אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (1 צופה)

[גרינפלד]

סח מרן גאב״ד פוניבז׳ רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל, שבאחד הלילות הופיע מרן ה״חפץ חיים״ זצ״ל לפתע בישיבה בראדין וחיפש אותו. כשגאב״ד פוניבז׳ הזדמן לפניו, סיפר לו ה״חפץ חיים״ שהוא מכר קצת ספרים, ויש לו כסף בבית. כרגיל באים אליו יהודים לבקש גמילות חסד, ובהיות שאינו חייב להלוות למי שאינו בטוח שיפרע את חובו, הוא מטכס עצה שלא יהיה נאלץ להגיד שאין לו כסף ויכשל בדבר שקר, ולכן ברצונו להקנות לו את כספו ע״י קניין סודר במתנה על מנת להחזיר. כשהגרי״ש כהנמן זצ״ל העיר לו שההלכה שאין מטבע נקנה בחליפין (יתכן שהחפץ חיים חשב בתחילה להקנות לו קרקע בחליפין, ואגב קרקע יקנה לו את המעות, כפי דעת הגמרא שם, אבל נמלך אח״כ שיותר ראוי למסור לו את הכסף ביד ממש שלא יראה כערמה) חזר לביתו והקנה לו את הכסף בקניין גמור כדי להימנע מדבר שקר.
​

(״המאורות הגדולים״ עמו׳ שנ״ה)​

 

[גרינפלד]

רבינו שמואל אליעזר איידל'ס – המהרש"א, נודע בחיבורו המפורסם על הש"ס, אשר חלקו עוסק בביאור דברי הגמרא ומפרשיה, וחלקו האחר – בחידושי אגדות. והנה, חידוש הלכתי מרעיש עולה דווקא מתוך חידושיו לאגדות הש"ס (ב"ב קיט/א). בסוגייתנו מבואר, כי משה רבינו ידע שיש להמית את מקושש העצים, אלא שלא ידע באיזו מיתה מארבע מיתות בית דין הוא התחייב. יהונתן בן עוזיאל בתרגומו (במדבר טו/לב) וכן בעלי התוספות (ב"ב קיט/ב ד"ה "אפילו") מציינים בשם המדרש, כי המקושש עשה כן לשם שמים, מתוך כוונה שיתפסוהו וידונו אותו ועל ידי כך ילמדו בני ישראל באיזו מיתה מתחייב מחלל שבת במזיד.

על כך מוסיף המהרש"א, כי מתוך שהמקושש עשה את מעשהו לשם שמים, נחשב מעשה זה כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה". היינו, בשבת אין חייבים על עשיית מלאכה, אלא אם כן עושה המלאכה זקוק לה [ואע"פ כן המקושש התחייב מיתה, משום ש"דברים שבלב אינם דברים", והעדים שהתרו בו על מעשהו לא ידעו על מחשבתו]. הדוגמא הרווחת להגדרה זו היא של אדם, אשר חפר בור משום שהיה זקוק לעפר שהוציא ממנו. מלאכה זו של חפירת הבור, נחשבת כמלאכה שאין צורך בגופה – היינו, לחופר אין צורך בבור עצמו.

על נקל ניתן להבחין בחידושו העצום של המהרש"א, שכן, קיים הבדל ברור בין חופר הבור לצורך החול, לבין המקושש. חופר הבור, כלל אינו זקוק למלאכה אותה הוא עושה, היינו – לחפירה, אלא לעפר היוצא ממנה. קיימת איפוא, תכלית מעשית נוספת לחפירת הבור – העפר, ולפיכך, הרי זו "מלאכה" – חפירת בור, "שאינה צריכה לגופה" – להיווצרות הבור, אלא לעפר. לעומת זאת, כאשר המלאכה נעשית לתכליתה – קישוש העצים, אין בכוונה הנוספת לעשיית המלאכה כדי להחשיבה כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה", שכן, אין כל תכלית מעשית למלאכה זו מלבד לעצם עשייתה. ואכן, בעל "מרכבת המשנה" (הל' שבת פ"א) חולק על חידושו זה של המהרש"א.

יהודי שנכרי כפה עליו לעשות מלאכה בשבת: מכל מקום, זו דעת המהרש"א, ולדבריו קדם המהרי"ק (סי' קל"ז) שכתב, כי יהודי שכופין עליו לעשות מלאכה בשבת, והוא אינו עושה אותה אלא כדי להנצל מנוגשיו, אינו נחשב אלא כעושה "מלאכה שאינו צריך לגופה", שהרי מטרת מלאכתו היא ההצלה מידי הנכרי ולא המלאכה עצמה (ע"ע "חוות יאיר" סי' קפ"ב, "חלקת יואב" או"ח סי' י').

בספר "מחנה ישראל" (סי' ל"א), שכתב רבינו ה"חפץ חיים" זצ"ל עבור בחורי ישראל שגוייסו בכפיה לצבאות הנוכרים, הוא מציין, כי חידושו זה של המהרש"א יש בו משום הקלה לאנשי הצבא שנאנסים על ידי מפקדיהם הנוכרים לעשות מלאכה בשבת, שהרי אינם עושים את המלאכה משום שהם זקוקים לה, אלא מאימת נוגשיהם.
​

(מאורות הדף היומי סנהדרין עח)​

 

[גרינפלד]

בתו של מרן החפץ חיים זצ״ל, הרבנית מרת פייגא זקס ע״ה סיפרה שפעם אחת קנתה לעצמה את הסדור "קרבן מנחה" שבאותם ימים עלה מחיר הגון, יקר בהרבה מאשר סדור רגיל ופשוט. כשראה אביה הגדול את הסדור בידה, שאל אותה מהיכן יש לה סדור זה והיא סיפרה לו שקנתה אותו לעצמה. כששמע זאת החפץ חיים, התרעם שעשתה כזה דבר ואמר לה: למה עשית זאת! בשביל מה קנית סדור כזה יקר! הלא חבל על הכסף! הקב״ה מקבל תפילה גם מסדור פשוט ולשם מה להוציא על כך כסף מיותר! ואבי לא נתן לי מנוחה בקפידתו על כך – סיפרה בתו – ותבע ממני לדעת שוב ושוב הסבר למעשי (מדובר על הימים שהיתה עניות גדולה וכל פרוטה הגיעה לאחר מאמצים וזמן מרובה והזמן הוא יקר מכל).

