אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (1 צופה)

[גרינפלד]

רבינו הגדול, מרן ראש הישיבה זצוק"ל, מביא בספרו 'אילת השחר' שרש"י והרמב"ן נחלקו, האם מדברי יעקב אלו מוכרח שאכן יוולדו ליוסף עוד ילדים חוץ ממנשה ואפרים? רש"י מבאר שאין בזה הכרח שאכן יוולדו לו עוד ילדים, אלא יעקב רק אמר לו שאם יוולדו לו עוד ילדים, הם לא יהיו במניין בניו, אלא יהיו נכללים בתוך שבטי אפרים ומנשה. אבל הרמב"ן (פסוק ט"ו) אומר, שכיון שיעקב הוציא כך מפיו, אכן מוכרח שכך יהיה, ואכן כך היה וליוסף נולדו עוד ילדים, ומביא שכך מפורש גם בתרגום אונקלוס.
​

●●●​

מרן בעל אילת השחר זצ"ל, מביא שם בספרו כמה סיפורים מפעימים על כוח פיו של מרן החפץ חיים זצ"ל:

"שמעתי" – כותב מרן זצ"ל – "שהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ביקש מהגאון רבי אלעזר מנחן מן שך זצ"ל, שיבקש מהחפץ חיים ברכה לזרע של קיימא עבור חתנו הגרי"מ, ואכן הברכה נתקיימה והם זכו להיפקד. אח"כ שאל הגרא"ז את הגרא"מ שך אם החפץ חיים בירך שיהיה לו 'בן' בלשון יחיד או בלשון רבים? השיבו הגרא"מ שהח"ח בירך בלשון רבים, אמר הגרא"ז: "אם כן, יהיו לו עוד ילדים", ואכן כך היה.​

 

[גרינפלד]

עדות נוספת לכך שדבריו של החפץ חיים היו מתקיימים, מביא מרן זצ"ל מספורו של הגר"ש גרוסברד זצ"ל, שהחפץ חיים שלח ברכה לנישואי אביו, וכתב: 'שיזכה לדורות ישרים', ולא כפי שנהוג לכתוב: 'שיראה דורות ישרים'. וסיפר הגר"ש שכך היה, אביו נפטר בצעירותו כשבנו הגדול היה רק בן חמש, הוא אכן זכה לדורות ישרים, אך לא זכה לראות אותם.
​

 

[גרינפלד]

החפץ חיים כתב בצוואתו שנותן את זכות ספריו לחתנו הגר"מ זקס, והוסיף שאם בנו יינשא הוא יקבל חצי מהזכויות, ולא כתב כפי הרגילות שכאשר בנו יינשא יקבל חצי מהזכויות, "ואכן כך היה" – מספר מרן זצ"ל – "בן זה לא התחתן".
​

 

[גרינפלד]

קבוצת בחורים עמדה לעבור מראדין למיר. הם נכנסו להיפרד מהחפץ חיים, והוא אמר להם: "אתם עוזבים את מקומכם ומפסידים אותו, אח"כ לא יהיה לכם מקום לשבת". לפלא היו דבריו בעיניהם, כי כוונתם הייתה לעקור לגמרי מראדין ולהשתקע במיר בקביעות, אך למעשה בסופו של דבר כל הקבוצה הזו לא הסתדרה במיר, ולאחר זמן קצר חזרו לראדין.​

 

[גרינפלד]

"מאדם נאמן שמעתי" – כותב מרן ראש הישיבה זצ"ל – "על קבוצה של עשרות בחורים, שבאו להתברך מפי מרן החפץ חיים שלא יתגייסו לצבא הרוסי. את כולם הוא בירך כפי שביקשו שלא יתגייסו לצבא, מלבד בחור אחד, שלו אמר החפץ חיים: 'וכי מה אם מתגייסים לצבא? גם שם אפשר לפעול בידישקייט'. למעשה, כל הבחורים המתברכים השתחררו מהצבא, ורק אותו בחור לא הצליח להשתחרר מהצבא ונשלח למקום מרוחק ברוסיה. בהגיעו לשם נוכח לראות שהמטבח כולו טריפה ואין לו מה לאכול. הוא פנה אל הרב המקומי והתלונן בפניו שאין לו מה לאכול. הרב אסף את עסקני העיר, הם סדרו שם מטבח כשר, ובזכות זה לא רק אותו בחור אכל אוכל כשר, אלא עוד ארבעים בחורים יהודים שהתגייסו לצבא, זכו לאכול אוכל כשר והתנזרו ממאכלות אסורות. או אז הבין הבחור את דברי החפץ חיים, כי גם שם בצבא אפשר לפעול בידישקייט, כי הנה בזכותו עוד יהודים ניצלו מאיסורי אכילה חמורים".​

