כסליו כ"ד כסליו - יומא דהילולא של הרב שטיינמן זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי אהרן יהודה לייב שטייינמן.

נפטר בכ"ד כסליו תשע"ח.

הערך עליו במכלול:

רבי אהרן יהודה ליב שטינמן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הרב יחיאל צוקר שליט"א, מנהל הסמינר באשדוד, שאל את רבינו מה עושים כשיש תלמידות הפורצות את גדרי הסמינר ואינן נוהגות כפי ההוראות והתקנות.

"לא הכל צריך לראות", ענהו. והזכיר לשון הגמרא: "והתעלמת" (דברים כב, א), פעמים שאתה מתעלם (בבא מציעא ל ע"א). בשמונים אחוזים של המקרים רצוי להתעלם!"

קרא: "אבל זו תהיה פריצת גדר, המשמעת תהרס!

רבינו התבצר בשתיקה, כדרכו. הביע דעתו, ודיו.

אמר: "תורה היא, וללמוד אני צריך".

אם כן, יש להסביר. אמר לו: "שב". עניינים סבוכים מסבירים בישיבה (מגילה כא ע"א). ישב ורבינו אמר: "מחלה היא מצב שאינו רצוי". פשיטא, ומה שייכותו לכאן.

המשיך: "כשחולים, נוטלים תרופות".

והלאה: "לתרופות יש תופעות לוואי מזיקות". הרב צוקר תמה לאן זה מוביל.

"אוי לאדם שמחלתו כרונית, והוא מפתח תלות בתרופות. ומגיע שלב, שהתרופות כבר לא עוזרות. המטרה, שהתרופות יבריאו והמחלה תעלם". הרב צוקר הסכים עם כל מילה, אבל מה הקשר.

"תבין", אמר רבינו. "התקנות של הסמינר תוקנו, כדי שהחניכות תתחנכנה כהוגן. הן חיוביות ורצויות, אתה מספר שיש פורצות גדר, הן בגדר 'חולות'. הגערות והביקורת הן תרופות מרות. אבל אסור לטפח תלות בהן. עלינו לשאוף שה'מחלה' תעלם. ובמרבית המקרים, אם יזהרו בכבוד החניכות ויתעלמו מחריגות קלות, תתרפא 'המחלה' מאליה"…

ופעם אסר הסמינר על נעילת נעלים 'רחוביות' מסוימות, אבל האפנה סחפה והתקשו לאכוף את התקנה. עלה ושאל מה לעשות. שמע רבינו, נאנח והפטיר: "מי יודע כמה נשמות איבדנו בשביל כאלו מלחמות!"… (נר לשולחן שבת, גליון תקצב)

 

[אחד יחיד]

אברך שאל את הגאון רבי יהושע מישקובסקי שליט"א, תלמיד רבינו: "קראתי בעיתון שהראש ישיבה אמר בכנס חינוך שמעולם, בכל שנותיו כראש ישיבה, לא העדיף את התלמיד הכשרוני על פני הבינוני והחלש". והשתאה: "האם הרב מלאך?! והרי אני אב לכמה ילדים, ואוהב את כולם, ואיני מצליח שלא להתפעל יותר מהבן הכשרוני והמבריק!"

ענהו: "איני יודע, אכנס ואשאל".

כשבא לפני רבינו, אמר: "הראש ישיבה מורה תמיד שלא לסמוך על הנכתב בעיתון. יש לי ראיה. שהנה, כתבו בשמו דבר מופקע…

ענהו: "אמת שאין לסמוך על הכתוב בעיתון, אבל הפעם זה נכון…

תשאלו איך הצלחתי לנהוג כך. התשובה שתמיד עמדו לנגד עיני דברי הגמרא שרבן יוחנן בן זכאי היה קטן תלמידיו של הלל הזקן, וכל התורה שבידינו היא ממנו. ותמיד אני חושב על כל תלמיד, ולו החלש ביותר אולי הוא יהיה רבן יונן בן זכאי של הדור הבא!… (נר לשולחן שבת, גליון תקצב)

 

[אחד יחיד]

בשעתו תועד מעמד מכונן. ראש מוסדות רב זכויות בא להוועץ: ילד חלש בכשרונותיו, בן למשפחה חלשה בשמירת המצוות, נדחה על ידי התלמוד תורה בנימוק שאינו מתאים –

רבינו: "אם זה התלמוד תורה היחיד באזור, מה יעשה? תאמר לו שיסע לאמריקה?"

