תשרי כ"ה תשרי - יום פטירת רבי אברהם גנחובסקי (2 צופים)

[גרינפלד]

הרב אברהם גנחובסקי (א' בתשרי תרצ"ז – כ"ה בתשרי תשע"ג) היה רב ליטאי, מראשי ישיבת כוכב מיעקב-טשיבין בירושלים במשך ארבעים וחמש שנה.​

רבי אברהם גנחובסקי – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

אחד היה הגאון המופלא רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל בגאונותו המתחסדת. הוא היה גדול הממציאים של כל מה שניתן ולא ניתן להעלות על הדעת, גם כדי לקיים את אורחות חייו בהידור כפי שנהג, אבל בעיקר כדי לשמור על כבודו של הזולת ושלא יהיה מאן דהוא שיפגע מאותן חומרות והנהגות. מוחו הכביר עבד ללא הרף בייצור של רעיונות איך להיות האיש הנחמד ביותר בלי שמשהו מאורחותיו יפריעו לכך. ומעבר לזה, הייתה לו רגישות עצומה לרגשותיו של הזולת ולכבודו של כל איש ישראל, לא משנה גילו כבודו או השתייכותו.

כשהתארח פעם אצל אדם גדול בתורה יחד עם תלמיד אירע מקרה מעניין. אותו אדם גדול שוחח איתם בדברי תורה ובשלב מסוים קם בעל הבית ופנה אל המטבח כדי להגיש שתיה לאורחים החשובים. הוא התעכב במטבח דקה קצרה ואז הופיע בפתח הסלון כשהוא אוחז בידיו מגש ועליו קנקן שתיה מלא עד שפתו וכוסות.

ר' אברהם קם בהתרגשות ובעסק גדול והכריז: 'בשום אופן לא אתן לכבוד תורתו לשרתני, ההפך! אני אמור לשרת את מעלתו'… בדברים אלו ניגש אל בעל הבית ונטל את המגש מידיו. בעל הבית לא הספיק לומר מילה ור' אברהם צעד בזריזות והניח את המגש על השולחן.

התלמיד שהכיר את רבו ואת תהלוכותיו יצא נרעש עד מאד.

לימים פגש התלמיד את אותו אדם שהתארחו אצלו ושאל אותו אם הוא זוכר את המקרה?

וכך סיפר התלמיד: ר' אברהם היה מעשר כל מה שנכנס לפיו. זו הייתה הנהגה שהוא הקפיד עליה מאד. כאשר קם אותו אדם גדול להביא שתיה נדרך ר' אברהם לראות מה יוגש. כשהוא ראה שמדובר במשקה שאינו מים בלבד הוא בא במיצר, מצד אחד הוא לא מוכן לשתות בלי לעשר כהרגלו, מצד שני הוא לא יכול לעשר בפני בעל הבית ובכך להראות כביכול איזו עליונות או חוסר אימון בכשרות חלילה, לא לשתות בכלל גם לא היה בא בחשבון כי על פי הלכה כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה.

מוחו הכביר עיבד את כל הנתונים בחלקיקי שניות והוא מיד מצא פתרון נפלא. הוא קם לקחת את המגש בתואנה של כבוד התורה, מה שגם היה נכון לחלוטין. כאשר הניח ר' אברהם את המגש על השולחן הוא הזיז אותו מעט באופן שיישפך קצת מהמשקה. בדעתו ובכוונתו הוא עשה את זה לשם מעשר וסימן בעיניו לתלמיד שניתן לשתות ללא חשש… על כאלו המצאות יכול לחשוב רק מי שדבוק במידת כבוד חברו בצורה מוחלטת בלי פשרות במידה שווה בדיוק כמו הדבקות בחומרות.​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, לְצד שהיה גאון עולם, היה בעל חכמת-חיים מיוחדת. תהלוכותיו עם הבריות היו בנעימות מיוחדת שגדושה היתה בהמון חכמה וכשרון. תלמידו סיפר, שבכל ויכוח שהתעורר לא עמד על שלו, אלא מיד אמר "דבר ראשון אתה צודק" ואחר-כך ניסה להציג את העניין מן הצד שלו. הוא הדריך כך גם אחרים, אבל הדגיש בפניהם שעליהם לומר זאת בכנות ובלב-שלם. .​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי אברהם גנחובסקי זיע"א, התבטא פעם שיש סוגיא בש"ס שאין לו בה הבנה 'למעשה', וזו סוגיית 'זקן ואינו לפי כבודו', אין הוא יורד לסוף דעתה של הלכה באיזה מקרה מעשה מצווה של 'השבת אבידה' יכול להיות שלא לפי כבודו של הזקן?..

