אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (3 צופים)

[גרינפלד]

כשהגיע החפץ חיים לגיל שמונים, אמר שעכשיו הוא נעשה רגוע. מדוע? מכיון שעד עתה חשש שאם ימות צעיר, עלול להיגרם מכך חילול ה' – הלא כל ימיו הרבה לכתוב על שמירת הלשון, שנאמר בה: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", וכיצד לא הועילו לו הדברים?

עתה, משהגיע לגיל גבורות, סר ממנו חשש זה ועל כך שמח.​

 

[גרינפלד]

הגראי"ל הזכיר את העובדה שהחפץ חיים בסוף ימיו התחיל להניח גם תפילין דרבינו תם. "אם רבינו תם ישאל אותי בשמים מדוע לא הנחתי תפילין כדעתו", נמק החפץ חיים, "מה אענה לו?"

שאלו את רבינו: "ומדוע אחרים לא חששו לכך?"

הגיב רבינו: "אחרים לא חשבו שיוכלו לדבר עם רבינו תם…"​

 

[גרינפלד]

מעשי צדקה רבים היה נוהג הרב פנחס לנדא לעשות בממונו אשר חננו הקל, הוא היה שקוע ראשו ורובו במעשי החסד, ועניים ומסכנים הפכו להיות בני ביתו. צרתם צרתו, ועניינם ענייניו. בני משפחתו וידידיו לא ראו את כל זאת בעין יפה, הם טענו כי ענייני הצדקה מטרידים אותו יתר על המידה והוא מותש ועייף גופנית ונפשית מרוב ההתעסקות בהם, ובשל כך הם ניסו לשכנעו כי ימעט קצת מהעיסוק בצדקה וחסד, ויפנה את זמנו לעסקיו הענפים.

קולות ידידיו גברו ככל שהמשיך להשקיע ולשקוע בעשיית חסד ובעזרה לחסרי הישע, ואף הוא בסתר לבו כבר החל להסכים איתם כי אולי הוא מגזים ומעשי הצדקה אכן טורדים את מנוחתו, בצר לו החליט כי יסע אל הכהן הגדול מרן החפץ חיים, לשאול באורים ותומים כיצד עליו לנהוג.

שבע ימים כבר היה אז החפץ חיים, וכאשר הגיע ר' פנחס לביתו בדיוק החל מרן החפץ חיים לסעוד את לבו, עמד ר' פנחס בצד החדר ושמח שמחה גדולה על הזכות גדולה נפלה בחלקו לחזות בקודש בדרכי הנהגת רבן של ישראל בעת הסעודה.

לאחר ברכת המוציא ואכילת כזית אמר החפץ חיים את הפרק בתהילים 'מזמור לדוד ה' רועי לא יחסר', וכשסיים את הפרק בפסוק 'אך טוב ירדפוני כל ימי חיי' הסביר החפץ חיים את הפסוק לעצמו כך: 'אם נגזר על האדם רדיפות וצרות בעולם הזה, מוטב לו כי יהיו אלו רדיפות מהתעסקות בצדקה וחסד, ולא חלילה רדיפות וצרות מעניינים אחרים'.

ר' פנחס קפא על מקומו ולא האמין למשמע אוזניו, הלא פירושו של החפץ חיים היו כאילו דברי נבואה העונים בדיוק על שאלתו.

כשסיים החפץ חיים את הארוחה, שאלו למבוקשו, אך ר' פנחס ענה לו כי כבר קיבל את התשובה תוך כדי הסעודה.

כמה נאה מעשה זה לתקופה בה לומדי הדף היומי בהלכה עוסקים בהלכות בציעת הפת ודברים הנוהגים בסעודה, כי הרי כפי שפסק המשנה ברורה (קס"ו סק"ג), ואף נהג כך בעצמו, ראוי לכל אדם להתפלל על מזונותיו בתוך הסעודה, עד כדי כך שיש המצדדים כי תפילה זו היא צורך הסעודה ואינה חשובה כהפסק בין נטילה לאכילה.​

 

[גרינפלד]

היה זה בשנת תרכ"ג בערך, בעיירה ראדין שבחבל גרודנא הליטאי. אש המחלוקת בערה בעיר, וממנה התעופפו גצים לכל עבר. רב העיירה, שאת שמו איננו יודעים, נקלע למצב נורא כשילדיו החלו לרעות בשדות זרים, ולסטות מהחינוך הטהור והישר אותו ספגו בביתם.

התגובה של תושבי העיירה היתה קשה במיוחד. לא נדע אם כעסם היה על כך שהרב אינו מסלק את ילדיו מביתו, או על עצם העובדה שילדי הרב עלולים לשמש דוגמה לילדיהם שלהם. כך או כך התעוררה בעיר מחלוקת גדולה מאוד, אלו מצדדים בכה ואלו מצדדים בכה.

אברך צעיר לימים היה אז רבי ישראל מאיר הכהן. כבן 24 שנים. כמי שכל עסקו בתורה ובעבודת ה', לא מלאו לבו להכניס עצמו למחלוקת והיה יושב והוגה בתלמודו. אלא שהרוחות הסוערות הכו גם על מפתנו של בית המדרש.

באותה עת ביקר בעיר רב גאון וזקן, והאברך הצעיר שכאב עד מאוד על המחלוקת הניטשת בעירו פנה אל הרב כדי לבקש ממנו שיעורר בנושא וישכין שלום בין הצדדים. עם זאת, הרב לא שמע את דבריו עד תומם ועוד לפני שהספיק להרצות את טענותיו גער באברך הצעיר ואמר: "לא לאברך צעיר להתערב במחלוקת". מיני אז ועד עולם לא דיבר החפץ חיים בעניין זה מטוב ועד רע, וברבות הימים אמר לבנו רבי אריה לייב שאדם צריך שיהיה לו גדר חזק המונע ממנו לדבר לשון הרע בכל מצב ובכל זמן, וכה סיפר החפץ חיים: "היה זה בימי נעורי כשנסעתי לוילנא ובאו אצלי גדולי העיר וביקשו לשמוע ממני על אודות המחלוקת שהתנהלה אז בראדין. אמרתי להם שיש לי גדר שאיני מדבר בנושא זה מטוב ועד רע, ויותר לא הטרידו אותי בעניין זה".