כשראיתי עד כמה כואב לו הדבר אמרתי לו, שא״כ אלך ואחזיר אותו למוכר ודי, אולם הוא אמר לי שלא אחזיר. "אם קונים לא צריך להחזיר". לבסןף העלה החפץ חיים רעיון, שהוא יהיה אתה "שותף" בסדור הזה, ונמצא א״כ שקנו את הסדור עבור שניים… ובשביל שניים זה כבר לא כ״כ הוצאה גדולה…וכנראה כדי להוכיח את חלקו בשותפות שבסדור, היה נוטל אתו הח״ח את הסדור הזה בעת צאתו למסעותיו מני אותו יום והלאה.
​

(מאיר עיני ישראל)​

 

[גרינפלד]

ישיש וזקן שקנה כבר הרבה חכמה, היה מרן ה'חפץ חיים' זי"ע כאשר נענה לבקשת גדולי הדור לבוא לחזק את ענייני הדת בעיירת 'גרודנא'. הוא שהה שם כמה ימים וחיזק את העם בעניינים רבים, כמו: שמירת שבת, קביעת עיתים לתורה ועוד…

הכינוס המרכזי התקיים באחד הערבים בבית הכסת הגדול של 'גרודנא', ומפני חולשתו של ה'חפץ חיים' נשאוהו תלמידיו על גבי כסא לעבר בית הכנסת.

בדרך עברו בסימטא צרה, ומחמת המוני האנשים שנדחקו כדי לראות את זיו פניו הקדושות, לא הצליחו נושאי הכסא לעבור בין ההמון, ונאלצו לדחוק את הכסא בין המעריצים, עד שהצליחו להגיע לדלת צדדית של בית הכנסת, ליד ארון הקודש.

הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל זכה להיות בין האנשים שנדחקו ליד כסאו של החפץ חיים, והוא מספר שכל הדרך לבית הכנסת הבחין שהחפץ חיים ממלמל משהו. כשהתקרב שמע שאומר לעצמו שוב ושוב: "ישראל מאיר! הנה כאן בין המון ידידים ומעריצים שחושבים אותך למשהו, לא מצליחים להעביר אותך בקלות, מה יהיה, אם כן, בעולם העליון… שם יהיו הרבה מלאכי חבלה שלא יתנו לך לעבור בנקל, מה תעשה…?"​

 

[גרינפלד]

רבי ליב פופקא, רבה של ראדין, בנו של רבינו ה'חפץ חיים', כותב ב'מכתבי החפץ חיים' (קיצור תולדות בד"ה בראשית שנת תרנ"ג) שאביו שיתפו במשך כמה שנים לסייע בהכנת כמה סימנים בספר 'משנה ברורה'. הוא כותב שם שאי אפשר לתאר את גודל העמל והיגיעה שהושקעו בעיבוד כל סימן וסימן. "אכלה לשד עצמותנו" לעבור על סימן אחד בשולחן-ערוך. כל הלכה והלכה הם למדו מהשורש, מהגמרא והראשונים עד אחרוני האחרונים והפוסקים בעיון רב וביגיעה עצומה.

והוא מספר, שכמה פעמים הוא שאל את אביו – האם אלו שילמדו את ה'משנה ברורה' ידעו להעריך כמה יגיעה הוכנסה בו? "כמה עמל ותלאה וכח נאבד?", ואביו השיבו: "ומה מינך יהלוך אם לא יבינו?". כלומר, מה איכפת לך אם לא ידעו? וכי אנו עובדים בשביל ההכרה? בשביל הערכה? הלא עושים אנחנו לשם שמים! די לנו שהקדוש ברוך הוא יודע מה אנו עושים, ומעריך את עבודתנו.

ה'חפץ חיים' הוסיף וסיפר לו מעשה שהיה: כאשר סללו את הרכבת הטרנס-סבירית, מאות ואלפי פועלים טרחו במלאכה במשך שנים, ורבים מהם אף קיפחו את חייהם במהלך עבודתם. פעם שאל אחד הפועלים את אביו: "האם בבוא היום, כאשר יסעו אנשים ברכבת הזאת, ידעו הם להעריך את העמל והמסירות שהשקענו כאן?". אביו ענה לו בשתי מילים: "צאר פפושקא" ["הצאר אבינו"]. אנחנו משועבדים לצאר, ומשכך אין כאן מקום לשאלות בכלל.

"כך", אמר ה'חפץ חיים', "אני עונה גם בנוגע לשאלתך: לנו אין שאלות לפי שתפקידנו לעשות רצון השם, ואין זה מעלה או מוריד כלל עבורנו אם אנשים יעריכו את עבודתנו אם לאו".​

 

[גרינפלד]

לאחר פטירתו של פוסק הדור, רבי משה פיינשטיין זצ"ל, פורסם סיפור הצלתו מגיוס הצבא הרוסי בשנות בחרותו, בזכות מילים מדודות ששמע מפי קודשו של ה'סבא קדישא' רבנו ה'חפץ חיים' זצ"ל, בשבחם של העושים מעשיהם לשם שמים בלבד. רבי משה ראה בדברים אלו צוואה רוחנית של ה'חפץ חיים' עבורו. כך היה מעשה:

בשנה השניה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצבא הרוסי ספג מכה גדולה בחזית המערבית, ושלח צווי-גיוס המוניים לכלל צעירי המדינה, בני-גילו של רבי משה. הסכנות הכרוכות בגיוס לצבא הרוסי היו עצומות, הן מהפן הרוחני, והן מהפן הפיזי – בלחימה מול אויבים קשים, ורבי משה והוריו עשו השתדלויות רבות כדי לדחות את שירותו הצבאי. רבי משה אף נסע למרחקים כדי להיפגש עם עורך-דין כלשהו, כי שמע על קשריו הענפים עם השלטון ויכולותיו להשפיע בעניינו. אך מהר מאד הבין כי התבדה. אותו עורך-דין כלל לא היה בידו לסייע, ונאלץ הוא לשוב לביתו בעיירת סטארובין מאוכזב ומודאג.

בדרכו חזרה הביתה חלף רבי משה על פני העיירה סמילוביץ', לשם נמלט ה'חפץ חיים' יחד עם תלמידיו – בני ישיבת ראדין – בשל אימת המלחמה, ועלה בדעתו להיכנס לקבל ברכה מפי קודשו.

ה'חפץ חיים' ישב ולמד אז עם תלמידו הגדול רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, השם יקום דמו, ודנו בסוגיא הלכתית כלשהי. רבי משה שכבר היה אז גדוש בתורה ובהלכה כאחד הגדולים אשר בארץ – התערב בשיחתם, וה'חפץ חיים' זיהה מיד כי העומד לפניהם הינו תלמיד-חכם משכמו ומעלה, ושאלו מה הביא אותו אליו. אז שטח רבי משה בפניו את מצבו העגום בענין הגיוס הצבאי, וה'חפץ חיים' לקח את הדברים ללב, השתתף בצערו ונשא בעולו.

כאשר עמד רבי משה לעוזבם ולהמשיך בדרכו, יצאו ה'חפץ חיים' ורבי אלחנן ללוותו, ובדרך אמר לו ה'חפץ חיים' כמה משפטים שבהם נפרד ממנו:

הנה חז"ל אומרים: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ו). ויש לדקדק, שאל ה'חפץ חיים', שבמקום להשתמש בביטוי 'מעבירים ממנו', צריכים היו חז"ל לומר "לא יוטלו עליו עול מלכות ועול דרך ארץ"? אלא בהכרח מתכוונים הם ללמדנו בדיוק לשונם זה יסוד גדול: אדם שמעשיו הם לשם שמים בלבד, יזכה שאפילו גזירות שכבר נגזרו עליו יועברו ממנו.

