אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (1 צופה)

[גרינפלד]

חידה: איך יתכן שאדם קורא ק"ש, וחברו קורא ק"ש בריחוק ד' אמות ממנו, ושני המקומות נקיים, ואין שם בית הקברות, ואחד יצא ידי חובתו, ואילו חברו לא יצא ידי חובתו?

תשובה כתב הביאור הלכה (סימן סב ד"ה יכול לקרותה) נראה לי בפשיטות דאותן דברים הנאמרין בכל לשון, הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברין כך, אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון, זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו, שאינה מכרת בזו הלשון, דבשלמא לשון הקודש הוא לשון מצד העצם, משא"כ שאר לשון איננו כי אם מצד הסכם המדינה, וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה, לא נקרא לשון כלל, וראיה לדברי מקידושין (דף ו ע"א) המקדש את האשה בלשון חרופתי, אם הוא נמצא ביהודה מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, אבל בשארי מקומות אינה מקודשת, אף ששניהם כיונו לשם קידושין, וקידושין הוא בכל לשון, אעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום, הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת.

והרי פתרון החידה: שני אנשים העומדים זה ליד זה, משני עברי הגבול של המדינה, ושניהם קראו בשפת המדינה, זה שעומד בתוך המדינה יצא ידי חובתו, וזה שעומד מחוץ למדינה, ששם יש כבר שפה אחרת ולא מכירים שפה זו, לא יצא ידי חובתו.

והגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בספרו תורת נזיר (פ"א ה"ח) הקשה על ראיית הביאור הלכה, מדברי הרמב"ם (נזירות שם) שכתב: "כל כנויי נזירות כנזירות, כיצד מקומות העלגים שמשנין את הדיבור ואמר שם הריני נזיק פזיח, הרי זה נזיר". ועיי"ש עוד שחידש שמדברי הרמב"ם משמע שכיון שהוא לשון עילגים, אינו מועיל אלא באותו מקום שמדברים כן.

לאור זאת קשה על ראיית הביאור הלכה, שיש לומר שחרופתי במובן של ארוסה, אינו אלא לשון עלגים, ודמי לכינויים, ולכן אינו מועיל אלא באותו מקום, אבל היכא שהוא לשון ממש, מועיל גם במקום שאין מדברים בו.

ובספר הזכרון להגר"י הוטנר זצ"ל, הובא מכתבי הגר"י וז"ל: סמוך להוצאת הספר תורת הנזיר, נזדמן לי לנסוע מווינלא לראדין, ובשעת פרידה מהגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל, אמר לי שכשאהיה בראדין, אשתדל להשמיע את טענתי על הפסק של המשנה ברורה באזניו של החפץ חיים זצוק"ל, כמובן שעשיתי כדבריו, ואמר לי כהאי לישנא, "בשעת מיר האבען געשריבען, האבען מיר גוט דורכגעטאן" [בשעה שכתבנו את הפסק, עסקנו היטב בסוגיא].

ואולי אפשר לתרץ, שחרופתי אינו לשון עילג, שהרי ביהודה קראו לארוסה חרופה, לא משום שדברו בלשון עילגת, אלא לקחו לשון זה מהפסוק, והרי מהפסוק משתמע שהיא ארוסה, ובפירוש הפסוק כתב הרשב"ם (קדושים) שהיא מלשון 'עם חרף נפשו למות', כלומר שהאשה תהיה מסורה לבעלה מאד, וכך היתה השפה ביהודה, לקרוא לאשה "חרופה", אך משום שאין מדברים כך בשאר מקומות, לא חלו הקידושין משום שאין שפה זו מדוברת בשאר מקומות, והוא הדין לגבי קריאת שמע.

אמנם עדיין אפשר לחלק, דחרופה בשאר מקומות יש לה משמעות אחרת, שהיא מלשון מיועדת ומיוחדת, משא"כ צרפתית באנגליה, אין לה משמעות אחרת, ולכן אולי תועיל גם במדינה אחרת, ויש לומר שהמשנ"ב לא סבירא ליה חילוק זה.
​

(חשוקי חמד)​

 

[גרינפלד]

הגאב״ד דפוניבז׳ זצ״ל בעת משאו בכנסיה הגדולה השלישית של אגו״י במריאנבד, אמר בתוך דבריו:״אנו מקבלים פה החלטות מעשיות, ובכן, דעו נא רבותי שכל החלטה היא בבחינת נדר לדבר מצוה…

והמשיך ואמר "וכבר היה מעשה ברבינו ה״חפץ חיים״ זצ״ל שנוכח באספת הרבנים בעיר ביאליסטוק, ונתקבלו שמה החלטות לפעול לחיזוק התורה והדת, וראו אח״כ שנחפז ה״חפץ חיים״ מאד לדרכו, שאל אותו מישהו: לחפזון מה זה עושה? השיב ה״חפץ חיים״: הלא נדרנו עכשיו נדרים, ואני מבקש לשלם את נדרי תיכף ומיד, בל תאחר… וכן אנחנו…״
​

(״הרב מפוניבז׳״ ח״ב עמי נ״ג)​

 

[גרינפלד]

כאשר ה'חפץ חיים' נסע פעם בעגלה עם סוחרי בהמות. לאורך כל הדרך המייגעת שוחחו הסוחרים ביניהם בדברים העומדים ברומו של עולם. הם דנו בכובד ראש על מחיריהם של עגלים ושוורים, וגילו בקיאות מדהימה בהבדלים הקיימים בין הזנים השונים של הסוסים. כל אותה העת, ישב ה'חפץ חיים' בעגלה שקוע במחשבותיו. הקולות הרמים שעלו מהגיגיהם לא הטריד אותו כלל.

פתאום העלה אחד הסוחרים בשיחתו, דברי לעג וזלזול בכמה מן הסוחרים שלא נסעו עמהם בעגלה. הדברים נפלו, ככל הנראה על אוזניים קשובות, כיון שחבריו הנהנו בראשם במרץ, ואף הוסיפו משלהם עוד כהנה וכהנה. רבי ישראל מאיר הכהן, כמו ננער משנתו, פנה אליהם והעיר בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על סוסים ושוורים הנוגעים לפרנסתכם. אך מדוע עברתם כעת לשוחח בעסקי הבריות? הלא יש בזה חשש חמור של לשון הרע ורכילות!"

שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, לא הכירו את הסבא קדישא. הוא נדמה להם כסתם הלך, המדבר גבוהה גבוהה. "מה לך כי תתערב בענייננו, ומי שמך להטיף לנו מוסר?" הגיבו לדבריו בלעג ובוז, "לו רק נרצה, שמורה לנו הזכות לשוחח על כל מה שעולה בדעתנו".

הם המשיכו עוד זמן מה לחרף ולגדף את ה'חפץ חיים', אך ניכר היה שאין זה כלל מטריד אותו. להיפך, יודע הוא שבשעה שמחרפים אותו, נמנעים הם מלדבר לשון הרע כלפי חבריהם הסוחרים. אך כשסיימו את מנת הלעג כלפיו, שבו הסוחרים לשיחתם הקודמת. רבי ישראל מאיר פנה אליהם בשנית, וביקש כי יחדלו לדבר על חבריהם, אבל תחנוניו לא התקבלו.