 

[גרינפלד]

כידוע החפץ חיים היה מוכר את ספריו באופן שהיה מסתובב בערים ובעיירות, ותוך כדי כך היה מוסר שיחות מוסר ליהודים בענייני שמירת הלשון ובשאר דברים הצריכים חיזוק. ברבות הימים כאשר התקשה בנסיעות, הפקיד את מכירת ספריו בידי אחרים שהיו משתכרים באחוזים ממכירת ספריו, אך תנאי התנה עמהם שימשיכו בדרכו ויעוררו את הקהל בענייני שמירת הלשון, בכל מקום שאליו הם באים למכור את ספריו. ויהי היום, אחד ממוכרי ספריו אמר לו שהוא מעונין לחדול ממכירת הספרים, לשאלת החפץ חיים מדוע הנך מעונין להפסיק והלא זכות גדולה היא, וגם השתכרת יפה?

השיב לו שאכן הוא השתכר יפה אך הוא חושש שלא רק שלא הצליח לעורר יהודים לשמירת המצוות אלא להיפך. "במה דברים אמורים" שאל החפץ חיים? והלה עונה לעומתו, "הגעתי לאחת העיירות אחר הצהריים, והלכתי לבית הכנסת להציע את ספרי רבנו למתפללים, בין מנחה למעריב קיימתי את התנאי ומסרתי שיחה על גודל וחומרת ענייני שמירת הלשון, ותוך כדי הדברים אמרתי, 'הרי אף אחד לא מעלה בדעתו לאכול עוף טרף, ולכן כל שאלה שמתעוררת בעוף אנו רצים לשאול את הרב מה דינו של העוף, תדעו לכם', הוספתי ואמרתי 'שלדבר לשון הרע זה יכול להיות הרבה יותר חמור מלאכול עוף שיש בו שאלה'. ואז אני שומע את אחד המתפללים שח לחברו: 'טוב ששמעתי את הדרשה של הרב האורח, מעכשיו אני יכול לומר לאשתי שהיא לא צריכה לרוץ לרב על כל שאלה שיש בעוף'". סיים לספר בעוגמה, והוסיף, "אז אם אין מי שמתחזק מדברי איני מעונין בכך".

הסתכל עליו החפץ חיים במבט מבין ואוהב ואמר לו: "המלכים נוהגים לצאת מדי זמן ליערות לציד, הדבר מצריך הכנה רבה וליווי של משרתים רבים, כיון שהציד יכול לקחת שעות רבות החל מהזריחה ועד השקיעה, ואיך הצייד מסתיים ומתי זה נחשב להצלחה?

"כאשר המלך הצליח לצוד דב אחד או נמר אחד. נו", הקשה החפץ חיים, "בשביל חיה אחת כל הבלגן וההכנות המרובות? והתשובה היא: "כן, בשביל חיה אחת עושים את כל הבלגן. אף אתה", אמר לו החפץ חיים, "מה אכפת לך, העיקר שתפסת איזה ר' זאב אחד או איזה ר' דב אחד שהתעוררו והתחזקו מדבריך, ואם הצלחת לעורר יהודי אחד לתשובה הרי זו הצלחה עצומה!".​

 

[גרינפלד]

מחזה נפוץ היה בדורות הקודמים, של יהודים אשר באמתחתם שכנה דרך קבע קופסת טבק. בעליה היה מסתובב עמה ומזכה בה את הרבים להריח בה ולחוות את דעתם, מי לכבוד שבת קודש ומי סתם ביומו של חול. הצד השוה שבהם, שכל מקום בו נכחו, גרמו לסביבתם לפנות אליהם באמירת 'א שמעק טאבאק'.

בעיירה ראדין המפורסמת גם כן היו כמובן אנשי הטבק, אך היה בה יהודי מיוחד במינו, יוסק'ה שמו, שאף טבק לא היה ראוי עבורו, ותמיד ידע לומר על כל סוגי הטבק שקיבל להרחה: 'זה לא א שמעק טאבאק, לא לא, בוילנא יודעים להכין טבק!'. לא לחינם היה נקרא בפי כל: 'המשוגע של ראדין', מטעם זה ומטעמים נוספים, ה' ירחם.

יום אחד שח לו אחד מבעלי הטבק, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אם כל כך מיוחד הטבק של וילנא, למה שלא תיסע לוילנא להביא קצת טבק?" אך את יוסקה זה כלל לא הצחיק, והוא החליט שהוא נוסע לוילנא.