בכך למעשה ניבא ה'חפץ חיים' את העתיד. כעבור זמן קצר, הודיעה ממשלת רוסיה כי גיוסי הרבנים יבוטלו. רבי משה מונה באופן רשמי כרבה של העיר אוזדה – עיר הולדתו, שבתקופה ההיא חסרה רב, וכך בסייעתא-דשמיא שוחרר מגזירת הגיוס.

רבי משה זקף את הנס הזה לכח ברכתו של ה'חפץ חיים', וראה בדבריו כעין צוואה רוחנית – כמה גדול כוחו של האדם העושה מעשיו לשם שמים בלבד!​

 

[גרינפלד]

היה זה בתקופה בה שהה ה'חפץ חיים' במינסק, ונכנס ביום מן הימים לבית-מרקחת לרכוש תרופה מסוימת. כשעמד בדלפק אמר ה'חפץ חיים' לרוקח במאור-פנים: "מקנא אני בך שאתה עוסק בהצלת נפשות!", והרוקח תהה: "מה? לא מצא הרב במי לקנאות? והרי אני עוסק ברוקחות לפרנסתי ולא לשם הצלת נפשות?".

אמר לו ה'חפץ חיים': "יקירי! אסביר לך איך לחיות נכון. עליך לעשות בדיוק להיפך, כדי שתרוויח הן עולם הזה והן עולם הבא. עליך לכוין לשם שמים ולשם מצוה של ריפוי חולים והצלת נפשות, ואמנם צריך אתה הרי גם להתפרנס, לכן אתה נוטל תשלום על העבודה והטיפול בחולים"…

דברי ה'חפץ חיים' הללו חלחלו וחדרו לליבו של הרוקח, ומאז שינה את כוונותיו, והחל לעשות מעשיו גם לשם שמים, ועל ידי רוממות נפשית זו נעשה לאיש מרכזי לכל דבר שבקדושה בעירו.​

 

[גרינפלד]

כאשר מרן ה'חפץ חיים' זי"ע היה אברך צעיר, הגיעה פעם אשתו לבית המדרש וסיפרה לו שהחנווני הפסיק לתת להם בהקפה, ואין בבית אף פרוטה אחת ואין במה להאכיל את הילדים!

ה'חפץ חיים' שמע את דברי אשתו בעצב, והחל לדבר בקול עם היצר הרע: "אפילו אם תעשה את כל המאמצים שבעולם, אני לא ייצא מבית המדרש…"

פעם הגיע חברה לשחק עם נכדתו הפעוטה של ה'חפץ חיים'. משום מה היא נעלבה והלכה. ה'חפץ חיים' ראה את שארע, והוא אמר לבני הבית: "הביטו, הילדה הזו נפגעה משום שאולי לא קבלתם אותה יפה, ועל כן היא הלכה. יתכן שהיא לא תגיע כמה שבועות עד שתפצו אותה ותראו לה שהיא רצויה. כך הוא טבעו של אדם שכאשר הוא חש שהוא אינו רצוי, הוא מפסיק להופיע… כך גם אצל בעלי החיים, הקב"ה חנן אותם בהבנה שכאשר מכים אותם ומראים להם שאינם רצויים, הם מפסיקים להגיע… חוץ מבעל חי אחד שככל שתגרשו אותו, הוא ימשיך להופיע, הלא הוא ה'זבוב'… אף אם תגרשו אותו ותאטמו את החלונות, אם בטעות תפתחו חריץ קטן ותסיחו את דעתכם, הוא יופיע שוב ויפריע את מנוחתכם…

"היצר הרע דומה לזבוב, ייסר ה'חפץ חיים' את בני ביתו, מדוע המשילו אותו חז"ל דוקא לזבוב? משום שלעולם אינו מפסיק להופיע, הוא לא מתייאש אף כשהוא יודע שאינו רצוי, ועל כן מלחמת היצר היא מלחמה תמידית…"​

 

[גרינפלד]

רבי לייב, בנו של ה"חפץ חיים", נסע ברכבת מוורשה בירת פולין. ישבו עמו כמה יהודים חסידיים, שהכירוהו וידעו ששומר הוא פיו ולשונו ולא יוציאו ממנו דבר אודות אביו הגדול שנודע כגאון וצדיק ואף פועל ישועות. התחכמו ואמרו: כל אחד מאיתנו יספר דבר מופת מרבו.

זה היה חסיד גור וזה חסיד אלכסנדר, זה חסיד פיאסצנע וזה ביאלע, וכל אחד סיפר סיפור אישי, כיצד נושע בעצת וברכת רבו, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".

סיפרו וסיפרו והגיעו לרבי לייב. נו, אל תפרוש מן הציבור. כולם סיפרו, עכשיו תורך.

נענה ואמר: "כולם סיפרו מופתים מרבותיהם, כיצד צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. המופת של אבי הוא, שהקדוש ברוך הוא גוזר ואבי מקיים"…

אבל – הוספתי מיד ואמרתי – ודאי שאתם צודקים, אבל הא בהא תליא: מי שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מקיים, אזי הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ומשנה מפורשת היא: "עשה רצונו יתברך כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו יתברך כדי שיבטל רצונו כביכול מפני רצונך (אבות פ"ב מ"ד, ויעוין ברע"ב). וראיה, מה"חפץ חיים" עצמו –

בסערת מלחמת העולם הראשונה אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני. אפרים מממל, והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק, הטריח עצמו ה"חפץ חיים" ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו, אך השופטים לא התרשמו ודנו את הצעיר למות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעזר שנות מאסר עם עבודת פרך.

שמע ה"חפץ חיים", והפטיר: "שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שלטונם בטוח לעשרה חדשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!"

היה זה בכ"ב טבת, תרע"ז.

סיפר הגאון רבי ברוך בער מקאמניץ זצ"ל, שהיה נוכח כשסיפרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל על גזר הדין ותגובת ה"חפץ חיים", על אתר נענה ואמר: "ה"חפץ חיים" הדיח את הצאר ניקולאיי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו!"

וכעבור חודשיים בכ"ב אדר תרע"ז, הודח הצאר ניקולאיי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!​

 

[גרינפלד]

תב ה״חפץ חיים״ (ספר ״שמירת הלשון״ שער הזכירה פרק ח'), בשם ״ספרים הקדושים״ שהמספר לשון הרע מזונותיו מתמעטים כנחש שנתמעטו מזונותיו, עי' שם. וא״כ יש סגולה נפלאה להתחזק בשמירת הלשון, ואז יזכה ל״אוהב ימים לראות טוב״.​

 

[גרינפלד]

"הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".



שאלה לי אל הקורא הנעים והנחמד: מה יותר גרוע, 'נבל' או 'לא חכם'? ברור ש'נבל' גרוע יותר! הוא משתמש בחכמה שלו להרע, ה'לא חכם' עדיף ממנו בלי שום ספק. אם כן, מדוע כתב הפסוק את המילה 'נבל' תחילה? הרי בדרך כלל הולכים מן הקל אל הכבד, והיה צריך להיות כתוב "עם לא חכם ונבל!"