משראה שדבריו לא הועילו, ביקש ה'חפץ חיים' מהעגלון להוריד אותו מהעגלה. מוטב לו להישאר באמצע הדרך, מלהישאר בחברתם של מספרי לשון הרע ורכילות.

עד כאן מעשה זה המלמדנו על זהירותו הרבה של ה'חפץ חיים' שלא יכנסו לאזניו דיבורים אסורים. ומכאן למעשה נוסף, ממנו נוכל ללמוד על ההקפדה היתרה שיש לאדם להקפיד על מה שיוצא מפיו.

פעם נפגש ה'חפץ חיים' בעיר מוסקבה עם אחד הנדיבים הידועים, ושוחח עמו על עניינים שונים. בזמן הפגישה שהה במקום חתנו, רבי צבי לויסון, שליווה אותו במסעו. הוא ישב על השולחן לצידם, ועסק בניסוח של מברק דחוף. מכיוון שבשליחת מברק, התשלום הוא עבור כל מילה, עשה רבי צבי מאמצים לצמצם במספר המילים, כדי לחסוך בהוצאות המשלוח.

תוך כדי השיחה עם הנדיב, חש ה'חפץ חיים' כי עלולים הם לבוא, חלילה, לידי דיבור שיש בו משום לשון הרע, וחיפש עצה כיצד להתרחק מחשש זה. פנה ה'חפץ חיים' לנדיב ואמר לו: "שים לב, כיצד יושב פה חתני, ומדקדק בניסוח מברק עד כדי ספירת כל תיבה ותיבה. וכל כך למה? משום שיודע הוא שעל כל תיבה הוא צריך לשלם כסף.

"ואם בדברים הנוגעים לענייני ממון בלבד, הבריות מדקדקים כל כך, כמה עליהם לבחון ולספור כל מילה בטרם שהם מוציאים מהפה, שמא היא נוגעת לאיסורים חמורים של לשון הרע ורכילות…"

הרי לנו, כמה צריך האדם לשים לפיו ולאוזניו שמירה, פן יכשל חלילה, באיסורים חמורים.​

 

[גרינפלד]

מסופר כי שנה אחת בליל יום כיפור, לאחר שקהל המתפללים עזב את בית המדרש, נותר ה'חפץ חיים' לבדו להמשיך בעבודת הקודש לאור עששיות בודדות. לפתע הוא שם לב לרחש מסויים בבית המדרש. הוא הסתובב אחרונית ומבטו נתקל בבחור פלוני מבוגר, מאומללי העיירה, אשר שנים רבות מנסה למצוא את זיווגו ללא הצלחה.

נכמרו רחמיו של ה'חפץ חיים' ומיד עזב את כל ענייניו הנשגבים והלך למקומו של הבחור והתיישב לצדו. הניח ידו על כתפו והחל לעודדו ולחזקו. ה'חפץ חיים' שיתף אותו במה שעבר עליו בעצמו מילדות, וגולל איתו את מסכת חייו הקשים ביתמות ועוני, כל זאת במטרה לנטוע בו תקוה ואמונה כי גם לו מחכה עדיין עתיד מזהיר.

רבי אריה לייב, בן ה'חפץ חיים' מציין בספרו, כי כך גם בשנה אחרת בליל יום הכיפורים קיבץ ה'חפץ חיים' את כל הבחורים המבוגרים, ועוררם וזירזם להשתדל למצוא את זיווגם בשנה זו.

כל זה כאמור בליל היום הקדוש! הדאגה הכנה וההשתתפות האמתית בצער הזולת היו עבודת היום של ה'חפץ חיים'!
​

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' – קטעים מלוקטים מפרשת אמור)​

 

[גרינפלד]

הרחק מהעיר קינישין שכנה לה עיירה קטנה בה כמאה וחמישים משפחות יהודיות ושמה 'ראדין'. אנשיה היו פשוטים עד למאד, גורלה של עיירה זו יכול היה להיות כגורל עוד עיירות וכפרים שכמותה אשר שמם נשכח מלב, אך שפר גורלה של ראדין, ולמרות היותה עיירה קטנה ונחשלת, זכתה לפרסום עולמי ולהכרה של כל כלל ישראל. סיבת הפרסום הגדול של ראדין היה מחמת זכייתה כי ישכון בתוכה רבי ישראל מאיר הכהן, המכונה בשם ספרו 'חפץ חיים'.

ה'חפץ חיים' הגיע לראדין אחרי נישואיו לבת המקום, חמיו הבטיח לו טרם נישואיו, כי ידאג לכל מחסורו למשך מספר שנים על מנת שיוכל להמשיך ללמוד, כך יצא שרבי ישראל מאיר אחר נישואיו החל להתגורר בראדין, תוך כדי מגוריו בראדין מצאה העיר חן בעיניו, בראותו כי דווקא נחשלותה וניתוקה מהערים הגדולות, גורם לאדם הרוצה להתעלות ברוחניות בהשקט ובטח, כמקום המסוגל לכך ביותר. הכפר הקטן המנותק מכל מנעמי החומריות, נראה בעיני ה'חפץ חיים' כמקום בו ישנו כר נרחב ואפשרויות בלתי מוגבלות לגדילה בתורה. פעם אחת אף אמר ה'חפץ חיים' כי בעיירה קטנה היצה"ר חלש מול המצב בעיירות הגדולות, שם החומריות גדולה, ויצר הרע וחילותיו שולטים וגורמים לקשיים בניסיונות לגדילה בתורה.

ה'חפץ חיים' גר בראדין כשהוא שוקד על התורה ללא הפרעות. ה'חפץ חיים' לא ראה את ייעודו בחיים לדאוג רק לרוחניותו העצמית, ליבו הגדול חש את מצבו של כלל ישראל, ונפשו חפצה לפעול להרבות בהפצת התורה ובהעמדת מנורה על תילה, כך גמלה בליבו של ה'חפץ חיים' ההחלטה על פתיחת ישיבה בראדין, ואכן בשנת תרכ"ט כותב ה'חפץ חיים' כי: "העירני רוחי בע"ה לקבץ בחורים ואברכים ללימוד התורה".

באותה שנה מנתה ישיבתו של הח"ח כשלושים בחורים שעמלו על התורה ועל העבודה, אמנם ה'חפץ חיים' היה בשנים אלו עסוק בעבודתו הגדולה בחיבור ספריו 'שמירת הלשון' ו'חפץ חיים', בכל זאת למרות הטרחה העצומה מעיד ה'חפץ חיים' כי "לא העלמתי עיני מן הישיבה להחזיקה ולהרבותה ולהשגיח עליה בכל העניינים שהיא צריכה". היה זה קיבוץ מיוחד של 'פרושים', אשר באו לעיירה ראדין על מנת ליהנות מאווירתה המיוחדת ולחסות בצל כנפיו של ה'חפץ חיים'. באותם הימים כל ענייני הישיבה הרוחניים כשיעורי תורה ושיחות המוסר נמסרו ע"י הח"ח, כשבצד היות כל ענייניה הרוחניים של הישיבה על כתפיו, גם ענייניה הגשמיים של הישיבה, כדאגה לכל מחסורם של בחורי הישיבה, היו כתפיו של הח"ח, העול על ה'חפץ חיים' היה כבד.

