אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (3 צופים)

[גרינפלד]

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ט – כ"ד באלול ה'תרצ"ג) המכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, היה מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה, מייסד ישיבת ראדין ומחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים.

רבי ישראל מאיר הכהן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

מסופר על ה'חפץ חיים' שבאחת ממסעותיו למכירת ספריו, שבת בביתו של שוחט העיירה, לפני נטילת ידיים לסעודה שלישית שמע את השוחט אומר לאשתו: 'מה דעתך על חוצפתו של הקצב? הוא עוד יפול בפעם בפח בשל שקריו, הוא הבטיח לפלוני שהבהמה ששחטתי בשבילו היא חלקה ללא כל סירחה!!'.

כששמע זאת החפץ חיים לא היסס לרגע ותיכף נעלם מביתו של השוחט מבלי שאיש ירגיש בכך. כאשר ראה המארח כי האורח אינו בא אל השולחן, יצא מהבית לחפשו, ולהפתעתו מצאו יושב וסועד סעודה שלישית בבית אחד ממכריו. השתומם השוחט מהתנהגותו של החפץ חיים, ושאלו: 'מדוע שינית את האכסניה? מה פגם מצאת בביתי?

ענה לו החפץ חיים: 'אם טענה לך כלפי הקצב, הרי זה ענין של איסור והיתר, צריך אתה להזמינו לרב, או להוכיחו בינו לבין עצמך, מדוע מספר אתה את כ"ז לאשתך? הרי זה לשון הרע!!, בכל כוחי אני מסתובב למכור את ספריי בענין הזהירות מלשון הרע, איך ארשה לעצמי להתאכסן בבית כזה שעוברים על עניינים אלו'.

החפץ חיים לא רק ברח מבית של מספרי לשון הרע, היה פעם שאף קפץ מעגלה באמצע הדרך בין עיר לעיר, משום שהסוחרים שם דיברו לשון הרע, וכל הפצרותיו להם שימשיכו לדבר בענייני סוסים וחמורים ולא על אנשים העלו חרס בידו, הם צחקו עליו ולעגו לו ע"כ שהוא מעדיף לדבר על סוסים מאשר לדבר על אנשים. אבל הוא לא בחל בשום דבר וקפץ מן העגלה בלב הדרך, כי הדבר הגרוע ביותר מבחינת החפץ חיים היה להישאר בחברת מספרי לשון הרע.​

 

[גרינפלד]

התורה נותנת בפרשתנו ציווי מיוחד למלך: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס". יש לדקדק מדוע בתחילת הפסוק כתוב "לא ירבה לו סוסים" לשון רבים, ואילו סיום הפסוק הוא "למען הרבות סוס" לשון יחיד?

בספר 'אוצרות התורה' הביא בשם מרנא החפץ חיים לבאר, כי בטבע האדם שאף שהוא נרתע בפעם הראשונה מעבור עבירה או דבר איסור, אבל אחר שעובר פעם אחת, הרי שיש אצלו כבר את ה'נעשית לו כהיתר' וכבר אין לו את הרתיעה והזהירות כמו בפעם הראשונה.

וכך יתכן שבתחילה יזהר אדם מלעבור על דבר איסור בשביל רווח מועט, ורק בעבור רווח גדול לא יעמוד בנסיון, אבל אחרי שעבר פעם אחת על עבירה בעבור רווח גדול, כבר הוקל הדבר בעיניו ואף בשביל רווח מועט וזעום, הוא יעבור מבלי משים, כי כך הוא הטבע.

את זה באה התורה ללמדנו, בצווֹתה על המלך בישראל שלא ירבה לו סוסים, שהרי בתחילה ודאי שלא יתפתה לרדת מצרימה בשביל סוס אחד, אלא בשביל ריבוי סוסים. אומרת התורה, עליך לדעת שאם תרד בשביל סוסים רבים כי לא תוכל לעמוד בפיתוי, הרי שבמעשה זה, יוקל האיסור בעיניך ובהמשך כבר תרד מצרימה גם בשביל סוס אחד!

כך הוא טבעו של אדם, שאחר שהותר אצלו הדבר אף בעבור סיבה גדולה, הרי כבר הוקל בעיניו לעבור על האיסור גם בשביל רווח מועט, וכך דרכו של היצר, שמפתה את האדם לעשות איסור ולשכנע את האדם כי יש כאן רווח גדול ולא כדאי להפסיד בשביל זה, ובוודאי שלא תבא מזה להכשל במקרים אחרים וכו'. אבל בתחכומו הוא יודע שזו הדרך להביא את האדם להתיר בעיניו כל איסור אפילו בעבור נזיד עדשים, כי הפעם הראשונה היא קשה אבל לאחר שהותרה נעשית כהרגל וכחולין ה' ירחם.​

 

[גרינפלד]

מסופר על מרנא ה'חפץ חיים', שבזמן מלחמת העולם הראשונה הוא היה צריך לברוח לכל מיני עיירות רחוקות, פעם בשבתו באחת העיריות צעד לבית הכנסת בליל שבת, ולגודל תדהמתו ראה יהודי שרחמנא ליצלן לא הקפיד לשמור את השבת. החפץ חיים הרגיש כאילו חץ ננעץ בלבו הטהור, הוא נכנס לבית כנסת הסמוך והתחיל לבכות בקול מר על כך שבגיל זקנה הוא היה צריך להיכשל במראה כזה מזעזע של יהודי שמחלל שבת… זה היה כח הקדושה העצומה של מרנא החפץ חיים, שלא ראה כל ימיו חילול שבת עד לאותה פעם אחת ויחידה!

בשבת שניה המחזה חזר על עצמו, ובדרך ראה חילול שבת והוא נכנס לבית כנסת ובכה בכי מר על מר גורלו!!!

בשבת השלישית שוב חזר המחזה על עצמו ונכנס הח"ח לבית כנסת הסמוך ובכה בכי גדול יותר מאשר בכה בשני פעמים הראשונות, כששאלו אותו מה השתנה שהפעם הבכי גדול יותר? והשיב כי בפעמים הראשונות בכה על ראית החילול שבת ועכשיו בפעם השלישית בוכה הוא יותר על זה שזה כבר לא מפריע לו כמו בתחילה…

מזה פחד החפץ חיים עוד יותר, מכח ההרגל הנורא, המרדים לאדם את כל חושיו והרגשיו עד שלא מרגיש ברע, וממילא קשה לו להיזהר ממנו. בפעם הראשונה העבירה נראית לאדם נוראה, והוא נזהר עד מאד, בפעם השניה כבר נפגמת תחושת הזעזוע וכן הלאה עד שנאבד ממנו רגש הזהירות וחומר האיסור של העבירה.

ישנו גם מעשה נפלא ביותר ששמעתי על המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. שסיפר הגאון ר' שבתי פרנקיל [ר' אליעזר ספראי בשמו] שכשרבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל הגיע עם ישיבת מיר לאמריקה משנחאי שבמיר, היה באמריקה תקופה מאד קצרה ורצה מיד לעזוב לארץ ישראל, ונסה ר' שבתי פרנקל להניאו מכך ולשכנעו שיישאר באמריקה וינסה להקים ולקומם את עולם התורה שם.

רבי יחזקאל זצ"ל התנגד מאד, ואמר לו על כך ווארט נפלא על סיבת הדבר: שכתוב בפרשת ויצא –שאמר יעקב לרחל ולאה "רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום", ושאל ר' חצקל זצ"ל, וכי מה שייך להגיד על שיכור שפניו לא כתמול, וכי אתמול או שלשום הוא היה פחות שיכור?

אלא הכונה שיעקב כשבא לבית לבן הרגיש גועל בנפשו, כאשר שיא הקדושה בעולם, יעקב אבינו, נכנס למקום הטומאה של עבודה זרה, הרגישה נפשו בגועל עצום, והרגיש שלא יכול להשאר שם.