ה"חפץ חיים" מבאר זאת על פי משל נפלא:

אב חיתן את בנו בשעה טובה. החליט האב כי לא יזרוק את בנו ישר לים הגדול של הביזנס, אלא יתן לו לאכול כמה שנים על שולחנו.

ואכן, במשך עשר שנים ישבו הבן, אשתו וילדיו שהתווספו בינתיים, ואכלו משולחן האב בוקר צהרים וערב.

בחלוף זמן זה, פנה האב אל הבן ואמר: "הגיע הזמן שתתחיל להתנהל לבד, אך אני לא זורק אותך כך סתם לים הגדול. קח אלף דינרים, סכום גדול מאוד, ושלח במסחר ידך!"

יצא הבן – שמימיו לא היה סוחר – אל השוק, ושם 'קלט' אותו סוחר ממולח ולא ישר במיוחד.

"לשם מה באת לשוק?"

"אבי נתן לי אלף דינרים ואמר לי לצאת לעשות עסקים".

"מצוין", חיכך הסוחר את כפות ידיו בהנאה והסתיר חיוך ערמומי. "בוא תראה איזה כוסות זהב יש לי פה! סחורה שהגיעה ממש עכשיו, ואתה הראשון שרואה אותה!"

הבן הסתכל וראה כוסות זהב יפהפיות.

"באמת יפות מאד", אמר כשהוא מוקסם כולו.

"ובכן", אמר הסוחר, "מחירה של כל כוס כזו בשוק הוא חמישים דינרים. לך אתן אותן במחיר מיוחד: מאתיים כוסות בחמש מאות דינרים. שתיים וחצי דינרים לכל כוס!"

הבן שמח מאד. חיש מהר הוציא חמש מאות דינרים ורכש את כל הכוסות, לפני שהמוכר יתחרט…

הוא רק סיים עם הסוחר הלא ישר, וכבר תפס אותו סוחר ממולח לא פחות ומושחת הרבה יותר.

"מה מעשיך בשוק?" שאל במתק שפתיים.

"באתי לסחור, ומתוך אלף דינרים שאבי נתן לי, נשארו רק חמש מאות".

"בוא איתי לדוכן שלי", אמר לו הסוחר.

כשהגיעו לדוכן, הושיט לו הסוחר יד והכריז בתיאטרליות: "מזל טוב! ברצוני לבשר לך שזכית בלוטו!"

"מה לוטו?" התבלבל הבן.

"תשמע טוב", נופף מולו הסוחר אגודת ניירות ברוב רושם. "יש לי בשבילך עסקה יותר טובה מכל הגרלה של מפעל הפיס! אני מוכר אגרות חוב של המדינה. בחמש מאות דינרים אני יכול למכור לך אגרות חוב בשווי של עשרת אלפי דינרים!"

הוא הראה לו את אגרות החוב, והבן השתכנע.

"תשמע, זה בלתי יאומן!" אמר בקול נרגש. "אבא שלי סוחר כבר במשך שנים ואף פעם לא עשה כאלה עסקאות מבריקות. והנה אני בתוך ארבע דקות שאני מסתובב בשוק הולך להביא לו כאלה עסקאות שהוא לא ראה בחיים שלו!"

הוא חזר לבית הוריו, ופנה לאביו בקול נרגש: "אבא, בוא תראה מה רכשתי. כוסות זהב בגרושים!"

חשדו של האב התעורר.

"מי מוכר כוסות זהב בגרושים?"

הוא פתח את הסל, הרים את אחת הכוסות, ועיניו חשכו.

"כמה שילמת על הכוסות האלה?" שאל בזעף.

"מחיר מצוין!" אמר הבן. "מאתיים כוסות בחמש מאות דינרים!"

"אוי ואבוי!" טפח האב על ראשו. "אפשר לקנות חמש עשרה כוסות כאלה בדינר וגם לקבל עודף… אלה לא כוסות זהב, אלא כוסות חרס הצבועים בצבע זהב. ומה עשית עם חמש מאות הדינרים הנוספים?"

"את זה מראים רק בחדר נסתר", אמר הבן.

כשנכנסו לחדר, שלף הבן את אגרות החוב ואמר בקול נרגש: "אבא, אתה לא מאמין! קניתי אגרות חוב של המדינה בשווי של עשרת אלפים דינרים בחמש מאות דינרים. היש לך עסקה טובה מזו?"

האב התבונן לרגע באגרות ופניו חוורו.

הן היו מזויפות!

"מה עשית?" ספק האב כפיו

"מה עשית?" ספק האב כפיו. "הרי אלה אגרות מזויפות. המשטרה עורכת חיפושים אחר אגרות שכאלה, וכל מי שהן נמצאות ברשותו מושלך אל הכלא ביחד עם כל בני משפחתו!"

אומר ה"חפץ חיים": במקרה הזה הבן היה גם "לא חכם" – כשקנה כוסות זהב מזויפות, וגם "נבל" – כשקנה אגרות חוב מזויפות, שהרי זהו פשע חמור עד מאד.

חמתו של האב בערה בו והוא צעק על הבן: "במשך עשר שנים הושבתי אותך עם כל משפחתך אצלי ונתתי לכם לאכול. נתתי לך אלף דינר כדי שתתחיל לעשות ביזנעס, ותראה איך בזבזת אותם על הבל וריק!"

והנמשל: "הלה' תגמלו זאת" – הקב"ה הביא אתכם לעולם, כלכל אתכם בכל שנות הילדות והבחרות, סידר אתכם בחיים, ואתם מתנהגים בצורה של "עם נבל ולא חכם" – גם עושים מעשי נבלה – אלו העבירות, וגם "לא חכם" – עושים מעשים שאינם חכמים, כאשר אתם לוקחים את הדבר היקר ביותר, הזמן, ומבזבזים אותו על הבלים, בה בעת שניתן לרכוש בו נצח נצחים. "הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" – הקב"ה הוא אביכם שיצר אתכם ומחייה אתכם בכל רגע ורגע. האם זה מה שמגיע לו?



אל תגיד שאני סתם אומר משלים

וכאן כותב ה"חפץ חיים" (פרק יג) דברים נוראים ואיומים ומאריך לבאר את הפסוק כולו: "ובעוונותינו הרבים כולנו נכשלים בעניין זה, וכל אחד מדמה בנפשו שהוא הכרח לו שהוא יגור בדירה נאה וללבוש מלבוש נאה, ולאכול מאכלים טובים כדרך העשירים.

"והנה כאשר נתבונן היטב במעשינו, נמצא שבעוונותינו הרבים דפי הש"ס פרושים אצלנו על כתלי הבית, דפי המשניות על הכסאות היפים והשולחנות הנאים, וכל ההלכות שבתורה פרושים על בגדינו היפים והבגדים היפים של כל אנשי ביתנו" – אתה יודע היכן מצויים כל דפי הגמרא והסימנים בשולחן ערוך שלך? על כל הרהיטים שלך, שם הם מפוזרים!

