"הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".
שאלה לי אל הקורא הנעים והנחמד: מה יותר גרוע, 'נבל' או 'לא חכם'? ברור ש'נבל' גרוע יותר! הוא משתמש בחכמה שלו להרע, ה'לא חכם' עדיף ממנו בלי שום ספק. אם כן, מדוע כתב הפסוק את המילה 'נבל' תחילה? הרי בדרך כלל הולכים מן הקל אל הכבד, והיה צריך להיות כתוב "עם לא חכם ונבל!"
ה"חפץ חיים" מבאר זאת על פי משל נפלא:
אב חיתן את בנו בשעה טובה. החליט האב כי לא יזרוק את בנו ישר לים הגדול של הביזנס, אלא יתן לו לאכול כמה שנים על שולחנו.
ואכן, במשך עשר שנים ישבו הבן, אשתו וילדיו שהתווספו בינתיים, ואכלו משולחן האב בוקר צהרים וערב.
בחלוף זמן זה, פנה האב אל הבן ואמר: "הגיע הזמן שתתחיל להתנהל לבד, אך אני לא זורק אותך כך סתם לים הגדול. קח אלף דינרים, סכום גדול מאוד, ושלח במסחר ידך!"
יצא הבן – שמימיו לא היה סוחר – אל השוק, ושם 'קלט' אותו סוחר ממולח ולא ישר במיוחד.
"לשם מה באת לשוק?"
"אבי נתן לי אלף דינרים ואמר לי לצאת לעשות עסקים".
"מצוין", חיכך הסוחר את כפות ידיו בהנאה והסתיר חיוך ערמומי. "בוא תראה איזה כוסות זהב יש לי פה! סחורה שהגיעה ממש עכשיו, ואתה הראשון שרואה אותה!"
הבן הסתכל וראה כוסות זהב יפהפיות.
"באמת יפות מאד", אמר כשהוא מוקסם כולו.
"ובכן", אמר הסוחר, "מחירה של כל כוס כזו בשוק הוא חמישים דינרים. לך אתן אותן במחיר מיוחד: מאתיים כוסות בחמש מאות דינרים. שתיים וחצי דינרים לכל כוס!"
הבן שמח מאד. חיש מהר הוציא חמש מאות דינרים ורכש את כל הכוסות, לפני שהמוכר יתחרט…
הוא רק סיים עם הסוחר הלא ישר, וכבר תפס אותו סוחר ממולח לא פחות ומושחת הרבה יותר.
"מה מעשיך בשוק?" שאל במתק שפתיים.
"באתי לסחור, ומתוך אלף דינרים שאבי נתן לי, נשארו רק חמש מאות".
"בוא איתי לדוכן שלי", אמר לו הסוחר.
כשהגיעו לדוכן, הושיט לו הסוחר יד והכריז בתיאטרליות: "מזל טוב! ברצוני לבשר לך שזכית בלוטו!"
"מה לוטו?" התבלבל הבן.
"תשמע טוב", נופף מולו הסוחר אגודת ניירות ברוב רושם. "יש לי בשבילך עסקה יותר טובה מכל הגרלה של מפעל הפיס! אני מוכר אגרות חוב של המדינה. בחמש מאות דינרים אני יכול למכור לך אגרות חוב בשווי של עשרת אלפי דינרים!"
הוא הראה לו את אגרות החוב, והבן השתכנע.
"תשמע, זה בלתי יאומן!" אמר בקול נרגש. "אבא שלי סוחר כבר במשך שנים ואף פעם לא עשה כאלה עסקאות מבריקות. והנה אני בתוך ארבע דקות שאני מסתובב בשוק הולך להביא לו כאלה עסקאות שהוא לא ראה בחיים שלו!"
הוא חזר לבית הוריו, ופנה לאביו בקול נרגש: "אבא, בוא תראה מה רכשתי. כוסות זהב בגרושים!"
חשדו של האב התעורר.
"מי מוכר כוסות זהב בגרושים?"
הוא פתח את הסל, הרים את אחת הכוסות, ועיניו חשכו.
"כמה שילמת על הכוסות האלה?" שאל בזעף.