כי כך הוא רבי אברהם היה חי, מצווה הייתה אצלו שיא השיאים שיכול אדם להשיג בעולמו, ואם כך מה שייך פחיתות כבוד?, וכי יהודי נכבד ככל שיהיה, שמגלה חור באמתחתו אשר ממנו נשרו שטרות כסף בסכום עצום, יוותר עליהם למען כבודו, או יתכופף ויאספם מהרה אל חיקו?, ואם נשאל את אותו ה'נכבד', אתה לא מתבייש להתכופף ולרדוף אחרי שטרות מתעופפים? הוא יענה בפשיטות, מה פירוש, מה בזוי בזה? הלא כולם מבינים כי איבדתי שטרות כסף, מה לא מכובד בלדאוג לא לאבד אותם?.

כך ממש היו בעיניו המצוות, לא היה כל שיקול וחשבון של כבוד או קושי, כי הרי לא ניתן לאבד 'עולם ומלואו' בשביל שטות והבל כמו כבוד, ואין שום הרגשת קושי כשהתוצאה מהמאמץ היא רווח אין סופי.

הסיפורים שלא נגמרים על פעולותיו השונות והייחודיות, העלו שאלה, וכי הוא סבר שכך נדרש מאדם, לנהוג בשפלות ברך שכזו, לאסוף זכויות ומצוות במאמצים כאלו, או כמו שהרבנית שלו הייתה שואלת מידי פעם, תגידו הוא אדם או מלאך?.​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי אברהם גנחובסקי זיע"א, התבטא פעם שיש סוגיא בש"ס שאין לו בה הבנה 'למעשה', וזו סוגיית 'זקן ואינו לפי כבודו', אין הוא יורד לסוף דעתה של הלכה באיזה מקרה מעשה מצווה של 'השבת אבידה' יכול להיות שלא לפי כבודו של הזקן?..

כי כך הוא רבי אברהם היה חי, מצווה הייתה אצלו שיא השיאים שיכול אדם להשיג בעולמו, ואם כך מה שייך פחיתות כבוד?, וכי יהודי נכבד ככל שיהיה, שמגלה חור באמתחתו אשר ממנו נשרו שטרות כסף בסכום עצום, יוותר עליהם למען כבודו, או יתכופף ויאספם מהרה אל חיקו?, ואם נשאל את אותו ה'נכבד', אתה לא מתבייש להתכופף ולרדוף אחרי שטרות מתעופפים? הוא יענה בפשיטות, מה פירוש, מה בזוי בזה? הלא כולם מבינים כי איבדתי שטרות כסף, מה לא מכובד בלדאוג לא לאבד אותם?.

כך ממש היו בעיניו המצוות, לא היה כל שיקול וחשבון של כבוד או קושי, כי הרי לא ניתן לאבד 'עולם ומלואו' בשביל שטות והבל כמו כבוד, ואין שום הרגשת קושי כשהתוצאה מהמאמץ היא רווח אין סופי.

הסיפורים שלא נגמרים על פעולותיו השונות והייחודיות, העלו שאלה, וכי הוא סבר שכך נדרש מאדם, לנהוג בשפלות ברך שכזו, לאסוף זכויות ומצוות במאמצים כאלו, או כמו שהרבנית שלו הייתה שואלת מידי פעם, תגידו הוא אדם או מלאך?.​

לחץ כדי לכווץ...

