אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (4 צופים)

[גרינפלד]

לעת זקנותו של מרן החפץ חיים זי"ע, לאחר שאפסו כוחותיו ולא היתה לו היכולת לעשות הכל בעצמו, היה מאיץ במקורביו שהם יזדרזו לבצע את הדברים תיכף ומיד. העיד מרן הרב מפוניבז' זצ"ל שהוא ביקר בבית החפץ חיים בזמן שכבר עבר את גיל התשעים, ובאותה שעה נכנסו לביתו נכדו ומזכיר הישיבה וסיפרו לו שהגיע מכתב מקרן תמיכה מסוימת שהם מפסיקים את תמיכתם לישיבה. החפץ חיים שמע וביקש מהם לכתוב מיד מכתב תודה לאותו קרן על תמיכתם הנכבדה עד כה, כי יש בזה משום חובת הכרת הטוב.

הם הבטיחו לו למלא בקשתו ולכתוב את המכתב. לאחר חצי שעה שאל החפץ חיים: האם כבר הכינו את המכתב? לאחר זמן מה שאל שוב: האם המכתב מוכן? וכשראה שלא מזדרזים בכך הודיע: איני אוכל היום ארוחת בוקר עד שיכתבו את המכתב המבוקש!​

 

[גרינפלד]

בספר 'החפץ חיים' (חייו ופעלו ח"א עמוד רנ"ח) הובא: ה'חפץ חיים' זצ"ל נסע פעם בעגלתו של ר' אברהם העגלון מראדין, ותוך כדי נסיעתם, שפך העגלון את מר שיחו בפני הצדיק: "רבי, סוס טוב וחזק היה לי, ויום אחד צנח ומת. אספו אנשי העיר נדבות עבורי, ורכשתי סוס חדש, אלא שהוא עצל וחלש ." "ברוך ה' ר' אברהם, שיכול אתה להמשיך בעבודתך". "אמת רבי, אבל מעיקה לי עצם העובדה, שמוכרח אני לסבול ייסורי נפש כאלו, להזדקק למעות צדקה. מה פשעי ומה חטאתי?".

השיבו ה'חפץ חיים': "צדיק ה' בכל דרכיו, גם עגלונים מתנסים בניסיונות, לפעמים אינם עומדים בדיבורם בענין המחיר, ויש שמרשים לסוס ללחך בשדה זרים. אם תבדוק, ר' אברהם, תמצא, שהחשבון צודק בהחלט".

"הבנתי רבי, הבנתי, אולם אם כך הדבר, מדוע נגנבה פרוותו של רבינו זה לא מזמן בתחנת רכבת בווילנא, בו בזמן שרבינו שוקד על תלמודו ועובד את ה' בתדירות? איזה חשבון יש איתו בשמים?"

"סבור אתה שאני צדיק גמור? גם לי יש כישלונות משלי! מחבר אני ספרים, מדפיסם ומוכרם, לפעמים מזדמן בספר דף קרוע, לפעמים הדפוס אינו בהיר, ויש שנשמט גיליון שלם. אמנם טורח אני להגיה כל ספר שיוצא מתחת ידי. אך שגיאות מי יבין. אי אפשר להישמר ממכשול – הקונה מקפיד והגזל תובע את שלו"…
​

(מידות והנהגות טובות)​

 

[גרינפלד]

בספר חכמה ודעת, כתב מרן רבי משה שטרנבוך שליט"א, כי "לצורך האדנים נדבו מחצית השקל, לא פחות ולא יותר, וכולם היו שוין בו, ולהורות בא שביסודות המשכן כל בית ישראל שוין בהם באותה מדה, ולכן בתרומת האדנים שעליהם קיים המשכן, כולם שוין".

והוסיף מרן שליט"א "ושמעתי מפי מו"ר הגר"מ שניידער זצ"ל שמייסד בית רוטשילד בפרנקפורט, היה חרדי עשיר מופלג בעל רכוש של מליוני מארקים, וכשהיה חולה כתב לו הקדוש ה"חפץ חיים" מכתב שיתן מיליון מארק לישיבות ברוסיה שהיו אז במצב נורא, והבטיח לו עבור זה חלק גדול בגן עדן, ה"חפץ חיים" היה בטוח שיסכים, ודיבר כבר על כך שבקרוב תהיה רווחה לבני תורה, אבל משפחתו של רוטשילד כפי הנראה לא מסרו לו את הדברים, ולא הודיעו לו על המכתב הזה, ונפטר.

הח"ח זצ"ל שמע על פטירתו וציפה בתחילה לאיזו ידיעה בענין הכסף שנתרם, אבל למשפחת הח"ח הגיעה ידיעה שלא הניח כלום מרכושו עבור הישיבות, והחליטו שלא לצער את החפץ חיים ולא הודיעו לו זאת, אבל הח"ח זצ"ל הרגיש שמשתמטים ממנו והבין את הענין.

ואמר אז לבני ביתו, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, והקב"ה לא רוצה שהתורה תתקיים על ידי המליון של רוטשילד אחד, אלא חביבין בעיניו הפרוטות הבודדות המגיעות מכל בית ישראל, ושתק הח"ח ולא דיבר מזה עוד.
​

(הרב י. ארלנגר)​

 

[גרינפלד]

מעשה נפלא סיפר מרנא החפץ חיים שמבאר לנו את ההבדל בין העמל במתנת הקב"ה לבין הלומד בלא עמל ויגע. והביא בהקדם את דברי התנא באבות "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר…." , ולומדת המשנה בסנהדרין מפסוק זה: 'שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כולם צדיקים……"

ועמך כולם צדיקים! וא"כ למה ההטרחה והרעש לעשות עוד ולהתחזק עוד כשמובטח לכל אחד מישראל שהוא בן העולם הבא? קושיא זו נשאל מרן רבן של ישראל החפץ חיים זצ"ל, ותשובתו היתה – שמעו ואספר לכם מעשה שהיה:

בקייב העיר הגדולה גר עשיר מופלג בשם ישראל ברודצקי, והיה לו עושר רב כמה וכמה בתי חרושת גדולים שבהם מאות פועלים, מנהלים, רואי חשבון, עובדי משרד ונקיון. כל אחד קבל משכורתו לפי מעמדו וגודל משרתו.

ידוע היה עשיר ברודצקי זה בנדיבותו הגדולה וידו היתה פתוחה לכל דבר שבצדקה, והוא פיזר ממונו להחזיק מוסדות תורה ותמך ביד רחבה במשפחות רבות של עניים ונזקקים וכן של אנשים שירדו מנכסיהם, ידועה מאד היתה דאגתו לקרוביו ובני משפחתו ואם היה ביניהם אחד חסר כל היה נותן לו תמיכה חודשית באומרו: הריני כאילו יש לי עובד נוסף.