מוסיף החפץ חיים ואומר, אל תגיד שאני סתם אומר משלים, מה שאני אומר עכשיו זה אמת ויציב! הרי במדרש משלי (פרשה י) כתוב שכשאדם מגיע לבית דין של מעלה, שואלים אותו: אתה יודע משניות? אתה יודע גמרא? אתה יודע את כל הש"ס? וכך ממשיכים ושואלים: האם עסקת במעשה מרכבה?!

מסיק החפץ חיים מסקנה חשובה מאוד מהשאלות האלו ששואלים את האדם – אם מציגים בפנינו כאלו שאלות, משמע שאם היינו מתאמצים היינו יכולים באמת לדעת את כל התורה כולה.

אומרת הגמרא במסכת יומא: "עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?… עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?… רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף?"

אם ישאלו אותי בשמים שאלה כזו, הוי אומר שהקב"ה נתן לי את הכלים של יוסף, את הכלים של הלל הזקן ואת הכלים של רבי אלעזר. כל אדם קיבל את כל הכלים להגיע לפסגה!



מורי ורבי הגאון רבי ישראל בונם שרייבר שליט"א מעצים את השאלה

יבוא אדם וישאל: איך אפשר לומר שכולם קיבלו את אותם כלים שווה בשווה? הרי עינינו הרואות שישנם אנשים יותר מוכשרים ופחות מוכשרים, יש כאלו שיש להם יותר ריכוז ויש כאלו שהריכוז שלהם פחות יעיל, יש כאלו שהזיכרון שלהם מצויין ויש כאלו שנוטים לשכוח כל דבר…

מורי ורבי הגאון רבי ישראל בונם שרייבר שליט"א מעצים את השאלה באמצעות משל חי: נתאר לעצמנו שאדם קונה מפעל שמייצר סירים האמורים להחזיק למשך שנים רבות. לקונה אין זמן להיות במפעל משום שהוא צריך לשבת וללמוד, ולכן הוא לא נוכח שם בעצמו.

בסוף השנה, קורא בעל המפעל למנהל העבודה ושואל: "מה הסיכום? מה יצא השנה במפעל?!"

אומר לו מנהל העבודה: "השנה ייצרנו מיליון וחצי סירים בכל הגדלים".

"כל הכבוד", אומר בעל המפעל. "הספק מכובד לכל הדעות!"

"רק רגע", הוסיף מנהל העבודה. "תקשיב לפירוט: עשרה אחוזים מהסירים יצאו 'פיקס' ללא שום שריטה, חמישים אחוזים יצאו עם פגמים קלים, שלושים אחוז יצאו עם פגמים קשים ועשרה אחוזים נפסלו לשיווק".

התלהבותו של בעל המפעל נמוגה ואיננה…

האם הוא יכול להמשיך להחזיק מפעל שרק עשר אחוז מתוצרתו ראויה לשיווק? הרי את הסירים עם הפגמים הקשים איש לא ייקח, גם לא בחינם, ואת רוב המוצרים עליו למכור בהנחות משמעותיות? הרי זהו מתכון לפשיטת רגל!

והנמשל: לקב"ה יש מפעל שנקרא 'בריאה', והעובדים בו הם בני ישראל, העם הנבחר שיודע מה ה' רוצה ממנו. כל השאר, הגויים ובעלי החיים, אין להם כל משמעות במפעל הבריאה כמהות עצמית, מלבד עזרה וסיוע לעם ישראל במילוי תפקידו.

אם ניקח את ציבור שומרי המצוות ונבדוק את איכות ה'פועלים של הקב"ה', נעמוד נדהמים: עשרה אחוז מהציבור מוכשרים ביותר, חמישים אחוז הם בעלי כישרון ממוצע, מה שנקרא בינונים, ככה -ככה, לשלושים אחוז יש ראש די חלש, ועשרה אחוז לוקים בלקויות קשות ויוצאים מכלל שימוש.

האם המפעל של בורא עולם יכול להתקיים בצורה כזאת? הרי זהו מפעל פושט רגל! לא יתכן אפוא שכך באמת נראה המפעל האנושי של בורא כל יכול!

את התשובה לכך נקבל מדברי חז"ל, הגמרא אומרת, שלפני שנולד תינוק חדש לאוויר העולם משביעים אותו 'תהא צדיק ואל תהא רשע'. כל נשמה חצובה מתחת לכסא הכבוד, כל אדם קיבל נשמה שהיא חלק אלו-ק ממעל ושכל ותבונה, ובפרט במה שנוגע לתורה. כל אדם קיבל את כל הכישורים והיכולות לצמוח לתלמיד חכם, אין אחד שלא, אין דבר כזה!

אלא מה? כל אחד והסגנון שלו! יש אחד שהיעוד שלו הוא לצאת פוסק הלכה, יש אחד שהיעוד שלו הוא להיות בקי גדול בתורה, ויש אחד שקיבל כח להיות עוקר הרים ולהשקיע בעיון התורה. כל אחד והחלקים שלו. אבל כל אחד בחלקו קיבל את המאה אחוז שלו. בורא עולם הוא שלמות, וה'מפעל' שלו מייצר רק שלמות. כל אחד בדרכו ובתיקונו המיוחד לו.



יש לו דירת חמישה חדרים, ספריה מהממת, ספת עור מפנקת

אז היכן נקודת הכישלון? מדוע איננו ממלאים את תפקידנו כראוי?!

נמשיך עם דברי ה"חפץ חיים": כשמגיע יהודי ובודק את עצמו, איפה אני נמצא? כמה מסכתות אני יודע בש"ס הבבלי, כמה בש"ס הירושלמי, בוא נראה איך ההיכרות שלי עם ששת חלקי המשנה ברורה, ונבדוק אם אני בקי בחומש עם רש"י… תראה מה זה, אתה כבר בן שלושים ואתה לא יודע אפילו שתיים שלוש מסכתות בעל פה. אתה כבר בן חמישים וההספק שלך עומד על דף אחד ליום, וגם אותו אתה לומד בלי תוס'?!…

אומר החפץ חיים, אדם שיתבונן בזה ישאל את עצמו, רגע, לאיפה נעלמו כל ימי חיי? זה כל מה שהספקתי עד כה? איך זה ייתכן?! הרי הקב"ה נתן לי את הכלים הנדרשים כדי להצליח, והנה אני נראה כמו כישלון חרוץ!

אבל מה? יש לו דירת חמישה חדרים, ספריה מהממת, ספת עור מפנקת, איזו נברשת יפה יש לו בסלון ובסך הכל הוא עשה שידוכים לא רעים…

פה מונחים דפי הגמרא שלו! כאן נמצא הש"ס הירושלמי שהוא מעולם לא למד. הזמן שלקח לו לחסוך את הכסף לרכישת הספה, יכול היה לשמש אותו ללמוד כמה מסכתות בירושלמי, הזמן שלקח לו לעבוד כדי לממן את העלויות החודשית של הרכב, יכול היה להספיק לו לסיים מסכת בבלי מדי חודש!