והנה עברו יום ויומיים, ופתאום הנפש כבר התרגלה וכו', אמר יעקב והנה פני אביכם איננו אלי כתמול שלשול והכונה שאצלי זה כבר לא נורא כמו היום הראשון פניו כבר לא כאלו נוראות בעיני! זה כבר חמור מאד, כי זה מראה שהתרגלתי לטומאה במקצת, ואם אישאר במשך הימים כבר לא הרגיש כלל בניגוד הטומאה לקדושה חלילה.

אמר ר יחזקאל זצ"ל, אני כשבאתי לאמריקה הרגשתי בתחילה ממש גועל נפש! הרגשתי שאיני יכול להישאר כאן ואפילו יום אחד, והנה חלפו כמה ימים ואני מרגיש שזה כבר לא כ"כ נורא, זו הסיבה שאני רוצה לברוח כמה שיותר מהר אם אני כבר לא נגאל כ"כ מהחומריות של אמריקה אז הפשט שאני מתחיל להתרגל לזה! וזה נורא!

ושאלו ר' שבתי פרנקל: ולמה אמריקה כל כך גורמת לרב גועל בנפשו? וענה ר' יחזקאל זצ"ל: כשאני באתי לאמריקה, ראיתי שמנהג האנשים כאן שכשהם קמים בבוקר וכשהם הולכים לישון בלילה, הם שוקלים את עצמם ועושים חשבון לראות האם עלו קילו במשקלם או ירדו, איזה לחץ… אם המשקל לא מראה על ירידה רצויה, הם רצים מיד לחדר כושר ועושים עוד סיבוב… וככה כל החיים מסביב המשקל.

לעומת זאת, אנחנו בליטא באווירת הישיבות הקדושות, למדנו שכל יום בבוקר ובלילה לומדים 'חובת הלבבות' ועושים חשבון נפש האם קיימנו המצוות כתיקונם או לא. אנו כל בוקר וערב שקלנו את עצמנו במשקל רוחני, איני יכול לראות אנשים שכל בוקר וערב שוקלים את גופם במשקל גשמי…​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי טוביה משה קלויזנר שליט"א, אחד מתלמידי השיח בפני את מר ליבו, כי הוא חש ירידה גדולה ברוחניות, והדבר מחליש מאוד את כוחו לעלות מעלה מעלה.

הרב קלויזנר, שהוא חד בדרא בהרעפת טללי תחיה על נשמות קמלות, דיבר אליו כמיטב יכולתיו הנדירות, אבל היה נראה כי הבחור, לא מתקדם, אלא בוחר להתבוסס בירידות, מאשר להשים את פניו אל העתיד המזהיר שמחכה לו. לפיכך, סיפר רבי טוביה משה, הכברתי באזניו מעשיות נפלאות על כחה של תשובה.

אחד מהם נביא כאן: מספרים, כי מרן בעל ה'ברכת שמואל' היה מסור עד אין קץ לאביו, רבי שמואל ליבוביץ, עד כדי שבעת חוליו האחרון של רבי שמואל, כשראה רבי ברוך בער, כי אביו זקוק לסעד רצוף, הודיע לבני ישיבתו, ישיבת 'כנסת בית יצחק' המעטירה אשר בקמניץ, כי עד שלא יחול שיפור במצבו של אביו, הוא לא ימסור שיעורים, משום שהוא חייב לסועדו כל הזמן, ולא יהיה לו פנאי לשיעורים!הבחורים המתינו תקופה קצרה, וכשארכו הימים, התחננו לפני ראש הישיבה, כי ייתן להם להחליף אותו במשמרות, וכך בזמן שהבחורים ישבו ליד מיטת אביו, הוא יוכל למסור שיעור.

רבי ברוך בער, התחבט מאוד בדבר, האם לקבל את עצתם, או לא, ולבסוף אהבת התורה הכריעה, ורבי ברוך בער נאות להסכים לכך שבזמן השיעור, יחליפו אותו בחורים, כמובן שהתרה בהם וזירז אותם, למלא כל בקשה וצורך של אביו החולה על הצד היותר טוב.

והנה עברה תקופה, וביום בהיר, בזמן שבחור ישב ליד החולה, לפתע הדרדר המצב….

מרן בעל ה'ברכת שמואל', היצטער צער רב על כך שלא היה לצד אביו ברגע הקריטי הזה, ולכל מי שבא לנחמו, תינה רבי ברוך בער את צערו, מי יודע, אם לא היה מה לעשות, אולי אם הייתי אני שם, הייתי עושה יותר במסירות, והאבא היה ממשיך לחיות, כיצד מלאני ליבי לתת למי שהוא לא מסור כבן, לשבת ליד אבי החולה.

והתחבטויות החרטה על כך שוויתר לבחורים על המצווה שלו, והתוצאה, שבעיניו הייתה ספק שהוא לא עשה כראוי, במצווה הגדולה המוטלת עליו, דכדכו את רוחו, ובאותו השבוע שלאחר השבעה, לא מסר רבי ברוך בער את השיעור.

ויקר מקרה, ובתחנת הרכבת שבקמניץ, שהה לשעות מספר מרן בעל ה'חפץ חיים', תחנת רכבת זו ידועה הייתה כתחנת החלפת רכבות לבאים מוורשא והאזור, והחפץ חיים אשר היה בדרכו ברכבת הוצרך להחליף רכבת שם בתחנה, דבר שדרש לעיתים המתנה של מספר שעות.

בחור מהישיבה שגם הגיע לתחנת הרכבת, אורו עיניו לראות את הזקן שבכהונה יושב וממתין, ותיכף ניגש אליו, לתת לו שלום, ולקבל ממנו ברכת כהן גדול.

החפץ חיים בחביבותו, התעניין בבחור, ושוחח עמו, וכששמע כי הוא מתלמידי ישיבת 'קמניץ', שאל בשלום ראש הישיבה, והבחור לשמע השאלה התכרכמו פניו, והוא שח לפני מרן החפץ חיים את אשר ארע, וכי המצב הוא כי היטב חרה לו לרבי ברוך בער על מה שארע, עד כדי שהשבוע לא מסר שיעור!החפץ חיים, בשומעו זאת יצא מהתחנה, והחיש את העגלון המזדמן אל מעונו של ראש הישיבה, רבי ברוך בער.

כשהגיעו נכנס מיד אל חדרו של ראש הישיבה, אשר כאמור שרוי היה באבלו וצערו, ויצא כעבור רגעים ספורים, כשאל העגלה מלווה אותו מרן ה'ברכת שמואל', כשאור וחיוך נסוכים על פניו.

לימים סיפר רבי ברוך בער מה ארע באותה הפגישה, 'החפץ חיים נכנס, סיפר רבי ברוך בער, ואמר לי כי זמנו קצר מכדי לדון איתי מה היה עלי לעשות, והאם נכון הדבר היה לתת לבחורים לקחת חלק במשמרות ליד מיטת אבי החול או שלא'.

'אבל נניח שחטאת, אמר לי החפץ חיים, וכי רבי ברוך בער ליבוביץ איננו מאמין בתורה הקדושה, איננו מאמין בהשם יתברך, שציוונו, והורנו, על התשובה???'מה לכם רבי ברוך בער, שעצבים אתם על העבר, עשו תשובה, וחיזרו להרבצת התורה!!!דבריו הצודקים, סיים רבי ברוך בער, החיו את נפשי, וצערי לא היה לי עוד.

ממשיך הרב קלויזנר ומתאר: וכך הוספתי בסיפורים באוזניו של אותו תלמיד, עד כמה חמור, ואפילו חשש כפירה היא, לא להאמין בתשובה, ולהמשיך הלאה, וכי רק עצת היצר היא הגורמת לאדם להיות מדוכדך, וחסר מעש בגלל העבר הרע.