שמעה של הישיבה החל לצאת בשער בת רבים, ומעיירות גדולות באו ועלו הצעות, כי הח"ח וישיבתו יעתיקו את עצמם אליהם. הח"ח סירב, באשר סבר כי ראדין הינו מקום המסוגל להתעלות רוחנית, וראדין היא המקום הראוי לישיבתו, וכך המשיכה הישיבה לגדול כשעליה מנצח ה'חפץ חיים', אשר לימד את תלמידיו, גידלם, טיפחם וריבם. רצונו של ה'חפץ חיים' היה כי הישיבה תגדל, וכל מבקש תורה יוכל לבוא אליה ולגדול באווירתה המיוחדת, אך מחסור באמצעים כספיים גרם לכך, כי הח"ח לא יכול היה להגדיל את ישיבתו למספר רב יותר של בחורים, כך שמספר הבחורים באותן השנים לא עלה על שלושים בחורים, שהיוו את בסיס הישיבה בראדין.

במכתב של ה'חפץ חיים' לידיד נעורים, הוא מביע את כאבו על כי אין באפשרותו לקבל עוד בחורים המתדפקים על דלתות הישיבה, הח"ח כותב כי "עירו נהפכה למקום תורה והכל רצין אחריה… והיה לי צער גדול מאד מזה, כי הלא מי שבא אצלנו רצוני לקרבו לתורה"… הח"ח ממשיך במכתבו ומביע את צערו, על שנאלץ לשלוח ריקם בחורים שבאו ורצו להסתופף בצל ישיבתו.

ר' צבי הירש לוינסון – ראש הישיבה בראדין

באותה תקופה בשנת תרמ"ג, הגיע לישיבת הח"ח בחור יליד וואלוז'ין בן עשרים, בשם צבי הירש לוינסון, עוד בלומדו בוואלוז'ין התפרסם צבי הירש בכשרונותיו העילויים ובמדותיו המופלאות. עדינות נפשו היתה במידה בלתי רגילה, חבריו בראדין סיפרו כי לעיתים תכופות היה מוסר את מנת מזונו לחברים עניים, כשהוא נותר רעב וחסר כל. ה'חפץ חיים' גילה והעריך את האוצר הגדול של תורה ויראה שהכיל תלמידו צבי הירש, ולכן מכל תלמידיו ביכר הח"ח ללמוד בחברותא רק עם צבי הירש, וככל שלמד עמו יותר כן נתפעל מכשרונותיו הגאוניים וסגולותיו המיוחדות. החפץ חיים אף קבע עמו לברר בצוותא עניינים רבים בסוגיות הלכתיות, שמסקנותיהם היו חלק מחיבורו הגדול המשנה ברורה.

ה'חפץ חיים' נתן בו את עינו הטובה, ולא גרע את עיניו מתלמידו המופלא, וכעבור מספר שנים הציע לו הח"ח את בתו שרה לאשה, כשהוא מבטיח לדאוג לכל מחסורו, למען יוכל להמשיך לגדול בתורה כשאיפתו ושאיפת הח"ח. השידוך יצא אל הפועל, ובחודש חשון שנת תרמ"ו נחוגה החתונה בכפר דובינה הסמוך לוילנא, כשהח"ח מלא אושר על הכלי הגדול מחזיק הברכה שהביא אל תוך ביתו.

כעבור זמן לא רב, נכנס ר' צבי הירש לתפקידו בישיבה, כשיחד עם הח"ח עמלו לבניית הישיבה והרחבת גבולותיה. ואכן, מאז שר' צבי הירש נכנס לשמש בישיבה, החלה תקופת פריחה ושגשוג חדשה בישיבה בראדין. הישיבה גדלה בכמות ובאיכות, במשך הזמן אף נתמנה ר' צבי הירש לראשות הישיבה, מסר שיעורים בישיבה שהצטיינו בישרות ובחריפות, עבודת ה' שלו היתה יוקדת, אישיותו השפיעה ללא גבול על צמיחתם וגדילתם של בני הישיבה.



הח"ח העריך עד למאוד את חתנו אשר היה איש כלבבו, ובעת שהיה מזכיר את חסדי ה' ומודה לו, אחד החסדים הראשונים שהיה ה'חפץ חיים' מזכיר היה, שנתן לו חתן כה גדול ונעלה כר' צבי הירש. ר' צבי הירש לרום גדלותו ידע להעריך ולהבין את הח"ח באופן מיוחד, בכל מילה של הח"ח ידע להבין את העמקות הפנימית והגדלות המסתתרת מאחריה, ובשיחותיו לפני בני הישיבה בקשם לבל יפסידו מאומה מכל דברי הח"ח, באשר כל דבר שהינו אומר, אף הנראה פשוט, מאחריו מסתתרים תילי תילים של גאונות ישרות ועמקות, שבמשך השנים ידעו להבינם ולהוקירם.

ה'חפץ חיים' כאמור הוקיר והעריך עד למאוד את חתנו, על עמלו בתורה ועל גדלותו ומסירות נפשו למען הישיבה, ואכן כתוצאה מאותה מסירות נפש ועמל שהקדיש ר' צבי הירש עבור הישיבה, ראדין המשיכה לגדול ותוך מספר שנים הגיע מנין בחורי הישיבה ליותר ממאה בחורים. ראדין הפכה למקום תורה חשוב ומכובד, שמה של הישיבה החל מתפשט למרחוק, ורבים החלו לזרום לראדין להסתופף בצל הישיבה וראשיה הגדולים.

ההתפתחות המרשימה של הישיבה בראדין בכמות ובאיכות, הביאה את ה'חפץ חיים' וחתנו ר' צבי הירש למסקנה, כי הישיבה זקוקה לכח עזר רוחני נוסף, שיהווה מנוף להמשך בניינה והתפתחותה של הישיבה. ה'חפץ חיים' החל לתור אחר אישיות תורנית גדולה שתבוא לכהן בראשות הישיבה. הח"ח החליט לשלוח את חתנו אל רבי חיים סאלאווייצ'יק על מנת שייעץ להם, מתוקף היכרותו העניפה עם לומדי התורה ומשיקול דעתו הרחבה, מי ראוי לכהן במשרה הרמה כראש ישיבה בראדין.

למשרה הרמה היו מספר מועמדים. ר' צבי הירש בא לר' חיים, וביקשו שיכריע מי הראוי לשאת את המשרה הנכבדה, ולאחר דיונים מקיפים הכריע ר' חיים כי רבי משה לנדינסקי הוא הראוי ביותר, לשאת את המשרה הרמה כראש הישיבה בראדין.