החפץ חיים מאריך בדוגמאות… החליפה היפה והמחויטת שלך, עם נעלי היוקרה הכל כך נוחות ומפנקות, זה סדר זרעים, והנופש בקיץ במקום פלוני, זה סדר קדשים וטהרות, עם כל המפרשים!

אומר החפץ חיים שעל זה אמר הכתוב (הושע ז, ט): 'אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע', דברים זרים אכלו את הכח שלו, במקום שהכח שלו יילך לתורה, זה הלך לחמדה ותאוה וכבוד ורדיפץ ממון ושאר תאוות העולם הזה!

איזו בושה וחרפה, איזו הונאה! מכרו לו כוסות זהב שהם בעצם כוסות חרס, הוא קיבל אגרות חוב שלא רק שהן לא שוות כלום, אלא שהן עלולות להמיט עליו אסון נורא.

יושבים להם הילידים באפריקה

מוסיף מרנא החפץ חיים ומביא דוגמה מדהימה, יושבים להם הילידים באפריקה, יש להם מכרות זהב מתחת לרגליים. הם חופרים באדמה וכורים זהב בעמל וביגיעה רבה, מגיע סוחר טוב ונותן להם כמה פרחים או איזה צעצוע קטן, והם נותנים לו בתמורה זהב!!! למה? כי הם נבערים מדעת ולא מבינים מה ערכו של זהב. כך בדיוק יהודי שלוקח את הכוחות האדירים שחנן אותו הבורא יתברך, ומשתמש בהם כדי להשיג רכב, חליפה ונופש באירופה.

כעין זה כותב גם ה"שערי תשובה" (שער א), שהאדם חושב לעצמו ואומר: "ואיך החלפתי בעולם חולף, עולם עומד לעד לעולם?"

כמה אפשר לנצל את הזמן, ולא פעם הוא הולך לאיבוד!​

 

[גרינפלד]

עשיר פלוני הגיע לחפץ חיים, באומרו: "כבוד הרב, ב"ה לא חסר לי כסף. וב"ה אינני זקן אבל גם אינני צעיר ויש לי ששה ילדים, החלטתי להכניס את אחת הישיבות כבן שביעי שלי… כלומר, באתי לכאן לערוך צוואה – ובצוואה אכתוב שיחלקו את רכושי הרב, לשבעה חלקים. אבל יש לי תנאי, שלאחר מלאות ימיי ושנותיי החפץ חיים ילמד משניות לעילוי נשמתי".

הגביה החפץ חיים את עיניו: ר’ יהודי יש לי לשאול אותך שתי שאלות, כי דבריך לא מובנים לי. הנה למשל, יש לך שבע מאות רובל וששה ילדים. רצונך שכל ילד יקח מאה רובל וגם הישיבה מאה רובל, ניחא, רצון טוב מאד. אבל לא מובן לי מדוע אתה ממתין לאחר מותך, תעניק כבר עכשיו לישיבה מאה רובל. למה לך לקחת סיכון שאחרי הסתלקותך הילדים ישכרו עורך דין להוכיח שהם היורשים הבלעדיים, לא הישיבה?!…

שאלה שניה – וכי אני הוא שזקוק ללמוד משניות לעילוי נשמתך ובשבילך, למה לא אתה! הרי אתה עדיין חי! ר’ יהודי – למד בכוחותיך!… דברי החפץ חיים.

אדם רוצה להבטיח את עצמו על ידי אחרים, שיבטח את עצמו במאה אחוז על ידי עצמו… הוא עוסק בחיי עולם וא"כ למה שיקח סיכונים?.

רבותי, איך אמר פעם החפץ חיים, שם אין כלום. בשמים. אי אפשר להשיג אפילו דף גמרא בלוי וקרוע מאיזו שהיא גניזה. תחפש דף ללמוד בו – אין. אם תחפש שם בסך הכל סידור ישן להביט בתוכו לראות כמה מילים – אין. כי רק את הספרים שמביאים מכאן יש שם! "ואתה עדיין חי! תלמד משניות בכוחך" – אמר לו החפץ חיים.​

 

[גרינפלד]

אחד מתלמידי מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל ראה פעם את רבו יושב ומשנן עם עצמו כמה ימים לפני ראש השנה את פסוקי המלכויות בלהט ובהתרגשות.

כשהבחין ה'חפץ חיים' שהתלמיד מתחקה אחר מעשיו, הסביר לו ה'חפץ חיים' את פשרם: "הלוא עומדים אנו לפני ראש השנה, בו נקבל על עצמנו שוב עול מלכות שמים. והנה ידועים דברי הגמרא במסכת גיטין (נו, א) אודות רבן יוחנן בן זכאי שנפגש עם הקיסר ואמר לו: 'שלמא עלך מלכא! שלמא עלך מלכא!'. אמר לו הקיסר: חייב אתה מיתה פעמיים, האחד – על כך שאיני מלך ואתה קורא לי מלך! ושנית – על כך שאם אני מלך מדוע התעכבת מלבוא אלי עד עתה. בלשון הגמרא: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?"

"ולכן לקחתי לעצמי פנאי", הטעים ה'חפץ חיים', "להתכונן כראוי לעבודת המלכויות, להתחבר לפסוקים ולהבינם היטב – עוד קודם ראש השנה, כדי שחלילה לא יטענו כלפי את טענת הקיסר לרבן גמליאל: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?… אני משתדל לבוא כבר בערב ראש השנה"…​

 

[גרינפלד]

בין שורות התלמידים המובחרים שבהיכל ישיבת ראדין המפורסמת לשם ולתהילה, הלא היא ישיבתו הקדושה של מרן רבם של ישראל הגה"ק בעל 'חפץ חיים' זצוק"ל, שרבים וטובים מגדולי ישראל רבנים וצדיקים היו מגידולי פירותיה היפים, היה בחור תלמיד חכם אחד, אשר ניחן מן השמים בכוח דרוש מופלא, ובהיותו מלא וגדוש בהלכה ובאגדה היה פיו מפיק מרגליות. ובכל מקום שנקרא לעורר את הציבור בענין מסוים, היה יוצא על פי מצות רבו ה'חפץ חיים' לנאום בדרשות נלהבות חוצבי להבות אש.

וכן היה דרכו להקדים בכל דרשה, שהוא בא הנה ופותח את פיו לדבר על פי מצות רבו הכהן הגדול ה'חפץ חיים', ובכך היו מסייעים בידו מן השמים לעשות רצון צדיק, והיה שליח עושה שליחותו, ודרשותיו עושים פירות טובים ונוטעים נטע נאמנים בכל ענין כפי הנצרך לטובה ולברכה .