בנו של החפץ חיים כותב בזיכרונותיו שרבים שואלים כיצד ידע אביו הצדיק והקדוש את ענייניהם של בעלי המחלוקת כפי שהוא מביא בספריו ציורים ודוגמאות כיצד מצוי שמדברים לשון הרע. התשובה לכך, כותב רבי אריה לייב, נעוצה באותה מחלוקת גדולה שבמהלכה למד החפץ חיים את דרך בני האדם במקרים כגון אלו, ובהתאם לכך כתב את ספריו.

סופו של אותו מעשה, שהרב נאלץ לעקור לעיר אחרת, וכמדומה שנפטר בקיצור ימים ושנים, כפי שמעלה רבי אריה לייב בזכרונותיו. לעומת זאת, מתנגדיו של הרב לא נותרו שלווים ושקטים, וכולם נענשו בתוך זמן קצר על מעשיהם.

לעת זקנתו העיר החפץ חיים לבנו ואמר לו, ראה עד כמה אין האדם יודע מה טוב לו ומה להיפך. שהרי אותו רב שעקר לעיר אחרת כי בניו לא הלכו בדרכיו, התקבל כעבור זמן כרב בעיר שתושביה היו חסידים, ובניו של הרב התערבו ביניהם, התחתנו עם בנותיהם ושבו להיות יהודים יראים ושלמים.

אלמלא היו מתנגדיו של הרב גורמים ליציאתו מהעיר, היו ילדיו נשארים בראדין, וממשיכים להדרדר מדחי אל דחי, והמעבר לעיר אחרת הוא זה שגרם להם לשוב אל דרך המלך, מה שבוודאי היה שווה לאביהם כנגד כל אותה תקופה בה נרדף על צווארו ונאלץ להתמודד עם מחלוקת עצומה כל כך.

רבי אריה לייב מבהיר כי אביו לא גילה לו מה הסיבה שבחר לכתוב את ספר החפץ חיים, אך הוא מעריך כי אותה מחלוקת שהכתה בראדין, היא זו שהיתה הגורם שהניע אותו לעשות מעשה זה.
​

מעובד מתוך 'תולדותיו וקורות חייו של הח"ח', מאת בנו הגאון רבי אריה לייב הכהן פופקא זצ"ל.​

 

[גרינפלד]

מספר בנו של מרנא החפץ חיים, רבי אריה לייב הכהן פופקא זצ"ל על אביו הק' זיע"א: "דרכו היה גם בימי נעוריו להתבודד לפעמים, ולחשוב עם נפשו. זכורני כי בימי נעורי סיפרו לי אנשי עירו איך שמר אבי גם בתחילת בואו לראדין – והוא היה אז עלם צעיר – היה לפעמים מתבודד בעלית הנשים של ביהמ"ד ומדבר עם נפשו. והם, נערי ביהמ"ד, היו מטפסים על הארונות של הספרים, לראות דרך החלונות של העליה מעשהו, והיו מתלוצצים אח"כ ממנו כדרך נערים.

"וגם אני, זוכר עוד מימי קטנותי, שהיה מתבודד פעמים הרבה בשדות העיר ועושה חשבון עם נפשו על כל מעשי יום ויום (אותי לקח עמו למען לא אשתובב בלעדו). גם היה לו פנקס שבו היה כותב חשבונותיו עם נפשו וכמה גדרים שגדר בדבר שנכשל פעם.
"ושמעתי ממנו כמה פעמים, בשנים הרבה אחרי כן, שלפלא בעיניו על בני העולם, כי לחנות היותר קטנה עושים פנקס לכתוב הקפותיה, והכנסה והוצאה שלה, ולחשבון האדם עם נפשו אין משגיחים כלל, להיוודע מצבו, האם השכר מרובה על ההפסד או ח"ו להיפך, וממתינים רק לעולם הבא, ששם יתוודע האדם חשבונו, אבל הוא לאחר זמן, כאמור, כי "אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה", ובעולם הזה הלא אפשר לתקן".

עוד מספר בנו של מרנא החפץ חיים, שהיה אביו הקדוש מתאונן רבות על כך שהוא לא זכה לדעת את כל התורה כאשר אוותה נפשו, ומאחר ועיקר לימודו היה כדי לזכות את הרבים, השקיע כל ימיו בלימוד עניינים הנוגעים למעשה, ולא נותר לו פנאי להשקיע את כוחותיו לפי גודל גאונותו ורוחב דעתו בלימוד חלקי התורה האחרים שאינם נוגעים למעשה בחיי היומיום.
וכה היה החפץ חיים הק' מתאונן במר לבו: "בשביל לזכות את הרבים בין איך גיבליבן איין ארימאן אין כמה סדרים בש"ס" (כדי לזכות את הרבים נשארתי עני ואביון בכמה סדרים בש"ס), ומסיים רבי אריה לייב: "אמנם קיים בעצמו מאמר חכמנו אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לכבוד ד'".
​

מתוך 'תולדות וקורות חייו של החפץ חיים'​

 

[גרינפלד]

טועים ההמון בענין לאו חמור זה של חילול ה', שהוא דווקא אם עושה עבירה או מעשה רע בפני אלו הרחוקים מתורה ומצוות ויאמרו "הנה כך מתנהגים שומרי מצות".. או שיש שחושבים שחילול ה' הוא רק אם נעשה דבר החמור ביותר, אבל על עבירה קלה וכדו' לא יחשב בזה חילול ה'….