כשנשאל מרן הגר"ד לנדוי שליט"א על כך מאת אחד מגדולי הדור, אמר, ידיד אני של ר' אברהם, ומתוך הכרות אישית יודע אני, כי לא עשה זאת משום שהיה סבור שהוא חייב לקיים את המצווה גם באופן שכזה, אלא משום שהוא לא העלה על דעתו מעולם פטור מהמצווה במצב כזה.

למשל, המתיק רבי דב, אם יהודי נחלה, ובעצת הרופאים אסור לו לצאת מביתו לתפילה בבית הכנסת, כי המאמץ מסוכן לו, והנה המצב נודע לידידיו, ונתאספו ובאו עשרה מחבריו לערוך מניין אצלו בסלון, וכי הוא לא יתאמץ לקום ממיטתו להתפלל עמהם במניין. וודאי שכן אף כי כרוך הדבר במאמץ, כך בדיוק חש הגר"א גנחובסקי כלפי כל מאמץ או אי נעימות שנדרשת בכדי לקיים מצווה, הרגשת חשיבות המצווה כל כך נחקקה בעצמותיו וננסכה ברגשותיו עד שכל מאמץ שהוא, זה אכן היה מאמץ אך מאמץ קל לדידו, ביאר הגר"ד שיבלחט"א.​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי אברהם גנחובסקי זיע"א, התבטא פעם שיש סוגיא בש"ס שאין לו בה הבנה 'למעשה', וזו סוגיית 'זקן ואינו לפי כבודו', אין הוא יורד לסוף דעתה של הלכה באיזה מקרה מעשה מצווה של 'השבת אבידה' יכול להיות שלא לפי כבודו של הזקן?..

כי כך הוא רבי אברהם היה חי, מצווה הייתה אצלו שיא השיאים שיכול אדם להשיג בעולמו, ואם כך מה שייך פחיתות כבוד?, וכי יהודי נכבד ככל שיהיה, שמגלה חור באמתחתו אשר ממנו נשרו שטרות כסף בסכום עצום, יוותר עליהם למען כבודו, או יתכופף ויאספם מהרה אל חיקו?, ואם נשאל את אותו ה'נכבד', אתה לא מתבייש להתכופף ולרדוף אחרי שטרות מתעופפים? הוא יענה בפשיטות, מה פירוש, מה בזוי בזה? הלא כולם מבינים כי איבדתי שטרות כסף, מה לא מכובד בלדאוג לא לאבד אותם?.

כך ממש היו בעיניו המצוות, לא היה כל שיקול וחשבון של כבוד או קושי, כי הרי לא ניתן לאבד 'עולם ומלואו' בשביל שטות והבל כמו כבוד, ואין שום הרגשת קושי כשהתוצאה מהמאמץ היא רווח אין סופי.

הסיפורים שלא נגמרים על פעולותיו השונות והייחודיות, העלו שאלה, וכי הוא סבר שכך נדרש מאדם, לנהוג בשפלות ברך שכזו, לאסוף זכויות ומצוות במאמצים כאלו, או כמו שהרבנית שלו הייתה שואלת מידי פעם, תגידו הוא אדם או מלאך?.​

לחץ כדי לכווץ...

כשנשאל מרן הגר"ד לנדוי שליט"א על כך מאת אחד מגדולי הדור, אמר, ידיד אני של ר' אברהם, ומתוך הכרות אישית יודע אני, כי לא עשה זאת משום שהיה סבור שהוא חייב לקיים את המצווה גם באופן שכזה, אלא משום שהוא לא העלה על דעתו מעולם פטור מהמצווה במצב כזה.