ראש המוסדות מברר: "האם זו אחריות המוסד לקבל את הילד?"

רבינו: "אלא מה! וכי תשלחו אותו לירח?"

ראש המוסד: "אבל המשפחה חלשה, זה לא הסגנון של התלמוד תורה" –

ואז התנער רבינו כארי. הרים קולו ונשא ידו: "זה נובע מגאוה! אכפת לו משמו הטוב של המוסד! שום דבר אחר לא, גאווה – גאווה – גאווה! שלא תחשוב שהוא ירא שמים, רק גאווה. אך ורק גאווה!"

ראש המוסדות: "הוא [המנהל שדחה] אברך נכבד!"

רבינו: "גאווה נכבדת ומנופחת!" (נר לשולחן שבת, גליון תקצב)

 

[אחד יחיד]

ופעם לאחר תפילת ערבית ניגש אחד המתפללים ושאל: "איך מחדירים בילדים יראת שמים?"

הזדקף בנו, הצביע לעברו ושאל בהתרגשות: "לך יש יראת שמים?! –

כשתהיה לך יראת שמים, גם לילדים תהיה!"… (נר לשולחן שבת, גליון תקצב)

 

[אחד יחיד]

כשכהן רבינו כראש ישיבת פוניבז' לצעירים, היה בחור מבית מחוסר אמצעים והשתוקק לדמי כיס. חיפש מקורות הכנסה בשעות ההפסקה, ערך משלוחים עבור חנויות הירקות, סידר מצרכים במכולת, ביצע שליחויות עבור פרוטות, אגר וחסך. נודע הדבר לאחד מחברי הצות והורע בעיניו. בחור צריך שיהיה כל ולו בעולמה של תורה. נועץ ברבינו שאמר לו "טוב עשית שסיפרת, השאר לי לטפל בענין".

ולא אמר לבחור מילה.

בכל יום, לאחר השיעור ותפילת מנחה, היו בחורים מלווים את רבינו בדרכו לביתו. מלבנים נקודות שהועלו בשיעור, שואלים ונענים. יום אחד התלוה אותו בחור לרבינו. שאל מה ששאל וקיבל תשובה, ואז אמר לו בנועם: "אני עומד להוציא כעת לאור כרך נוסף של 'אילת השחר', ואני זקוק למימון. שמעתי שיש לך כסף. האם אוכל ללוות ממך?!"…

התלמיד הבין שאינו נדרש להשיב…

(מרוה לצמא, גליון ב'שכה, ז)

 

[אחד יחיד]

אב נסער בא לפני רבינו, הציג לפניו שתי כיפות קטיפה שחורות. האחת מלופפת בסרט בד, והשניה ללא סרט, אפנתית וחדשנית. אמר: "הראש ישיבה רואה הבדל בין שתי הכיפות?"

"לא", ענה רבינו.

"אז מדוע מתנכלים בתלמוד תורה לבני, שהחליף לכיפה בלי סרט. למה דרשו ממנו להחליף את הכיפה, או את התלמוד תורה?!" הזדעק האב.

"איני רואה הבדל", חזר רבינו ואמר. "ואתה, רואה הבדל ביניהם?"

"ודאי שלא!"

"והבן, רואה הבדל?"

"גם הוא לא!"