מנהגו היה לבקר כמידי פעם במפעליו ולהתעניין בנעשה והיה יושב עם המנהלים ובודק את מצב המפעלים.

בהזדמנות אחת אמר לעצמו: אני תמיד מתעניין ויושב עם מנהלי המפעלים שלי , הגיע הזמן גם להתעניין בפועלים החרוצים ולעודד אותם על עבודתם והתאמצותם.

אומר ועושה, הוא החליט ללכת לביקור אצל עובדיו במפעלים ובהזדמנות זאת גם להעניק להם מענק יפה על עבודתם, ועל חלקם בכל הצלחתו בעסקיו. וכך הגיע לאחד ממפעליו ובשעת ההפסקה נצבו כל העובדים בשורה וכך עבר אחד אחד התעניין בעבודתו ,עודדו על כך ושלשל מענק לכיסו,

הראשון בתור היה פועל ותיק שהציג את עצמו כבעל שמונה עשרה שנת נסיון, טפח לו ברודצקי על שכמו והעניק לו מענק.

השני בתור הציג את עצמו בתור אחראי משמרת בוקר, עודדו ברודצקי והעניק לו מענקו.

השלישי הציג עצמו בתור מפעיל המכונה המרכזית במפעל, התרגש ברודצקי עודדו והעניק לו מענקו.

הרביעי נגש והציג עצמו בתור אחראי מחסן סחורות, חייך ברודצקי טפח לו והעניק לו מענק.

וכך עבר על פני עשרות העובדים באותו מפעל, כל אחד הציג עצמו וברודצקי במאור פנים מודה לו ומעניק לו שכרו.

בסוף הוא ניגש לאחרון ושואלו למעשיו ופעולתו במפעל, ועונה לו אותו אחד: אני בן דוד שלישי של אבא שלך ואני מסתובב כאן, כולם פורצים בצחוק וברודצקי עונה לו יפה מאד תמשיך להסתובב בתור משפחה, ולא העניק לו כלום.

סיים מרנא החפץ חיים ואמר: עכשיו אתם מבינים : שבאמת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא! כולם משפחה! אך מה גדול שכרם של אלו שלא רק מסתובבים כאן בעולם בתור חלק מהמשפחה של עם ישראל, אלא גם עמלים בעבודתו של בעל המפעל של בעל הבריאה, מה רב שכרם ומה רב טובו של הקב"ה בעל הבירה אליהם.

מה רע המצב בו אדם סתם מסתובב ומעביר זמנו ואז הוא צריך להגיד תודה על עצם זה שנותנים לו להמשיך להסתובב. כדאי וכדאי לעמול בתורה ולקיים מצוות קצת עם יותר עבודה כדי לזכות בתשורה במענק ובברכת בורא העולם.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: זכורני מימי צעירותי מעשה שהיה בראדין בסוף ימיו של החפץ חיים זצ"ל, מעשה שהרעיש בשעתו את העולם היהודי כולו והיה לשיחת היום, וממנו נלמד עוד מהו כוחן של תהפוכות לבב האדם, ואנה יכול הוא לבוא ע"י "קושיותיו" ו"שאלותיו" הנובעות מלבו ותאוותיו.

בעיירה ראדין היו קבוצת פורקי עול בשם "פועלי ציון", הללו התארגנו והוציאו איזה כתב עת, בו הפיצו את דעותיהם הכוזבות. קבוצה מבני הישיבה בראדין התארגנו כנגד וטכסו עצה להשיב מלחמה שערה, עד שפעם אחת הגו רעיון: באחת הפעמים שהיה העלון צריך להיות מופץ, הקדימו הבחורים בשעת לילה מאוחרת טרם הפצתו, קפצו דרך החלונות של בית הדפוס, רוקנו מתוכו את כל החומר המודפס, והוליכוהו אחר כבוד אל התנור שבפאתי היכל הישיבה, ישיבת ראדין – שם בעזרת כמה גזרי עצים הבעירו את כל העלונים…

אלא שעם כל רצונם הטוב וכשרונם המבורך, לא זכרו הבחורים את הכלל הבסיסי שלא להשאיר עקבות, ולפיכך למחרת, כאשר ראו אותם "פועלי ציון" את אשר חולל כבודם, רצו בזריזות אל הכתובת החשודה – הישיב'ע בוחרים, ומשפתחו את התנור מצאו שיירים. אכן נודע הדבר… תיכף ומיד החישו הפרחחים צעדיהם, ובאו לפרוק את זעמם בבית הכהן הגדול החפץ חיים זצוק"ל.

והנה נכנסים המה קבוצה של מספר אנשים, ואיזה חצוף אחד פתח ראשון את פיו בדברי חוצפה נגד מרן הח"ח, ובו ברגע – תוך כדי חירופיו וגידופיו – מיד נכנסה בו רוח שטות והשתגע לפתע לעיני כל, ובשגעונו יצא את הבית, הרחיק לכת עד שפת הים, שם עלה אל אוניה כלשהיא והטביע עצמו למוות, ותהום כל העיר.

המעשה כמובן היה לשיחת היום בין הבריות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואילו בכתב העת של הציונים היוצא בוורשה בשם 'האינט' (אצל היראים היה נקרא 'אינט' בחיריק תחת האלף… ומשמעותו באידיש "כלב נובח") שאלו שאלה על החפץ חיים! הבה ונשמע את הקושיא של 'האינט'…

"הרי החפץ חיים חיבר ספר על הלכות לשה"ר, והרי כולם יודעים שהח"ח מעורר על הצורך באהבת איש את רעהו, וא"כ הכיצד זה קילל הח"ח את האיש שישתגע וימות?"… שאלת תם, ממש כשאלתו של אחאב… הרי מודים המה שלפי הסיפור שהם בעצמם סיפרו – הח"ח קילל את האיש ומחמתו השתגע ומת, והיאך עשה זאת הח"ח? אלא ודאי יודעים הם שהקב"ה שמע את דבריו, וקיימם, ועל כרחך שדבריו חשובים מאוד בשמים. וא"כ הכיצד זה שואלים על איש כזה ועל מעשה כזה, בו קיבל הסכמה פרטית מהשמים? איך מדפיסים כזו שאלה ברצינות תהומית ומפיצים אותה בכל מקום ללא כל בושה עצמית? איך??