נכדו של ר' משה, ר' חיים סלומון, היה בן בית אצל הגרא"ז מלצר. יום אחד סיפר ר' חיים לר' איסר זלמן, את הסיפור שר' משה למד בוואלוז'ין עם חברותא במשך שנתיים וכלל לא ידע את שמו, ויום אחד כשלא הגיע החברותא ר' משה חיפשו, וכשהחל לחפשו שאלוהו מה שם חברותתו, ר' משה אמר שאיננו יודע, ר' איסר זלמן שמע את הסיפור והתפעל ממנו עד למאוד…


​

(מתוך הספר בשבילי ראדין)​

 

[גרינפלד]

נכדו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מספר: באחד מביקוריי האחרונים אצל סבי הג"ר איסר זלמן, סיפרה לי הסבתא הרבנית בילא הינדא מאורע מעניין על מרן ה'חפץ חיים' זי"ע:

שבת אחת אחר תפילת מנחה, עלה ה'חפץ חיים' לבימה בבית הכנסת והכריז: "מורי ורבותי! מחר אעלה לארץ ישראל, וברצוני להיפרד מכם בברכת שלום…"

עצם ההכרה לא היתה תמוהה באזני השומעים, הם ידעו על רצונו העז של ה'חפץ חיים' לעלות לארץ ישראל, אך הם תמהו על כך שהחפץ חיים לא הזכיר 'בעזרת ה"…

במוצאי שבת, חלתה הרבנית רעייתו של ה'חפץ חיים' זי"ע ונאלצו לדחות את הנסיעה. זמן רב לא היתה הרבנית בקו הבריאות, וכשהיא הבריאה נחלש מאוד ה'חפץ חיים' וזקנותו המופלגת לא אפשרה לו לעמוד בטלטולי הדרך הארוכה, ולמרות רצונו העז לעלות לארץ ישראל, לא יצאה התכנית אל הפועל.

הסבא רבי איסר זלמן ישב בחדר הסמוך ושמע את הסיפור מפי רעייתו, כאשר יצא מהחדר נכנס אלינו ואמר: "את העיקר שכחת להדגיש… שהחפץ חיים נהג תמיד לומר 'בעזרת ה" ואפילו כאשר הלך לחדר השני היה מקפיד לומר 'בעזרת ה' אני הולך לחדר השני' וכנראה מן השמים לא רצו שהתכנית תצא אל הפועל ועל כן סובבו שלא יאמר 'בעזרת ה'".​

 

[גרינפלד]

שנינו (ברכות ד ע"א): "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים", תנא משמיה דרבי יוסי, למה נקוד על, "לולא" [פרש רש"י: לדרוש את הנקודה, שהיא ממעטת את משמעות הכתוב. לומר שלא דבר ברור היה לו, לראות בטוב ה'. "לולא", לשון: אם לא].

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שמא יגרום החטא' – ואם דוד המלך פחד, אנו מה נענה אחריו?

נער צעיר הייתי כשה'חפץ חיים' זצ"ל הגיע לעירנו קריניק, במסגרת המסע המפרך שערך לעת זקנותו, לעורר לתרום ל'ועד הישיבות' שייסד. הישיבות הגיעו באותם ימים עד לפת לחם, פשוטו כמשמעו, וה'חפץ חיים' ייסד את הוועד שיתמוך בכל ישיבה כצרכיה. לקראת בואו שכרו את האולם הגדול ביותר בעיר, והמוני היהודים גדשו את האולם הענק מפה לפה, לחזות בצדיק הנערץ. עד כדי כך דחוס היה, שכאשר הגיע לא יכלו לפלס לו דרך בקהל! הושיבוהו על כסא והעבירו אותו מעל לראשי האנשים, מיד ליד, עד שהגיע לבימה.

זקן מופלג היה, וחלש מאד. את המסע ערך במסירות נפש להחזקת התורה. בחולשתו הרבה לא היה בכוחו לומר יותר מכמה מילים שנשמעו בחרדת קודש, ואני זוכר כל מילה: "מורי ורבותי – הגמרא אומרת (קדושין מ ע"ב, סנהדרין ז ע"א), שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. זו השאלה הראשונה שעליה נדרש לענות לאחר מאה ועשרים. כמה למדת? וכמה תמכת בלומדי התורה? מה נענה ליום הדין?", ופרץ בבכי, וכל הקהל אתו!

מה תקוותנו, אם כבר בשאלה הראשונה נעמוד במבוכה, בלא תשובה?
​

(והגדת – אלול ראש השנה)​

 

[גרינפלד]

סיפר הצדיק שלמה בלוך זצ״ל תלמיד הח״ח (שיום פטירתו חל השבוע, בי"א סיון), מעשה ששמעו מפי רבו ה״חפץ־חיים":

בוילנא התגורר יהודי עשיר. יום יום היה נכנס אצלו עני אחד ששכנה בתוכו נשמה מגולגלת. היה אותו עני מטריד ומציק מאד לעשיר הזה, עד שהחליט היות והייתי מסייע לגזול את הגוי לכן אין לי מנוחה בעולם האמת ונתגלגלה נשמתי לשכון באדם זה, והכרחתי אותו שיציק לעשיר זה – בנו של הרמאי הנ״ל, עד שיפרע את סך העשרת אלפים שגזל אביו מאותו גוץ וזה יהיה תיקונו.

אותו עשיר ששמע עתה במי ומה המדובר, וכי אותו גלגול הוא המורה הפרטי ששכרו אביו, התחיל לצעוק על הגלגול: הרי אני הכרתיך היטב, ומה אתה מבלבל את המוח ונתפס בזה שכל חטאך הוא בכך שעזרת לאבי לעשוק גוץ הרי אני יודע שעברת עבירות חמורות ומכוערות ביותר, ומה אתה תולה שכל חטאך מסתכם בזאת שסייעת לגזול גוי!

השיב הדיבוק: נכון הדבר! הייתי פושע גדול בימי חיץ אך זה אינך יודע כי תשובה שלימה, עזבתי דרכי הרעים ועסקתי בלימוד התורה בסוף ימי חזרתי בתשובה שלמה עזבתי את דרכי הרעים ועסקתי בלימוד התורה לשמה מדי יום ביומו במשך ארבע שעות חוק ולא יעבור!!! והנה, כשעליתי לפני בית-דין של מעלה, עיינו בדיני ונוכחתי שנתקבלה תשובתי. אך דא עקא, מה שהייתי מסייע לעשוק את הגוץ דבר זה לא עלה בדעתי לתקן, אי לזאת אין לי מנוחה, וחזרה נשמתי להתגלגל בעולם הזה עד שאתקן עון הגזל..