כשהאור חזר אל פני התלמיד, אמר לי הזכרת לי ווארט נפלא ששמעתי בשם מרן כ"ק הרבי מטאלנא זצוק"ל.

הרבי שאל, מבואר כי מחזירים את "הירא מעבירות שבידו" על עבירות קלות שבקלות.

וכי על עבירות כאלו קטנות מחזירים את הלוחמים ממערך המלחמה, במקום להחזיר אותם ממערך המלחמה, שיורו להם את דרכי התשובה.

ענה הרבי וזעק ליושבי שולחנו, "אלא התשובה היא, היא הנותנת, לא על העבירות הללו, חוזרים הם מעריכת המלחמה! אלא מהעוון הגדול יותר שיש להם, העוון של אי אמונתם בתשובה!הרי איך יש לכם עבירות כאלו בידיכם, מה הפירוש שאתם יראים מעבירות שבידכם, וכי אין אתם יודעים שישנה מצוות תשובה, מדוע עד כעת לא חזרתם בתשובה? למה לא עזבתם את החטא, ופתחתם חיים חדשים של קדושה והתעלות, הפחד הזה, הדשדוש בעבר, הוא העוון שבגללו חוזרים מעורכי המלחמה".

נפלאים ומתוקים הדברים, וקריאה הם לכל אחד מאיתנו, שהוא ירא ורך לבב לנצל את אור הימים הנדירים הללו, ימי האלול, לעליה והתעלות, עד גבהי מרומים.​

 

[גרינפלד]

בספר 'לשכנו תדרשו' מסופר שהגאון רבי שמואל גרינימן זצ"ל, שוחח פעם עם החפץ חיים זיע"א על בעיות הדור באותה תקופה, כאשר קושי הפרנסה היה מעיק על אלפים מאחינו בני ישראל. אמר ר' שמואל לחפץ חיים, שהוא מוכן לעשות 'עסקה' עם הקב"ה, שהוא רוצה להחליף זכות מצוות תפילין של יום אחד שלו, עבור זה שהקב"ה ישלח פרנסה לאלפי יהודים.

ר' שמואל היה בטוח שהחפץ חיים יענה לו, שאין זה מספיק מצות תפילין אחת בשביל לבקש פרנסה לכל כך הרבה יהודים, ועליו להתנדב עוד כהנה וכהנה מצוות לצורך בקשה גדולה זו.

להפתעתו ענה לו החפץ חיים תשובה אחרת לגמרי ממה שהוא חשב. והמשיל לו משל, למה הדבר דומה, לאדם שנכנס לחנות לקנות סוכריה, ובא לשלם למוכר בשטר של מליון שקל, ומבקש מהחנוני שיתן לו עודף, הרי ברור שהמכור לא יסכים לעסקה כזו. כמו כן המשיך החפץ חיים בענין שלך, הנך מבקש פרנסה לאלפי יהודים, להוי ידוע לך שאצל הקב"ה בקשה זו היא כמו לתת סוכריה במושגים שלנו.

אבל מצוות תפילין אחת, אין ערוך לשכרה, כדכתיב "כל חפציך לא ישוון בה", והיא נצח שאין לשער ערכו, ומימליא שהקב"ה לא מקבל עסקאות כאלו.​

 

[גרינפלד]

כשהיה הצדיק הכהן הגדול מאחיו, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", בן למעלה מתשעים, הוא הגיע לעיר וילנא. בתקופה זו פשט שם נגע ההשכלה, החל תהליך של נשירה מהירה מן היהדות, והיו לא מעט פורצי גדר, שהחלו לפתוח בגלוי את חנויותיהם ביום השבת רח"ל, והצהירו כי ככל הגויים בית ישראל.

כח ברכותיו של ה"חפץ חיים" היה ידוע ברבים – "תכף לתלמיד חכם ברכה" (ברכות מב ע"א) – ומאות אנשים קידמו את פניו, ובקשו לקבל את ברכתו. בין העומדים נראו פה ושם גויים. גם הם כבר שמעו על כך ששטח אדמה שהצדיק עבר בו, החל באורח פלא להוציא יבול פי שניים או פי שלושה מן הרגיל, כפי שנאמר על יוסף: "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף", והיו מתחננים שיעבור דרך שדותיהם. מלבדם היו שם גם יהודים, שלדאבון לב התרחקו משמירת התורה והמצוות, ובכל זאת לא וויתרו על ברכת הרב.

הגיע למקום גביר נכבד, איש עשיר בממונו הגשמי, וקטן ביותר בנכסיו הרוחניים, עד כדי כך שהידרדר לחילול שבת.

הוא, כמובן, לא המתין עם כולם בתור. חיש מהר עקף את התור הארוך, סידר את עניבתו ונכנס פנימה.

מאן דהוא הספיק ללחוש לגבאי, שצריך לומר לרב שהעשיר הזה מחלל שבת, רחוק מתורה ומיראה וממש שונא דת, אולם עוד בטרם עשה הגבאי פסיעה אחת כבר היה העשיר בפנים, ולא היה ראוי לביישו לפני הרב, שהרי – "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, י"ז) – גם כאשר רוצים להוכיח את החוטא, צריך להיזהר שלא לפגוע בו, וכן – "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט', ח') – אם רוצים שהתוכחה תתקבל על לב האדם, צריך להוכיחו בחכמה, שכן דרכה של תוכחה שהיא מתקבלת רק כשהיא נאמרת בכבוד ובאהבה ולא בשנאה.

ה"חפץ חיים" שאל את העשיר לרצונו, והוא השיב לו: "ברכה אני רוצה. יודע אני שברכותיו של הרב מתקבלות".

"למה באת אלי?" – אמר לו ה"חפץ חיים" – "לך למי שגדול ממני".

"כלום יש מישהו גדול יותר מן הרב, שהוא גדול הדור?" – התמלא העשיר פליאה גדולה.

"אכן כן" – אמר ה"חפץ חיים" – "יום שבת קודש. לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה! גש לשבת והיא תברך אותך".

ה"חפץ חיים" חפן את ידי העשיר בידיו, תפס בהן ודמעות חמות זלגו מעיניו כשהמשיך לדבר: "כשהידיים הללו לא תפתחנה חנויות בשבת, לא תסענה בשבת ולא תעשינה מלאכה בשבת – תוכל לקבל את הברכה!".

האיש ניסה להתחמק: "כבוד הרב, אני מבטיח שבעוד שלוש שבתות אפסיק לגמרי את חילולי השבת שלי, אך כעת בלתי אפשרי לעשות זאת. יש לי עסקים מסועפים, הזמנתי סחורות והתחייבתי לאנשים. אם בשבתות הקרובות לא אעבוד – אשבור את האמון שלי והנזק יהיה אדיר. אני נשבע שאחר כך אשמור שבת!".

ענה לעומתו ה"חפץ חיים": "בני, אילו הייתה השבת שלי, יכול הייתי לתת לך אפילו עשר שבתות, ואולי גם שנה, עד שתסתדר, אבל השבת אינה שלי… השבת היא של הקב"ה, כמו שנאמר: 'ויום השביעי שבת לה' אלקיך'. רק הוא יכול לאשר לך כאלו חריגות"…

"לכל הפחות בשבת הקרובה. כבר סיכמתי עם כל העובדים" – ניסה שוב האיש, אך ה"חפץ חיים" נותר בשלו: "לך תבקש מה' יתברך, השבת היא שלו"…

דמעותיו של ה"חפץ חיים" פתחו את ליבו המנוכר של העשיר, והוא נזכר בימי ילדותו בבית הוריו. "מפני מה אתה מאבד במו ידיך את העונג הזה, ומונע אותו ממשפחתך ומילדיך?" – שמע את ה"חפץ חיים" שואל ונאלם דום במבוכה.

לפתע התמלא האיש בעוז ובעוצמה, ואמר נחרצות כי הוא מקבל על עצמו לשמור שבת מכאן ואילך, וה"חפץ חיים" אמר: "אם כך תהיה לך ברכה".