למשל, המתיק רבי דב, אם יהודי נחלה, ובעצת הרופאים אסור לו לצאת מביתו לתפילה בבית הכנסת, כי המאמץ מסוכן לו, והנה המצב נודע לידידיו, ונתאספו ובאו עשרה מחבריו לערוך מניין אצלו בסלון, וכי הוא לא יתאמץ לקום ממיטתו להתפלל עמהם במניין. וודאי שכן אף כי כרוך הדבר במאמץ, כך בדיוק חש הגר"א גנחובסקי כלפי כל מאמץ או אי נעימות שנדרשת בכדי לקיים מצווה, הרגשת חשיבות המצווה כל כך נחקקה בעצמותיו וננסכה ברגשותיו עד שכל מאמץ שהוא, זה אכן היה מאמץ אך מאמץ קל לדידו, ביאר הגר"ד שיבלחט"א.​

לחץ כדי לכווץ...

הרב צבי גטקר:
אף אני זכיתי פעם לחוות זאת, ומעשה שהיה כך היה: עליה לתורה של אחד הבני דודים התקיימה בבית הכנסת החסידי השכונתי, ילד הייתי ובאתי להשתתף, כמובן מ'הדרך לבית הכנסת, הבאגלייטן', שבו מזמרים לכבוד החתן, ועד לאויפרוף, ואסיפת הסוכריות והממתקים המתעופפים על החתן העולה למפטיר..

הרב גנחובסקי חש שייכות לשמחה, והגיע להשתתף בשמחה, הוא כמובן כבר היה לאחר תפילת שחרית ומוסף כותיקין, וכששמע שהציבור אוחז עדיין אי שם בברכות קרי"ש, פנה לאבי שיחי' ואמר לו אני אלך ללמוד בעזר"נ שבבית הכנסת הסמוך בו כבר סיימו להתפלל, ואחזור לעלייה לתורה.

ולפי ששמע כך אבי, אמר לי כשסיימו את ברכת הכהנים של שחרית, 'לך לבית הכנסת הסמוך, שם בעזרת הנשים יושב ר' אברהם, תאמר לו כי סיימו כבר חזרת הש"ץ של שחרית, ותכף מתחילים קריאת התורה'.

בחרדת קודש הלכתי וחיפשתי את המקום, כשמצאתיו אמרתי לו, אבא אמר למסור שכבר מתחילים קריאת התורה, כנשוך נחש הוא קפץ ושאל: כשיצאת סיימו כבר חזרת הש"ץ?, עדיין לא, עניתי.

ובאותו הרגע, רץ הגר"א במהירות מסחררת, ירד את המדרגות הרבות רץ ברחוב את הכמה מטרים בין בתי הכנסיות, ורץ במעלה המדרגות, עד ששמע את החזן אומר את הקדיש, או אז נעצר קרוב לסוף המדרגות, הסב פניו אל הקיר וענה בדביקות אמן ואיש"ר.

הוא היה אז בגיל העמידה ומעלה, ואני ילד צעיר, ולא השגתי את ריצתו, כפשוטו. לא יאומן.

כמובן שהלכתי מיד ואמרתי לאבי כי ר' אברהם הגיע, והוא יצא אליו, אך ר' אברהם הרגיעו כי היה חסר לו בסה"כ קדיש תתקבל, [הוא זצ"ל היה מאריך תדיר בשמו"ע], ולכן כשהבין שיש סיכוי לתפוס אמן יהא שמיה רבא הגיע.

והוא חוזר לשם לעזר"נ, והוא יחזור בעליה לתורה בל"נ..

וכך שוב כשהגיעו לעליית השביעי ותיכף לאחר הקדיש יקראו לחתן לעלות, נשלחתי שוב לעדכן את הרב גנחובסקי כי כבר תהיה העליה לתורה.

שוב הלכתי, הפעם מצאתי אותו בקלות, ואמרתי לו כי תיכף תתקיים העליה לתורה, הרב סגר את הספר, ירד בנחת את המדרגות, הלך את המרחק הקצר, עלה שוב במדרגות, והגענו כבר כשהסתיימו הסוכריות להתעופף, ואפילו כבר הזמינו מישהו להגבהת ספר התורה.

רב ביהכנ"ס שחרד לכבודו היה נבוך כי כבר לא נשאר מה לכבדו, וכיבד אותו בגלילה.. שכמובן הוא נטל אותה בשמחה..