סיים ה״חפץ־חיים" את הסיפור: חוץ ממוסר השכל שבסיפור זה, שעל עוון הגזל אין כפרה עד שישיבו הגזילה לבעליה, הרי נלמד מכאן יסוד בעבודת ה׳: כל החפץ תיקון אמיתי על פשעיו הגדולים ילמד תורה לשמה!
​

(הריי״ק מפי רבי שלמה בלוך זצ״ל, כפי שהובא בסדרת תיקון המדות)​

 

[גרינפלד]

שח הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א: אמר לי דודי מרן ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שהוא התבונן וראה דבר מעניין, כי שני הצדיקים מדור שלפנינו ששמרו על לשונם ולא דיברו בחיים חיותם – הרי הם מדברים לאחר מיתה בלא הרף והפסק, וזכו שניהם להיחשב כפוסקי הדור האחרון, וספריהם מצויים בכל בית, והם – מרנא ורבנא החפץ חיים זצוק"ל וזקננו הסבא קדישא הכף החיים זצוק"ל.

החפץ חיים זצ"ל, שבטוהר פיו היה כמלאכי רום והמפורסמות אין צריך ראיה, וזכה שחיבורו משנה ברורה על השולחן ערוך נלמד בכל יום תמיד בכל תפוצות ישראל בלי הפסק; וכמוהו ממש זקננו הסבא קדישא זצוק"ל שהיה מפורסם בפה קדוש וטהור ומצויין במידת השתיקה עד להפליא, ואף חיבורו כף החיים על השולחן ערוך נתפרסם ונלמד תמיד בכל העולם כולו. ואפשר לומר שהאיש היהודי אינו יכול לנהוג אורחות חיים בלא ספרי המשנה ברורה וכף החיים שזכו להיות מראשי המדברים בעניני אורח חיים, ועל פיהם יתנהגו. ומדוע זכו דוקא הם? על שום שהיו זהירים ב'קדושת הפה', שבזה תלוי הכל. כיון שהיה להם 'פה קדוש', 'פה טהור' זכו לזה. זה הנקודה.

עיקר ההצלחה הוא מי שמסגל לעצמו 'קדושת הפה', שהוא 'נטיר פומיה', שומר על ה'פה' שלו, וממילא – כמו שכתוב בספר הזוהר (תיקוני זוה"ק בהקדמה דף יז ע"א) הוא זוכה למלכות. 'פה קדוש' מביא 'מלכות' לאדם. 'מלכות' לא צריך דווקא שאדם יהיה מלך על בשר ודם, אלא: 'מאן מלכי? רבנן' (גיטין סב סע"א). שיוצא טבעו ושמועתו בכל העולם כולו. סבא ע"ה היה ידוע במידת ה'שתיקה' המופלאה שלו. מעולם לא ראה אותו איש שח 'שיחת חולין'. הייתה לו את 'מידת השתיקה', לא לדבר שיחה בטלה בשום פנים. הוא היה ה'חפץ חיים' של ירושלים [=וכך העיד הגאון רבי יהושע משה זצ"ל, ראב"ד בגדאד, ואחר כך אב"ד בגבעתיים, בספר קץ הימין (עמוד פה) על הכף החיים זצ"ל: "ולא שח שיחה בטילה כל ימיו ושקדן בתורה, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, יושב ומחבר חידושי תורה". וע"ע בדברי הגר"ע עטיה והגר"ע יוסף זצ"ל שנדפסו בראש ספר כף החיים: "בעל כף החיים היה שייף עייל שייף נפיק, והיה לו חדר קטן מאד, ושם היה לו ספרים, והיה יושב כל היום וכותב, ולא היה לו שום דבר אחר חוץ מזה, ולא היה מדבר כלל" (רבנו עמוד רו)].

לפני כמה שנים פגש אותי הגאון ר' הלל זקס זצ"ל, ואמר לי: "אתה יודע שהחפץ חיים והכף החיים מחותנים?" התפלאתי, והוא הוסיף: "הנכד של החפץ חיים התחתן עם הנכדה של הכף החיים!". סיפרתי את זה בשבעה של אמא שלי ע"ה (היו שם כמה רבנים ואברכים שבאו לנחם), קם אחד ואמר: "זה אני! אני החתן, אני אשכנזי, ולקחתי את הנינה של הכף החיים". הפתיע את כולנו…
​

(מתוך שיעורי הגריח"ס שליט"א)​

 

[גרינפלד]

הרב החסיד הישיש רבי משה בוים זצ"ל, שהפליג בזקנה למעלה ממאה שנה, מוותיקי נאמני בית ווארקי ואמשינוב, זכה לארח כאברך צעיר את מרן בעל ה'חפץ חיים' זצוק"ל בצל קורתו למשך כמה ימים. בעת ההיא עדין לא יצא שמעו של מרן ה'חפץ חיים' בעולם, הוא היה נודד כידוע למכור את ספריו הראשונים בערים ובעיירות יהודיות.

וכה תיאר ברגש רבי משה בוים את המפגש עם מרן זצוק"ל:

"כשהתקרב יום השבת והזדרזנו עם ההכנות לשבת קודש, שאלתיו מה בדבר סעודות השבת. הוא בקשני שאומר לו למי אני מוסר את העופות לשחיטה, לאחר שבירר על אודות השוחט הבטחני לסעוד אצלנו בשבת קודש. אני התפעלתי מאד מחרדתו וקפדנותו לשמור על כל מצווה ומצווה בכל דקדוקיה.

"בליל שבת קודש לא היה קץ להתפעלותי. הקצינו לו חדר מיוחד שלא הודלק בו אור. תיכף אחרי הסעודה נכנס וסגר אחריו את הדלת, אם כי השעה הייתה עוד מוקדמת. האורח סבב בחדרו הלוך ושוב, ולאחר זמן קצר שמעתי קול לחש מחדרו.

"היטיתי אזני אחר הדלת, ושמעתי שהוא משנן פרקי משניות על פה בניגון מתרונן. הוצאתי מארון הספרים שלי משניות, ועד מה גדלה השתוממותי מבקיאותו ודייקנותו המופלאה. מה ששינן בעל פה היה מסכת קינים, הוא חזר על כל משנה ומשנה בעל פה, ושינן לעצמו עם כל המפרשים. הוא קלע אל השערה ולא החטיא אף ציטוט קל.

"עקבתי בעיניים פעורות ובאוזניים משתוממות במשך כמה שעות שנשמע הקול משנן ומשנן מתוך חשכת החדר הסמוך. רק לימים ארוכים נודע בתבל גדלותו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, אבל אני הבנתי וידעתי שהכל פרי עמל ויגיעה עצום בכל חלקי התורה".
​

(א' ליפמן, יתד נאמן נשא תשע"ד)​

 

[גרינפלד]

מעשה נורא קרה בפורים במחיצת מרן החפץ חיים, כנהוג היו מגיעים לביתו בני הישיבה בראדין, לשמוח במחיצת הכהן הגדול, להתבשם מתורתו ומברכותיו.

בחור אחד פנה לחפץ חיים, ובפיו בקשה, כי יברכו שיזכה לשבת במחיצתו בעולם הבא!!, מרן החפץ חיים שתק ולא ענה, ןהבחור המשיך והפציר והחפץ חיים שותק. אמר הבחור לחפץ חיים, בפורים יש דין 'שכל הפושט יד נותנים לו! אני מבקש ברכה שאזכה לשבת במחיצת הרב בגן עדן!!