כנראה שהיו להם מלמדים טובים לשיטת ה"שאלות המופרכות מיניה וביה", שיטה ההופכת כל שאלה להגיונית אם נועדה היא כדי לנגח את התורה. ומי הם? אחאב ופרעה…

סופו של מעשה שכבר אינו נוגע לעניננו היה, שהח"ח שמע את שאלתם וענה להם תשובה. ומכיון שהיה כבר זקן, ציוה לאברך אחד לכתוב מילה במילה, והוא ז"ל חתם למטה. וכה נכתב במכתב שהתפרסם אז בתפוצות ישראל בארץ ובגולה:

"מה שהם אומרים שקללתי אותו – זה שקר! מימי לא קללתי יהודי!! אבל סוף המעשה שהשתגע ואח"כ נאבד מן העולם – זה אכן אמת ויציב!! וזאת למען ישמעו ויראו שעם 'ישיב'ע בוחרים' אסור להתחיל!!". עכ"ד מרן הח"ח זצוק"ל, וכמה הילכתא גבירתא איכא למילף מיניה.
​

(לב שלום)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל: החפץ חיים העריך מאד את רבי חיים עוזר. ואספר לכם מעשה נורא. הרי ידוע שהחפץ חיים היה איש ששמר פיו ולשונו, הרי חיבר ספר על שמירת הלשון. ומעשה שהיה כך היה: רבי חיים עוזר כיהן כיושב ראש ועד הישיבות בליטא, וביום מן הימים הדרדר המצב הכלכלי כל כך, עד שהישיבות בליטא עמדו על סף קריסה והתמוטטות ל"ע. כבר לא היה לאן לפנות, והגיעו למצב אשר אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו.

מתוקף תפקידו כנשיא, ראש וראשון לכל בני הישיבות, היה עליו לדאוג לרווחתם הגשמית והרוחנית כאחת. בראותו שאין עצה ואין תבונה, פנה רבי חיים עוזר בלית ברירה למרן החפץ חיים זצ"ל, וביקש ממנו שיואיל בטובו לקחת על עצמו נסיעה ארוכה ומפרכת ליבשת אמריקה, ולנסות לגייס כספים למען הציל את בני הישיבות מחרפת רעב.

החפץ חיים זצ"ל דחה את הבקשה, הצטדק והסביר שאינו מסוגל לקחת על עצמו את המשימה החשובה, בטענה שלא יצליח כי אין לו השפעה. "אני יהודי זקן, נמוך קומה, מי מכירני? בסך הכל מחבר של ספר קטן ובעילום שם, מי ישעה לדברי ומי יתייחס לבקשותי ופניותי?…" תהה.

"אך מאידך, כבודו, הרב מוילנא", פנה לרבי חיים עוזר, "לו נאה ולו יאה להירתם למשימה, הרי הינו איש מפורסם מאד, ובודאי יצליח ביותר להלהיב את ליבות אחינו בית ישראל הנמצאים בארצות הרווחה, לחלץ חושים ולתרום למען הישיבות הקדושות". הוא המשיך לטוות את קו מחשבתו והסביר: "הרי לשם מה יש בו מן התועלת להיות מפורסם, אם לא בשביל לעזור ולפעול למען היהודים וכלל ישראל".

(דברים כדרבנות שבודאי טמנו בחובם מסר חשוב שנקלט במוחו ותודעתו של רבינו זצ"ל עד סוף ימיו).

החפץ חיים לא נתן לרבי חיים עוזר להתחמק, הפציר בו מאד ולא נתן לו מנוח. לחץ שלא יסרב, אלא יקום ויסע לארצות הברית למען הצלת מוסדות התורה. אחר דין ודברים הפטיר ר' חיים עוזר ואמר: "יאמין לי, כבוד החפץ חיים, כי פשוט מטעמי בריאות, אינני מסוגל לקחת על עצמי את העול, לעזוב את הבית ולנסוע למרחקים".

ברגע ששמע מרן החפץ חיים את הדברים, הכריז ואמר: "ווילנער רב, בריאותך חשובה בעיני יותר מכל צרכי עמך בית ישראל, והנני חוזר בי מהפצרותי". דברים אלו יצאו מפיו של אדם קדוש ששמר על פיו ולשונו ומדד כל מילה!

סיפור זה שמעתי מהחזון אי"ש שהיה שם בוילנא בשעת מעשה.
​

(מי"ם חיים)​

 

[גרינפלד]

בימים בהם התפלל אתנו הח״ח במנין זה, שמתי לב כי מתבונן הוא היטב ועוקב אחר דרכו ותכונתו של איש צעיר אחד, שנמנה על המתפללי םהקבועים במנין הזה בימות החול וכן בשבתות, וחקר הח״ח אחריו מה טיבו ומהם מעשיו? כשנודע לו שהלה ספר במקצועו, ניגש אליו רבנו ואמר לו:בטוח אני שאיש כמותו בודאי סוגר את חנותו בשבת קודש, אבל ברצוני לשואלו, מה הוא עושה כאשר בא לפניו יהודי בימות החול ומבקש לגלח את זקנו, האם מגלח אתה את זקנו בתער או רק במכונה? השיב לו הלה: רבי, הלא טפלי תלוי בי, ואם לא אגלח כבקשתם לא יהיה לי אף לחם צר!אז הניח רבנו את ידיו על ראשו ובירכו בברכת כהנים. ואחרי שנתן לו הלה תקיעת-כף שלא יגלח עוד לעולם בתער אלא רק במכונה, הוסיף רבנו לברכו בהצלחת עסקו.לא עברו ימים מרובים והאיש הזה הצליח מאוד, עשה חיל ועושר רב, וקנה בית בפרבר שניפישוק. שמו יצא לתהלה בתור אומן במקצועו, ורבים באו אליו לגלח את זקנם – גם מקצות העיר – דוקא במכונה! ברכת צדיק התקיימה.​

 

[גרינפלד]

בישיבת ראדין היה בחור שבלט בתאוות הכבוד שלו. מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל רצה להעמידו על דרך הישר. קרא לו לחדרו ואמר לו: "אני רוצה לשאול אותך שאלה. הגמרא אומרת (עירובין יג ע"ב): 'כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו'. על פי זה ידוע המאמר בפי הבריות: 'כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו'. אמור נא לי, מה זו ההדגשה הזאת – 'כל'? הלא די היה לומר 'הבורח מן הכבוד'"!

התלמיד לא ידע לענות, והמתין למוצא פיו של הכהן הגדול מראדין.

אמר לו ה"חפץ חיים": "כל' בא לרבות גם כאלה שבאמת יש בהם מעלות טובות ומגיע להם שיכבדו אותם – למשל, בחור חשוב כמוך… גם הם, אם הם רודפים אחר הכבוד – לעולם לא ישיגו אותו, כי ככל שירדפו אחריו – יברח הוא מהם…

'כל הרודף אחר הכבוד' – יהיה מי שיהיה – 'הכבוד בורח ממנו'.