וטעות היא בידם! שחילול שם שמים הוא בפני כל אדם מישראל ואפילו בדבר הקל ביותר שעובר על רצון ה' מחלל בזה שם שמים רח"ל! דברים אלו מפורשים בדברי רבי אליעזר ממיץ בספר היראים (מצוה ו) שכתב דברים נוקבים עד מאד: את ה' אלוקיך תירא ותן כבוד לשמו ושמור מחללו, דכתיב בפרשת אמור "ולא תחללו את שם קדשי", ומקרא זה נוקב ויורד עד לתהום, ועל לאו זה ידוו כל הדווים, כי חילול השם ישנו בכמה דברים ואין להם שיעור, שכל המבזה אפילו מצוה אחת ומיקל בכבוד שמים, נקרא מחלל שם שמים.
על דבריו אלו של בעל היראים היה מרן החפץ חיים חוזר ומשנן תמיד, כדי להדגיש ולקבע בלבבות עד כמה חמור הוא עוון חילול השם, שעל כל זלזול קטן במצוה כבר נקרא מחלל שם שמים רח"ל. ומעיד תלמידו של מרן החפץ חיים הגאון רבי שמואל גריינימן זצ"ל שכשהחפץ חיים היה מזכיר דברי בעל היראים, פעמים רבות היו עיניו זולגות דמעות מתוקף דבריו הקדושים והנוקבים.​

 

[גרינפלד]

ונאה דורש נאה מקיים היה מרן החפץ חיים בענין חמור זה של חילול השם, והיה נזהר בכל פעולה שעשה שלא יצא מזה ח"ו חילול ה', ומספר בנו הגדול הגאון רבי לייב זצ"ל על אביו שבזקנותו סמוך להסתלקותו, היה קשה לחפץ חיים מאד הלימוד מחמת חולשתו, ובכל זאת היה מבקש שיניחו חומש פתוח בפניו, כדי שלא יגרם חילול השם, אם יכנס אצלו אדם וימצאהו יושב בטל.

עוד סופר על מרן החפץ חיים כי גם בצעירותו כשחלה במחלה ונחלש חולשה גדולה פקדו עליו הרופאים להפסיק מלימוד לתקופה ארוכה, והא קיים דברם מפני הצווי של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", רק שחשש מאד מפני חילול ה' שיראוהו שאינו לומד, והלך לשאול בעצת מרן רבי ישראל סלנט, האם מותר לו לפתוח ספר לפניו רק למראית העין שיחשבו שעוסק בתורה ולא יגרם חילול ה'.​

 

[גרינפלד]

עד כדי כך חשש החפץ חיים מעוון חילול ה', שעשה פעולות רבות כדי למנוע חשש זה. החפץ חיים נהג בכל הליכותיו כאדם פשוט, וכך היה נוהג במשך שנים רבות ללבוש בגד העשוי מעור של צאן שהיה בגד של איכרים פשוטים, והכל כדי להצטנע כדרכו בקודש, וכל זה היה עד שנת תרנ"ה, וכמו שסיפר חתנו ששמע מפי קדשו שאמר: "עד שנת תרנ"ה התלבשתי בחורף בבגד איכרים פשוט העשוי מעור של צאן, אבל אחר שהתפרסמתי, היה בזה חשש של חילול ה', ונאלצתי ללבוש בגד של עור התפור סחורה מבחוץ ועור מבפנים". דבר זה אף כתבו החפץ חיים בספרו "חפץ חיים" לאוין ב' שככל שאדם חשוב ומפורסם יותר יש לו להקפיד עד למאד על כל הנהגה מפני חילול ה' היוצא מכל מכשול קטן בהנהגתו.

בספר 'מעשי למלך' מובא שהחפץ חיים היה רגיל לומר שבן תורה הוא בבחינת חייל בעל דרגה גבוהה אשר בגדי השרד שניתנו לו מהמלך והדרגות אשר על כתפיו מחייבים אותו להתנהג בדרך כבוד. כאשר הוא לובש מדיו ועונד דרגותיו יודעים הכל שהוא מן המקורבים למלכות, אם יתנהג שלא בדרך כבוד הרי הוא מחלל את כבוד המלכות, פעם אחת נחפז החפץ חיים לדרכו במגמה להספיק להגיע בעוד מועד אל הרכבת שהיתה אמורה להסיע אותו לוילנה לשם רצה לנסוע לצורך ענין חשוב ביותר, ברם כאשר חלף באחד הרחובות הסמוכים לבית הנתיבות, נתבקש על ידי מאן דהו להיכנס לבית אבלים כדי להשלים מנין לתפילת מנחה, למרות שהנסיעה היתה למטרה חשובה ואף על פי שהוא עצמו כבר התפלל מנחה החליט החפץ חיים להיכנס לבית האבלים ולהשלים המנין. את הרכבת איחר כמובן ונאלץ להמתין לרכבת הבאה אך בעיניו הכל היה כדאי ובלבד שיימנע חילול השם.​

 

[גרינפלד]

מדי שנה, לפני אמירת ההגדה בליל הסדר, מספר מרן ראב"ד העדה החרדית, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, את הסיפור על מרן ה'חפץ חיים' זי"ע:

כידוע, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נהרגו ברוסיה יותר ממיליון יהודים הי"ד. כשהזדמן ה'חפץ חיים' למרפאתו של אחד הרופאים, שאל אותו הלה על הסתר הפנים הגדול שבו חוו באותם ימים. הדברים נאמרו בכאב, לא בהכרח על מנת להתריס.

ה'חפץ חיים' שמע את דבריו של הרופא, אשר העלה ספקות באמונה, והשיב לו מנה אחת אפיים: "אתה מפקפק בענייני אמונה, ואני יכול לפקפק בדבר היותך רופא"... הרופא לא נשאר חייב, והגיב: "על כך לא שייך לערער, שכן יש לי תעודות המוכיחות שאני רופא"... הוא החווה באצבעו על התעודות שהתנוססו על הקיר, כראיה לדבריו. ה'חפץ חיים' התבונן בתעודות, אך לא התרשם מהן: "תעודות אלו הן מפני שלושים או ארבעים שנה, ומה הן מועילות לימינו?" הקשה. הרופא לא התבלבל, והגן על תוארו ומקצועו: "וכי סבורים אתם שאני צריך להוציא תעודה חדשה בכל יום? הלא כל בר דעת מבין, שדי בהוצאת תעודה פעם אחת, וזוהי כבר הוכחה לכל החיים. אף אחד לא יכול לשלול זאת ממני!"