באותם ימים נסיעה מוילנא לראדין נמשכה שעות ארוכות, אך את יוסק'ה זה לא הרתיע, הוא יוכיח אחת ולתמיד לכל המלעיגים, שהטבק של וילנא הוא הוא הראוי להיקרא טבק ואין בלתו! ארז את צרורו הדל ושם פניו לעיר הגדולה.

כאשר הגיע אליה לאחר שעות של טלטולים בדרכים, פנה נרגש כולו לחפש את חנות הטבק. הוא מצא אותה שוכנת ברחובה הראשי של העיר ברוב פאר והדר, כשבתוכה מסתובבים הקונים שעל ארשת פניהם נסוכה חשיבות. 'סוף סוף אני נמצא בין אנשים שחושבים כמוני' אמר יוסק'ה לעצמו, וניגש לדלפק לקנות את הטבק אליו ציפה כל כך.

בסופו של יום לא היה מאושר מיוסק'ה בכל ראדין, יש לו באמתחתו טבק מוילנא, "כן כן", סיפר לכל שומעיו הנדהמים, "נסעתי לוילנא לקנות א שמעק טאבאק, וזה היה שווה את המאמץ, נסו בעצמכם", הוסיף, כשהוא מוציא את קופסת הטבק בחשיבות מכיסו.

את פרצי הצחוק הרמים שמע גם החפץ חיים ששאל לפשרם: "אדם נסע כמה שעות בשביל קמצוץ טבק" השיבו לו, וכששמע זאת אמר על אתר: "יהודים יקרים, הנשמה שלנו הגיעה אלינו ממרחק רב ביותר, אלפי מונים מהמרחק שבין ראדין לוילנא, והיא עתידה לשוב לשם, הלואי שנשוב איתה עם קמצוץ טבק, הבה נמלא לכל הפחות קופסא גדושה"…​

 

[גרינפלד]

העיירה ראדין געשה ורעשה, קבוצת אנשים מהעיירה לא הסתפקה ב"חברא קדישא" הקיימת ושמה לעצמה מטרה להקים חברא קדישא נוספת על זו הקיימת, שתנוהל על ידי אנשים אחרים. המחלוקת הגדולה שעמדה להתפתח מכך כבר התדפקה לה בשערי העיירה, ושמעה הגיע למרנא החפץ חיים שזכה ל"בן תשעים לשוח" באותם ימים.

דרכו של החפץ בגיל זה היה להתפלל בביתו במנין, אך באותה שבת הלך החפץ חיים לבית הכנסת, וכשהגיע זמן הדרשה נעמד אצל הבימה ואמר: "אחי היקרים, הנני זקנתי וכל שעה יקרה לי, ואף אם היו נותנים לי אלפיים רובל שאבוא לדרוש, הייתי מסרב, אך ראיתי הכרח לבוא ולדרוש בפניכם. אני נמצא בעיירה זו יותר מחמישים שנה ואני זוכר את כל היהודים שהיו עמנו בבית הכנסת, איפה הם היום? נשארו רק המצבות בבית הקברות, רבים מכם עדיין לא נולדו, ואלה שהיו ילדים נמנים היום עם הזקנים והלוואי שכולנו נאריך ימים, אבל בסופו של דבר כולנו נעלה למעלה ונצטרך לתת דין וחשבון בבית דין של מעלה.

"דעו לכם רבותי, ענין זה של המחלוקת חמור מאד הוא, עד כדי כך שגם מי שמקיים מצוות רבות כאילו זורקן לסל מחורר.

"ואני משוכנע", הוסיף החפץ חיים, "שכיון שאימת הדין בעולם הבא כל כך נוראה, ינסו להיתפס בכל בדל של תירוץ כדי להינצל, ואולי יאמרו שהיה בעיירה יהודי בשם ישראל מאיר שחשבוהו לתלמיד חכם, והוא ראה ושמע את הכל ולא אמר דבר, ולכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי, מספיקה לי החבילה שלי ואינני יודע איך אעבור את הדין, ואיך אוכל לקבל אחריות של אחרים?".

