחברי חברת "תפארת בחורים" עשה לעצמו מנהג לנקות את בית המדרש שלא על מנת לקבל פרס.

חפץ רבנו להעלות את הנהגתו על נס, כדי שתהא זו דוגמא לרבים. באחד הימים כשלא נכח הלה בשיעור, לימד רבנו ברבים את הסוגיה העוסקת בעניין: "חכם לב יקח מצוות". שעה ארוכה הסביר מהו "חכם לב" ובמה נתייחד משה רבנו שעסק בעצמות יוסף בשעה שעסקו בביזת הים. הסביר שמהותו של "חכם לב" הוא שעוסק במצוה שאין רבים הרודפים אחריה. אחר כך פתח ואמר: כאן בחברתנו מצוי יהודי שהוא בגדר "חכם לב", הוא לקח על עצמו מצוה רבתא שאין רבים רודפים אחריה, והוא מנקה את בית המדרש ומסדרו לכבוד שבת קודש. יש להעלות את התנהגותו על נס וללמוד ממנו לעצמנו. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

מעשה שהביאו לבית רבינו רופא בעל שם עולמי, שהתמחה באופן נדיר בתחום מסוים, והצליח לחולל בו נפלאות. לאותו תחום רפואי היו השלכות רבות להלכה, וכל אימת שיהודי שומר תורה ומצוות הוצרך לטיפולו, היו הדברים מסתבכים, עד שהחליט אחת ולתמיד לעלות לבית רבינו כדי שיסלול בעבורו דרך ברורה בעניינים אלו.

עמד הרופא בחדר רבינו, הרצה שעה ארוכה את דבריו, ופרש את משנתו הרפואית הייחודית בתחום התמחותו. רבנו ישב מרוכז כל העת והקשיב לדבריו בשימת לב.

משסיים הרופא את הרצאתו הארוכה, אמר לו רבינו: "כדי לקבוע את עמדת ההלכה בעניינים אלו, עלי לשאול אותך חמש שאלות, ולפי התשובות שאקבל אדע מה לפסוק". רבינו פירט לפניו את חמש השאלות.

שריקת התפעלות נשמעה מפי הרופא, למשמע השאלות שהקיפו את הנושא מכל צדדיו: "אני חייב לומר לכבוד הרב, שכבר שנים רבות אני עוסק בתחום הזה ואף מלמד אחרים, עסקתי רבות בליבון הדברים גם עם הקולגות שלי, ביניהם גם רופאים המוגדרים כגאונים ממש, אך מעולם לא שמעתי מאיש מהם את השאלות ששאל כבוד הרב, אני מתפעל מעוצמת השאלות, המעידות על כך שכבוד הרב קלט ברגעים ספורים מה שאני מלמד אחרים במשך זמן רב.

"מעולם לא פגשתי אדם בסדר גודל כזה!", אמר אותו רופא בהתפעלות. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

אחד ממקורבי רבינו מעיד: בתקופה שהיה רבינו יוצא מביתו לשמש כסנדק במקומות אחרים בירושלים, נתמניתי לנהג המכונית. כדי לנצל את זמן הנסיעה, היו נרשמים מראש רבנים דיינים, יושבים על מדין, מורי הוראה וראשי ישיבות, והיינו משבצים אותם לפי תור, כל אחד בהגיע זמנו היה מצטרף לנסיעה, כשהוא מגיע מוכן כדבעי.

בכל יום ויום הייתי נדהם ומשתומם. גם אני שמעתי את השאלות הסבוכות והקשות, שכל אחת מהן הרת עולם וחמורה עד מאד. בדרך כלל כל שאלה כזו צריכה לימוד של מספר ימים, אולם אצל רבינו הכל נחתך בדקות ספורות, התורה כולה פרושה לפניו, כל הסוגיות ברורות ומחוורות לפניו, ועומדות מול עיניו עד שיכול להכריע ברגע כמימריה, בשאלות הסבוכות ביותר שבהן התחבטו הרבנים והיושבים על מדין זמן זמנים טובא. (גדולה שימושה)

 

[אחד יחיד]

מעשה בשני יהודים שנקלעו לסכסוך כספי מסובך, והחליטו לקחת את הגאון הגדול רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, כדיין שיפסוק להם את ההלכה.

הנושא היה מסובך עד בלי די, והסתעף לעניינים רבים ולסוגיות שונות.

כדי להוציא פסק הלכה ברור, הסתגר רבי ישראל גרוסמן זמן ארוך, ולמד את הסוגיות ואת כל העניינים המסתעפים מיסודן, עד שהוציא פסק הלכה ברור כדרכה של תורה.