כאן ענה לו ה'חפץ חיים' תשובה ניצחת: "כך הוא הדבר גם לגבי האמונה בבורא העולמים. הקב"ה אינו מוציא 'תעודה' – כהוכחה שהוא בורא ומנהיג העולם – בכל דור ודור. פעם אחת הראה הקב"ה לכל באי עולם, בעת יציאת מצרים, כיצד הוא הופך את כל מערכות הטבע בעבור עם ישראל. המצרים לקו בעשר מכות משונות, ורק ליהודים הייתה רווחה. לאחר אותה 'תעודה', במשך הדורות, הוא נוהג עמנו לעתים בהסתרת פנים, ואין אנו יכולים להבין את דרכיו כלל. זוהי מידת הנהגת הקב"ה בעולמו. אולם די בפעם האחת של יציאת מצרים, שתהווה הוכחה נצחית, איתנה כסלע, שהוא אכן מנהיג את העולם".

הסיבה שפרעה שלח את ה'ערב רב' יחד עם ישראל הייתה כדי להחטיא את עם ה'. גם הסברה נותנת, שקהל גדול כזה של מצריים נזקק לאישור מיוחד כדי לצאת מהמדינה... על אף שלכאורה היה הדבר כרוך ביצוא אזרחים לצמיתות ופגיעה בדמוגרפיה המצרית, היה כדאי לו לפרעה הכול כדי להחטיא את עם ישראל...​

 

[גרינפלד]

אחד מתלמידי מרנא 'החפץ חיים' זצ"ל התמנה למשרה רבנית באחת מהעיירות, יום אחד נכנס אותו תלמיד לחדרו של החפץ חיים, בראות החפץ חיים את תלמידו שאל אותו: נו, מה נשמע בעיר שלך? הבין התלמיד שכוונת החפץ חיים לשאול אותו על מצבה הרוחני של העיירה, ונאנח התלמיד אל לבו… המשיך החפץ חיים ופירט את שאלתו 'מה נשמע בענין שבת? ענה לו התלמיד: המצב עגום, בעלי החנויות אינם סוגרים את החנויות בערב שבת, אלא רק לאחר כניסת השבת, ופירט עוד ועוד בעיות בשמירת השבת. המשיך החפץ חיים להקשות עליו 'נו.. מה עשית בשביל זה? מה אני יכול לעשות? התנצל התלמיד, תושבי העיר אינם שומעים לי, מה יש באפשרותי לעשות?

ומה נשמע עם טהרת המשפחה? – המשיך החפץ חיים להתעניין, גם בזה המצב אינו פשוט, גרוע מאוד – ענה התלמיד, נו…. ובשביל זה מה עשית? – הטיח בו החפץ חיים, אך גם בזה שב התלמיד על טענתו 'מה אני יכול לעשות, תושבי העיירה ממאנים לשמוע.

לא הרפה ממנו החפץ חיים והמשיך לשאול: 'מה אתה עושה בשביל חינוך הילדים?' אולם גם בשאלה זו לא היה התלמיד איש בשורה טובה, ואמר, 'המצב בכי רע, הילדים נשלחים לבתי ספר של גויים, ואפילו בבתי הספר של היהודים הלימודים שם אינם רציניים, אך אף לזאת לא שומעים לי'.

אמר לו החפץ חיים: 'למען שבת לא יכולת לעשות, בשביל טהרת המשפחה לא הייתה לך אפשרות לפעול, להעמדת החינוך ברוח ישראל סבא גם לא היית מסוגל להועיל, אבל להתעלף יכולת!! מדוע לא התעלפת?…​

 

[גרינפלד]

מספר רבי שלום שבדרון זצ"ל על רבי לייב גרוסנס, גאב"ד לונדון, שהיה תלמידם של החפץ חיים בראדין, ושל רבי ברוך בער ליבוביץ מקמניץ. ערב אחד, בהיות רבי לייב בחור צעיר בישיבת קמניץ, הגיע אורח לישיבה, יהודי הדור פנים בעל זקן לבן. היה זה רבי שלום איישישוקר, שהיה מגדולי תלמידיו של החפץ חיים. רבי שלום שהזדמן לאזור, נכנס להתפלל מעריב בהיכל הישיבה.

מנהג היה לו לרבי ברוך בער ליבוביץ, ראש הישיבה, שכאשר היה פוגש בתלמיד מישיבת ראדין היה מבקש לשמוע ממנו סיפור על מרנא החפץ חיים, זקן הדור.

ידע רבי לייב, שודאי יזמין ראש הישיבה את ר' שלום לאחר ערבית לארוחת ערב, ויבקש לשמוע ממנו סיפורים על הכהן הגדול מראדין. הבחור לייב, השתוקק לשמוע את שיחת הזקנים, שתורה היא ולימוד היא צריכה, אך ידע גם ידע, שלמרות שבית ראש הישיבה פתוח לבחורים בכל שעות היממה, בכל אופן, כאשר מגיע אורח חשוב לשוחח עם הרב, נועלת הרבנית את הדלת ולא מניחה לאף בחור להכנס פנימה.

מה עשה הבחור הצעיר? מיד לאחר סיום התפילה, מיהר ואץ לביתו של הרב, בסלון ישבו כ- 15 בחורי חמד והתפלפלו בריתחא דאורייתא, בגמרות פתוחות. הוא מיהר בחפזונו לחדר הפנימי, בו קיבל הרב את אורחיו, והשתחל בזריזות חתולית מתחת למיטה, כשהוא ממתין במתח לבאות.

כעבור עשר דקות, שמע הבחור את שני הרבנים הזקנים צועדים לכיוון החדר. הבחורים שלמדו בסלון, מיהרו לפנות את הבית, והדלת נסגרה מאחוריהם. פחד מילא את ליבו של רבי לייב, הנה, הנה תיכף ימצאוהו שוכב מתחת למיטה, ויגרשוהו בבושת פנים. אך מאום לא קרה, אף אחד לא שת ליבו לאורח הלא קרוא, והשיחה קלחה לה בין שני הגדולים.

"נו, ר' שלום", פונה אליו ר' ברוך בער בנעימות, "א מעשה פון החפץ חיים"…

"הייתי נער בן 15, כשלמדתי בראדין אצל החפץ חיים", מספר רב שלום איישישוקר. "החפץ חיים עוד היה צעיר, והיה לו מנהג לאסוף את הבחורים בכל יום שישי ולעשות הכנה לשבת. מה היתה ההכנה? הם סיפרו סיפורי צדיקים. זוכר אני היטב, סיפור אחד שסיפר לנו ראש הישיבה. רבו של החפץ חיים היה השרף רבי נחומק'ה מהורודנא הקדוש הנורא. תלמידו הענק כתב עליו פעם: "כשאני רוצה להתחזק ביראת שמים, מוציא אני מן המגירה את התמונה של דמות דיוקנו של ר' נחומק'ה, ואז מתעורר אני ליראת שמים".