אמנם, תיכף לאחר צאתו משם חזר העשיר בתשובה שלמה, והפך ליהודי ירא שמים, שומר שבת כהלכה, ואחד מן התומכים הגדולים בישיבות הגדולות שבוילנא ובארגוני הצדקה השונים שפעלו בעיר.

במקביל, נתנה בו ברכת השבת את אותותיה – עשרו הלך וגדל, שהרי "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב).
​

(משכני אחריך)​

 

[גרינפלד]

בספר חפץ חיים על התורה (פרשת צו) מספר הגאון ר' שמואל גריינמן זצ"ל שהדפיס את הספר והיה מקורב אליו, ששאל את החפץ חיים, אם הנותן צדקה תוך כוונה להנאת עצמו נחשב לצדיק גמור, מה איפוא, מעמדו של אדם הנותן צדקה לשמה, ללא כל תנאים נלווים. החפץ חיים השיב על כך שיכול להיות שבשגגת המדפיס נדפסו שתי המלים 'צדיק גמור', ובברייתא היה כתוב בראשי תיבות צ"ג שמשמעותו צדקה גמורה, והמדפיס טעה והדפיס צדיק גמור.

ומביא לכך הרב גריינמן סמך שבבבא בתרא (י:) הגמרא אומרת בקושיא 'ודעביד הכי לאו צדקה גמורה, והתניא האומר סלע זו וכו' הרי זה צדיק גמור'. פתח בצדקה גמורה וסיים בצדיק גמור, אלא כדאמרן. ומוסיף שבראש השנה (ד.) אומר הרבנו חננאל 'ויש אומרים הרי זו צדקה גמורה'.

ובספר 'אך פרי תבואה' דן במימרא זו ושואל מהו תיבת "האומר", למי אומר זאת, ומה ענין יש באמירה זו, ועוד יש להבין אם הוא מכוון לטובת עצמו מדוע נחשב לצדיק גמור ולהבין הענין אפשר להסביר, שמדובר כאן בעשיר שרוצה לתת הרגשה טובה לעני, כדי שהעני לא יתבייש, ועל כן אומר לו קח ממני בבקשה הצדקה, כי בזה אתה עושה לי טובה, שבזכות זה יחיה בני, או סיבה אחרת, אבל באמת בנו אינו חולה, ואין לנותן שום בעיה שבשלה הוא נותן הצדקה, ולכן הוא נקרא 'צדיק גמור' כי עושה באופן מכובד שהעני לא יתבייש, ומדויק לפי זה גם הלשון 'האומר סלע זה' ולא כתוב 'הנותן סלע זה' כי העיקר הוא האמירה ולא הנתינה, ובזה מבארים את הפסוק (תהילים מא ב) "אשרי משכיל אל דל" אשרי זה שנותן צדקה בחכמה היינו משכיל, "ביום רעה" דאומר לעני שרוצה שה' יצלנו מיום רעה, ולכן נותן הצדקה.​

 

[גרינפלד]

מסופר על הרב מפוניבז׳ זצ״ל שבעת משאו בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במריאנבד, אמר בתוך דבריו: ״אנו מקבלים פה החלטות מעשיות, ובכן, דעו נא רבותי שכל החלטה היא בבחינת נדר לדבר מצוה…

"וכבר היה מעשה ברבינו ה״חפץ חיים״ זצ״ל שנוכח באספת הרבנים בעיר ביאליסטוק", המשיך הרב בדבריו, "ונתקבלו שמה החלטות לפעול לחיזוק התורה והדת, וראו אחר כך שנחפז ה״חפץ חיים״ מאד לדרכו. שאל אותו מישהו: לחיפזון מה זה עושה? השיב ה״חפץ חיים״: הלא נדרנו עכשיו נדרים, ואני מבקש לשלם את נדרי תיכף ומיד, בל תאחר… וכן אנחנו…״​

 

[גרינפלד]

סיפר מרן בעל האיילת השחר זצוק"ל, על מרנא החפץ חיים שהיה נוסע למכור את ספריו בכל רחבי מדינת ליטא ורוסיה, ובימים ההם היה נוהג במדינות שם, שבכל צומת דרכים היה מוצב 'שתי וערב' וכשהיו עוברים שם היו משתחווים לפניו או קדים לכבודו. מובן שמרנא החפץ חיים היה נזהר בכל פעם שעברו שלא לעשות שום תנועה עם ראשו שלא יראה חס ושלום כאילו קד לכבוד הפסל.

פעם נסע החפץ חיים בעגלה, ובדרך התנמנם. כשהתקרבו לפרשת דרכים שם היה מוצב פסל, התבוננו המלווים לראות מה יהיה עם רבם כשיעבור בצומת, והנה דבר פלא, החפץ חיים נמנמם וראשו היה מוטה לפניו, ובהגיעו לפרשת הדרכים, הזדקף ראשו והתרומם, מתוך שינה. מיד לאחר שעברו את הצומת, שב ראשו ונשמט בתנומה, וכך חזר הפלא על עצמו בכל צומת וצומת שעברו בו.

בזה ראו בחוש איך התקיים בחפץ חיים הקדוש 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו', וכדי שלא יראה ח"ו שהחפץ חיים מטה ראשו כלפי הפסלים ויהיה מזה חילול ה', משמים התרחש הנס והפלא וראשו הורם מתוך נמנומו.​

 

[גרינפלד]

אל החפץ חיים הגיע סוחר שהיה במדינת סין, והוא סיפר לחפץ חיים שהשלטונות בסין בנו סכר על יד אחת מן הנהרות הענקיים שם. הסכר נועד להגן על התושבים שמתגוררים ליד הנהר, ואשר יש להם שדות תבואה על ידו, שהמים של הנהר לא יעלו ויציפו אותם, ויביאו לידי נזקים בגוף וברכוש. הסכר היה בנוי מאבנים ענקיות וחזקות מאוד, עשוי מבטון ומברזל, והוא היה אמור להחזיק את מי הנהר שלא יתפרצו.

אלא שכנראה, כבר אז הסחורה הסינית (׳מייד אין צ׳יינה׳) לא היתה איכותית עד למאוד, זה גם היה חיקוי זול לסכרים האמיתים שישנם בעולם, והסכר הגדול לא החזיק מעמד. לאט לאט כירסמו המים את הסכר, מבלי שאף אחד שם לב, הסכר נהיה חלש יותר ויותר, והשכנים לא הרגישו, עד שביום אחד המשקל העצום של מיליארדי ליטרי המים הכריע את הסכר. הסכר נפל וכמויות מים עצומות הציפו בבת אחת מאות קילומטרים ליד הנהר. זה היה כעין צונאמי ענק, גל מים בגובה עצום התקדם במהירות על השדות ועל הכפרים הסמוכים והשמיד את כל מה שהיה בדרכו.

הכפריים האומללים ששהו בבתיהם הקטנים או שעבדו בשדות נותרו ללא שום הגנה, עשרות אלפי בני אדם מתו בבת אחת, אסון טבע עצום ונורא.

כך סיפר היהודי האורח לאזני החפץ חיים, כשבכוונתו לשבר את אזניו ידיעה חדשותית מעניינת גרידא, אולם לא כך קיבל זאת החפץ חיים, שמיד בשמעו את הדברים פרץ בבכי נסער, באמרו: עד כדי כך היא מידת הדין! עד כדי כך מידת הדין! כך בכה לעצמו מתוך התרגשות עמוקה.

אותו יהודי סיני, עמד ליד החפץ חיים משתומם ומבוהל. הוא שאל אותו בתמיהה: מה קרה רבי, הרי לא מתו שם יהודים. הם כולם היו גויים, ולמה הרבי לוקח את זה כל כך אל לבו ובוכה עליהם מרורות?