"וההנהלה, מבין אני, רואה הבדל"…

"כן, זו השאלה" –

"אז אם הם רואים הבדל ואתם אינכם רואים, מה אכפת לכם ללכת עם הכיפה שהם מעדיפים"…

(מתוך הגדה של פסח – אהלי תורה)

 

[אחד יחיד]

באגרת שאלה ששלח בחור מארה"ב, מהי העצה להגיע להתמדת הלימוד ומתיקות התורה. ענה רבינו ביום כ"ב מרחשון תש"ס: "בתשובה לשאלותיך, מה שלומדים יותר מקבלים יותר חשק ללמוד". (הרב זלמן רזניק)

 

[אחד יחיד]

באגרת ששלח לכינוס הכנה לעולים לישיבה גדולה, שנערך מידי שנה ע"י 'דרשו', אשר רבינו ראה בזה חשיבות שהי' טורח ומשתתף בגופו, וכשנחלש שלח מכתב מיוחד וכה כתב:

"רק שכל אחד צריך לדעת שנברא לשמש את קונו לפי הכחות שלו, ובודאי שלא לכל אחד יש את אותו הכח כמו חברו, ואם לא יסתכל על השני יהי' מאושר ויוכל לעלות ולהיות ת"ח ויר"ש". ונזכה שכל אחד יצליח להחדיר תורה ויר"ש בלבו, ויזכה לעלות לתפארת בישראל. (הרב זלמן רזניק)

 

[אחד יחיד]

נכנס לרבינו בחור צעיר להתברך, וביקש שהיות ונכנס ללמוד בישיב"ק, ע"כ מבקש הוא הדרכה להצלחה בישיבה, ואמר לו רבינו: "תקבל על עצמך שלא לקרוא עיתונים". (הרב זלמן רזניק)

 

[אחד יחיד]

אמר רבינו לאחד ששוכח תלמודו ושאל עצה מה לעשות, אמר לו רבינו שיתפלל ב"חונן הדעת", כמש"כ רש"י בע"ז דף ח' (בד"ה מעין) כתב "אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת".

אברך כבן 30 ביקש ברכה ע"ז שהזכרון נחלש אצלו, שאל אותו רבינו: "מנין לך שנחלש הזכרון?", וענה השואל: "כך אני מרגיש בעצמי". א"ל רבינו "איך אתה מרגיש? בגלל שבגיל 20 זכרת יותר, הלא בגיל 20 ידעת רק 5 דף גמ', ואילו כעת אתה יודע 20 דף! לכן אתה חושב שאתה זוכר פחות, אבל האמת שאין הבדל בזיכרון, אך יש לדעת שכדי לזכור צריך לחזור ולחזור!"…

והביא לזה ראיה מדברי רש"י בברכות (י"ח א') על דברי הגמ' "א"ל אם קרית לא שנית, אם שנית לא שלשת וכו'", ופרש"י (בד"ה לא שנית) לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו.

מדויק מדברי רש"י אלו איך צריכה חזרה להיות, שלא רק לשנן את דברי הגמ', אלא להתבונן פעם נוספת בדברי הגמ' ואז יש תועלת מהחזקה. (הרב זלמן רזניק)

 

[אחד יחיד]

פעמים רבות נכנסו בחורים שיש להם חשק לעזוב את הישיבה בה הם לומדים כיום, ולעבור ללמוד בישיבה אחרת, הי' רבינו שואלם מהי הסיבה שרוצים לעזוב, אם הסיבה היתה רק בגלל שהמקום השני נחשב למקום לימוד יותר טוב, הי' חוזר רבינו ושואל האם הבחור מרוצה מהמקום בו הוא לומד כיום, ואם התשובה היתה שמרוצה מהמקום, אך בגלל שהמקום השני נחשב ליותר טוב ע"כ רוצה לעבור לשם, הי' מראה רבינו זללה"ה את דברי רבינו הגר"ח מוולוזי'ן בכתר ראש (אות נ"ג) וז"ל: "כשיצליח בלימודו באיזה מקום ובאיזה ענין, ומתחדש עליו לשנות או ליסע למקום אחר, שלא למהר לעשותו תיכף, כנאמר אף היא כחתף תארוב, וידחה הדבר זמן מה עד שישקול בדעתו היטב". (הרב זלמן רזניק)