אז הרים החפץ חיים את עיניו הקדושות ואמר לבחור: אם תקבל על עצמך שמעתה לא תדבר ולא תשמע לשון הרע, הרי אני מבטיח לך שתהיה במחיצתי בגן עדן!!

שתיקה השתררה בחדר! כזו הבטחה!! הבחור חשב מעט ואז ענה: איני יכול לקבל על עצמי כזה דבר!

ואז הרים החפץ חיים את קולו ובקש יוציאו מיד את הבחור מהחדר, ואז אמר, הבחור הזה היה כפסע מגן עדן, מקומו היה שם מובטח, והסכים לותר על תענוג העולם הבא, רק כדי שיוכל לדבר כמה שנים כאן בעולם הזה לשון הרע ורכילות, איני רוצה כזה אחד במחיצתי כאן בעולם הזה.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל על האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' זי"ע שנסע עם מרן החפץ חיים זי"ע בצוותא חדא ברכבת. בכל תחנה בה עצרה הרכבת – המתינו ברציף מאות ואלפי יהודים, שבאו לחזות ולקבל את פניהם של שני צדיקי הדור, שכל העולם חרד לקראתם. הרבי מגור נעמד בחלון, הושיט את ידו ובירך לשלום את כל קהל ההמונים, ואילו החפץ חיים נשאר יושב על מקומו, וסירב לקום ולהביט על הקהל הגדול שבא לכבודו.

פנה הרבי מגור לחפץ חיים ושאלו: "הלא הציבור הגדול שהתאסף כאן, לא בא רק לכבודי, הם באו גם לכבודכם. ומדוע לא תעמדו, כדי שיזכו לראות את זיו פניכם ולהתברך מפיכם?"

השיב החפץ חיים: "כתוב בירושלמי במסכת פאה, שבשמים מנכים לאדם מזכויותיו, על הכבוד ודברי השבח שקיבל בחייו. אינני רוצה שיגרעו משכרי בעולם הבא".

ענה ה'אמרי אמת' מגור ואמר: "כדי לשמח יהודים ולגרום להם הנאה, כדאי להפסיד גם חלק מהעולם הבא". הסכים החפץ חיים לדברי הרבי מגור, ותוך כדי דיבור קם מלוא קומתו ואמר: "מצוה לשמוע לדברי חכמים". נעמד ליד אדן החלון, דאג שכל הקהל יוכל לראותו, והאציל מברכותיו על הקהל.
​

(לב ישראל)​

 

[גרינפלד]

בגמרא במנחות דף קי ע"ב, מבואר שריש לקיש למד מפסוק זה ש'כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם', ואילו רבא למד מהפסוק ש'כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם'.

הבה נעיין! במה נחלקו ריש לקיש ורבא? מה ההבדל אם הלומד תורת הקרבנות נחשב כאילו הקריב את הקרבנות, או שאינו צריך להקריב אותם? הרי מאמרם נסוב על הזמן הזה, שבעוונותינו הרבים חרב בית מקדשינו ואין אנחנו יכולים להקריב קרבנות, ובמקומם, הציעו לנו חז"ל ללמוד את תורתם. א"כ מה הוסיף רבא על דברי ריש לקיש, שזה לא נחשב כאילו הקריב קרבן, אלא שאינו צריך להקריב קרבן? הרי לדברי שניהם העיקרון הוא שווה, שבזה"ז לימוד תורת הקרבנות הוא במקום ההקרבה?!

דברים נפלאים נמצא על כך במאמר 'תורה אור' למרן ה'חפץ חיים' זי"ע: כאשר חז"ל משווים דבר למשנהו, כל העושה כך כאילו עשה כך, הדבר שעושה בפועל הוא פחות חשוב, אלא שחידשו שגם אם הוא עושה דבר אחר הדומה לו, נחשב כאילו עושה את הדבר המקורי, אבל החשיבות העליונה היא עשיית הדבר המקורי.

לדוגמא: 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', עבודת עבודה זרה היא החמורה, אלא שגם אם הוא כועס נחשב כאילו עושה דבר הדומה בחומרתו למקור. דוגמא נוספת: 'כל הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין, כאלו מנסך על גבי המזבח', ניסוך ע"ג המזבח הוא העיקר, והממלא גרונם של תלמידי חכמים יין, גם נחשב כאילו עושה את העיקר.

אם כן, מבאר ה'חפץ חיים' בדברי ריש לקיש, ש'כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה וכו" משמע, שמעלת הקרבת הקרבן היא מעולה וחשובה יותר, אלא שכיון שבית המקדש חרב ואין באפשרותנו לעשות זאת, תיקנו חז"ל שגם לימוד תורת הקרבן – נחשב כאילו הקריב קרבן, אבל ודאי שההקרבה עצמה חשובה ומעולה יותר…

רבא בא לחדש, שבלימוד תורה אין זה כך, אלא מעלת לימוד התורה היא נעלית יותר מההקרבה עצמה, כי עיקר תיקון העולם הוא בלימוד התורה, והוא נעלה יותר מכל מצוות התורה, ועל כן אומר רבא, שכאשר לומד תורת עולה, או כל קרבן אחר, הוא כה נעלה, עד כדי כך שאינו צריך את ההקרבה עצמה…

ה'חפץ חיים' מביא אות שהאמת איתו, כי כך מצא במדרש הנעלם פרשת וירא: 'בטלו הקרבנות לא בטלה התורה, האי דלא איעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר', כי אור התורה עולה על הכל, ועל כן לימוד ענייני הקרבנות מועיל יותר מההקרבה עצמה.

אלא, ממשיך ה'חפץ חיים' בדבריו הנשגבים, שבזמן שבית המקדש היה קיים, כיון שאפשר לקיים את הקרבנות במעשה ממש, גזרה התורה שאין לנו רשות להיפטר מהם ע"י לימוד עניינם, והרי הם ככל המצוות המעשיות, שהתורה חפצה בעשייתן, אבל בזמן הזה שאי אפשר לקיימם במעשה, חזרנו אל שורש התיקון של הקרבנות, שהוא ע"י לימוד התורה שלהם, והוא נעלה יותר מההקרבה עצמה.

למדנו מדברי ה'חפץ חיים' המבהילים, שכן הוא בכל מצווה, לימוד תורה מענייני המצוה, הוא נעלה ונשגב יותר מקיום מעשה המצווה, אלא שבעולם המעשה גזר עלינו מלך מלכי המלכים שעלינו לתקן את המצוה ולקיימה במעשה, ואין לנו רשות להיפטר מעשייתה רק ע"י לימוד תורתה.