אחרי כמה דקות של בכיה השתתק החפץ חיים, וענה לו: אמור לי נא יהודי יקר, האם במסגרת ביקורך עכשיו באירופה היית גם בעיר הגדולה וורשא, בירת מדינת פולין.

ענה האיש תיכף: בוודאי רבי הייתי שם. יש לי גם קרובי משפחה בוורשא, וכן קניתי שם כל מיני סחורות בכדי למכרם בסין כשאחזור.

המשיך החפץ חיים ושאלו: ידוע לך האם היהודים בוורשא הם המיעוט או הרוב? ענה היהודי: אכן יש שם קיבוץ יהודי ענק, אבל עם כל מאות אלפי היהודים שישנם שם, הם עדיין המיעוט לעומת המוני הגויים תושבי העיר.

המשיך החפץ חיים ואמר: תתאר לעצמך, אדם מגיע לשוק הגדול בוורשא, הופך לו ארגז, נעמד עליו ומתחיל לדבר בקול רם בשפת האידיש, אם הוא מדבר בשפה זו למי הוא מדבר? ליהודים או לגויים? שמא תאמר שהוא מדבר לגויים שהרי הם הרוב בוורשא? בוודאי שלא, כי הגויים הרי לא מבינים אידיש. אם הוא מדבר באידיש הרי זה סימן שהוא מדבר ליהודים ולא לגויים!

סיים החפץ חיים את דבריו: כך בדיוק במקרה הזה, המאורעות הגדולות שקורות בעולם הם השפה שבה הקב"ה מדבר. מי מבין את השפה הזאת – רק היהודים, לכן ברור שבשעה שהקב"ה מדבר – היכן שזה רק יהיה – הוא מדבר לבני ישראל, ולכן אי אפשר לשמוע על אסון עצום כזה, ולהישאר שלווים ושקטים, כי הרי הקב"ה מדבר איתנו. זו השפה שרק אנחנו היהודים מבינים, ולכן אנחנו צריכים להקשיב ולהפנים אל לבנו!
​

(ובחרת בחיים – הרה"ג רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)​

 

[גרינפלד]

פעם אחת הגיע ל"חפץ חיים" גביר נכבד, איש עשיר בממונו הגשמי, וקטן ביותר בנכסיו הרוחניים, עד כדי כך שהידרדר לחילול שבת.

ה"חפץ חיים" שאל את העשיר לרצונו, והוא השיב לו: "ברכה אני רוצה. יודע אני שברכותיו של הרב מתקבלות".

"למה באת אלי?" – אמר לו ה"חפץ חיים" – "לך למי שגדול ממני".

"כלום יש מישהו גדול יותר מן הרב, שהוא גדול הדור?" – התמלא העשיר פליאה גדולה.

"אכן כן" – אמר ה"חפץ חיים" – "יום שבת קודש. לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה! גש לשבת והיא תברך אותך".

ה"חפץ חיים" חפן את ידי העשיר בידיו, תפס בהן ודמעות חמות זלגו מעיניו כשהמשיך לדבר: "כשהידיים הללו לא תפתחנה חנויות בשבת, לא תסענה בשבת ולא תעשינה מלאכה בשבת – תוכל לקבל את הברכה!".

האיש ניסה להתחמק: "כבוד הרב, אני מבטיח שבעוד שלוש שבתות אפסיק לגמרי את חילולי השבת שלי, אך כעת בלתי אפשרי לעשות זאת. יש לי עסקים מסועפים, הזמנתי סחורות והתחייבתי לאנשים. אם בשבתות הקרובות לא אעבוד – אשבור את האמון שלי והנזק יהיה אדיר. אני נשבע שאחר כך אשמור שבת!".

ענה לעומתו ה"חפץ חיים": "בני, אילו הייתה השבת שלי, יכול הייתי לתת לך אפילו עשר שבתות, ואולי גם שנה, עד שתסתדר, אבל השבת אינה שלי… השבת היא של הקב"ה, כמו שנאמר: 'ויום השביעי שבת לה' אלקיך'. רק הוא יכול לאשר לך כאלו חריגות"…

"לכל הפחות בשבת הקרובה. כבר סיכמתי עם כל העובדים" – ניסה שוב האיש, אך ה"חפץ חיים" נותר בשלו: "לך תבקש מה' יתברך, השבת היא שלו"…

דמעותיו של ה"חפץ חיים" פתחו את ליבו המנוכר של העשיר, והוא נזכר בימי ילדותו בבית הוריו. "מפני מה אתה מאבד במו ידיך את העונג הזה, ומונע אותו ממשפחתך ומילדיך?" – שמע את ה"חפץ חיים" שואל ונאלם דום במבוכה.

לפתע התמלא האיש בעוז ובעוצמה, ואמר נחרצות כי הוא מקבל על עצמו לשמור שבת מכאן ואילך, וה"חפץ חיים" אמר: "אם כך תהיה לך ברכה".

אמנם, תכף לאחר צאתו משם חזר העשיר בתשובה שלמה, והפך ליהודי ירא שמים, שומר שבת כהלכה, ואחד מן התומכים הגדולים בישיבות הגדולות שבוילנא, ובארגוני הצדקה השונים שפעלו בעיר.

במקביל, נתנה בו ברכת השבת את אותותיה – עשרו הלך וגדל, שהרי "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב).
​

(משכני אחריך)​

 

[גרינפלד]

סיפר רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל שהוא למד בישיבת ראדין כשמונה וחצי שנים. את השנתיים הראשונות שלו בישיבת ראדין זכה לעשות בחיי חיותו של מרן ה"חפץ חיים". בשנים האחרונות של החפץ חיים החלו לרחוש ולגעוש תחת פני השטח בישיבה רינונים ומחלוקות. באחד הימים נודע הדבר לחפץ חיים, והוא ביקש לאסוף את הציבור לאספה.

"הגעתי לאותה אספה" – סיפר רבי מרדכי מזכרונותיו – "זכורני שהציבו בחדר שולחן ארוך והחפץ חיים לא ישב בראשו, אלא באמצעו. אני עצמי עמדתי בצד, ואז אמר החפץ חיים בקול ברור: 'ישיבת חפץ חיים נוסדה על ידי שלום! מחלוקת החוצה!!' כשסיים, חזר על כך שוב, ולאחר מכן אמר את אותן מילים בפעם השלישית, ובזאת הסתיימה האספה".

"מני אז" – סיים – "משראיתי עד כמה בוער לחפץ חיים עניין השלום, איני יכול להתערב בשום מחלוקת!"​

 

[גרינפלד]

סיפר אחד מבאי ביתו של רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שבאחד הימים הגיעו לביתו של הגרש"ז קנאים והחלו למחות על פסק הלכתי שנתן. הם צעקו והפגינו, מבלי להיזהר בלשונם ואגב כך הגיעו לביטויים מעוררי חלחלה. במשך כל אותו זמן שמע אותם רבי שלמה זלמן בשתיקה והכיל את האירוע.

כשיצאו, תמה היהודי: מנין הכוחות להבליג ולשתוק למול חרפות וגידופים כאלו?

השיבו הגרש"ז: בהיותי ילד צעיר הגיע לגור בשכונת שערי חסד רבי אהרן כהן זצ"ל, חתנו של החפץ חיים. הוא התקבל על ידי כולם בהתרגשות גדולה, ודאגו לו מיד לדירה ולכל שאר צרכיו. זמן מה התגורר במקום לשמחתנו הגדולה, אולם באחד הימים נעלם ללא הודעה מוקדמת, כאילו בלעתו האדמה.

התחלנו לחפשו ברחבי ירושלים, אולם לא מצאנו אותו. שאלנו אנשים, עד שזקן אחד נזכר שראה אותו יוצא מן העיר, וכששאלו לאן פניו מועדות, סיפר לו שהוא עובר לגור ביפו.