בסיום דבריו פרץ החפץ החיים בבכי מר, וכל גופו החל לרעוד מבכי. הדברים הותירו רושם עצום על הקהל בבית הכנסת, וקיבלו על עצמם לבטל את החברא קדישא החדשה, והוסיפו בתקנות של זו הקיימת שמעתה ואילך למשך שלוש שנים לא יקבלו דמי קבורה ויעסקו כראוי במלאכה זו של חסד של אמת.​

 

[גרינפלד]

מרנא החפץ חיים היה מעורר רבות על ענין שמירת השבת. באחת הפעמים סיפר על יהודי שהתגורר בברלין, ובבעלותו היה בנק גדול שהצליח ושגשג, ופרנסה רבה היתה לו מעסק זה. אנשים רבים נתנו בו אמון והפקידו אצלם את כספו, והוא כמאמר הכתוב "תן לחכם ויחכם עוד" עשה עסקאות בכספם וראה הצלחה במעשה ידיו.

לימים מעל אחד מפקידי הבנק בתפקידו, נטל ממון רב מהבנק וברח למדינה אחרת. שכר הבנקאי עורך דין והשנים יצאו אל מדינה שבה לפי השערתם אמור להימצא הפקיד הסורר.

בהגיע יום שישי הורה בעל הבנק לעורך דין שיחדל מכל טיפול בענין במהלך השבת, ויצא לבית הכנסת, התפלל את התפילות של שבת, אכל סעודות שבת בהנאה ושר זמירות שבת בהתרוממות הרוח, כשהוא מקיים את מאמר חז"ל במכילתא: "ועשית כל מלאתך – כאילו כל מלאכתך עשויה".

עורך הדין שנלווה אליו היה משוכנע שדעתו של הבנקאי נטרפה מרוב צער על ממונו שנגנב עד כדי שהוא שהוא שר ומזמר, והנה בהגיע צאת השבת פנה עורך הדין אל הבנקאי והאיץ בו שיסיים את ענייני השבת ויחזרו לפעול יחדיו בענין שלשמו באו, אך היהודי אומר לו "עלי לערוך סעודת מלוה מלכה".

כאן כבר פקעה סבלנותו של העורך דין והתחיל למחות בו ולזרזו ביתר שאת שיסיים את ענייניו, ואילו הבנקאי בשלו, סועד את סעודתא דדוד מלכא משיחא בניחותא.

עודם מדברים ונקישות נשמעות על דלתם והנה שוטרים בפתח ומודיעים להם שנתפס הגנב.

התברר שהגנב נוכח לראות שהיהודי שהגיע לעיר כבר אינו מחפש אחריו, והסיק מכך שכבר עזב אותה. הבין הגנב שהוא כבר יכול לשוטט בחופשיות, בחוצות העיר, וכך נתפס. וסיים החפץ חיים ואמר: "על יהודי זה עומד חצי העולם".​

 

[גרינפלד]

תלמיד, אשר אובחנה אצלו מחלה שאיימה על חייו רח"ל, בא לפני רבו ה'חפץ חיים' זצ"ל בראדין כדי לבקש ברכה. הרופאים כבר אמרו לתלמיד ולמשפחתו שאינם יודעים מזור למחלתו, ועם כל יום נוסף שחלף, אבדו הקרובים תקוה. ה"חפץ חיים" הקשיב לתלמיד הצעיר ואמר לו שיתן לו עצה בתנאי שלעולם לא יספר על כף לאיש. התלמיד הסכים מיד.

הנחה אותו ה"חפץ חיים" ללכת לתלמיד חכם מסוים המתגורר בעיירה קטנה. "ספר לו על מצבך ובקש ברכה", אמר ה"חפץ חיים", הוא יתן לך ברכה ובעזרת ה' יתברך אתה תחלים".

הצעיר שמע בקול רבו ופנה מיד לאותו תלמיד חכם, ואכן, תוך תקופה קצרה ובאופן לא יאומן הוא החלים. הוא המשיך בלימודיו בישיבה, ובסופו של דבר עקר מראדין, הקים משפחה, וכפי שהודרך, מעולם לא סיפר לאיש אודות מאורעות אלה.

אחרי למעלה מעשרים שנה, חלתה גיסתו של אותו תלמיד במחלה מסתורית ל"ע. עד מהרה נתברר לו שהיא סובלת מאותה מחלה שהוא סבל בעבר, אך הוא לא אמר דבר. אשתו זכרה שפעם דיבר על מחלה מסתורית שסבל ממנה בעבר, ובכל פעם שדיברה על כך הוא התחמק וסירב לדבר. ככל שניסה לערפל את דבריו לחצה עליו אשתו שידבר בתקוה שסודו יעזור להציל את חיי אחותו. גם אשתו וגם גיסתו הפצירו בו לגלות את אשר קרה לו ואיך נרפא. הוא הסביר להם שזהו סוד שנבצר ממנו לגלותו, אך הן עמדו בשלהן.