***

בהזדמנויות רבות היה ה'חפץ חיים' אומר: "היצר הרע יאפשר לאדם לעסוק בכל המצוות, ובלבד שלא ילמד תורה…", ועל פי דבריו במאמר 'תורה אור' הנזכר, שלימוד התורה נעלה מכל המצוות והוא עיקר תיקון העולם, יובנו דבריו, כי על כן יתאמץ היצר הרע להפריע לאדם מלימוד תורה, יותר משאר מצות התורה, כי הוא חושב יותר…​

 

[גרינפלד]

לאחר נישואיו היה ה'חפץ חיים' לומד בשקידה עצומה ובהתמדה נפלאה. יום אחד באה הרבנית לבית המדרש וזעקתה בפיה: "ביתנו הדל ריק מכל דבר מאכל… החנווני כבר לא מסכים לתת לנו מוצרים בהקפה… ואין לנו לחם לי הטף!…".

ה'חפץ חיים' קם ממקומו, ונע בבית המדרש אנה ואנה. הוא לא אמר לרעייתו דבר, הוא הבין אל לבה ואל מצוקתה, הרי לא לחינם באה עד בית המדרש והפסיקה אותו מלימודו, כנראה שהמצוקה באמת נוראה! ואז, נשא ה'חפץ חיים' עיניו אל על ואמר, כאילו הוא מדבר אל היצר הרע: "לא יעזור לך שום דבר, אני מהגמרא לא אסתלק!…".​

 

[גרינפלד]

סיפר עד ראיה, שהיה בזמנו בחור בישיבתו של ה'חפץ חיים' זי"ע, להגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל:

בוקר אחד, בשנת תרצ"ב, שנה לפני פטירתו, ישוב היה ה'חפץ חיים' עטור בטלית ותפילין אחרי תפילת שחרית, ומחמת זקנותו המופלגת היה נראה כמנמנם. אחד האברכים נגש אליו וביקש לשאול משהו בלימוד. ה'חפץ חיים' נענע לו בראשו לאות הסכמה, והשואל הציג בפניו סתירה בדברי רבי אליעזר מגמרא אחת לגמרא אחרת. "עיינתי בדבר רבות" – אמר השואל ל'חפץ חיים' – "ועלה בדעתי ליישב את הסתירה…", והחל להרצות בפני ה'חפץ חיים' את אשר הגה ליישב הסתירה.

לאחר שסיים, ננער ה'חפץ חיים' מנמנומו וביקש מהשואל לחזור שוב על הקושיא. הפעם, קיבל השואל אומץ, ואחר שבפעם הראשונה הציג הסתירה והיישוב באימה גדולה, הציג אותם שוב בביטחון יותר, וה'חפץ חיים' האזין בקשב רב עד שסיים את דבריו…

כשסיים, אמר לו ה'חפץ חיים': "נדמה לי שבגמ' השניה שמשם אתה מקשה את הסתירה, זהו לא רבי אליעזר אלא רבי אלעזר…".

ויהי הדבר לפלא, האברך עסוק עתה בסוגיא, ועולה בידו סתירה… ואילו ה'חפץ חיים' ממרומי גילו, בלא שהגמרות מונחות לפניו, מפטיר בפשטות: 'זהו לא רבי אליעזר זהו רבי אלעזר'…​

 

[גרינפלד]

סיפר הגרא"מ שך ה'חפץ חיים' זיע"א, מהי הקשבה לזולת, מהי הכלה אמתית:

בראדין התגורר בחור רווק מבוגר אשר מסיבות רפואיות לא היה באפשרותו להינשא ולבנות בית. הלה היה קשה יום ומר לבב.

חצות ליל יום הכיפורים בראדין, הבחור המבוגר הנ"ל עמד בחלון בית המדרש, עיניו נשואות למרומים ועל פניו דוק של עצב תהומי, זועק ומתחנן לבורא עולם: 'אלי למה עזבתני, מדוע שכחתני…'

מרן החפץ חיים ראה מחלון ביתו את הבחור הגלמוד ניצב בחלון ומתייפח על מר גורלו, לבש ה'חפץ חיים' את מעילו, יצא בלאט מביתו, נכנס לבית המדרש, נעמד לצד הבחור והחל מספר כאילו לעצמו את כל מסכת קשייו האישיים. את ילדותו הקשה, עוני, יתמות ומחסור שהיו מנת חלקו; אמו נישאה שנית וחייה לא היו פשוטים. הוא, ה'חפץ חיים' נאלץ להינשא לבתו של בעלה החדש ביודעו כי אם לא יעשה זאת חייה של אמו יהיו קשים עוד יותר… כך המשיך החפץ חיים לדבר ולתאר בצבע את הקשיים העצומים שהיו מנת חלקו מצעירותו ועד הנה.

הוסיף הרב שך זצ"ל: "ליל יום הכיפורים. היום הקדוש ביותר בשנה. רבן של ישראל יושב ומספר את צרותיו ליהודי, לא דברי תורה ולא דברי חיזוק, רק משתף יהודי בצרותיו. כי הרגיש שבאותו מצב זו הדרך שתחזק אדם אומלל וכאוב זה".​

 

[גרינפלד]

הגמרא בסוכה (מא:) מספרת על רבן גמליאל שלקח לולב באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזרי'ה במתנה, נטלו ר' אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. והנה במועד קטן (כח:) אמרו תנא דבי רבי ישמעאל 'וקדשתו' לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, וברש"י פירש לפתוח בראש לקרות בספר תורה ולברך ברכת המזון. והנה אם עומדים כמה בני אדם ורוצים ליטול לולב האם יש דין להקדים כהן?

מהגמרא בסוכה לכאורה מוכח שאין צריך, שהרי רבי אלעזר בן עזריה היה כהן ורבי יהושע בן חנניה היה לוי כמבואר במעשר שני (פ"ה מ"ט) ומכל מקום נתן לרבי יהושע לפני רבי אלעזר בן עזריה. ואמנם רבי יהושע היה חכם אבל גם רבי אלעזר בן עזריה היה חכם כדאיתא בברכות (כז.).

והשיב על זה הגר"ח קניבסקי שכבוד התורה קודם לכבוד הכהונה כדתנן בסוף הוריות ומי שיותר חכם מחברו הוא קודם, כמו שאמרו בירושלמי שם 'הסברן קודם לפלפלן', ולפ"ז צריך להקדים בנטילת לולב מי שיותר חכם. והנה בברכות שם אמרו שרצו למנות את רבי יהושע לנשיא אלא משום המחלוקת עם רבן גמליאל לא מינוהו ורצו למנות את רבי עקיבא ולא מינוהו משום שאין לו זכות אבות, ובסוף מינו את רבי אלעזר בן עזריה, ומשמע שר"ע היה גדול מרבי אלעזר בן עזריה וכאן נתנו לו את הלולב בסוף.

ועוד אמר הגראי"ל בפשיטות שאין דין וקדשתו בזה, שאפשר שכל דין וקדשתו דוקא שנותן לו דבר במתנה, אבל כאן זה כעין שאלה [מתנה ע"מ להחזיר] ולא מתנה גמורה, ואין דין וקדשתו. (צבא הלוי סוכה עמ' 119, וכ' צדיק כתמר יפרח)

מסופר על רבי חיים מבריסק ועל הדיין רבי זעליג שהלכו ביחד לבקר במקום מסיום בבריסק, ותוך כדי הליכתם הגיע ה"חפץ חיים" לדבר עם רבה של בריסק, ואז התפתח ביניהם 'ויכוח ' מי יכנס ראשון. ה"חפץ חיים" טען: רבי חיים צריך להיכנס ראשון כי הוא רב העיר וגאון הדור, אחריו יכנס רבי זעליג שהוא אב"ד בעיר, ואני – שהנני רק בגדר אורח – אכנס שלישי.