וכן להיפך: 'כל הבורח מן הכבוד – הכבוד מחזר אחריו'. כל מי שבורח מהכבוד, יהיה מי שיהיה, גם אדם שאין בו שום מעלה והוא כלל לא ראוי לכבוד – בסופו של דבר הכבוד ישיג אותו. מדוע? כי אחרי הכל יש לו מעלה טובה אחת – הוא בורח מן הכבוד… ובגלל המעלה הזאת, הכבוד ירדוף אחריו ובסופו של דבר הוא ישג אותו".
​

(יחי ראובן)​

 

[גרינפלד]

החפץ חיים נהג לנדוד ממקום למקום כדי למכור את ספריו הקדושים בהלכה ובשמירת הלשון. פעם התארח באכסניה בעיר וילנה וראה יהודי גבה קומה ומגושם כבן חמישים נכנס פנימה, מתיישב ליד אחד השולחנות, ומצווה בגסות על המשרתת שתגיש לו מנת פת גדולה, נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. לאחר שהוגש לו כל מבוקשו, הוא אכל ושתה ברעבתנות מבלי לברך תחילה וסוף, והמשיך להתייחס למשרתת בזלזול רב. החפץ חיים נדהם למראה עיניו, ורצה לגשת לאותו יהודי זולל וסובא כדי להעיר לו על התנהגותו הגסה והפוגעת.

בעל האכסניה הבחין בכוונתו של הרב, והתקרב במהירות לאורחו החשוב כדי למנוע ממנו לעשות כן. הוא ידע שמדובר בחייל לשעבר של הצאר ניקולאי, ואם ישמע הלה את תוכחת הצדיק, יחרף אותו קשות ואף ייתכן שירים עליו יד. הוא הרכין את ראשו ואמר לחפץ חיים בקול נמוך :"אנא ממך, רבי קדוש, הנח לאיש הזה. אין עם מי לדבר! הרי הרבי רואה במו עיניו שמדובר באדם גס ומגושם, בור ועם הארץ גמור". בעל האכסניה וידא שהאיש אינו מביט לעברם והחל להמתיק סוד:

"האמת היא שהוא מסכן גדול. כאשר היה ילד בן שבע חטפו אותו חיילי הצאר מבית הוריו עם ילדים אחרים במסגרת גזרת הקנטוניסטים ולקחו אותו לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין האיכרים הרוסים באזור, ואחר כך עבד בשירות הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנים. האם היה יכול ללמוד משהו טוב במקומות הללו?! האם יש פלא בכך שהאיש יצא כה מגושם לאחר ארבעים שנה שבהן לא היה בסביבה יהודית, לא למד אות אחת בתורה, ואפילו לא ראה פנים של יהודי אחר?!"

החפץ חיים האזין בקשב רב לדברי בעל האכסניה. הלה סיים את דבריו בנחישות :"לכן מוטב, רבי, שלא תנסה להתחיל לדבר איתו כלל. כבודך יקר מדי עבורנו!"

החפץ חיים חייך לעבר בעל האכסניה והרגיע אותו כי יידע איך לשוחח עם אותו יהודי מגושם. הוא ניגש אל שולחנו של האיש, הושיט לו יד, ברכו בהתלהבות "שלום עליכם", וניגש מיד לעניין:

"יהודי יקר, אומר לך את האמת. שמעתי עליך, כי כאשר היית ילד קטן נחטפת על ידי חיילי הצאר ונלקחת עם ילדים יהודים נוספים לסיביר הרחוקה. שם גדלת בין גויים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה. עברת בעל כורחך את הגיהינום בעולם הזה. עברו עליך צרות רבות, רדיפות נוראות ועינויים איומים. הרשעים רצו כל הזמן להעביר אותך על דתך, אילצו אותך לאכול חזיר ושאר נבלות וטריפות. ואף על פי כן דבקת בעמך ונשארת יהודי!".

ה'חפץ חיים' אחז בחום בידו של האיש הנדהם והמשיך לדבר בהתרגשות רבה:

"הייתי מאושר לו היו לי זכויות כמו שלך. הלוואי שאזכה להיות בן העולם הבא כמוך. בעולם האמת יהיה מקומך לבטח בין צדיקי עליון! האם זהו דבר קטן לחיות במסירות נפש כמוך ולסבול ייסורים כאלה למען היהדות ולמען כבוד שמיים במשך יותר משלושים שנים רצופות?! הרי זה ניסיון גדול יותר מניסיונם של חנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש ונותרו בחיים!"

האיש הקשוח הזדעזע מהמילים החמות שהרעיף עליו הרב היהודי. מעולם לא דיבר אליו איש כך. דמעות החלו לבצבץ בזוויות עיניו והחלו לזלוג במורדות פניו. כאשר נודע לו כי עומד מולו החפץ חיים, הרב הידוע בכל קצווי העולם היהודי, פרץ בבכי עז, חיבק ונישק את הרב ולא רצה להרפות ממנו. החפץ חיים הוסיף לדבר אליו "אם אדם כמוך שזכה להיחשב בין הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש השם, יקבל על עצמו לחיות מעתה את שארית חייו כיהודי כשר השומר תורה ומקיים מצוות כפי כוחו, מובטח לו שהוא יהיה האדם המאושר ביותר עלי אדמות!" האיש לא הרפה מהרב וביקש שידריך אותו מה לעשות מכאן ואילך. הוא קיבל מהחפץ חיים עצה ותושייה ולמד תורה מפיו ומספריו עד שהפך לבעל תשובה גמור.​

 

[גרינפלד]

מספרים על החפץ חיים שהיה נוסע הרבה מאוד נסיעות, להפיץ את הספרים ולומר שיחות מוסר בעיקר על לשון הרע ועל שבת. עגלון אחד שאל את הח"ח: "למה יש לי צרות? הפרנסה קשה ולעיתים סוס מת, ועד שאני שוב אוסף כסף קשה לי, לעיתים אני נופל בדרך, הרגליים כואבות שבוע שלם וכו'", אמר לו הח"ח: "האם אתה חושב שזה לחינם? האם אדם יכול לומר שהוא צדיק גמור? למשל עגלון שמזמינים אותו לעשות נסיעה, הוא פוסק שהמחיר כך וכך, הוא עולה על העגלה והסוס לא זז, זה לא לחינם, כנראה שהסוס מרגיש שצריך להוסיף עוד כמה קופיקות, עוד כמה רובלים…