 

[אחד יחיד]

מעניין הי' לשמוע את תשובתו של רבינו לבחור שעומד בסוף הישיבה קטנה, ומתלבט היכן ללכת ללמוד בשנה הקרובה, האם בישיבה גדולה ומפורסמת, אך הרמי"ם שלו בישיבה ממליצים לו שילך ללמוד בישיבה אחרת, יותר קטנה ופחות מפורסמת, אך שם הצוות מסור מאד לתלמידים ונראה שאת השטייגען יעשה שם יותר, אך לבו של הבחור הי' ללכת למקום הגדול והמפורסם, ששם לכאורה ימצא שידוך יותר מהר, וגם יש לו חבר שיוכל ללמוד עמו בחברותא, ונכנס לשאול מה עדיף לו לעשות.

אמר לו רבינו שאם רבותיו ממליצים לו ללכת למקום הקטן אשר הצוות שם ת"ח חשובים, מסתמא הצוות צודק, ניסה הבחורים לומר שהוא מתבייש מהחברים, שהוא יכול ללכת לישיבה החשובה והולך לישיבה הפחות חשובה, אמר לו רבינו: "האם אתה רוצה להפסיד את כל עולמך בגלל כמה בחורים, שבמשך שלש שבועות של בין הזמנים יצחקו עליך? הרי מיד בר"ח אלול כל אחד מתחיל עם ההתמודדויות שלו בישיבה גדולה ושוכח מכל החברים הקודמים". (הרב זלמן רזניק)

 

[אחד יחיד]

סיפרה לי הרבנית שרבינו נמנע מלרכוש ספרים מה שלא הי' לו צורך גמור, ורק שבמשך השנים בחורים קנו לו בפורים מתנות של ספרי ראשונים ואחרונים, וכשהי' לו צורך באיזה ספר הי' מבקש משכנו הגרי"י ישראלזון שהי' לו כל הספרי האחרונים הדרושים [ותמיד הי' איכפת לה כבוד הספרים, שאנשים מוציאים את הספרים בצורה כזו שהם נקרעים]. (הרב זלמן רזניק)

 

[אחד יחיד]

מסופר על מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שבצעירותו, כשהיה גר בשוויץ היו גרים ליד אטליזים שמכרו דבר אחר, והוא והרבנית התפללו לה' שיבטל מהם את חוש הריח, ואכן התפילה נענתה והתבטל לו לגמרי חוש הריח ולרבנית נשאר מעט, ובזה הם נצלו מהריחות העזים של המאכלות האסורות שיצאו מאיטלזי הגויים שהיו בסביבתם.

זו הסיבה, מספרים תלמידיו, שמרן זצוק"ל לא בירך כל השנים בהבדלה על ברכת הבשמים, ונתן לאחרים לברך, כי לא היה לו חוש הריח כלל.

בהקשר זה מובא ב'כאיל תערוג' (יתרו תשע"ח) שהיו כאלו שסברו בטעות שאין למרן זצוק"ל כלל חוש הריח וחוש הטעם, ושלכן היה לו קל להתנזר מכל המאכלים, אך פעם בעת רצון נשאל על ידי נכדו הגדול, שהרי ידוע שאין לסבא חוש הריח, האם גם חוש הטעם אין לסבא? ונענה מרן ואמר: 'חוש הריח אין לי, אבל חוש הטעם או הו יש לי', ואכן בשבת אחת בטעות הניחו לו קציצת דגים שהיתה מיועדת לשאר בני הבית ומיד שם לב שיש בה תבלינים, והזהיר שלא יטעו שוב בזה כי לא רוצה לטעום טעם טעים במאכלים. (הרב בנימין גולד)

 

[אחד יחיד]

בל"ג בעומר תשע"ג היה מרן זצ"ל בשמחת נישואי נכדו בירושלים, וביקשתי ממנו ברכה 'שבני ילך לישיבה טובה'. מרן זצ"ל תפס את ידי ואמר לי בשאלה: "ישיבה טובה או ישיבה מתאימה??" והוא אפי' לא ברכני.