לבסוף ניחשה התנגדותו והוא חשב באופן הגיוני שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא כבר מילא אחר אזהרתו של "החפץ חיים" יכול הוא לגלות, וסיפר לאשתו את אשר קרה לו. הוא סיפר על הופעתו לפני רבו ועל עצתו של הצדיק ללכת אל תלמיד חכם מסוים בעיירה קטנה הרחוקה מראדין. אשתו וגיסתו נתמלאו תקוה, אולי תהא זו הצלתן. זמן קצר לאחר מכן, החל להרגיש רע. הוא נבהל מאד, ואמר לאשתו שעליו לנסוע מיד אל ה"חפץ חיים".

הוא עשה את הדרך הארוכה בחזרה לראדין אל ה"חפץ חיים" שהיה אז זקן וחלש ה"חפץ חיים" זכר את פגישתם הישנה והקשיב בשקט לסיפורו של האיש, ואז דיבר בשקט ולאט: "הלוואי ויכולתי לעזור לך, אך מה אוכל לעשות? כשהיתה לך המחלה לראשונה, הייתי צעיר וצמתי ארבעים יום עבורך, כדי שתתרפא. היום אני כבר זקן מידי ואינני יכול לצום כמו אז".

לא רק שה"חפץ חיים" צם במשך ארבעים יום עבור תלמיד אחד, אלא שהעמיד את הדברים בצורה כזו שיראה כאילו הודות לברכתו של תלמיד חכם אחר נתרפא.​

 

[אבא ביתך]

שמעתי ממורי ורבי שליט"א,
שרבי איסר זלמן מלצר השיא את ביתו השניה לרבי יצחק מאיר פצ'ינר - בן מנחם, מאריות סלבודקה - חברון. השנים חולפות ולזוג אין ילדים.
שלח הגרא"ז שליח את הח"ח הישיש שיברכם.
תחילה לא הסכים הח"ח לברך. דור כ"כ קשה, רוב הנוער מפנה עורף למורשתו, וא"כ התינח מי שנתן לו השי"ת זש"ק, אבל אם לא נתן לעמוד ולבקש? מי יושע מה יהיה עם הילדים האלה? אך בסופו של דבר ברך הח"ח את הזוג.
והנה נולדה ילדה, ושוב עמדה האם מלדת. חלפה שמיטה, והזוג שחפץ מאוד בילד נוסף החל לבדוק את האפשרות לדרוש ברופאים. שמע זאת רא"ז, ושלח לקרוא לשליח. רא"ז ביקש ממנו שיחזור על לשונו המדוייקת של הח"ח, ולשון הברכה היתה בלשון רבים, 'קינדער (ילדים)'. כיון שכך, אמר הרא"ז לחתנו וביתו שאין שום צורך לדרוש ברופאים, אם הח"ח ברך בלשון רבים, אין ספק שיזכו לעוד ילד.
וכך הווה, ומורי שליט"א הוא הילד הנולד...

 

[ספרייה תורנית]

 

[ספרייה תורנית]

 

[ספרייה תורנית]

 

[ספרייה תורנית]

 

[גרינפלד]

מסופר על ה'חפץ חיים' זיע"א, שכשהיה ילד בגיל אחת עשרה נפטר אביו, והחל מאותו זמן חייו השתנו ונהיו מאד קשים.

באותו זמן גברה בוילנה יד ההשכלה, אשר פרשה את רשתה על בני הישיבות ללכדם במצודתה, ולהעבירם על תורתם ודתם. המשכילים שמו את עינם על ה'עילוי מזוטלה', כפי שכינו שם את הח"ח, בכל מיני דרכים ופעולות להסירו מדרכו אך כמובן ללא הצלחה.

באותו זמן היה משכיל ידוע, ששימש כמורה הראשי בבית המדרש לרבנים בוילנה, שנוסד בהשפעת המשכילים. הוא הגיע לעיתים קרובות לבית המדרש שבו למד ר' ישראל מאיר, וניסה להשפיע עליו שיעבור על דתו, אך ר' ישראל מאיר לא שת לדבריו ונשאר בתמימותו.

ה'חפץ חיים' היה מספר בהזדמנויות רבות על מאבקיו באותו זמן, והיה מזכיר את מאמר חז"ל שכ"כ מתאים לזמן זה של ערב ר"ה: "יש קונה עולמו בשעה אחת" – הכל תלוי בעצם ברגע אחד, וזה הרגע של ההחלטה האם דרכו פונה לכאן או לכאן…

פעם כבר עמד עליו אותו משכיל להסיחו ולהדיחו, עד שהח"ח נאלץ לברוח לעיירה הסמוכה, והמשיך בהתמדתו וביגיעתו בתורה. המאבק הזה חישל את הכרתו, והגביר את אמונתו המוצקה שליותה אותו כל ימי חייו, כמופיע בספר 'המאורות הגדולים'.