הצד המפסיד התקשה לעמוד בהפסד סכום ממון גדול כזה, ולכן לקח עמו את נימוקי פסק הדין והראה אותם לתלמיד חכם, שישב ולמד את הסוגיות הקשורות, וכתב קונטרס שלם המכיל השגות רבות על פסקו של רבי ישראל גרוסמן. לאחר שראה רבי ישראל גרוסמן את קונטרס ההשגות, כתב עליהן תשובות לבאר את דבריו. נתגלגלו קונטרסים מהכא להתם ומהתם להכא, זה מזיג וזה משיב וחוזר חלילה.

נתגלגלו הדברים לידי כך, שהמפסיד פנה לכ"ק האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זצוק"ל, וביקש להתערב בעניין ולסיים את הפרשה על הצד היותר טוב. קרא ה'בית ישראל' לרבי ישראל גרוסמן ואמר לו בלשונו הענוותנית: "ניצבים כאן שני ישראליק'לאך, האחד גדול [הכוונה לרבי ישראל גרוסמן], והשני הקטן [בענוותנותו על עצמו], ואני שואל 'מהיכן דנתוני'?".

עמד רבי ישראל גרוסמן על דעתו, ולא שינה מן הפסק שהוציא מתחת ידו מאומה.

כדי לסיים את העניין בכי טוב, הציע האדמו"ר ה'בית ישראל' לכתוב את שני הקונטרסים במכונת כתיבה, ולהגישם באנונימיות לרבינו, מבלי שידע מי הם תלמידי החכמים שכתבו את הקונטרסים – ומה שיפסוק להלכה יהיה מקובל על כולם.

רבי ישראל גרוסמן הסכים להצעה.

לאחר שנכתבו הקונטרסים במכונת כתיבה, פעל האדמו"ר ה'בית ישראל' בדרכים משלו, שיגיעו הקונטרסים לידי רבנו ויחווה דעתו עליהם. עבר רבינו על שני הקונטרסים, מבלי שידע מי ומי הכותבים. על המעטפה שבה היה מונח קונטרסו של הת"ח המשיג, כתב 'דברים בטלים', ואילו על המעטפה שבה הונח קונטרסו של רבי ישראל גרוסמן כתב: "זכה לכוון לאמיתה של תורה, וכבר אמרו חז"ל: 'כל הדן דין אמת, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית'…"

אם ברבי ישראל גרוסמן אנו עוסקים, יש לציין שהיה נוהג לפקוד תדיר את בית המדרש 'אוהל שרה' ולחזור לפני רבינו על ה'ישיבישע תורה', ששמע בישיבת קמניץ מפי רבותיו, תלמידיו של מרן בעל ה'ברכת שמואל' זיע"א. וכשהיה רבי ישראל גרוסמן מונה שבחן של חכמים, היה אומר: "אם בדורנו יבוא המשיח ונצטרך להושיב 'סנהדרין', ימנו את רבינו לראש הסנהדרין"…

כיוצא בזה אמר אחד מגדולי הבקיאים בסדר 'קדשים', שאם נזכה שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונצטרך מי שיפסוק הלכה למעשה בדיני הקרבנות המסובכים, יפנו מיד אל רבינו והוא יפסוק כדת של תורה.

(מתוך הספר 'גדולה שמושה')

 

[אחד יחיד]

סדר התחזקות מיוחד בן שעתיים היה לרבינו בימי החנוכה. הסדר התחיל מיד עם תום ההדלקה ואמירת הפיוט "מעוז צור ישועתי", ונמשך עד לזמן המיועד לאמירת השיעור.

דומה היה סדר השעתיים הללו לסדר ה"חיזוק" המיוחד של ימי שישי או מוצאי שבתות. בסערה… בהתלהבות… בניגון עילאי מיוחד… בהתעמקות מוחלטת עד כדי אבדן החושים… בשעתיים הללו העולם כולו היה בטל ומבוטל כעפרא דארעא. לא היה לעולם הזה ולצרור טרדותיו שום בית אחיזה בסערת הלימוד ששררה בחדר…

יודע היה רבינו לכוון את השעה! הן בשעתיים הללו חסר לימוד תורה בעולם! מין זמן פגרא הוא, שבו שרויות הבריות מחוץ לבית המדרש… זמן שבו חל רפיון כלשהו במתח הלימוד… הלא אחריות לימוד התורה שבדור מוטלת היתה על כתפיו השחות… שומא עליו, אם כן, למלא את החסר… להתגבר ולהתחזק כנגד הרפיון… בבחינת "עשה משמרת למשמרתי"…