דבריו והתייחסותו היו מפתיעים קצת, אבל כך אמר. [אגב, בשבת שלאחר מכן השתתפתי בקידוש של אחד מתושבי רמת שלמה, ונכח שם אחד ממקורבי מרן זצ"ל, וסיפרתי לו את תגובתו של מרן זצ"ל. בעל השמחה ששמע את הדברים מיד קפץ ושאל: "מי אמר את זה?" אמרתי לו שכך אמר מרן זצ"ל. למשמע הדברים הודה בעל השמחה עד מאד ואמר לי: "אין לך מושג מה עשית לי עכשיו, הצלת לי את השלום בית… יש לי ויכוח קשה עם בני הבית לאן לשלוח את הבן, אני סבור שצריך לשלוח אותו לישיבה שמתאימה לו, ואילו בני הבית דוחקים בי לשלוח אותו לישיבה מצויינת. ועכשיו שאני שומע ממך את דברי מרן, הרגעת אותי שאני צודק וכך נעשה". ע"כ].

אנו היה בדעתנו לשלוח את הבן לאחת מהישיבות הקטנות הטובות ביותר בירושלים, ואמרו לנו בחיידר שרושמים אותו לשם. סוף דבר היה, שכנראה בחיידר בטעות לא רשמו את הבן לאותה ישיבה טובה, ורק בשבעה עשר בתמוז גילינו שהבן נשאר ללא ישיבה, וכידוע שבתאריך זה הכל סגור ומסוגר.

תוך כדי שאנו אובדי עצות, הקב"ה גלגל שהגיעה לפתחנו הצעה להכניסו לישיבה חדשה שעומדת להיפתח באלול הקרוב, וכך היה. הוא נכנס לשם והיה ממייסדי הישיבה, הישיבה התאימה לו מאד והוא גדל ופרח שם, לא יאומן. אז תפסנו את כוונת דברי מרן זצ"ל בל"ג בעומר. הם היו כדברי נבואה, שצריך לחפש לבן ישיבה מתאימה ולא ישיבה טובה. חכם עדיף מנביא.

(כאיל תערוג יתרו תשע"ח – מרשימות הרה"ג ר' א.ק.)

 

[אחד יחיד]

הבחור – תלמיד אחת מהישיבות שנוסדו בידי מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל – עמד ברטט אל מול רבו ראש הישיבה סמוך לחג החנוכה לפני מספר שנים, ולא ידע את נפשו. מכל העולם כולו, הוא זה שהצליח להביא את ראש הישיבה לפגוע בו עמוקות כל כך…

הוא ביקש לשאול שאלה "פשוטה": "אני מדליק שש חנוכיות", סיפר, ועיניו של הגראי"ל שטיינמן נפתחו בתדהמה. "שש?!"

"כן, אחת בכניסה לחדר האוכל, אחת בכניסה לפנימייה, אחת בכניסה לקומה", וכן על זו הדרך.

"ומה אתה רוצה?" שאל ראש הישיבה והזעזוע ניכר על פניו.

"הברכה", אמר הבחור, "הברכה, היכן צריך לברך?"

"אה, אתה לא צריך לברך בכלל"…

"למה? מה זאת אומרת, לא לברך?"

"אתה שוטה, ושוטה… פטור!"

הוא ראה את הכאב על פניו של ראש הישיבה, ופנה משם שבור ומושפל. שב לישיבה, חש כמי שחטף סטירה עצומה.

הוא נכנס למשגיח ושיתף אותו במה שהתרחש – כשברור לו שהשנה הוא מדליק חנוכיה אחת בלבד.