סיפר החפץ חיים לבחורים: "כשהייתי נער בישיבה קטנה, אצל ר' נחומק'ה, גילינו שהרבי נעלם מידי לילה בחצות. לא ידענו לאן הוא הולך. לילה אחד החלטתי לעקוב אחריו, ולגלות מעט מסודותיו בקודש. ראיתי אותו הולך בסמטאות עד שהגיע לבית הכנסת של החייטים, שנקרא 'שניידר שול'. הר'בה הקדוש פתח את הדלת בית הכנסת, ונעל את עצמו בתוכו.

למחרת, הלכתי להתפלל ערבית בבית הכנסת של החייטים. לאחר התפילה, עליתי לעזרת הנשים, נשכבתי מתחת לאחד הספסלים והמתנתי. לאחר שעזבו אחרוני המתפללים, כיבה הגבאי את כל הנרות, נעל את הדלת, ואני נותרתי לבדי בבית הכנסת כששיני נוקשות מאימה. מעט אחר חצות, נשמע קול רשרוש המפתחות, והרבי הקדוש פסע פנימה. ממקום עומדי בפינת עזרת הנשים, ראיתי אותו פונה לעבר הבימה, פותח ספר, ושוקע בלימודו.

לפתע ראיתי אש! — אש בוערת! מקיפה את ר' נחומקה השקוע בספר ואת הבימה. עמדתי רועד כולי, בהביטי במחזה הנורא, כמוהו לא ראיתי מעולם, ולא יכולתי להוציא הגה מפי.

שעה שלמה נמשך המחזה המופלא, עד שסגר ר' נחומק'ה את ספרו, ולאט לאט הלכה האש ודעכה. הרבי החזיר את הספר לארגז הספרים ויצא בלאט, ואילו אני נותרתי נעול בבית הכנסת כשכולי נפעם ממראה עיני. לפנות בוקר שב הגבאי, הדליק את האח, חימם את המים, ואילו אני חמקתי ומיהרתי חזרה אל הישיבה".

כך סיפר החפץ חיים לתלמידיו על רבו הגדול, שכאשר למד, היו אצלו הדברים שמחים כנתינתם בסיני, ואף האש ירדה ממרומים כבמעמד הר סיני".

ר' ברוך בער שמע את הסיפור ופניו אורו. "אמור לי", פנה לר' שלום, "על מי היה הסיפור הגדול שסיפרת?"

"מה השאלה?" תמה ר' שלום, "על רבי נחומק'ה מהורודנא, האם כבודו לא שמע את דבריי?"

"סיפור אחר אני שומע ממך", ענה ר' ברוך בער, "העובדה שהאש ירדה מן השמים, והקיפה את השרף המקובל האלוקי, רבינו נחומק'ה מהורודנא, זו בכלל לא שאלה, מילתא דפשיטא… אך נדהם אני מרבינו בעל החפץ חיים, נער צעיר לימים שראה במו עיניו הרכות את אש התורה. על כך אני מתפלא. אות וסימן הוא, כי כבר מגיל רך שמר על עיניו, על דיבורו ועל מחשבתו, כי תורה שהיא אש, היורדת מן השמים – לא כל אחד זוכה לראות…"

במעמד הר סיני התעלו עמ"י לדרגות כה גבוהות, שזכו לראות את האש השמימית הזו יורדת מן השמים, וקיבלו את התורה במכוות אש. עד היום נותרה לנו התורה חמה כאש יוקדת, ועלינו לקיימה במסירות ועם כל הלהט.

המשיך ר' שלום שבדרון לספר, על הלהט דקדושה של מרנא החפץ חיים: באותו ערב שבת, בו ישבו הבחורים עם רבם החפץ חיים, סח אחד התלמידים "שמענו שרבינו עקב אחר הרב'ה שלו, אף אני עקבתי יום אחד אחרי ראש הישיבה, וראיתיו יוצא מן העיירה ומקל בידו. מיהרתי בעקבותיו, וצפיתי בו מרחוק.

הרב'ה נעמד במגרש שמם, וסימן במקלו עיגול בחול, נכנס לתוך העיגול והתחיל לדבר עם הקב"ה, כדבר בן אל אביו: 'ריבונו של עולם, אני מבטיח לך, לא אצא מפה כל עוד לא תתמלא בקשתי!" והוא פרץ בבכי כשדמעות רותחות זולגות מעיניו.

לאחר כמה דקות, השתנה סבר פניו. הוא פצח בריקוד של שמחה ושב אל העיירה. אם הרב'ה יצא מן העיגול, אות וסימן הוא כי נתמלאה בקשתו…" סיים התלמיד.

הבחורים חייכו והחפץ חיים חייך אף הוא. לא הודה אך גם לא הכחיש. שתיקה כהודאה.
​

 

[גרינפלד]

המשנה ברורה (סי' תרצה סק"ד) מביא את פירושם של הט"ז והגאון מוילנא: "שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו, ועוד טובה יתרה מזה, גדולת מרדכי שבירכו הקדוש ברוך הוא שעלה למעלה ראש. והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להשם יתברך על שתי הטובות, ועל כן אמרו חז"ל שלא יפסיק מלתן שבח על זה בשמחה, עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ובשער הציון (שם סק"ה) הביא עוד בשם המגן אברהם שפירש בשם יש אומרים, ד'ארור המן' בגימטריא תק"ב, כמו 'ברוך מרדכי', ומשנשתכר עד שלא ידע לחשב הגימטריא, פטור מלהשתכר עוד.

ומוסיף וכותב החפץ חיים בשער הציון (שם סק"ה) 'ועיין ביד אפרים ביאור נחמד בזה' – שווה להסתכל ביד אפרים ולוּ רק כדי לקבל מושג מה זה 'נחמד' אצל החפץ חיים.