פליאה גדולה מילאה את לב כולם, לא הבנו מה פסול מצא בנו. תכף ומיד התארגנה משלחת מבני השכונה שנסעה ליפו באופן מיוחד כדי להיפגש עם רבי אהרן כהן, ולשמוע מה קרה ומדוע עזב את שכונתנו ופנה לגור ביפו. הם מצאו אותו בנקל. הוא מסר יישר כוח גדול על עזרתם הרבה בהתאקלמותו בארץ, ובמענה לשאלתם השיב כי בטרם עלה ארצה נתן לחמיו, החפץ חיים, תקיעת כף, ובה הבטיח לו שיברח ממחלוקת כמו מאש. החפץ חיים אמר כי ללא תקיעת הכף הזו – לא יתן לו ברכת הדרך.

והנה זמן קצר לאחר שקבע את מושבו ב'שערי חסד', נודע לו כי התגלעה מחלוקת בבית הכנסת בעניין הגבאות. המתפללים נחלקו לקבוצות וכל אחד מהם צידד במישהו אחר והכפיש את שמו של המתמודד. רבי אהרן נבהל עד עומק לבו. הלא נתן תקיעת כף לחמיו בעניין מחלוקת! לא נותרה לו ברירה, אלא לתפוס במהירות את רגליו ולברוח למקום אחר.

סיים הגרש"ז: "הייתי ילד כששבו השליחים נכלמים וסיפרו את תשובתו של רבי אהרן – אולם מעשה זה נחרט בנשמתי. בכל מקום דיברו על כך שהחתן של החפץ חיים ברח מהשכונה בגלל מחלוקת על זהות הגבאים בבית הכנסת… הבושה היתה כה גדולה, עד שמאז איני מסוגל להתערב בשום מחלוקת!​

 

[גרינפלד]

סיפר ת"ח מפורסם סיפור שאינו ידוע על הגאון רבי ישראל גוסטמן זצ"ל, שכבר בגיל 18 כיהן כדיין בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל.

רבי ישראל התפרסם ברבות הימים כאחד מגדולי מרביצי התורה בדורנו, ומי שמי-הדבש של תורתנו הקדושה נראו תדיר בשפתותיו.

אביו של הרב גוסטמן היה סוחר, ונסע ממדינה למדינה, ובדרכו היה נכנס מדי פעם למרן החפץ חיים בראדין כדי להתייעץ עימו בשאלות שעלו על הפרק. הבן, שהיה ילד קטן לפני גיל בר מצוה, נודע כמתמיד עצום, ולא מש מלימוד התורה יומם ולילה.

עד כדי כך שכאשר האבא היה מציע לו להצטרף איתו לנסיעה לחפץ חיים, סירב הילד בטענה ש…חבל לו על הזמן. באותן שעות שאסע עימך, אני יכול להספיק ללמוד עוד כך וכך דפים, אמר. והאבא, כמובן, לא לחץ.

פעם, כאשר שוב הציע לו אביו לנסוע לחפץ חיים, הביע הילד את הסכמתו. האב המופתע התעניין על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, והילד השיב שהוא רוצה לשאול משהו את החפץ חיים.

הקטע ברשב"ם אינו חוזר על עצמו פעם שניה בש"ס

כשהגיעו, שאל הילד ישראל גוסטמן כדלהלן. אני רוצה ללמוד את כל הש"ס, ולדעת אותו היטב. בימים אלה הגעתי בלימודי לפרק "בית כור," הפרק השביעי במסכת בבא בתרא. בפרק זה [בדף ק"ג ב'] נתקלתי ברשב"ם ארוך המסביר – בדרך מתמטית – חשבון מסוים שמביאה הגמרא.

והנה, ממשיך הילד ואומר, כל דבר שאני לומד בגמרא יש לו נפקא-מינה גם לסוגיות אחרות, שכן כידוע חז"ל מקצרים במקום אחד ומאריכים במקום שני, וכיו"ב, ולכן כל דבר שאני לומד, יחזור על עצמו בש"ס עוד פעמים אחרות, ואז גם יש סיכוי שאזכור אותו טוב יותר, כיון שאלמד אותו כמה פעמים.

אבל הקטע ההוא ברשב"ם אינו חוזר על עצמו פעם נוספת בש"ס [ידיעת הנושא עצמו חשובה, אבל לא החשבון, שהוא אקט מתמטי גרידא] ואם כן, כיון שאלמד אותו רק פעם אחת, הרי אשכח את דבריו, שמא עדיף לדלג אותו, כדי ללמוד דברים אחרים, שעליהם כן אחזור שוב ושוב ברחבי הש"ס, חזרה ישירה או עקיפה? – כך שאל הילד את החפץ חיים.

השיב החפץ חיים: שכחה איננה מחיקה! כל דבר שנכנס למוחו של האדם, נקבע שם לנצח, ואינו יוצא. אלא, שנושאים שהאדם חוזר עליהם כל הזמן, הם 'זמינים' יותר בזכרונו, והדברים שלא חוזרים עליהם הם 'מכוסים', או בהגדרה אחרת: הם נכנסים לתאים עמוקים יותר במוח, בהם לא משתמשים באופן קבוע. אבל שום דבר לא נמחק. כלום. כלום ממש. הכל נשאר במוח.

ולכן, פנה החפץ חיים אל הילד ואמר לו, אם אתה רוצה לדעת את כל הש"ס, אתה כן צריך ללמוד את הרשב"ם הזה, ואל תדאג – גם אם אינך חוזר תדיר על דבריו, שום דבר לא נמחק, וכשתגיע אחרי 120 שנותיך לעולם העליון יכריזו עליך שאתה יודע את כל הש"ס, ולפתע ייצאו ויגיחו גם דברי הרשב"ם מהכיסוי שלהם, ויתגלו לך במלוא-זוהרם, כי הם היו נתונים בתוך המוח, אלא שהיו מכוסים, וכנ"ל.
​

(קול ברמה)​

 

[גרינפלד]

הסיפור הבא מדבר בעד עצמו וממחיש כיצד מכניסים אורח, נוסח מרנא החפץ חיים: מעשה בלייב, בחור בן ארבע עשרה שלמד בישיבה קטנה ברוסיה, והיה בדרכו הביתה לסטוצין שבפולין, וביום חמישי, כשהיה בתחנת הרכבת איתה היה אמור לייב לנסוע, התברר לו כי הרכבת התאחרה משום מה, והוא נוכח לדעת שייבצר מאיתו להגיע הביתה לפני כניסת השבת, התעניין לייב אצל מבקר הרכבת באילו תחנות תעצור הרכבת, וכאשר קלטו אזניו את השם 'ראדין' ביניהם, עיניו אורו ושמח שמחה גדולה, מכיון שדודו הזקן החפץ חיים זצ"ל גר שם [סבו של לייב היה אחיו של החפץ חיים]. הוא הודה לה' שהדריכו בדרך ישרה ויזכה לשבות בביתו של דודו, צדיק הדור.

בהגיעו למחוז חפצו, נטל איתו לייב את מטלטליו, ועשה את דרכו בהתרגשות גדולה לביתו של החפץ חיים. משנכנס התקבל על ידי הרבנית בשמחה עצומה. אותה שעה כבר ישב החפץ חיים בבית הכנסת ולמד שיעור עם אנשי העיר לפני תחילת התפילה. הציעה הרבנית ללייב לנוח קמעה טרם יבוא לבית הכנסת, מכיון שלא ישן בליל שלפניו, נרדם הנער העייף, ומיד כשהתעורר הבחין כי החפץ חיים יושב ליד שולחן השבת ומעיין בספר, קיבלו החפץ חיים בחמימות רבה, וביקשו ליטול ידיו ולהתפלל קבלת שבת וערבית, ולאחר מכן יאכלו בצוותא את סעודת השבת. סיים לייב את תפילתו והנה קורא החפץ חיים לרבנית להצטרף אליהם, מקדש קידוש היום ושלושתם: הרב הזקן, הרבנית והנער בן הארבע עשרה ישבו לאכול את הסעודה.