שנה אחת בירח אלו"ל הגיעה משלחת חשובה מאחת העיירות הסמוכות לראדין, אשר שמע דרשותיו הנאות ומתק שפתיו של אותו בחור הגיע לאוזנם, ובאו לבקשו על ימים הנוראים הבעל"ט, שיואיל בטובו לשכון כבוד בעירם. ולנאום בבית הכנסת הגדול לפני הקהל הקדוש עם בני ישראל בימי ראש השנה, בדרשה שלפני התקיעות, בשבת שובה, וביום הכיפורים בדרשה שלפני כל נדרי ולפני נעילה וכיוצא, כדי לעורר לבב ישראל לתשובה, כנהוג בכל קהילות ישראל. אך הרב הבחור המובחר מיאן בדבר, ולא הסכים בשום פנים ואופן לעזוב בימים נוראים ונשגבים אלו את רבו הקדוש ה'חפץ חיים', בהיותו תלמיד מובהק קשור באהבתו ודבוק בו מאוד, ונפשו חשקה לשהות בראש השנה וביום הכיפורים ביחד עם רבו הקדוש כדרכו מימים ימימה, להתקדש בשפע קודש שהשפיע הצדיק לתלמידיו בימים הללו.

בצר להם נכנסו אנשי המשלחת הנכבדה אל ביתו נאוה קודש של ה'חפץ חיים' בעצמו, הוחילו את פניו וביקשוהו לשלוח אליהם את אותו בחור הנואם בחסד עליון לטובת קהל עדת ישורון שם. כששמע ה'חפץ חיים' המדובר, שיש כאן קהילה שלמה בישראל הנצרכת לרב ובעל דרשן בימים הנוראים, כדי לקרבם לה' ולתורתו – ציוה לקרוא לפניו מיד את תלמידו הבחור המדובר, וציווה עליו במפגיע לצאת עמהם ולהיענות לבקשתם.

והסביר לו טעמו ונימוקו עימו, הגם כי ידעתי גם ידעתי גודל חשקך וכיסופי נפשך להיות עמנו כאן בימי הדין הנוראים הללו, וגם אני שמח עמך באהבתנו הגדולה, כאשר הורגלנו יחדיו בשנים קדמוניות – אבל כל זה ישר ונכון בטרם נקראת לטובתם של ישראל, אבל ברגע שנקראת לקרב לב ישראל, ורבים צריכים לך שם באותה עיר, הרי תיכף זזה הצידה ממילא כל טובתך וטובת נפשך הפרטית, והכל נדחה משום צרכי רבים ואהבתם של ישראל!

ובאותו מעמד הוסיף החפץ חיים באמירה חדה ונוקבת: תדע נאמנה, שהאדם לא בא וירד לעולם הזה בשביל עצמו כלל, כי אם לטובתם של ישראל! ועל כן מחויב הוא תמיד לדאוג לכל צרכיהם בגוף ובנפש – ולפיכך מכיון שנקראת לשמש את ישראל כשרבים צריכים לך, הרי זו חובתך שלא לחשוב שום חשבון פרטי מטובת עצמך כלל, כי אם טובת הרבים וצרכיהם של ישראל לצאת עמהם – לך כי לכך נוצרת!

ואכן את פקודת רבו שמרה רוחו, ויצא לאותה עיר לימים הנוראים לעורר לב ישראל בלב ונפש. והעידו זקני העיר שבאותה שנה היו תפילות הימים נוראים מובחרות וטובות ביותר, מה שלא זכו בני העיר מזה שנים רבות בכוח דרשותיו הנלהבות של הבעל דרשן הבחור המופלג שעלה ודרש בשליחות רבו בדחילו ורחימו, ועורר לב ישראל קדושים לתשובה וקרבת אלקים טוב.
​

(טיב הפרשה)​

 

[גרינפלד]

מרן הגרא"מ שך אמר סגולה שלחש באוזניו מרן החפץ חיים ולפיה כאשר תוקפת את האדם צרה ומצוקה, רח"ל, שיאמר 3 פעמים את פרק כ' בתהילים, 'למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה' וכו'.​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל אמר ששמע מר' הלל ויטקינד זצ"ל ששמע מהחפץ חיים שיתכן לומר שהסיבה שהקב"ה ברא באדם 'סברא עקומה', היא לתת אפשרות לדון את חברו לכף זכות, כי המצוה היא לדון לכף זכות גם אם הסברא לכך היא עקומה.​

 

[גרינפלד]

החפץ חיים נהג לנדוד ממקום למקום כדי למכור את ספריו הקדושים בהלכה ובשמירת הלשון. פעם התארח באכסניה בעיר וילנה וראה יהודי גבה קומה ומגושם כבן חמישים נכנס פנימה, מתיישב ליד אחד השולחנות, ומצווה בגסות על המשרתת שתגיש לו מנת פת גדולה, נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. לאחר שהוגש לו כל מבוקשו, הוא אכל ושתה ברעבתנות מבלי לברך תחילה וסוף, והמשיך להתייחס למשרתת בזלזול רב. החפץ חיים נדהם למראה עיניו, ורצה לגשת לאותו יהודי זולל וסובא כדי להעיר לו על התנהגותו הגסה והפוגעת.

בעל האכסניה הבחין בכוונתו של הרב, והתקרב במהירות לאורחו החשוב כדי למנוע ממנו לעשות כן. הוא ידע שמדובר בחייל לשעבר של הצאר ניקולאי, ואם ישמע הלה את תוכחת הצדיק, יחרף אותו קשות ואף ייתכן שירים עליו יד. הוא הרכין את ראשו ואמר לחפץ חיים בקול נמוך :"אנא ממך, רבי קדוש, הנח לאיש הזה. אין עם מי לדבר! הרי הרבי רואה במו עיניו שמדובר באדם גס ומגושם, בור ועם הארץ גמור". בעל האכסניה וידא שהאיש אינו מביט לעברם והחל להמתיק סוד:

"האמת היא שהוא מסכן גדול. כאשר היה ילד בן שבע חטפו אותו חיילי הצאר מבית הוריו עם ילדים אחרים במסגרת גזרת הקנטוניסטים ולקחו אותו לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין האיכרים הרוסים באזור, ואחר כך עבד בשירות הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנים. האם היה יכול ללמוד משהו טוב במקומות הללו?! האם יש פלא בכך שהאיש יצא כה מגושם לאחר ארבעים שנה שבהן לא היה בסביבה יהודית, לא למד אות אחת בתורה, ואפילו לא ראה פנים של יהודי אחר?!"

החפץ חיים האזין בקשב רב לדברי בעל האכסניה. הלה סיים את דבריו בנחישות :"לכן מוטב, רבי, שלא תנסה להתחיל לדבר איתו כלל. כבודך יקר מדי עבורנו!"