כמובן שרבי חיים והדיין לא קיבלו זאת והחל ויכוח. לבסוף אמר רבי חיים מבריסק שיעשו פשרה: ה"חפץ חיים" שהוא כהן יכנס ראשון, מצד דין "וקדשתו", לאחר מכן אני אכנס שהנני לוי, ולבסוף יכנס רבי זעליג שהוא ישראל.
​

(ומתוק האור)​

 

[גרינפלד]

סיפר המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, מעשה נפלא אודות מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אותו שמע מאדם שהיה נוכח במחיצתו באותה שעה:

בעת זקנותו של ה'חפץ חיים', הוא היה רכון פעם על גמרתו בהיכל בית המדרש, והיה ניכר על פניו כי הוא טרוד בדבר תורה. לפתע שמעוהו ממלמל לעצמו: "רשע! גם את זה אתה רוצה למנוע ממני?…" וקם בזריזות לכיוון הארון, לקח ספר מסוים שנצרך ללימודו ושב למקומו.

ה'חפץ חיים' ידע מהי הדרך להילחם עם היצר, הוא הבין שאם יתפתה להקשיב לעצותיו, יתערבו כאן שיקולים והרגשים שונים של עצלות וחולשה. לכן נהג בהתאם. ראשית התנער מהעצלות שביקש היצר להכשילו בה, ובשארית כוחותיו התרומם ממקומו ליטול את הספר מהארון.

רבי דן הוסיף על כך הרגש נפלא, שמכאן נוכל ללמוד עד כמה מנסה היצר להכשיל את האדם בכל דרך ובכל אופן העומד לרשותו. הרי ה'חפץ חיים' היה מרא דכולא תלמודא, אשר גם אם לבסוף לא היה מתגבר לקום לקחת את הספר מהארון, מן הסתם היה מסתדר גם בלי זה על סמך זכרונו האישי, אלא שהיתה חסרה לו מעט בהירות, בכך שלא היה רואה את הדברים בכתובים.

אך גם את זאת, את מעט הבהירות שהיתה נוספת לו, אם היה רואה את הדברים מאירים מתוך הכתב, ביקש היצר הרע למנוע ממנו. גם על דבר כה קטן ושולי, מנסה היצר הרע להילחם עם האדם בכל כוחותיו. משום שכל פעולת כישלון שמצליח היצר להכשיל בה את האדם, אפילו הפחותה והקטנה ביותר, עבורו זהו רווח עצום​

 

[גרינפלד]

פעם הגיע לראדין יהודי עם הארץ, וביקש להשתתף בשיעורי התורה שנתנו בעיירה, מכיון שעדין לא עמדו על קנקנו, הלכו והושיבוהו בשיעור של גדולי הלמדנים. אך הלה שלא הבין מאומה, בהה באוויר והיה נראה כמנותק מהם לגמרי.

למחרת הושיבוהו בין יתר בעלי-הבתים של העיירה, שידיעותיהם והבנתם בלמוד מינימאליות ביותר, אך גם שם לא מצא הלה את ידיו ורגליו. בלית ברירה הוליכוהו למחרת לשבת בין חבורת ה'תהילים זוגער'ס' – כך כונו אומרי ה'תהילים' של העיירה, אך מחוסר שליטה בקריאה, גם שם לא הצליח לבטא את המלים כראוי, ומתוך שיעמום נורא וחסר טעם נשכב על הספסל ונרדם…

ה'חפץ חיים' כדרכו ללמוד מכל דבר לענייני עבודת השם, למד גם ממנו מוסר השכל נוקב ויורד עד השיתין:

"כאן בעולם הזה", אמר ה'חפץ חיים', "כאשר האדם אינו מוצא לעצמו מקום ראוי בין תלמידי-חכמים, או שאינו יודע באיזו קבוצה להשתלב, הוא פשוט מטמין את ראשו בשינה, וכך נעלמת ממנו הבושה והכלימה. אך מה יעשה האדם שם ל-מ-ע-ל-ה, בעולם האמת, כאשר לא ימצא לעצמו מקום ראוי לשהות בו? הלא בושה וכלימה תכסה פניו! שם לא יהיה לו להיכן לברוח, לא תהיה אפשרות לטמון את ראשו בשנה. כמה עגמת נפש יהיה עליו לסבול, בשל הבורות והסכלות שלו".
​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל:

בעיר לונדון התגורר יהודי עשיר ומוקיר רבנן, שהיה מפזר הרבה לצדקה, ובשבתות היה מארח על שלחנו הרבה עניים ובני תורה. אך אשתו היתה מתנגדת למעשיו (שמעתי גם את שמו, אך שכחתיו), עד שהגיעו הדברים לידי כך שהיה חשש שיופר שלום הבית אצלו. ובהיות שיהודי זה היה שומר תורה, וידע כמה שהקפידה תורה על שמירת שלום בית במשפחה, לא ידע עצות בנפשו איך לנהוג, אם להמשיך במעשי החסד או לחדול.

ויהי היום ובעיר וינה התקיימה אסיפה גדולה של גדולי התורה, כנסיה גדולה, והיה שם גם החפץ חיים זיע״א, וכן הנדיב הנ״ל מלונדון. והחליט האיש הזה, שבהזדמנות זו יכנס לשאול את פי הח״ח איך עליו לעשות בזה.

וכשהיה אצל הח״ח היתה זו שעת האוכל, והיה הח״ח רגיל לומר בשעת הסעודה פרק כ״ג בתהלים, מזמור לדוד ד׳ רועי לא אחסר וכו׳. והנה עוד לפני שסיפר לו האיש על תוכן שאלתו, שמע שהח״ח מפרש את הפסוקים, ואומר: "אך טוב וחסד ירדפוני" – ולכאורה אינו מובן, היאך יתכן שהטוב והחסד ירדפו את האדם? כי לשון רדיפה משמע שרודפים אחריו וסובל מהם.

אלא, המשיך ה'חפץ חיים', שבאמת יש לפעמים שע״י שהאדם משתדל לעשות טוב וחסד הוא סובל מזה רדיפות וצרות, וכגון שאשתו מפריעה לו בזה, או סיבות אחרות, וע״ז אמר דוד המלך ע״ה: ״אך טוב וחסד ירדפוני״ – אם כבר נגזר עלי מן השמים שאסבול רדיפות, אני מבקש מהשי״ת אך טוב וחסד, כלומר רק רדיפות כאלו של סיבת טוב וחסד יהיו לי כל ימי חיי.

כמובן שהאיש כבר לא היה לו צורך לשאול שאלתו, והבין כבר איך לנהוג.
​

(גיליון 'גאון יעקב', מתוך 'חיי יעקב' יתרו תשס"ה)​