אף את מנהגי החנוכה השונים היה מייחד לזמן אחר, לא בתוך השעתיים הללו…

זאת ועוד, חשש רבינו כי אנשים ינצלו את הזמן הזה לביקורים מחוץ למניין, וכי מסוגלות הן שעתיים אלו להפוך לזמן של הפרעות והטרדות, לכן התנתק הוא כליל מן העולם הזה וצלל לעומק ים התורה. אף לפני זמן ההדלקה לא היה פוסק מיגיעתו בתורה הקדושה. אווירת חנוכה מיוחדת מילאה את חלל החדר, אווירה שקשה להגדיר בדפוסי ביטוי או לקבוע לה כללים בחוקי הלשון וההבעה…

מחוץ לביתו התרחשה המולה. המונים רבים עשו לעצמם מנהג של קבע לבוא לחצר ביתו, להצטופף בסמטה הצרה ולראות את גדול הדור מקיים את מצות הדלקת נר חנוכה. מחצית השעה טרם השקיעה, וכבר היה האזור כולו מלא וגדוש עד להתפקע… ההמולה נשמעה אף בחדר פנימה, אך רבינו ישוב היה על מקומו, גוו כפוף כליל אל תוך הגמרא, שקוע בעומק הוויות אביי ורבא.

בכל רגע חשב רבינו מהו רצון השם באותו רגע! וכי לכל ההמולה השוררת בחוץ יש משקל ב"הלכה", שבגינה מותר להרפות ולו לרגע אחד מלימוד התורה? עוד מעט יגיע זמן ההדלקה, שבו חל דין מיוחד של הדלקת נרות חנוכה, לפרסומי ניסא. אז היה קם ממקומו, פותח סידור עתיק ובלוי מרוב שנים וזקנה, וקרא מתוכו את נוסח ה"יהי רצון" (נוסח מיוחד ובלתי ידוע כ"כ), אחר קם ממקומו והתקדם אל עבר מקום ההדלקה, אמר את הברכה והדליק, כשהמוני צופים עוצרים נשימתם ומתבוננים בו היטב. אחר כך עלה אל חדרו בלוויית בני משפחה ומקורבים, שם זימר את ה"מעוז צור" במנגינה עתיקה ומיוחדת. ומיד פתח את הגמרא וצלל לתוכה בסערה אדירה, שקע בים אהבתה שעתיים תמימות, שעתיים של חיזוק מיוחד כדי למלא את החלל החסר בעולם…

(גדולה שמושה)

 

[אחד יחיד]

בתשעה באב היה רבינו הגרי"ש אלישיב זיע"א מאריך באמירת הקינות. הוא היה מתחיל את הקינות בשעה שהיה רגיל להשכים קום בכל יום כדי ללמוד, בשעה 2-3 לפנות בוקר, וביום זה במקום ללמוד כהרגלו היה פותח באמירת הקינות עד שעת התפילה. לאחר קריאת התורה כשהציבור פתח באמירת 'שבת סורו מני', רבינו התחיל לומר מהמקום בו אחז, ואף על פי כן, כשהציבור סיימו את אמירת הקינות הוא עדיין לא סיים, וכשחזר לביתו המשיך לאומרם עוד זמן רב.

בשנים האחרונות נחלש רבנו, ולאחר קריאת התורה היה פורש מהמניין ועולה חזרה לביתו למנוחה, לאחריה המשיך באמירת הקינות ביחידות שעות ארוכות עד שסיים את אמירת כל הקינות.

באחת השנים נכנסתי בשעת אחר הצהריים לבית רבינו, וראיתי אותו יושב על הקרקע ואומר קינות. שאלתי את רבינו: הלא אחרי חצות מותר כבר לשבת על כסא רגיל? השיב רבנו: לא! קינות צריכים לומר דווקא בישיבה על הקרקע.

וכך השיב לי רבינו בפעם אחרת כששאלתי האם אפשר לומר קינות בעמידה: "אמירת קינות היא בישיבה על הקרקע דווקא, בזה ניכרת אבלות. לא בעמידה. [כמו אבלים שצריכים לשבת על הקרקע בשעת ניחום אבלים, אע"פ שבמשך היום רשאים לעמוד – ט"ז וש"ך יו"ד, שפ"ז]. (הגרב"צ קוק)