סיפר הח"ח פעמים רבות על התקופה שבה נתייתם מאביו. אמו ניסתה להשיג ולשכור לו מלמד, שילמד איתו את התורה אך לא היה לה כדי לשלם שכר מאומה בשל קשיי הפרנסה. החליט הנער ר' ישראל מאיר, שבלית ברירה הוא ישב וילמד לבדו ללא עזרה מאחר. ממשיך הח"ח לספר על עצמו, שהוא ידע רק חמישים דפי גמרא על בוריים, והיה חוזר עליהם בעצמו מאה ואחת פעמים. מאד רצה ללמוד דפים חדשים, רק לא היה לו מי שילמד איתו.

יום אחד עלתה מחשבה במוחו, לנסות את כוחו בעצמו בלימוד דף חדש באותה המסכת. כך עבר על הדף פעם, פעמיים, שלוש עם פירוש רש"י, עד שראה שיש בכוחו ללמוד בעצמו, כך המשיך בשקידה עצומה עד שנתפרסם לשקדן גדול.

בספר 'דרכיו, נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים', מובא בשם רבי מרדכי דוב שראה פעם את ה'חפץ חיים' נכנס בימים הנוראים לעליית בית כנסת כדי להתבודד. עמד רבי מרדכי דוב מאחורי הדלת, ושמע כיצד ה'חפץ חיים' מצייר לעצמו, שנכנס לדין בפני בית דין של מעלה, ועומד לפניהם והכרוז מכריז שיבואו כל זכויותיו לפניהם.

וצייר כיצד הגיעו מחנות של מלאכי קודש, שנבראו מהתורה שלמד עד כה, ומן המצוות ששמר בכל ימי חייו, וכן מהזכויות שזכה בהתפשט חיבוריו בתוך כלל ישראל, ועל ידי כך זיכה את הרבים. כה רבות היו הזכויות, שבעצמו התפלא על רוב הספרים.

אחר כך צייר שמכריזים וקוראים לכל חובותיו, שיבואו להעיד עליו. גם מהן באו מחנות רבים, מהם כאלה שהעידו על חסרון בעשיית המצוה, האהבה והדביקות ועוד כהנה רבים. עד שהכריע בית הדין שהוא בכלל 'בינוני'. ואז חשב לעצמו שנכנס תחת הגדר של 'רב חסד מטה כלפי חסד'. אך מיד שמע שהשכינה שואלת מה הוא כעת, חי או נפטר? וענו לה 'חי הוא'. ותיכף נשמע קול: "עשה תשובה על עוונותיך מאחר שאתה עדיין בחיים!", והתחיל ה'חפץ חיים' להתייפח בבכי גדול…​

 

[גרינפלד]

למרן החפץ חיים היה חתן, רבי צבי [הירש] לוינסון, אשר נפטר בגיל צעיר, והא היה אדם גדול עד למאד [עד כדי כך, שכשנפטר, רעיתו, בתו של החפץ חיים, באה לפני אביה הגדול וטענה: "אבא, מכל הנבראים שישנם בעולם, לא מצא הקדוש ברוך הוא רק את בעלי?", אמר לה החפץ חיים: "וכי מה רצית, שבמקום זה יקח הקדוש ברוך הוא שליש מהעולם?!" כה גדול היה האיש!].

לרבי צבי לוינסון היתה אחות חילונית. יום אחד קרה אסון: היא ובעלה, שניהם נפטרו והשאירו אחריהם ילד יתום בן עשר.

נסע רבי צבי לבית אחותו, שם פגש את אחינו האומלל. ארז את חפציו, כל מה שהיה בחדרו, ולקח אותו עמו הביתה, לראדין. בבית יחד לו חדר, וסידר אותו עבורו בדיוק כמו החדר שהיה לו בביתו.

דא עקא, שהילד לא יה רגיל ללמוד תורה. ומתוך שיעמום, היה יושב ובוכה כל הזמן.

אמר רבי צבי: אין ברירה, נדאג ללמדו את אותם מקצועות שהיה רגיל ללמוד, ושכר עבורו מורה ללמוד השפה הרוסית.

מי שקרא מעט ספרים על התקופה ההיא, יודע שאצל החפץ חיים, לימוד רוסית היה חמור מאד. הוא נלחם נגד זה רבות! והנה כאן חתנו, רבי צבי לוינסון, לוקח אליו הביתה מורה ללמד רוסית את הילד הזה!