"או שהעגלון נוסע, ובדרך עושים עצירה למנוחה, והוא רואה שיש בשדה ערימות של תבן וקש, עם השעורה ביחד, הוא רואה שאין שם אף אחד, ושם על העגלה כמה חבילות. לכן אדם צריך לשמוח שיש לו כפרה על העבירות, צריך לשמוח ולעשות תשובה על זה!". אמר העגלון: "רבי, רבי! אתה לא גונב מאף אחד ואתה לא עגלון, אז למה גנבו ממך את המעיל ברכבת וברחו? מדוע מגיע לך כך?", אמר לו הח"ח: "האם אתה חושב שאני נקי? אני מחבר ספרים, כורכים אותם ואני מוכר, לפני שאני מסכים שימכרו את הספר, אני אישית בודק ומדפדף בספר, לראות אם חסרים דפים בספר"!​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי אפרים אשרי זצ"ל, שהיה שם בשעת מעשה והיה לכך עד ראיה: בתו של החפץ חיים, מרת פייגל ע"ה, סבלה פעם מאבני מרה, שמאכל ה"חמין", מזיק מאוד לאלו הסובלים ממחלה זו. כשהגיע שבת בבוקר ואביה ראה שאינה אוכלת מהחמין, שאל אותה לפשר הדבר. אמרה: "אבא! הלא ידוע לך שאני סובלת מאבני מרה". אמר לה אביה החפץ חיים זצ"ל: "פייגל! אכלי, אכלי, מאכלי שבת אינם מזיקים".

וכידוע בזה שגדולי הדורות היו אומרים כי כשהשבת תפסיק מלזעוק על חילולה, אז תבוא כמו כן רפואה לאלו המקבלים עליה לשמרה. וכשהיו באים לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל לבקש ברכתו לרפואה שלמה, היה אומר: יש לכם לבדוק את עצמכם מה עם השבת שלכם, שכן אדם שהשבת שלו שלמה איתו לא צריך שיארע לו מקרה רע. המקרים הרעים נמצאים אצל אלו שהם מכעיסים את השבת

ועוד היה אומר ה"חפץ חיים", כשהיו באים אליו אנשים בצרתם לבקש ברכתו: וכי הברכות נמצאות באמתחתי?! הלא השבת היא מקור הברכה! ולכך אם תקבלו עליכם להיזהר בכבודה כהלכתה, רק אז אהיה מועיל גם אני בברכתי, אולם אם לא תסתדרו עם השבת – מה יועילו ברכותי אחר שצרור הברכות מונח אצל השבת?!

ובאמת, סיפורים רבים היו מרבים שבאו לבקש ברכה מה"חפץ חיים" ונתן ברכתו רק בתנאי שיזהר המתברך בשמירת שבת ביותר, וכשנתקים התנאי נתקימה ברכתו. וגם לאלו שטענו לו: רבי, והלא שומרים שבת אנחנו! – השיב ה"חפץ חיים": קבלו עליכם להקדים את כניסת השבת מבעוד היום גדול ותוושעו, ובכך ראו רבים ישועות ונפלאות.​

 

[גרינפלד]

הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א: ה"חפץ חיים" זצ"ל זכה להיות רבן של כל ישראל בכל המובנים. הגאון רבי חיים עוזר גרודזי'נסקי זצ"ל אמר, שהמספר סיפור מה"חפץ חיים" על שולחן שאכל עליו, יוצא בזה ידי חובת אמירת דברי תורה על השולחן, משום שכל סיפור על ה"חפץ חיים", כל דיבור שיצא מפיו הקדוש, מחושבן עם איזושהי הלכה.

אתן דוגמא: יש סיפור ידוע על ה"חפץ חיים", שהעוילם מספר אותו בצורה אחת, והרב מבריסק סיפר אותו בשינוי קטן, כך שמעתי ממקור ראשון ממי ששמע מהרב מבריסק זצ"ל, וזה הופך את הסיפור למוסמך יותר:

מעשה באדם שבא ל"חפץ חיים" וביקש לפרוט שטר של מאה רובל לשני שטרות של חמישים. ה"חפץ חיים" נתן לו את שני החמישים, והלה נטלם וברח, מבלי לתת ל"חפץ חיים" את השטר של המאה. פשוט גנב.

ה"חפץ חיים" רדף אחריו, וכפי שהעוילם מספר, קרא לעברו "מחול לך", כדי להסיר ממנו את איסור הגזל. כדי להינצל מהאיסור לא די שהנגזל ימחל לגנב במקומו, מבלי שהגזלן ישמע מפיו את דבר המחילה.

אמנם, הסיפור האמיתי, וכפי שסיפרו הרב מבריסק, הוא שה"חפץ חיים" רדף אחריו וקרא לעברו "הפקר!"

למאי נפקא מינה?

אומר הרב מבריסק: אם ה"חפץ חיים" היה אומר לו רק "מחול לך", אמנם היה מנקה אותו מאיסור גזל, אבל עדיין היה נותר עליו איסור "לא תחמוד", שהרי הוא חמד את כספו של ה"חפץ חיים". אבל כיון שאמר לו "הפקר", הציל אותו גם מאיסור "לא תחמוד", משום שאיסור "לא תחמוד" נאמר רק על "בית רעך" ואין איסור לחמוד בית של הפקר.

הוא אשר אמר רבי חיים עוזר: כל מילה של ה"חפץ חיים" מדוקדקת ומחושבנת עם ההלכה.
​

(נאה דורש שמות)​

 

[גרינפלד]

מספר בנו של מרנא החפץ חיים, רבי אריה לייב פופקא זצ"ל, שפעם שאל לאחד מזקני העיר ראדין האם עודנו זוכר את אביו הקדוש בעת שהיה צעיר לימים. השיב לו הזקן כי אכן זוכר הוא את הח"ח בימי צעירותו, והוסיף וסיפר את המעשה הבא:

באותן שנים, נוהג היה החפץ חיים ללון רוב לילי השבוע בבית המדרש של ראדין, שם שהו שלושה פרושים נוספים שהגיעו מעיירות אחרות כדי להתבודד בבית המדרש של ראדין ולעסוק בו בתורה יומם ולילה. כשהיה עוצם עיניו לנוח, היה החפץ חיים מסדר לעצמו שתי כריות קטנות, שהביא עמו מביתו ושנותרו בקביעות בבית המדרש.