וכך כותב היד אפרים (שם ס"ב):

ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה שהכוונה הוא, שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה, כדכתיב (תהילים קד טו) 'ויין ישמח לבב אנוש', ומחמת שיהיה שרוי בשמחה, יהיה חדות ה' מעוזו, ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב, ועל דרך שאמרו (סנהדרין לח.) אגברו חמרא אדרדקי כו', ולכן אין לו להשתכר יותר מדאי, שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל.

וזהו שאמרו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו', הך עד הוא ולא עד בכלל. ור"ל שגדר חיוב השתיה בזה לבסומי עד גבול דלא ידע כו', שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה. שכיון שיתבלבל דעתו כל כך דלא ידע בין ארור המן כו', פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס.

ואתבונן אליו בבוקר וראיתי כי נכון הוא. ומיושב בזה מה שבש"ס (מגילה ז:) סמכו לו ענין עובדא דרבה ורבי זירא דעבדו סעודת פורים בהדדי כו', שלכאורה הוא מעשה לסתור, וקצת פוסקים כתבו שהכוונה הוא שמזה יש ללמוד שאין הלכה כרבא בהא, ולפי מה שכתבתי י"ל דאדרבא מייתי סייעתא מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה, גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי, דהא קמן דרבה ורבי זירא כו', ולפי שלא נשמרו מלעבור הגבול בא הדבר לידי סכנה, לכך יש ליזהר שלא לבסומי רק עד הגבול הזה דלא ידע כו', ולא יעבור.

ביאור נחמד…​

 

[גרינפלד]

ופנית בבוקר והלכת לאהליך (דברים טז ז). ידוע כי בהביט אדם בפניו של צדיק יקבל טובה כמובא בשו”ת הרדב”ז (ח”ג תעב), ומסופר (וזרח בחושך אורך עמ' 41) על החפץ חיים שהיתה מונחת בחדרו תמונתו של רבי נחומק'ה מהורדנא [שיום פטירתו – ח' חשון חל היום], והיה אומר לבאי ביתו – הביטו וראו דיוקן צורת צלם אלוקים, שנדמה לקונו במידת החסד, כמו שאמרו חז״ל הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום, והשיג בזה שלימות היותר עליונה שניתן לצפות מאדם בן דורנו להעפיל אליה….

הרה”ק רבי ישראל מטשרטקוב אומר שהמתראה בבית המקדש עליו להתעכב ולהתבונן אלא שיש הפרש בין ראיה לראיה, כי בשביל לקבל טובה גשמית, די בהשקפה מועטת, אך לקבל טובה רוחנית, צריך להתעכב בראייתו ולהתבונן בבינה יתירה.

וזוהי כוונת הפסוק במצות ראיה בבית המקדש שיבנה במהרה “ופנית בבוקר והלכת לאהליך”, כי הראיה אשר ציוה לראות את פניו ג’ פעמים בשנה, היתה לכוונה זאת, אשר ישראל בבואם אל הקודש יקבלו ע”י זה השפעה רוחנית לעבודת ה’, אלא שלזה צריכין עכוב והכנה, ולא שיבוא ומיד ילך, ולכן אומרת התורהא שיתעכב וילון בירושלים ובבוקר יפנה וילך, והתורה מבטיחה שאם תהיה הראיה באופן כזה, אזי 'ולא יראה את פני ה' ריקם' (שם טז ז), אלא יקבלו השפעה רוחנית כראוי.
​

(ניצוצי התורה – גנזי ישראל)​

 

[גרינפלד]

החפץ חיים זצוק"ל היה אומר על הסבא מסלבודקה זצוק"ל: "אני 'מחבר ספרים', אבל האלטער מסלבודקה 'מחבר בני אדם'", הסבא ידע לבנות את נפשו של כל אחד ואחד מתלמידיו בחכמה גדולה ובפקחות נפלאה, ובכך זכה להקים דורות של תורה. העולם ניזון ומתברך מכח העמדת תלמידי הסבא. זכותו וכוחו של הסבא להיות 'מקור הברכה', אינו אלא משום שהוא נשא את משא הכלל על כתפו והרגיש אחריות בבנין כלל ישראל.
​

(גליון בית המדרש)​

 

[גרינפלד]

פעם יהודי נכנס לחפץ חיים זצ"ל ובקש ממנו המלצה. החפץ חיים הסכים לתת לו, אבל כדי לכתוב צריך נייר, ולא היה לו בבית המדרש נייר. על השולחן היה מונח דף, לקח היהודי והביא לחפץ חיים. החפץ חיים שאל: "של מי זה?" ענה האיש: "לא יודע, נראה שהנייר הפקר". קם החפץ חיים והחל מתעניין אצל הראשון שישב שם – האם זה שלך… וכך הלך מאחד לשני.

האיש איבד כבר את סבלנותו ואמר: "מה זה בסך הכל, שווה פרוטה, האם צריך לעשות מזה עסק?"

השיב לו החפץ חיים: "הנייר הזה אכן לא שווה יותר מפרוטה, אבל אם אקח אותו אהיה גזלן, אעבור על לא תגזול, ומהחטא הזה יכול להיברא מלאך משחית שבכוחו לשרוף את כל ורשה".
​

 

[גרינפלד]

"בהיותי כבן שש-שבע" – מספר רבי ירחמיאל קופנס זצ"ל (מובא בספר 'מאיר עיני ישראל') – "עוד לפני לומדי בישיבת ראדין, נסעתי עם אבי אל מרן החפץ חיים, כדי להתייעץ עמו בדבר מה ולהתברך מפיו. יחד איתנו נסע בעל הבית אחד, שאמנם בנו הצעיר למד בישיבת ראדין, אך הוא עצמו, למרבה הצער, לא שמר תורה ומצוות.