באו אנשי העירה אל החפץ חיים והרימו קול צעקה: לימוד רוסית בביתו של גדול הדור! היתכן?!

אמר להם החפץ חיים: "רבי צבי הוא אדם גדול, והוא יודע מה שהוא עושה", ובזה נגמר הדיון.

עברו שנים, הילד גדל, עזב את ראדין והתגיס לצבא הרוסי. לאחר כמה שנים, ביום בהיר אחד, הוא מגיע לעירה, לבוש מדים ועטור מדליות ודרגות. התברר שהילד הקטן התבגר ונעשה קצין בכיר בצבא הרוסי.

הוא ניגש ישירות לבית האלמנה, הרבנית לוינסון [בעלה כבר נפטר], ישב ושוחח איתה כשעתיים, ובסיומן קם והלך. אף אחד לא ידע מה היתה מטרת בואו ועל מה נסבה השיחה.

חלפו שנים וכל בני משפחתו של החפץ חיים נפטרו. נשארה רק הרבנית פיגה זקס, אשר הגיעה לאמריקה.

בחתונת אחד מצאצאיה, נכנס לפתע לאולם אדם שהיה נראה כמו גוי, והתחיל לצעוק: "היכן פיגה" [זו היתה הרבנית]. היא נגשה אליו ושאלה: "במה אוכל לעזור לך?"

אמר לה: "אני הוא הבחור שגדלתי אצל רבי צבי".

"הו, יופי שבאת", שמחה הרבנית, "בוא תשב איתנו". ואז הוא סיפר לה את כל סיפור המעשה:

"דעי לך", כך הוא אמר, "באותו לילה שהיו האנשים אצל החפץ חיים וצעקו על כך שרבי צבי לוינסון לוקח מורה לרוסית, והחפץ חיים דחה אותם, ואמר שרבי צבי אדם גדול הוא, באותו לילה בא החפץ חיים לביתו של רבי צבי ואמר לו: "יודע אני בך שהנך אדם גדול. לכן אין לי שום טענות כלפיך. אלא ש'תורה היא וללמוד אני צריך'. תסביר לי בבקשה: איך קרה הדבר שלקחת מורה לרוסית?".

נענה רבי צבי ואמר: "הילד הזה הוא יתום מאבא ואמא, לא מפסיק אפילו רגע לבכות. ואני יושב וחושב, איך יכול אני לעשות לו שיהיה לו טוב יותר כדי שיבכה פחות. לכן לקחתי לו מורה לרוסית, וזה באמת עוזר שהוא בוכה פחות".

אמר לו החפץ חיים: "אתה צודק".

"אני", כך מספר אותו רוסי לרבנית, "שמעתי את השיחה הזאת של החפץ חיים עם רבי צבי, שמעתי איך יושבים שני גדולי הדור ודנים כיצד ניתן למנוע דמעה מיתום, והדברים חדרו עמוק בתוך ליבי.

"עברו שנים, התגיסתי לצבא, ושם עמדתי בפני נסיונות קשים, אבל היו שני דברים ששמרתי עליהם במסירות נפש: לא חיללתי שבת, ולא הסכמתי בשום אופן להתחתן עם גויה.

"עד שפעם אחת העמדתי בנסיון נורא. היתה גויה אחת שרציתי להתחתן איתה, אך ידעתי שאם אתחתן איתה, אנתק את עצמי מעם ישראל. ואז חשבתי לעצמי: עם שכזה, ששני הגדולים שלו מסוגלים לשבת ולדון איך למנוע כמה דמעות מיתום – עם כזה לא עוזבים ברגע. צריכים על זה שיקול דעת גדול!

החלטתי שלפני שאעשה את הצעד המכריע הזה, אלך להתיעץ. ועם מי יש להתיעץ, מי יש לי בעולם? הרבנית לוינסון!

הגעתי לראדין, ישבתי עם הרבנית וספרתי לה את סיפורי, והיא שכנעה אותי בכל כוחה לא לעשות זאת. היא אמרה לי: "היום נראה לך שיהיה לך טוב עם הגויה, אך דע לך: ביום שלא תמצא חן בעיניה במשהו הקטן ביותר, היא תירק עליך ותצעק שאתה יהודי מלוכלך. לא כדאי לך להתעסק איתה כי בסוף אתה עוד תסבול ממנה, עליך להישאר יהודי לעולם".

"ואני", המשיך אותו רוסי וסיפר לרבנית פיגה, "קיבלתי את דבריה, והלכתי להודיע לאותה גויה שאינני מתחתן איתה. אבל עוד לפני שהספקתי לומר לה זאת, היא כבר ירקה עלי!!".