בערבו של אחד הפסחים ביקשה הרבנית את הציפיות של הכריות כדי לכבס אותן לקראת החג, אבל לאחר שניסה החפץ חיים להתחמק ממנה ולפטור אותה בלא כלום, התברר שהכריות כבר אינן ברשותו. לאחר חקירה ודרישה נודע לה שזמן רב קודם לכן התחתנה בעיר כלה ענייה. הלכו נשות העיר וסובבו על הפתחים באיסוף נוצות כתרומה לצורך הכנת כריות ושמיכות לזוג הצעיר. החפץ חיים שהתוודע לכך, מיהר לתרום את שתי הכריות שלו לטובת הכלה הענייה, ובמשך תקופה ארוכה היה לן בבית המדרש ללא הכריות.​

 

[גרינפלד]

אורחים רבים היו באים ל'ראדין' בחודש אלול כדי לחסות בצל הכהן הגדול בימים הנוראים. ביניהם היה בא מדי שנה סוחר עצים ידוע והיה מתעכב שם עד אחרי יום כיפור.

פעם בין כסה לעשור שוחח אתו ה'חפץ חיים' אודות מסחרו, והלה שח בפניו את דאגותיו: "חכרתי יער לעשרים שנה מאחד הפריצים והשקעתי את כל רכושי בהקמת מנסרה גדולה לחיתוך העצים, וברוך ה' אני מתפרנס בכבוד.

"אלא שהפריץ מכר את אחוזתו לפריץ אחר, והפריץ הקונה רוצה לבטל את הסכם החכירה ביני ובין הפריץ המוכר… הוא מגייס למען המזימה את מיטב המשפטנים שעושים ככל שלאל ידם כדי לבטל את חוזה החכירה. כעת אני ממתין בקוצר רוח למשפט שאמור להתקיים בחול המועד סוכות בעיר 'פינסק'".

"עליך לשוב מהר לביתך…", פקד עליו ה'חפץ חיים', "ולהתכונן למשפט סמוך למקום המשפט!".

היהודי סוחר העצים לא אבה כלל להתרחק מצלו של החפץ חיים. הוא כלל לא יכול היה להעלות בדעתו שביום כיפור הוא לא יתפלל בבית מדרשו, ועל כן ניסה להסביר ל'חפץ חיים' כי ההצלחה במשפט כלל לא תלויה בשהייתו קרוב למקום המשפט. אך שום טענה לא הועילה, ה'חפץ חיים' בשלו, "עליך לשוב לביתך…!". גם כשהבהיר ל'חפץ חיים' כי אין מנין סמוך לביתו, ואם יעזוב את ראדין הוא יתפלל ביום כיפור בלי מנין, עדיין נשאר ה'חפץ חיים' איתן בדעתו כי עליו לשוב לביתו…

באמונה תמימה עשה הסוחר כמצוות רבו ויצא מראדין. הלילה בו הגיע לביתו היה חורפי ואפל מאוד, סופת גשמים קידמה את פניו, ולאחר שנכנס לביתו, הוא שומע לפתע נקישות על דלת הבית. בפתח עמדו אנשים שהתחננו לפניו ברוסית כי יתן להם להיכנס לביתו ולהינצל מהגשם הסוער וממזג האוויר הזועף. "יצאנו לטייל ביער, והגשם הפתיעו אותנו…", סיפרו האנשים.

היהודי קיבלם בסבר פנים יפות, הגיש להם אוכל ומשקה חם ורוחם שבה אליהם. הם שוחחו על הא ועל דא והסוחר סיפר להם על צרותיו בעסקים ועל משפטו הקרב עם הפריץ…

בשיחתם התברר כי אחד מאנשי החבורה הוא שופט עליון שאמור לדון במשפטו של הסוחר. מעתה כבר לא היו צריכים הרבה השתדלויות כדי שהסוחר ייצא זכאי בדין…

או אז הבין הסוחר כי רוח קדשו של ה'חפץ חיים' ואמונתו התמימה בו הצילו את עסקיו.​

 

[גרינפלד]

אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (א, א)

תמה החפץ חיים, מילים אלו "את יעקב איש וביתו באו" לכאורה מיותרות, שהרי התורה מפרטת מיד את שמות בני יעקב אשר ירדו מצרים, א"כ מה באו מילים אלו להוסיף ולהורות?

ותירץ החפץ חיים הקדוש, שהשבטים הקדושים חששו לרדת לבדם למצרים, שמא יושפעו לרעה ממעשיהם הרעים של המצרים, ולכן כל הסכמתם לרדת למצריים היתה בגלל שיעקב אביהם ירד איתם, כי השפעה של אדם גדול, מועילה ומשפיעה לכל הסובבים אותו. וגם במקום של רוע וטומאה, אם דבקים בצדיק ובאדם הגדול, הרי השפעתו שומרת ומשמרת מכל השפעה רעה.

ובביאור 'מעשי מלך' על ליקוטי החפץ חיים, הביא מעשה שאירע עם החפץ חיים ששנים מועטות לפני הסתלקותו התכונן לעלות לארץ ישראל, ורבי חיים עוזר גרודזינסקי הפציר בו בשם כל ראשי הישיבות בליטא רוסיה ופולין שלא יסע כי היה חושש לקיום הישיבות ושלא יתמוטטו חלילה יסודות הדת שהחפץ חיים מסר נפשו עליהם, והחפץ חיים ענה לו 'כי לעת זקנותו כבר אין בכוחו ללחום מלחמת הדת וכי לא יגרם שום היזק לישיבות בנסיעתו זאת', ואמר לו רבי חיים עוזר 'כי ר' ישראל סלנטר היה רגיל לומר, שכשהסבא יושב ליד השולחן אזי כל המסובין נוהגים מנהג דרך ארץ, ואף החפץ חיים בעצם הימצאותו ונוכחותו משפיע על כל עניני הדור.​

 

[גרינפלד]

פעם קנתה רעייתו של החפץ חיים בשותפות עם שכנתה דג גדול. הן סיכמו ביניהן שהשכנה תיכנס לביתה, והן תחלקנה את הדג ביניהן.

שעת הצהרים כבר הגיעה, אך השכנה טרם נכנסה. אשת החפץ חיים ניגשה תכופות לחלון, כי הגיעה העת לבשל, אך השכנה אחרו פעמיה לבוא. בראותה כי השעה מאוחרת חילקה אשת החפץ חיים את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת הקטן נטלה לעצמה. הכניסה אותו לסיר ומיהרה לבשלו.

החפץ חיים נטל את ידיו, בירך ובצע על הפת, אכל את ה"כזית" הראשון ואח"כ אמר (כדרכו בקודש בעת הסעודה) את מזמור כ"ג בתהלים: ה' רועי לא אחסר. בינתיים הגישה אשתו את הדג, שכבר התבשל, לשולחן. אך החפץ חיים לא שת לבו, והמשיך באכילת הלחם כאילו אין דבר אחר על השלחן.