המשגיח הסתכל על הבחור בחוסר אמון ובהתרגשות רבה.

"כבר כמעט שנה שאנחנו מתמודדים עם מתקפת 'נערווין' מצד הבחור הזה", סיפר לאחר זמן לראש הישיבה. "מה לא עשינו? שיחות, דיבורים קשים ואפילו עזרה מקצועית לנפשו. כלום לא עזר. מבחינתו, אנחנו הרשעים נטולי הרגש למצוות… ואילו בפעם אחת, שראש הישיבה שכולו זהירות לא לפגוע באיש, הבין ברגע את אשר לפניו והחליט לטלטל אותו ולהעמידו במקומו – במילה אחת פתר את מה שבעמל רב לא הצלחנו".

מילה אחת, ששינתה הכל. כי צריך לדעת גם לפגוע. במטרה.

(משנתה של תורה, יתרו תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

ברשימותיו של הרה"ג רבי יוסף זונדל פוגל שליט"א בעל 'שיח יוסף' הוא מספר, כי באחת הפעמים כשהגיע מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לשאת מדברותיו כדי לחזק את תלמידי הישיבה ב'מעוז חיים', הוא חש כי זו 'שעת רצון' אצל מרן זצ"ל, ועל מנת לחזק את תלמידי הישיבה העז פניו לשאלו לגבי מספר עובדות שפורסמו אודות גודל פרישותו. "מתשובותיו של מרן" – הוא מתאר ברשימותיו – "ניכרות רום גדלותו וענוותנותו".

– מספרים שהבחורים הלכו לבדוק מה הראש ישיבה אוכל בארוחת בוקר, ואמרו שיש ליד הישיבה עץ גוייבות, והר"י אוכל גוייבה עם פרוסת לחם…

– צחק ואמר: "ליד הישיבה היה עץ גדול של תותים, ונפלו ממנו הרבה תותים, וכל השביל היה מלא בתותים, אבל לא אכלתי אף פעם תותים"…

– אמרו שהר"י היה אוכל פרוסת לחם עם גוייבה?

– שוב צחק: "אני לא אוכל גוייבות… הגוייבות היו מלאות עם תולעים… היה אסור לאכול אותם"…

– מספרים שהבחורים הלכו לרבנית ושאלו מה אוכלים בשבת, ואמרה שמקבלים כרטיס בצנע וקונים חצילים, אחד מטגנת ואחד מבשלת, אחד כנגד דגים ואחד כנגד בשר?

– רה"י צחק: "זה נכון שלא אכלו כל כך ברווח, אבל ב"ה לא צמנו… לא צמנו… לא צמנו, חסד ה'".

– ומספרים שתקופה ארוכה לא קיבלו משכורת, ואח"כ נתן צ'ק עבור כמה חודשים, והר"י אמר 'מה אני בחינם אף אתם בחינם', ומעיקר הדין צריך ללמד בחינם, ומה שמקבלים בישיבה זה בשביל לחיות, אבל כעת שעברו כבר חודשים אלו אין צורך בצ'ק…?

– הר"י שוב צוחק מאוד: "לא היו נותנים צ'קים, לא היה כזה דבר של צ'קים אז"…

(מתוך קובץ זיכרון מיוחד מבית 'קובץ גיליונות' חנוכה תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

באחד מהמסעות חובקי התבל שערך מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל לחיזוק היהדות בגולה, הוא טס במטוסו הפרטי של מקורבו הנגיד ר' שמעון גליק הי"ו בתוך קנדה, מטורונטו למונטריאול. כשחלף המטוס בנקודה ממנה משקיפים על מפלי הניאגרה העצומים, הנמיך הטייס את המטוס כדי שיוכלו לחזות בפלא האלוקי הכביר הזה, קולות מים רבים אדירים משברי ים. מובן שכל הטסים מיהרו לדבוק אל החלונות ולחזות במים האימתניים השוצפים וקוצפים. כולם, מלבד ראש הישיבה.