"נשארתי יהודי", סיים את דבריו בהתרגשות, "בזכות החפץ חיים ורבי צבי. בגלל ששמעתי כמה אכפת להם מדמעה של יתום"!!​

(ומתוק האור – רבי שלמה לוונשטיין שליט"א)​

 

[גרינפלד]

העצה היעוצה שלא לשכוח לספור ספירת העומר היא להקפיד להתפלל במנין, שאז סופרים את הספירה ביחד עם כל הציבור. בענין זה סיפר הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל:

"שמעתי מיהודי ת"ח מבני ברק, שזכה בבחרותו לדבר פעם אחת עם החפץ חיים זצ"ל. המעשה היה כאשר הזדמן לו להיות בוורשא לאיזה צורך, וחשב בדעתו שכיון ששמע כל כך הרבה על גדלותו וצדקותו של הכהן הגדול, החפץ חיים, ובנוסף לזה הוא לומד הרבה בספריו הקדושים, אשר על כן כדאי לו עתה כשהוא נמצא בקרבת מקום לראדין, לטרוח ולנסוע פעם אחת בחיים לראות את החפץ חיים ולשאול אותו את ספקותיו בהלכה ובהנהגה.

"ואכן כך עשה. בתחילה ישב והכין לעצמו דף עם שאלות שעליהן ידבר עם החפץ חיים, ולאחר מכן עלה על הרכבת המובילה לראדין. כשהגיע בלילה לראדין עדיין לא התפלל תפילת מעריב, אלא כיון שהשעה היתה קצת מאוחרת חיפש לעצמו בתחילה אכסניה שבה יוכל לסעוד וללון בלילה. לאחר שמצא את מבוקשו היה כבר עייף ותשוש מעמל הדרך ומהחיפושים אחר האכסניה, והרגיש בעצמו שקשה לו לעמוד עכשיו ולהתפלל תפילת מעריב, ולכן חשב שילך לנוח רבע שעה, וכשיקום בכוחות מחודשים מיד יתפלל מעריב. וכמובן כשהלך לישון שוב לא התעורר לאחר רבע שעה, אלא ישן עד הבוקר.

"בבוקר כשקם משנתו שכח את מה שעבר בלילה, ושכח שעדיין לא התפלל מעריב, אלא קם כדרכו והתפלל שחרית, ומיד לאחר שאכל פת שחרית הלך לביתו של החפץ חיים לדבר עמו ולהתברך מפיו.

"כשנכנס אל החפץ חיים, לפני שהתחיל לדבר עמו ולשאול אותו את שאלותיו, פתח עמו החפץ חיים בשיחה ואמר לו: 'תראה את גודל ירידת הדורות שיש בדור הזה. לדוגמה תפילת ערבית, באיזה חשיבות מחשיבים היום את התפילה הזו, הרי כמעט ולא מחשיבים אותה למאומה'… וכך במשך כמה דקות יושב החפץ חיים ומדבר דברי חיזוק בענין תפילת מעריב.

"והנה פתאום באמצע השיחה נזכר הבחור שאתמול שכח להתפלל מעריב! הוא קפץ ממקומו בהתרגשות ובבהלה ואמר: 'אוי! בדיוק אתמול שכחתי להתפלל מעריב!'. וכמובן שבזה סיים את שיחתו עם החפץ חיים, ומכל הדף הארוך שהכין לשאול אותו, לא שאל מאומה".
​

(שלמים מציון)​

 

[גרינפלד]

פעם אמר החפץ חיים שהוא היה רוצה ללמוד קבלה, אך מוטלת עליו החובה לעסוק בזיכוי הרבים בהוצאת ספרי ה"משנה ברורה".

פעם שאלו הרב מבריסק כיצד הכריע בספרו ה"משנה ברורה" במחלוקות הלכתיות בין ראשונים. השיב לו החפץ חיים: "אני לומד כל דבר שלושים ושש פעם…" מששמע הרב מבריסק כך, נחה דעתו.

"אמנם", העיר הגראי"ל שטיינמן בספרו סיפור זה, "ממה נפשך – אם אי-אפשר להכריע בין הראשונים, מה יועילו שלושים ושש פעם?"​

 

[גרינפלד]

שנה אחת התפלל החפץ חיים יחד עם חתנו רבי מנדל זקס מאותו מחזור. הוא הדריכו ואמר לו: "דע לך כי עיקר הבכיה בתפילה צריכה להיות בעת אמירת הקטעים המבקשים על בנין בית המקדש".​