בנו ר' לייב, חשש אולי לא הרגיש אביו שהניחו לפניו דג, וקירב אליו את הצלחת, אך החפץ חיים הסיט את הצלחת מלפניו והמשיך באכילת הלחם בלבד. הבין ר' לייב, כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו שתספר את כל מאורעות הדג הידועים לה.

סיפרה לו דברים כהווייתם, שהדג היה גדול מדי, והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנה והשכנה עדיין לא הגיעה, ולכן חילקה את הדג ואת החצי הגדול הותירה לשכנה…

עתה הכל ברור ומובן, לחש לעצמו ר' לייב, הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפין סימן קע"ו סעיף י"ח: "אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני שלשה, אפילו הם הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא, ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום".

ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, והדג הרי שייך בחלקו עדיין לשכנה. וכי בעל "המשנה ברורה" יכשל בגזל?!

סיפור זה סופר ע"י המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין בשנת תרצ"ט בהיותו מנהלה הרוחני של ישיבת מיר. והוסיף המשגיח שעל המשיח נאמר: "והריחו ביראת השם" (ישעיה יא, ג), קיים חוש ריח רוחני מיוחד שעל פיו ניתן להבחין בעבירות או במצב רוחני. לאנשים שהתעלו מאד במדרגות הרוחניות קיימת תחושה להכיר פגמים רוחניים או חשש גזל וכדו'.
​

(מורשת אבות, הובא בגיליון 'בית המדרש)​

 

[גרינפלד]

כידוע, הסבא-קדישא מראדין, רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל נשא בליבו כל ימיו רגש רב-עוצמה של אחריות לכלל ישראל. שירת חייו היתה שלשלת בלתי פוסקת של הרבצת תורה, זיכוי הרבים, נטיעת אמונה ובטחון והשרשת כבודו יתברך וכבוד תורתו. גם כאשר היה זקן מופלג, במעלה גיל השמונים והתשעים, לא חס על כוחותיו הדלים, והיה מכתת רגליים ימים ושבועות לנסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה בכדי לחזק מקומות תורה, ולהרים את קרן התורה וההלכה, קדושת השבת, הצניעות, שמירת-הלשון, ולהגדיל ולהאדיר את כל מה שיקר וחשוב בעיני השם יתברך.

ביודעו את החשיבות הרבה שמיחסים חז"ל בכמה מקומות להרבצת תורה ולהשתדלות לטובת הכלל, ובהכירו את ירידת הדורות החמורה בזמנו, היה ה'חפץ חיים' ממריץ תמיד את תלמידיו ומקורביו להקים ישיבות ומסגרות לימוד, להרביץ תורה ויראת-שמים, ולגדל חיילים נאמנים בלגיונו של מלך מלכי המלכים.

והיה ה'חפץ חיים' מדגיש כי המעלה הזאת של הרבצת תורה וזיכוי הרבים היא לאו דוקא בשביל תועלתם של אחרים, אלא גם בשביל התועלת הרוחנית של כל אחד ואחד לעצמו. על ידי שמלמד ומזכה את האחרים האדם עצמו מתעלה ומשתלם לאין ערוך, וכאמור, זוהי תכלית האדם להגיע למדרגה הגבוהה של הרבצת תורה, "ללמוד וללמד".

ואכן, תלמידיו הרבים של ה'חפץ חיים' שהיו מפוזרים ברבות הימים בארבע קצוות תבל, ספגו ממנו רוח טהרה ורגש אחריות זו, והשתדלו בכל מאודם להרביץ תורה ולזכות הרבים.​

 

[גרינפלד]

סיפר הפונביז'ער רב: ל'חפץ חיים' נתקשרתי אליו בכל נימי נפשי עוד בטרם חזיתיו. בשל מה? בשל דבר פשוט, לכאורה. משנכנסתי לביתו בפעם הראשונה, לחדרו הדל, קיבלתני הרבנית וביקשה ממני שאחכה קצת. והנה עולים באזני מן החדר הסמוך קולות של בכייה כובשת וקורעת לב. נזדעזעתי. בשל מה הבכיות? ומי הבוכה? ומה שהפליאני ביותר, שהרבנית, אשת החפץ-חיים, לא התפלאה לגמרי. הבכיות נתגברו ולא ידעתי את נפשי. "מה קרה?", לא יכולתי עוד להתאפק. הרבנית משיבה לי בלחש, בקול רווי צער: "יש אישה המקשה ללדת, וצריך לבקש רחמים בעדה!…". מששמעתי הסבר זה כמעט שבכיתי מרוב התרגשות. בו ברגע גמרתי בליבי: לא אזוז! – באם החפץ חיים יודע כך להתייפח ולהתחנן בעד מקשה לילד, אז לא אזוז מכאן…

דרך אגב- כאשר הזכרתי פעם מעשה'לה זה באחת הדרשות שלי, נתעורר אחד מן השומעים וקרא בקול נרגש: "אם המעשה אירע בראדין בשנת תרס"ז, אז זה אני הקטן, שנולדתי אז! משנות ילדותי זכור לי, שבשעת לידתי היה המצב של אמי לאחר יאוש ממש, ורק בזכות תחנוניו של החפץ חיים אירע הנס!..".
​

(מפיהם)​

 

[גרינפלד]

בשנת תרס״ג, אחרי שעלה הרידב״ז להשתקע בצפת, נדברו פרנסי הקהל של סלוצק לשים על ראשו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל את כתר הרבנות. והיה רבי איסר זלמן תחילה ממאן להתעטף באיצטלה של מרא־דאתרא — מפני שבעניוותו חשב שאינו ראוי להורות, ובפרט לישב על כסא הרבנות דק״ק סלוצק העתיקה, שישבו עליו לפנים גאוני־עולם כמו רבי יוסל׳ה סלוצקר, רבי יוסף בר סולובייצ׳יק בעל ״בית הלוי״, והרידב״ז – וכשנקרא לבית־הכנסת, שמה התאסף קהל רב, בכדי למסור לידו את כתב הרבנות, עלה על הבימה ואמר: ״רבותי, מוכרחני למחול לכם על הכבוד הגדול לכהן בתור אב״ד סלוצק, מפני שלא זכיתי לקבל סמיכת חכמים…״

לא האמינו האנשים למשמע אזניהם. הכיצד אין לראש הישיבה, שכבר הוא מפורסם לגאון בישראל, סמיכת חכמים? אבל כך היה מעשה. רבי איסר זלמן לא התכוון מימיו להיות רב, וכל משאת נפשו רק להרביץ תורה, כי לכך נוצר, ממילא לא דאג אף פעם להצטייד בתעודת ״סמיכה״.