"מחיר מצוין!" אמר הבן. "מאתיים כוסות בחמש מאות דינרים!"
"אוי ואבוי!" טפח האב על ראשו. "אפשר לקנות חמש עשרה כוסות כאלה בדינר וגם לקבל עודף… אלה לא כוסות זהב, אלא כוסות חרס הצבועים בצבע זהב. ומה עשית עם חמש מאות הדינרים הנוספים?"
"את זה מראים רק בחדר נסתר", אמר הבן.
כשנכנסו לחדר, שלף הבן את אגרות החוב ואמר בקול נרגש: "אבא, אתה לא מאמין! קניתי אגרות חוב של המדינה בשווי של עשרת אלפים דינרים בחמש מאות דינרים. היש לך עסקה טובה מזו?"
האב התבונן לרגע באגרות ופניו חוורו.
הן היו מזויפות!
"מה עשית?" ספק האב כפיו
"מה עשית?" ספק האב כפיו. "הרי אלה אגרות מזויפות. המשטרה עורכת חיפושים אחר אגרות שכאלה, וכל מי שהן נמצאות ברשותו מושלך אל הכלא ביחד עם כל בני משפחתו!"
אומר ה"חפץ חיים": במקרה הזה הבן היה גם "לא חכם" – כשקנה כוסות זהב מזויפות, וגם "נבל" – כשקנה אגרות חוב מזויפות, שהרי זהו פשע חמור עד מאד.
חמתו של האב בערה בו והוא צעק על הבן: "במשך עשר שנים הושבתי אותך עם כל משפחתך אצלי ונתתי לכם לאכול. נתתי לך אלף דינר כדי שתתחיל לעשות ביזנעס, ותראה איך בזבזת אותם על הבל וריק!"
והנמשל: "הלה' תגמלו זאת" – הקב"ה הביא אתכם לעולם, כלכל אתכם בכל שנות הילדות והבחרות, סידר אתכם בחיים, ואתם מתנהגים בצורה של "עם נבל ולא חכם" – גם עושים מעשי נבלה – אלו העבירות, וגם "לא חכם" – עושים מעשים שאינם חכמים, כאשר אתם לוקחים את הדבר היקר ביותר, הזמן, ומבזבזים אותו על הבלים, בה בעת שניתן לרכוש בו נצח נצחים. "הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" – הקב"ה הוא אביכם שיצר אתכם ומחייה אתכם בכל רגע ורגע. האם זה מה שמגיע לו?
אל תגיד שאני סתם אומר משלים
וכאן כותב ה"חפץ חיים" (פרק יג) דברים נוראים ואיומים ומאריך לבאר את הפסוק כולו: "ובעוונותינו הרבים כולנו נכשלים בעניין זה, וכל אחד מדמה בנפשו שהוא הכרח לו שהוא יגור בדירה נאה וללבוש מלבוש נאה, ולאכול מאכלים טובים כדרך העשירים.
"והנה כאשר נתבונן היטב במעשינו, נמצא שבעוונותינו הרבים דפי הש"ס פרושים אצלנו על כתלי הבית, דפי המשניות על הכסאות היפים והשולחנות הנאים, וכל ההלכות שבתורה פרושים על בגדינו היפים והבגדים היפים של כל אנשי ביתנו" – אתה יודע היכן מצויים כל דפי הגמרא והסימנים בשולחן ערוך שלך? על כל הרהיטים שלך, שם הם מפוזרים!
מוסיף החפץ חיים ואומר, אל תגיד שאני סתם אומר משלים, מה שאני אומר עכשיו זה אמת ויציב! הרי במדרש משלי (פרשה י) כתוב שכשאדם מגיע לבית דין של מעלה, שואלים אותו: אתה יודע משניות? אתה יודע גמרא? אתה יודע את כל הש"ס? וכך ממשיכים ושואלים: האם עסקת במעשה מרכבה?!
מסיק החפץ חיים מסקנה חשובה מאוד מהשאלות האלו ששואלים את האדם – אם מציגים בפנינו כאלו שאלות, משמע שאם היינו מתאמצים היינו יכולים באמת לדעת את כל התורה כולה.