"כשנכנסנו אל החפץ חיים, ביקש אותו בעל הבית מאבי שיזכיר אותו לברכה לפרנסה אצל החפץ חיים, שכן המצב הכלכלי היה מאוד קשה באותם ימים. אבי עשה כבקשתו, ואמר לחפץ חיים שנמצא איתנו יהודי שרוצה ברכה לפרנסה. אנחנו אכן ידענו שיהודי זה אינו שומר תורה ומצוות, אך החפץ חיים פגש בו כעת פעם ראשונה וכלל לא הכירו. החפץ חיים לא העיף מבטו אל אותו יהודי, הוא אף לא בירכו, ובמקום זאת פתח את פיו הקדוש ואמר כך:

"כשהייתי ילד קטן והלכתי ל'חיידר', אמי היתה נותנת לי 'בולקע' [- לחמניה] לאכול, כך מדי יום. אך ביום שלא הלכתי ללמוד ב'חיידר', אמי לא היתה נותנת לי את ה'בולקע'… תתחילו ללכת לחיידר, או אז הקב"ה יתן לכם 'בולקע', יעניק לכם פרנסה…'

"הדברים לא נעמו לאזני אותו יהודי, הוא ביקש להראות לחפץ חיים כי הוא יהודי טוב, ופנה אל אליו ואמר: 'יש לי בן שלומד כאן בישיבה…'. אך החפץ חיים לא שעה אל דבריו ואמר שוב מבלי להביט כלל בפניו: 'כן, זה לכאן וזה לשם… תתחילו ללכת ל'חיידר', אז הרבש"ע יתן לכם פרנסה'".

רבי ירחמיאל סיים את תיאורו: "אני עצמי, שכאמור הייתי אז כבן שש-שבע, התפעלתי עד מאוד איך שהחפץ חיים דיבר אליו באופן כזה, כאילו הוא מכיר אותו מימים ימימה, וידע לומר לו את האמת כפי מצבו הרוחני. ממש רוח ה' דיברה בו, להעריך בני אדם כמות שהם באופן הנכון".​

 

[גרינפלד]

כשהתקרבו הגרמנים לראדין במלחמת העולם הראשונה, החליט החפץ חיים זצ״ל להימלט לעומק רוסיה. עזב את העיירה עם משפחתו, חתנו הגאון רבי צבי לוינסון והגאון רבי נפתלי צבי טרופ זצ״ל, ראשי הישיבה, תלמידו הגאון רבי אלחנן וסרמן, ועמם רוב בני הישיבה.

בראשית השבוע יצאו לדרכם, אך הדרכים משובשות היו, והרכבות עמוסות אנשי חיל נסוגים ומשולחי רסן. השבת קרבה, הרכבת התנהלה באטיות, לפי החישובים לא יגיעו למולודז׳נה העיר הקרובה לפני כניסת השבת. יהי כך? וכי מה יעשו? הרי הם כנוסעי אניה הממשיכה במסעה בשבת, החפץ חיים זצ״ל אף הורה לרבנית לחלק ליהודים נוסעי הרכבת נרות וחלות עליהן יקדשו.

לפתע אמר החפץ חיים זצ״ל, ״אם תעצר הרכבת במהלכה ארד ממנה, אתם רשאים להמשיך ולנסוע – הנסיעה מותרת, אבל אני מבקש למסור נפשי למען השבת! שמירת השבת דומה והיא עולה תמיד בקלות יתרה״. נדהמו השומעים, עוד הם תוהים והרכבת עצרה בלב הישימון למרגלות גשר המתוח על פני נהר, היה זה מקום מסוכן מאין כמותו, היהודים – דוברי האידיש הדומה לגרמנית – נחשדו בקשרים עם האויב, שהייתם למרגלות גשר רכבות חיוני עלולה היתה להמיט עליהם עלילת חבלה, אבל החפץ חיים קם וירד מן הרכבת ומלויו ירדו אחריו.

בלילה רעשו וגעשו סביבם מחנות חיילים, גדודים שעשו דרכם לחזית לאור לפידים, בראותם את החבורה השובתת בשדה, מלאו פיהם לעג, וזרקו לעברם לפידים בוערים שבנס לא העלו באש את צרורותיהם, החשש ניקר בלבבות, כנופיות אלו עלולות גם לירות, הרי זה פקוח נפשות, התחננו בפני החפץ חיים שאם תבוא רכבת נוספת ותעצור בסמוך יעלו עליה. הוא סירב בתוקף, וחזר ואמר ״אתם רשאים לנסוע, פקוח נפש דוחה שבת, אבל אני, אם יראני יהודי יורד מן הרכבת בשבת, ויאמר לעצמו הנה גם החפץ חיים נוסע בשבת – יגרם עוון חלול השם, ועוון זה אינו נדחה מפני פקוח נפש״. הבטיחוהו כי כאשר ירדו מן הרכבת לא יכנסו העירה, אלא ישהו כל השבת בבית הנתיבות, ואיש לא ידע על בואם בשבת, ולא נענו.

בינתים נשמע קולה של רכבת מתקרבת, וכשהאטה לפני הגשר הצליח אחד התלמידים רבי מרדכי רב רויטבלט מברדיטשוב לעלות עליה, ובבוקר יום השבת הגיע למולודז׳נה. מיד אץ לבית הכנסת וסיפר לרב העיר הגאון רבי משה אברמוביץ זצ״ל, שהחפץ חיים ובני פמליתו שוהים ליד הגשר, ונתונים בסכנת חיים. מיהר הרב והשיג עגלה ומשמר חיילים לחלץ את החפץ חיים ובני החבורה.

יצאו בעקבות תאורו – לא היה זה מסובך, הן שכנו למרגלות גשר המסילה, והיה עליהם לרכב לאורך התואי, אך כל היום חפשו לשוא ושבו העירה כלעומת שיצאו. חרד הרב ושלח עמם אדם שהכיר היטב את הסביבה, ניווט את הקבוצה והגיע אל החפץ חיים רק לאחר שקיעת החמה. כך מילאו מן השמים את רצונו שלא לנסוע בשבת.
​

(החפץ חיים חייו ופעלו)​

 

[גרינפלד]

בספר מאיר עיני ישראל (ח"ד) מובא סיפור נפלא שסיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל זקן החכמים של יהדות גרוזיה, שהיה תלמיד ישיבת ראדין, וכך הוא סיפר: בשנות לימודי בישיבה, למדתי פעם משמר בליל שישי במשך כל הלילה. עזבתי את בית המדרש בשעה מאוד מאוחרת ללכת לחדרי. בחוץ היה סוער מאד, קור ושלג שלא פסק לרדת. בעודי ממהר בדרכי הבחנתי לפתע מרחוק בדמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב ומידי פעם מרים ראשו לעבר השמים, מראה כזה של אדם המשוטט ברחוב בשעת ליל כה מאוחרת כשהשלג יורד והקור כל כך חזק הטיל בי פחד של ממש, וכמעט החלטתי לסור תיכף על עקבותי ולשוב לישיבה, אך בכל זאת התחזקתי והמשכתי הלאה. כשהתקרבתי, ראיתי להפתעתי כי הדמות הזו היא לא אחר מאשר מרן החפץ חיים. כשראני החפץ חיים גער בי בחומרה: "באמצע הלילה ובקור שכזה? לך מיד לחדרך לישון!"