מיד פנו ראשי הקהל במברק אל רבי יחיאל מיכל אפשטיין מנובהרדוק, בעל ״ערוך השולחן״, מגדולי המסמיכים בדורו, שיסמיך את רבם, וכשחלף יום אחד באה ממנו תשובה טלגראפית בת ארבע מלים (ברוסית, כמובן): ״יורה יורה, ידיו ידין״.״אולם עדיין היה רבי איסר זלמן מסרב וקורא לעומתם: ״מיראי הוראה אנכי, לא אוכל לפסוק שאלות״. חשו, איפוא, הפרנסים אל ה״חפץ חיים ״וסיפרו לפניו את הדברים כהווייתם. מיד ישב וכתב אל רבי איסר זלמן באגרת: ״מי לפי דעתו ראוי לשמש ברבנות אם לא מי שהוא ירא הוראה? ״למקרא האגרת הזאת נכנע רבי איסר זלמן ונסע מיד לבריסק, אל רבו רב יחיים סולובייצ׳יק, בכדי לקבל גם ממנו הורמנא.
​

(מרביצי תורה ומוסר)​

 

[גרינפלד]

סח הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, כפי שמובא בספר הנפלא 'כבודם של ישראל':

בקונטרס 'דוגמא מדרכי אבא' שכתב בנו של ה'חפץ חיים', כל דף מלא יראת שמיים. בקונטרס מתוארות הנהגותיו של ה'חפץ חיים' כפי שראה הבן, בהכנסו אל הקודש מדי יום ביומו, במשך שנים רבות.

לא צריך, וגם בלתי אפשרי, להגדיר מי היה ה'חפץ חיים' ועד היכן מגעת גדלותו. 'בעל בית' היה על כל התורה כולה, ועם ישראל שותים בצמא את דבריו ונוהגים על פי פסקיו.

לא את כל הנהגותיו של ה'חפץ חיים' יכולים אנחנו להבין, אולם כפי שאמר בנו: 'על אבא לא שואלים שאלות, אבל תורה היא, וללמוד אני צריך'.

הבן כותב, שה'חפץ חיים' היה יושב ליד השולחן, כשסביבו עשרות ספרים, והוא מעיין בהם ומתעמק, כדי להבין דברים על בוריים ומכל צדדיהם. בעת שנכנס אליו יהודי – בין אם זה ראובן או שמעון, יצחק או לוי, אדם שהכיר או זר מעיירה רחוקה, עשיר או עני – היה ה'חפץ חיים' סוגר ספר, ועוד ספר ועוד אחד… כל הספרים שלפניו היו נסגרים ומונחים בצד.

היהודי מתיישב ליד ה'חפץ חיים', וה'חפץ חיים' פונה אליו במאור פנים ובחביבות גדולה, מבקש לדעת מה חפצו, ובמה יוכל לסייע לו.

לפעמים היתה השיחה מסתיימת אחרי דקה ורבע, כי אותו אדם רק רצה ברכה כדי לגמור שידוך או לפתוח עסק. ה'חפץ חיים' מאחל מקרב לב שתהיה לו הצלחה גדולה וסיעתא דשמיא. ויש שהשיחה מתמשכת, האיש שואל שאלה, רוצה להתייעץ, ופורש מול הרב את הצדדים השונים של ענינו. לפעמים היהודי שהגיע איננו מסתפק בבקשת ברכה ועצה, הוא מאריך ומספר על המצוקות ועל הקשיים שמכבידים על ליבו.

השיחות הללו לא התקיימו רק פעמים או שלוש בשבוע, הן התנהלו עשרים או שלושים פעם ביום, ובכל פעם עונה ה'חפץ חיים' בסבלנות ובמאור פנים, ומקפיד לסגור, בתחילת השיחה, את כל הספרים שלפניו.

ידוע שכל דקה אצל ה'חפץ חיים' הוקדשה ללימוד תורה, והיתה יקרה עבורו מפז.

תלמידיו של ה'חפץ חיים' מספרים על ערב ראש השנה אחד, בנו של ה'חפץ חיים' שמע בכיות נוראות מעלית הגג. המשפחה היתה רגילה לשמוע בכיות בעת עריכת חשבון הנפש, אבל הבכיות הפעם היו שונות. הצער והכאב בהם היו נוקבים וקשים ביותר.

בדאגה גדולה ניגשה הרבנית, ובקשה לדעת מה אירע. אמר ה'חפץ חיים': 'אוי לי, עשיתי לעצמי חשבון הנפש מתחילתה של השנה שחלפה עד היום, ואני רואה שישנן שש עשרה דקות שאינני יודע אם ניצלתי אותן כראוי ללמוד תורה!'

מתוך שנה שלמה, לגבי שש עשרה דקות – ה'חפץ חיים' לא היה בטוח שניצל אותן כראוי, ומשום כך היה בוכה בצער נורא. עד כדי כך היתה חשיבותו של כל רגע אצל ה'חפץ חיים'.

ועל אף כל זאת, הקפיד ה'חפץ חיים' לסגור את כל הספרים שבהם עיין, בעת שנכנס אליו יהודי.

שאל בנו של ה'חפץ חיים' את אביו: 'למה צריך לסגור את כל הספרים? מה הבעיה אם תשאיר אותם פתוחים, ואחרי שהשואל ילך תמשיך ללמוד?'

אמר לו ה'חפץ חיים': 'בני היקר, אתה צריך להבין, יש אנשים שבאפשרותם לעשות חסד בממון, הקב"ה ברך אותם בכסף, והם נותנים הלוואה או מתנה. יש אדם שעושה חסד בגופו, הולך לבקר חולים וכדומה, איזה חסד אני יכול לעשות? לברך, לייעץ להאזין לכאבם של אנשים.

'תאר לעצמך, שבא אלי יהודי, והוא רוצה לשפוך את ליבו ולספר על צערו, ואני יושב לידו ומקשיב, אבל מאחר והספרים פתוחים – נדמה לו, שכל מעייני נתונים בספרים, ולא בו.

'ברצוני לתת ליהודי הרגשה, שכל כולי פנוי אליו. שידע ושירגיש שכל תשומת ליבי נתונה אך ורק לו, ואין לי אז שום דבר אחר בעולם. גם שלושים, ארבעים וחמישים פעם אסגור את כל הספרים, כי רק כך נעשה החסד בשלמות'.

עד כדי כך דקדק ה'חפץ חיים' גם בפרטים הקטנים של עשיית החסד.

​