מקורבו ויד ימינו, הרה"ג ר' יצחק לוינשטיין ז"ל ניגש אליו ושאל: "שמא רוצה הרב לחזות בנפלאות הבורא העצומים הללו?" השיבו ראש הישיבה: "בדף גמרא אני חוזה 'נפלאות הבורא' גדולים יותר".

המגיד הרה"ג ר' שלמה לוינשטיין שליט"א שמע מפי אחד הנוכחים תוספת לסיפור: "ראש הישיבה קם בכל זאת ממקומו, על מנת לגשת לחלון שמולו, ממנו השתקפו המפלים. הוא צעד צעד אחד, אך מיהר לשוב למושבו, כשהוא מסביר: 'קמתי על מנת לחזות במפעלות האלוקים, מה רבו מעשי ה', אך עד מהרה אמרתי לליבי – האם אני קם רק בשביל להתפעל מנפלאותיו של הבורא? או שמא אף זיק של סקרנות מהול בקימה זו… לכן מיהרתי לחזור ולהתיישב במושבי". (מתוך מאמרו של הרב יקותיאל יהודה גנזל ב'המבשר תורני')

 

[אחד יחיד]

בחורף תשע"ד הגיע אדמו"ר חשוב מחו"ל לרבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בשעת הצהרים ואמר לו: רצוני לספר מעשה איך כבודו הציל את קהילתי:

לפני כשנתיים הגעתי לא"י והצטרכתי לנסוע במונית. נקשרה שיחה ביני ובין נהג המונית, וכשירדתי אמר לי שרצונו להעניק לי ספר. וסיפר לי שזמן מה קודם לכן נסעו במונית שלו נוסעים, שכהכרת הטוב נתנו לו מתנה ספר המביא ד"ת מרבינו – 'מזקנים אתבונן' ח"א, והיות והוא לא בר הכי להסתכל בספרים, חיפש הזדמנות לתת אותו לאדם מתאים, והחליט לתת לי את הספר.

כשעיינתי בספר, סיפר האדמו"ר, ראיתי שכתוב שם הרבה בענין ההתרחקות ממחלוקת, על ויתור ועל בין אדם לחבירו, והכל בצורה פשוטה ברורה מעשית ולא משתמעת לשתי פנים. [וכגון מה שנכתב שם בזה"ל: "אם אחד רב אתך על כסף עד כדי שעלולים להיות שונאים, תן לו! מה איכפת לך? תוותר לו! מוויתור לא מפסידים. ואפילו אם המריבה היא על הרבה כסף, אם בגלל זה תהיו אויבים זה לזה, וותר. אדם לא יודע עיתו. היום הוא פה, ברגע אחד יכול לגמור. אז מה זה הרבה כסף? אמנם אדם צריך לחיות, צריך לאכול, צריך שתהיה לו דירה. אי אפשר לגור ברחוב. אבל הרבה כסף? מה צריך הרבה כסף? הרי ברגע יכול לא להיות פה. ומה יגיד למעלה, היה לי הרבה כסף? יעשו צחוק ממנו…"]

והמשיך האדמו"ר וסיפר למרן: ראיתי שבהשגחה פרטית נשלחו הדברים האלו אלי, היות וקהל עדתי רובם עשירים, והיה אי שקט ומחלוקות רבות ביניהם. עברתי בעצמי מאחד לשני אצל אותם עשירים שבקהילתי עם הספר הנז', ועם כל אחד למדתי דברי מרן הנ"ל".

וסיפר למרן שדבריו הפשוטים עשו על אותם עשירים תקיפים רושם והשפיעו עליהם לסור מהמחלוקת, וכעת שקטו כל המחלוקות ושוררת אהבה ואחוה בין כל קהל עדתו. ומתוך הכרת הטוב, וכן על מנת שרבינו ידע את ההשפעה העצומה של דבריו, ראה לבוא ולספר לו מעשה זה.

(מזקנים אתבונן אמונה וביטחון א עמ' 112)