לאחר הסעודה התנצל החפץ חיים בפני אורחו שהולך הוא לישון, ויפן לחדרו החפץ חיים לישון, וגם לייב הלך לחדרו אך ללא הועיל הוא אינו מצליח להירדם, קם לייב והולך למטבח מבחין בשעון ומביט בו השעה ארבע לפנות בוקר!! הכיצד!? תמה לייב, משהו לא כשורה, אולי השעון התקלקל תמה לעצמו!? נרדם לייב עד הבוקר, וכאשר קם מתנומתו נכנס אל הרבנית ושטח בפניה את תמיהתו שהטרידתו אמש, האם השעון פועל כראוי? "ודאי", ענתה לו הרבנית, "אלא שסיימנו את הסעודה בשעה מאוחרת". "האם ישנתי כל כך הרבה זמן מאז הגעתי בערב שבת?", שאל לייב, אם כי לא היו רגילים החפץ חיים והרבנית להתפאר בהתנהגותם המופתית, הפעם נאלצו לספר ללייב את האמת, ש"כשחזר הרב מבית הכנסת, ישנת שינה עמוקה, רציתי להעיר אותך לשמוע קידוש, אבל בעלי לא הרשה, הוא אמר שעייף אתה מהנסיעה הארוכה ויחכה לך עד שתתעורר, עבר זמן מה ביקש בעלי מבננו אהרן וממני לקדש ולאכול את הסעודה, והוא עצמו התיישב ללמוד ואמר שכאשר תתעורר יקרא לי, ונשב יחד לכבודך לסעודת השבת".

כך המתין החפץ חיים עד שעת לילה מאוחרת מלסעוד סעודת שבת, והכל כי גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה!
​

(מורשת אבות חלק ג' עמוד לט)​

 

[גרינפלד]

אי אפשר לכפות לימוד תורה! אנו מוצאים כפייה בכל המצוות, חוץ ממצוות לימוד התורה. כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זי"ע מסביר (מנחת יהודה, רי"ז), כי מי שלא רוצה ללמוד – לא תועיל אצלו כפייה.

חז"ל אומרים: "חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים". שואל מרן ה'חפץ חיים', וכי זה משחק? היה או לא היה. איך אפשר לא להיות, ולחשוב כאילו היה?

אפשר לענות את השאלה בסיפור על ה'חפץ חיים' עצמו: פעם ראהו אחד המקורבים לומד פרשת השבוע, וצוחק ואומר: "נאך א דז'אבע… נאך א דז'אבע"… (עוד צפרדע ועוד צפרדע…). ה'חפץ חיים' עסק במכת צפרדע, וכשתיאר לעצמו את הנחילים היוצאים מהצפרדע הגדולה, כתוצאה ממה שהכו בה המצרים, לא יכול היה להתאפק וצחק צחוק גדול…

כשרוצים להשריש דבר מה בזולת, מסביר ה'חפץ חיים', הרי ככל שזה יהיה דרמטי יותר – זה ייכנס יותר ללב השומעים. אני רואה זאת בדרשותיי; כשאני ממשיל רעיונות בסיפורים שמתחילים – בשבוע שעבר ראיתי בתחנת רכבת וכדו', שואלים אותי לאחר הדרשה אם באמת ראיתי את הסיפור הזה…

ה'חפץ חיים' תיאר זאת בשפתו הציורית: פעם התלונן אחד הטובלים במקווה כי המים קרים מדי. הוא העיר לבלן: "אם אתה ממלא את המקווה מים פושרים, הרי מי הטבילה קרים. עליך למלא את המקווה מים רותחים, או אז המים בבור יהיו פושרים לפחות"…

הסביר ה'חפץ חיים': "אם הדרשן פושר, השומע יהיה קר. אבל אם הדרשן יבער, אם הוא ירתח בדרשתו, יוכל להעביר משהו מהחמימות למאזינים. לכן אמרו חז"ל: 'חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים', כי בדרך כלל, כשאדם חווה אישית את החוויה – הוא מספר זאת בכל ההתלהבות והחום, וכך זה נחרט בלב השומעים. המטרה שלנו היא להעביר את סיפור יציאת מצרים לדורות הבאים, לכן עלינו לספר זאת כאילו היינו שם בעצמנו, כך תתגשם המטרה במלואה!"…

מוסיף ה'חפץ חיים': "כלי ראשון מבשל, כלי שני אינו מבשל. אם מספרים את סיפור יציאת מצרים כמי שנכחו במקום – זה כלי ראשון, והוא יבשל, יצליח להעביר את החמימות לדור הבא!"

לכן אי אפשר לכפות לימוד תורה, כי מה תעזור כפייה? אך אם נשכיל כולנו, מגידי שיעורים ומרביצי תורה, להעביר את השיעורים כראוי, לצעירים כמבוגרים, נוכל בס"ד לגרום שהם ירצו ללמוד בשמחה. וכשרוצים, שוב לא צריך כפייה, כי רק בתורה אפשר למצוא את השמחה האמתית.
​

(הגאון ר' אשר אנשיל שוורץ שליט"א בעל ה'מעדני אשר' – מרווה לצמא)​

 

[גרינפלד]

מרנא החפץ חיים הגיע פעם לעיר אחת, וראשי הקהל הודיעו לו שסכומי הכסף שנאספו לקמחא דפסחא עדיין לא מספיקים כדי לכלכל את נצרכי העיר, ובקשו ממנו לדרוש בפני הקהל ולעוררם בנושא.

נענה החפץ חיים לבקשתם, וכאשר התכנס הקהל, קם הכהן הגדול ואמר כדברים האלה:

"אני כבר אדם זקן, וגם אתם יודעים שלא אחיה לעולם… והנה כאשר אבוא ואתייצב בפני בית דין של מעלה, ישאלוני האם בעיר שלכם נתנו קמחא דפסחא בכמות מספקת?

"למשמע השאלה הזו", המשיך החפץ חיים, "אהיה נתון בבעיה גדולה. אם אענה ואומר שנתתם את כל הסכום שהנכם יכולים לתת – הרי יהיה זה בגדר שקר! וכי הנכם חושבים שאני אוציא מפי מילה של שקר, ועוד לפני בית דין של מעלה?!

"אם אענה ואשיב לפני בית הדין שלא נתתם מספיק, הרי יחשב הדבר כלשון הרע! וכי אני שנזהרתי במשך כל ימי חיי מלדבר לשון הרע, אפתח שם את פי ואדבר לשון הרע על קהילה שלמה?!

"לכן", פרץ החפץ חיים בבכי ואמר: "אני מבקש מכם, קהל קדוש, השתדלו בכל כוחכם לפטור אותי מהבעיה החמורה שבה אעמוד, חלילה, בפני בית דין של מעלה, ותתנו את הקמחא דפסחא כפי דרישותיהם של ראשי הקהל שלכם".

כותבי הקורות מספרים, שהקהל התעורר מאד למשמע דבריו של החפץ חיים, והוציאו כסף מלוא חפניהם עד שהתמלאה וגדשה הסאה…
​

(הרב אברהם פוקס, מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')​

 

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א, כפי שמובא בספר הנפלא 'לעשות רצונך':

כיום אין לנו את בית המקדש, ואנחנו בשפל המדרגה, אבל אברהם אבינו כבר דאג לנו, הוא שאל את הקדוש ברוך הוא מה יהיה עם העוונות? וענה לו שיקריבו קרבנות. אבל אברהם אבינו לא שתק: "תינח בזמן שבית המקדש קיים, אבל לאחר שיחרב מה יהיה?" – ענה לו הקדוש ברוך הוא: "קחה לי עגלה משולשת" – שיגידו קרבנות ויחשב להם כאילו הקריבו בפועל.