החפץ חיים חייך לעבר בעל האכסניה והרגיע אותו כי יידע איך לשוחח עם אותו יהודי מגושם. הוא ניגש אל שולחנו של האיש, הושיט לו יד, ברכו בהתלהבות "שלום עליכם", וניגש מיד לעניין:

"יהודי יקר, אומר לך את האמת. שמעתי עליך, כי כאשר היית ילד קטן נחטפת על ידי חיילי הצאר ונלקחת עם ילדים יהודים נוספים לסיביר הרחוקה. שם גדלת בין גויים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה. עברת בעל כורחך את הגיהינום בעולם הזה. עברו עליך צרות רבות, רדיפות נוראות ועינויים איומים. הרשעים רצו כל הזמן להעביר אותך על דתך, אילצו אותך לאכול חזיר ושאר נבלות וטריפות. ואף על פי כן דבקת בעמך ונשארת יהודי!".

ה'חפץ חיים' אחז בחום בידו של האיש הנדהם והמשיך לדבר בהתרגשות רבה:

"הייתי מאושר לו היו לי זכויות כמו שלך. הלוואי שאזכה להיות בן העולם הבא כמוך. בעולם האמת יהיה מקומך לבטח בין צדיקי עליון! האם זהו דבר קטן לחיות במסירות נפש כמוך ולסבול ייסורים כאלה למען היהדות ולמען כבוד שמיים במשך יותר משלושים שנים רצופות?! הרי זה ניסיון גדול יותר מניסיונם של חנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש ונותרו בחיים!"

האיש הקשוח הזדעזע מהמילים החמות שהרעיף עליו הרב היהודי. מעולם לא דיבר אליו איש כך. דמעות החלו לבצבץ בזוויות עיניו והחלו לזלוג במורדות פניו. כאשר נודע לו כי עומד מולו החפץ חיים, הרב הידוע בכל קצווי העולם היהודי, פרץ בבכי עז, חיבק ונישק את הרב ולא רצה להרפות ממנו. החפץ חיים הוסיף לדבר אליו "אם אדם כמוך שזכה להיחשב בין הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש השם, יקבל על עצמו לחיות מעתה את שארית חייו כיהודי כשר השומר תורה ומקיים מצוות כפי כוחו, מובטח לו שהוא יהיה האדם המאושר ביותר עלי אדמות!" האיש לא הרפה מהרב וביקש שידריך אותו מה לעשות מכאן ואילך. הוא קיבל מהחפץ חיים עצה ותושייה ולמד תורה מפיו ומספריו עד שהפך לבעל תשובה גמור.​

 

[גרינפלד]

ידוע שמרן החפץ חיים זיע"א זירז ללמוד ענייני קדשים להיות מוכנים לביאת משיח צדקנו ובנין בית המקדש, וכך כתב בהקדמה לספר עבודת הקרבנות שחיבר חתנו הג"ר אהרון הכהן: "ידוע שחייב האדם לצפות לישועת השם, שיתגלה כבוד מלכותו בעולם, וכמו שאמרו חז"ל ששואלין לו לאדם בעת הדין 'צפית לישועה?' וכשהאדם אינו עושה כן מתרעם עליו הקב"ה, וממילא על הכהנים בודאי יש חיוב ללמוד דיני העבודה, דמיד כשיבוא עת הגאולה ידרשו מהם על זה, דכן היה בתחילת בית שני, שנאמר להם על ידי חגי הנביא: "שאל נא את הכהנים תורה", ואמרו שם דשאל אותם על דיני טומאה וטהרה"

וכתב שם שהוא חיוב על כל לומדי התורה בכדי שיוכלו להורות לכוהנים הלכות העבודה, שאם הבעלי תורה יאמרו איני יודע תגדל הכלימה עליהם ועל כל ישראל.​

 

[גרינפלד]

פעם מרן החפץ חיים הזדמן לעיר צ'רניקוב שבאוקראינה וסיפרו לו שיש בעיר בעל בית חרושת שמעביד את פועליו בשבת. כאשר שמע זאת החפץ חיים, מיד הלך לביתו של אותו אדם וניסה לשדלו שיפסיק לחלל שבת ולגרום ליהודים רבים נוספים לעבור על מצוות התורה. אך אותו יהודי הקשה את ליבו ואמר לחפץ חיים: רבי קדוש, הרי מידי יום אני מרוויח ארבעת אלפים רובלים ואם אסגור את שערי בית החרושת אפסיד סכום זה מידי שבוע וכי כבודו רוצה להפסיד אותי בסכום כה גבוה? החפץ חיים לא נבהל מעזות הפנים והשיב לו בשלוה: האם עדיף לך להפסיד את בית החרושת כולו בשל חילול השבת? הרי פסוק מפורש הוא (שמות לד, כא): "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות", מדוע התורה מודיעה לנו שבששת ימי החול נעבוד, הרי הוא דבר פשוט, אלא התורה מודיעה לנו בכך שדוקא אם נשבות בשבת נוכל לעבוד בכל ימי החול, אולם אם לא נשבות ביום השביעי, נצטרך לשבות בכל שבעת ימי השבוע בחול ובשבת גם יחד, כי לא תהיה לנו פרנסה כלל וכלל!

האיש שהיה רחוק משמירת המצוות שמע את דבריו הנוקבים של החפץ חיים אך הם לא נכנסו אל ליבו. הוא אמר בלעג לא מוסתר: וכי סבור הרבי שפסוק בחומש הוא שמחזיק את בית החרושת שלי?? כאשר ראה החפץ חיים שדבריו אינם נשמעים, הוא קם והלך ללא אומר ודברים. לא עבר זמן רב והבולשביקים חוללו מהפכה והשליטו על רוסיה ושכנותיה את השלטון הקומוניסטי, במסגרת המהפכה הם החרימו את המפעלים ובתי החרושת מידי בעליהם ובכלל זה היה אותו יהודי מחלל שבת. בקושי רב הוא הצליח למלט את גופו מציפורני השלטונות וכאשר הגיע לעיר מבטחים עני וחסר כל הוא מיהר לשגר מכתב לחפץ חיים בו התוודה על חטאיו וכך הוא כתב: רבינו הקדוש, עכשיו רואה אנוכי שדבריו צודקים ונכונים, כי אכן פסוק בחומש קובע את גורלו של בית החרושת! (את המעשה סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל).​

 

[גרינפלד]

יהודי בא אל ה"חפץ חיים" זצ"ל בשאלה: יהודים מתקבצים למניין אחד, וכל אחד מהם מתפלל בנוסח שונה מחברו – זה מתפלל נוסח אשכנז וזה נוסח ספרד, זה נוסח עדות המזרח, זה נוסח תימן וזה נוסח האר"י… למה צריך ריבוי כזה של נוסחים בתפילה?

אמר לו החפץ חיים: עד שאתה שואל אותי על ריבוי הנוסחים בתפילה, מדוע אינך שואל אותי על האנדרלמוסיה השוררת בצבא המלך – חייל אחד בחיל רגלים, חייל אחר בתותחנים וחברו בפרשים… למה שהצבא לא יהיה אחיד, שכולם לא יהיו אותו דבר? אלא התשובה היא: "רבות בנות עשו חיל", וביחד מביאים את הנצחון. כך גם אנו – הננו חיילים בצבא ה', יש נוסחים רבים, וכולם יחד עושים כבוד למלך מלכי המלכים.​