אומרת הגמרא במסכת יומא: "עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?… עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?… רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף?"
אם ישאלו אותי בשמים שאלה כזו, הוי אומר שהקב"ה נתן לי את הכלים של יוסף, את הכלים של הלל הזקן ואת הכלים של רבי אלעזר. כל אדם קיבל את כל הכלים להגיע לפסגה!
מורי ורבי הגאון רבי ישראל בונם שרייבר שליט"א מעצים את השאלה
יבוא אדם וישאל: איך אפשר לומר שכולם קיבלו את אותם כלים שווה בשווה? הרי עינינו הרואות שישנם אנשים יותר מוכשרים ופחות מוכשרים, יש כאלו שיש להם יותר ריכוז ויש כאלו שהריכוז שלהם פחות יעיל, יש כאלו שהזיכרון שלהם מצויין ויש כאלו שנוטים לשכוח כל דבר…
מורי ורבי הגאון רבי ישראל בונם שרייבר שליט"א מעצים את השאלה באמצעות משל חי: נתאר לעצמנו שאדם קונה מפעל שמייצר סירים האמורים להחזיק למשך שנים רבות. לקונה אין זמן להיות במפעל משום שהוא צריך לשבת וללמוד, ולכן הוא לא נוכח שם בעצמו.
בסוף השנה, קורא בעל המפעל למנהל העבודה ושואל: "מה הסיכום? מה יצא השנה במפעל?!"
אומר לו מנהל העבודה: "השנה ייצרנו מיליון וחצי סירים בכל הגדלים".
"כל הכבוד", אומר בעל המפעל. "הספק מכובד לכל הדעות!"
"רק רגע", הוסיף מנהל העבודה. "תקשיב לפירוט: עשרה אחוזים מהסירים יצאו 'פיקס' ללא שום שריטה, חמישים אחוזים יצאו עם פגמים קלים, שלושים אחוז יצאו עם פגמים קשים ועשרה אחוזים נפסלו לשיווק".
התלהבותו של בעל המפעל נמוגה ואיננה…
האם הוא יכול להמשיך להחזיק מפעל שרק עשר אחוז מתוצרתו ראויה לשיווק? הרי את הסירים עם הפגמים הקשים איש לא ייקח, גם לא בחינם, ואת רוב המוצרים עליו למכור בהנחות משמעותיות? הרי זהו מתכון לפשיטת רגל!
והנמשל: לקב"ה יש מפעל שנקרא 'בריאה', והעובדים בו הם בני ישראל, העם הנבחר שיודע מה ה' רוצה ממנו. כל השאר, הגויים ובעלי החיים, אין להם כל משמעות במפעל הבריאה כמהות עצמית, מלבד עזרה וסיוע לעם ישראל במילוי תפקידו.
אם ניקח את ציבור שומרי המצוות ונבדוק את איכות ה'פועלים של הקב"ה', נעמוד נדהמים: עשרה אחוז מהציבור מוכשרים ביותר, חמישים אחוז הם בעלי כישרון ממוצע, מה שנקרא בינונים, ככה -ככה, לשלושים אחוז יש ראש די חלש, ועשרה אחוז לוקים בלקויות קשות ויוצאים מכלל שימוש.
האם המפעל של בורא עולם יכול להתקיים בצורה כזאת? הרי זהו מפעל פושט רגל! לא יתכן אפוא שכך באמת נראה המפעל האנושי של בורא כל יכול!
את התשובה לכך נקבל מדברי חז"ל, הגמרא אומרת, שלפני שנולד תינוק חדש לאוויר העולם משביעים אותו 'תהא צדיק ואל תהא רשע'. כל נשמה חצובה מתחת לכסא הכבוד, כל אדם קיבל נשמה שהיא חלק אלו-ק ממעל ושכל ותבונה, ובפרט במה שנוגע לתורה. כל אדם קיבל את כל הכישורים והיכולות לצמוח לתלמיד חכם, אין אחד שלא, אין דבר כזה!