שאלתי פעם מישהו: 'האם אתה אומר קרבנות?' – והוא ענה לי: 'נו, נו…'. הגבתי לו: דבר שאברהם אבינו דאג עליו והתקין לנו קרבנות, איך אפשר לבטל ב'נו, נו…' איך אפשר לומר שלום עלי נפשי?

הכרתי יהודי צדיק וחסיד, רבי אליעזר ברויער זצ"ל. הוא היה יהודי הונגרי, תלמידים של גדולי הונגריה: רבי שמואל אערנפלד זצ"ל גאב"ד מטרסדורף, רבי יהושע בוקסבוים זצ"ל מגלאנטה ורבי יוסף אלימלך כהנא מצעהלים זצ"ל, ומחנך ילדי ישראל עשרות בשנים בוינה ואחר-כך בתלמוד-תורה 'יסודי התורה' בתל-אביב. הוא סיפר שבשנת תרצ"א הגיע לראדין בפרוס שבת חול המועד סוכות ונשאר שם במחיצתו של רבני ה'חפץ חיים' עד לאחר שמחת תורה.

אגב, מכל הקבוצה, ה'חפץ חיים' הזמין רק אותו להתארח אצלו בשבת חול המועד. שאלו אותו פעם מדוע בחר דוקא אותו? והוא השיב כי אינו יודע, אולי מפני שהיה המבוגר שבחבורה. אך רבינו רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל הגיב על כך שכנראה ה'חפץ חיים' זיכה בו כבר אז את דרגתו הרוחנית.

זכרונם של אותם הימים המרוממים במחיצתו של הכהן הגדול מאחיו לא משו מזכרונו כל ימיו, ותמיד היה מספר עליהם בהתרפקות. בכל הימים הללו עקב מקרוב אחר הנהגות ה'חפץ חיים' והתפלל במנין שהתקיים בביתו בהשתתפות כעשרים איש.

הוא סיפר לי כי ה'חפץ חיים' היה נכנס מוקדם כל יום ואומר את סדר הקרבנות, ואחר כך את כל סדר התפילה. באחד מימי חול המועד כשנכנס ה'חפץ חיים' – בודאי מפני אונס כלשהו – קצת באיחור עטור בטלית והציבור עמדו בקדיש דרבנן – נרעד ה'חפץ חיים' מחשש לחילול השם שמא יאמרו שהוא לא אומר קרבנות! עמד והכריז בקול כשאימה ופחד ניכרים על פניו: "רבותי, במחילה, אל נא תחשדו בי. אני כבר אמרתי קרבנות!"…

נכדו רבי הלל זקס זצ"ל הנהיג בישיבתו 'כנסת הגדולה' שמתחילים תפילת מנחה באמירת קרבנות, וכששאלו אותו: "הרי לא נהגו כך בישיבות?" – השיב: "אצל הסבא ה'חפץ חיים' כך נהגו!".​

 

[גרינפלד]

מסופר על החפץ חיים, שבזמן מלחמת העולם הראשונה היה צריך לברוח לכל מיני עיירות רחוקות, פעם אחת בשבתו באחת העיירות בלכתו לבית הכנסת בליל שבת, ראה יהודי שמחלל שבת, הדבר פגע מאד בח"ח והוא נכנס לבית כנסת הסמוך והתחיל לבכות בקול מר על כך שבגיל זקנה הוא היה צריך להכשל במראה כזה מזעזע של יהודי שמחלל שבת, לא יאומן עד כמה היתה קדושתו של מרנא הח"ח שלא ראה כל ימיו חילול שבת!!

בשבת שניה המחזה חזר על עצמו, ובדרך ראה הח"ח חילול שבת והוא נכנס לבית כנסת ובכה בכי מר על מר גורלו!!!

בשבת השלישית שוב חזר המחזה על עצמו ונכנס הח"ח לבית כנסת הסמוך ובכה בכי גדול יותר מאשר בכה בשני פעמים הראשונות, כששאלו אותו מה השתנה שהפעם הבכי גדול יותר, השיב כי בפעמים הראשונות בכה על ראית החילול שבת ועכשיו בפעם השלישית בוכה הוא יותר על זה שזה כבר לא מפריע לו כמו בתחילה.

ממה פחד הח"ח, מכח ההרגל הנורא, המרדים לאדם את כל חושיו והרגשיו עד שלא מרגיש רח"ל ברע וממילא קשה לו להזהר ממנו. בפעם הראשונה העבירה נראית לאדם נוראה, והוא נזהר עד מאד, בפעם השניה כבר ירד קצת וכן הלאה עד שנאבד ממנו רגש הזהירות וחומר האיסור של העבירה.

ישנו גם מעשה ששמעתי נפלא ביותר על המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. סיפר הגאון ר' שבתאי פרנקיל [ר' אליעזר ספראי בשמו] שכשרבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל הגיע עם ישיבת מיר לאמריקה משנחאי שבמיר, היה באמריקה תקופה מאד קצרה ורצה מיד לעזוב לארץ ישראל, וניסה ר' שבתאי פרנקל להניאו מכך שישאר באמריקה וינסה להקים ולקומם את עולם התורה ששם.

ר' חצקל זצ"ל התנגד מאד, ואמר לו על כך ווארט נפלא על סיבת הדבר: שכתוב בפרשת ויצא – שאמר יעקב לרחל ולאה 'והנה פני אביכם לא כתמול שלשום', ושאל ר' חצקל זצ"ל, וכי מה שייך להגיד על שיכור שפניו לא כתמול וכי אתמול או שלשום הוא היה פחות שיכור? אלא הכונה שיעקב כשבא לבית לבן הרגיש גועל בנפשו, כאשר שיא הקדושה בעולם 'יעקב אבינו' נכנס למקום הטומאה של ע"ז בעולם, הרגישה נפשו בגועל עצום, והרגיש שלא יכול להשאר שם, והנה עבר יום-יומיים, ופתאום הנפש כבר התרגלה וכו', אמר יעקב, והנה פני אביכם אינו כתמול שלשום, והכונה, שאצלי זה כבר לא נורא כמו היום הראשון, פניו כבר לא כאלו נוראות, וזה כבר חמור מאד כי זה מראה שהתרגלתי לטומאה במקצת, ואם אשאר במשך הימים כבר לא הרגיש כלל בניגוד הטומאה לקדושה רח"ל.

אמר ר' חצקל זצ"ל, אני כשבאתי לאמריקה הרגשתי בתחילה ממש גועל נפש! הרגשתי שאיני יכול להישאר כאן ואפילו יום אחד, והנה חלפו כמה ימים ואני מרגיש שזה כבר לא כ"כ נורא, זו הסיבה שאני רוצה לברוח כמה שיותר מהר אם אני כבר לא נגעל כ"כ מהחומריות של אמריקה אז הפשט שאני מתחיל להתרגל לזה! וזה נורא!

ושאלו ר' שבתי פרנקל: ולמה אמריקה כ"כ גורמת לרב גועל בנפשו? וענה ר' חצקל זצ"ל: כשאני באתי לאמריקה, ראיתי שמנהג האנשים כאן שכשהם קמים בבוקר וכשהם הולכים לישון בלילה, הם שוקלים את עצמם ועושים חשבון לראות האם עלו בקילו או ירדו, איזה לחץ… אם המשקל לא מראה על ירידה רצויה אז רצים מיד לחדר כושר ועושים עוד סיבוב… וככה כל החיים מסביב המשקל… ואנחנו בליטא באוירת הישיבות הקדושות, למדנו שכל יום בבוקר ובלילה לומדים חובת הלבבות ועושים חשבון נפש האם קיימנו המצוות כתיקונם או לא. אנו כל בוקר וערב שקלנו את עצמנו במשקל רוחני איני יכול לראות אנשים שכל בוקר וערב שוקלים את גופם במשקל גשמי.

זה הרגש דק של גדולי ישראל שפחדו עד אימה מכח ההרגל.
​

(הרה"ג רבי בנימין בירנצווייג שליט"א)​