רצתי מיד לחדרי, שהיה בבית אחותו של החפץ חיים, שהיתה מכלכלת אותי בכל, אצלה היה מקום אכסנייתי. בבוקר סיפרתי לה את דבר המעשה וראתה כי אני מתפלא עד מאד על מעשהו של החפץ חיים.

"מדוע אתה מתפלא", תמהה האחות, "זה שלשה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך את ברכת הלבנה".

גם במקרים בהם עשיית המצוה היתה בגדר אונס ממש, לא שמחו גדולי ישראל על הפטור מ'העול' כביכול שנקרה לידם, אלא המשיכו בכל עוז לחפש אולי תזדמן להם בכל זאת דרך לקיים המצוה – מגיד שהיו אנשים כשרים וחרדים על המצוות.
​

 

[גרינפלד]

הגה"צ רבי שלום צבי הכהן שפירא זצ"ל הביא מעשה שסיפר מרנא החפץ חיים זיע"א:

החפץ חיים סיפר על חסיד אחד שרצה לזכות את ישראל, וחישב מחשבות כדת מה לעשות למען זיכוי זה, חיפש ומצא שעליו לנסוע לעיר הבירה במדינה ידועה שישראל מרובים בה בריבוי אוכלסין, ושם ישפיע על ההמונים בדרשותיו.

אמר ועשה, טרח הרבה וחפש עד שהגיע לבסוף למחוז חפצו, נכנס לבית המדרש הגדול והחל נושא מדברותיו בין מנחה למעריב, מתפללי בית הכנסת החלו לרטון ולהתרעם מה רצונו של המגיד הזה כאן, הרי כל מטרתו וחפצו הוא שנשלשל לו כמה פרוטות בקערה למחייתו, כמנהג רבים מן המגידים בעת ההיא, הבה ניתן לו איפוא את הממון ויניחנו לנפשנו. שמע החסיד את דבריהם והתחיל לחשוב שכנראה קשה באמת להשפיע על אנשים הגרים בעיר הבירה אלך מכאן לעיר אחרת עיר מחוזית אמנם אך קטנה מן הראשונה שם אנשיה שקטים ונוחים יותר לשמוע דברי תורה ושם אעשה נפשות ואפעל גדולות ונצורות.

קם ונסע לעיר היותר קטנה, אולם לגודל צערו גם שם נכונה לו אכזבה מרה, לא מצא אוזן קשבת לדרשותיו, והחליט באין ברירה לנסות במקום שלישי קטן מקודמיו, אך גם הפעם לא עלתה בידו, וכך נדד וסבב החסיד ממקום למקום, כל פעם למקום קטן מקודמו וללא הצלחה.

כיון שראה שכך עלתה בידו, הרהר שכנראה טעה בחשבונו ועליו לשוב לעירו ומקומו שאנשיה מעטים ומכירים אותו היטב, מהם אתחיל לפרסם שם שמים בעולם. צירף מחשבה למעשה שב לעירו ולמכריו משכבר הימים נכנס לבית הכנסת עלה על הבימה והתחיל להטיף לבני המקום מוסר על דא ועל הא, עודו מדבר עמם והנה מגיע לאזניו קול מלחשים המהמהמים בקול רוגז, מה רוצה מאתנו, קודם שיטיף מוסר לחתנו הצעיר וכו', מוטב שיגיד מוסר למשפחתו ובני ביתו וכו'.

הוא חזר לביתו ועשה כדבריהם, החל לחנך את ילדיו בקפדנות לתורה ויראת שמים כרצונו ושאיפותיו, אולם אף הם לא טמנו ידם בצלחת והשיבו לו לאמר, מה רצונך לעשותנו צדיקים גמורים, הלא כתוב "אל תהיה צדיק הרבה", התיישב החסיד בדבר עם עצמו והגיע למסקנה, א"כ אתחיל מ ע צ מ י, עלה לעליית ביתו, והסתגר כמה עשרות שנים, עמל שם ויגע בתורה בש"ס ובפוסקים, חיבר ספרים ושלחם על פני תבל, ואכן נתפרסמו לשם ותהילה במדינה ובעולם כולו.

לאחר זמן הרהר החסיד הרי למדתי לעצמי תורה הרבה, אולי כעת אלך לערי המדינה ללמד את עם ה' תורה ויראה, מיד החליט על נסיעתו, שלח מכתב אל רב עיר הבירה שביום פלוני מתעתד הוא לבקר בעירו, ויצא לדרך, כשהגיעה הרכבת למחוז חפצו, כבר עמדו אלפי יהודים בתחנה, מהם במשך שעות רבות ממתינים בקוצר רוח לתורם על מנת לתת שלום לחסיד הנודע והמפורסם, ולזכות להתברך מפיו, משאך נכנס לבית מלונו התמלא כל הרחוב סביבו בצאן אדם שמשאלתם היחידה היתה לראותו ולשמוע מפיו דברי תורה מוסר ותוכחה.

מסיים הרב שפירא בספרו, כששמע מרן הגרי"ז הלוי סולוביציק זצוק"ל עובדה זו מפי הח"ח, אמר לתלמידיו: כלל הוא בידי כשהח"ח מספר מעשה מחסיד אחד, כוונתו היא על עצמו! הוא היה החסיד ובדידיה הוי עובדא.

בזה רצה החפץ חיים לסלול לנו דרך לחיים, למי שרוצה לפעול למען זיכוי הרבים, שיתחיל מעצמו ובתוך ד' אמותיו, ומשהתמלא הגביע שלו ויגלוש אז תהיה השפעה לאחרים. [מאיר עיני ישראל]
​