אלא מה? כל אחד והסגנון שלו! יש אחד שהיעוד שלו הוא לצאת פוסק הלכה, יש אחד שהיעוד שלו הוא להיות בקי גדול בתורה, ויש אחד שקיבל כח להיות עוקר הרים ולהשקיע בעיון התורה. כל אחד והחלקים שלו. אבל כל אחד בחלקו קיבל את המאה אחוז שלו. בורא עולם הוא שלמות, וה'מפעל' שלו מייצר רק שלמות. כל אחד בדרכו ובתיקונו המיוחד לו.
יש לו דירת חמישה חדרים, ספריה מהממת, ספת עור מפנקת
אז היכן נקודת הכישלון? מדוע איננו ממלאים את תפקידנו כראוי?!
נמשיך עם דברי ה"חפץ חיים": כשמגיע יהודי ובודק את עצמו, איפה אני נמצא? כמה מסכתות אני יודע בש"ס הבבלי, כמה בש"ס הירושלמי, בוא נראה איך ההיכרות שלי עם ששת חלקי המשנה ברורה, ונבדוק אם אני בקי בחומש עם רש"י… תראה מה זה, אתה כבר בן שלושים ואתה לא יודע אפילו שתיים שלוש מסכתות בעל פה. אתה כבר בן חמישים וההספק שלך עומד על דף אחד ליום, וגם אותו אתה לומד בלי תוס'?!…
אומר החפץ חיים, אדם שיתבונן בזה ישאל את עצמו, רגע, לאיפה נעלמו כל ימי חיי? זה כל מה שהספקתי עד כה? איך זה ייתכן?! הרי הקב"ה נתן לי את הכלים הנדרשים כדי להצליח, והנה אני נראה כמו כישלון חרוץ!
אבל מה? יש לו דירת חמישה חדרים, ספריה מהממת, ספת עור מפנקת, איזו נברשת יפה יש לו בסלון ובסך הכל הוא עשה שידוכים לא רעים…
פה מונחים דפי הגמרא שלו! כאן נמצא הש"ס הירושלמי שהוא מעולם לא למד. הזמן שלקח לו לחסוך את הכסף לרכישת הספה, יכול היה לשמש אותו ללמוד כמה מסכתות בירושלמי, הזמן שלקח לו לעבוד כדי לממן את העלויות החודשית של הרכב, יכול היה להספיק לו לסיים מסכת בבלי מדי חודש!
החפץ חיים מאריך בדוגמאות… החליפה היפה והמחויטת שלך, עם נעלי היוקרה הכל כך נוחות ומפנקות, זה סדר זרעים, והנופש בקיץ במקום פלוני, זה סדר קדשים וטהרות, עם כל המפרשים!
אומר החפץ חיים שעל זה אמר הכתוב (הושע ז, ט): 'אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע', דברים זרים אכלו את הכח שלו, במקום שהכח שלו יילך לתורה, זה הלך לחמדה ותאוה וכבוד ורדיפץ ממון ושאר תאוות העולם הזה!
איזו בושה וחרפה, איזו הונאה! מכרו לו כוסות זהב שהם בעצם כוסות חרס, הוא קיבל אגרות חוב שלא רק שהן לא שוות כלום, אלא שהן עלולות להמיט עליו אסון נורא.
יושבים להם הילידים באפריקה
מוסיף מרנא החפץ חיים ומביא דוגמה מדהימה, יושבים להם הילידים באפריקה, יש להם מכרות זהב מתחת לרגליים. הם חופרים באדמה וכורים זהב בעמל וביגיעה רבה, מגיע סוחר טוב ונותן להם כמה פרחים או איזה צעצוע קטן, והם נותנים לו בתמורה זהב!!! למה? כי הם נבערים מדעת ולא מבינים מה ערכו של זהב. כך בדיוק יהודי שלוקח את הכוחות האדירים שחנן אותו הבורא יתברך, ומשתמש בהם כדי להשיג רכב, חליפה ונופש באירופה.
כעין זה כותב גם ה"שערי תשובה" (שער א), שהאדם חושב לעצמו ואומר: "ואיך החלפתי בעולם חולף, עולם עומד לעד לעולם?"
כמה אפשר לנצל את הזמן, ולא פעם הוא הולך לאיבוד!