כלומר אל הקדיש הוא רץ כצבי ממש, אבל למטרה עצמה שלשמה טרח מביתו והגיע עד לכאן להשתתף ב'אויפרוף', הוא לא הצליח להגיע בזמן..

נסיים בעוד סיפור קטן ומחמם לבבות.

רבי אברהם דאג למשפחה מסוימת של גרי צדק, שבנם התקשה מאוד בלימודים, ונשלח למצוא מסגרת לימוד מתאימה למצבו, רבי אברהם ביקש מאחד ממקורביו שבירושלים, לקחתו לביתו ולארחו כמה חודשים, וכך יוכל להכניסו למוסד מסוים.

אותו מקורב איש חסד, הסכים בשמחה, להוסיף עוד ילד מאתגר למשפחתו הברוכה..

למחרת, באמצע סדר שני, האברך מקבל טלפון בהול למזכירות הכולל, הוא יוצא תיכף, ואשתו אומרת לו, בוא דחוף הביתה, מיד!!.

הוא לבש את הכובע וטס הביתה, שם הוא מגלה את רבי אברהם עומד בסלון, לא פחות ולא יותר. אשתו הסבירה לו כי בשעה 6 דפק ר' אברהם בדלת, נכנס פנימה ואמר: 'באתי לעזור לכם בהשכבה, ברחיצת הקטנים, או בהאכלתם'..

לפליאתו, "הסביר" ר' אברהם: תראה אני צריך לדאוג לילד הזה, והטלתי את חובתי הזו עליך, כי אני אין לי כאן בירושלים משפחה עם ילדים קטנים לגדל אותו, אבל בעצם הכבדתי עליכם, אז למה שלא אבוא ואעזור לכם במה שאני יכול?!…

כעת נבין יותר את עומקו של הספק המעשי של ר' אברהם, באיזה מקרה שייך שיהיה פטור של 'זקן ואינו לפי כבודו. זכותו תגן עלינו.​

 

[גרינפלד]

עם סיומה של תפילת ותיקין בשבת קודש, ליוו את הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל כמה בני תורה למדנים, והנה ניגש אל הרב מאן דהוא, כש'טל שינה' נסוך על פניו, והתעניין 'האם אפשר לשאול שאלה?'.

רבי אברהם בירר כדרכו: 'ברכת התורה כבר ברכת?'. 'לא', ענה.

'אם כן, כבודו יכול מיד אחרי התפילה לעלות אלי הביתה, ונשתעשע בדברי תורה ככל שנחפוץ'. היהודי המשיך בדרכו.

דעתו של אחד המלווים זחה עליו, והפטיר: 'אנו, התפללנו שחרית, מוסף, גם שמענו שיעור מהרב, ומדברים בלימוד, והיהודי הזה עדיין לפני ברכות התורה…'

לחש רבי אברהם באוזנו: 'אבל לשון הרע הוא עדיין לא דיבר'…
​

('ויאמר הנני')​

 

[גרינפלד]

הגאון המופלא רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל נסע פעם במונית, ובסמוך לאחד הצמתים שלמרגלות הר הזיתים, עצר לפתע הנהג, הצביע על הצומת וסיפר לרב: "כבוד הרב, זה המקום שהביא לי אושר בחיים"… הנהג המשיך והסביר: "עבדתי במשטרת ישראל, כפָּרָש נבחר, כאן, בצומת זו אירעה לי תאונה קשה, הסוס התהפך ומת, ואני שכבתי חמשה חודשים בבתי חולים עד שיצאתי מהכל. קיבלתי דמי פיטורין מהמשטרה, יצאתי לחיים נורמאליים, וגם הקמתי בית ומשפחה. מאז אני מקיים חיים ככל האדם".

רבי אברהם התעניין: "אלו תובנות היו לך מהתקופה שהיית על הסוס?"

האיש הרהר לעצמו תוך כדי נסיעה והשיב: "כדי להצליח במלאכה מורכבת זו, יש לדעת שלושה כללים: הכלל ראשון – אם אתה רוצה לסובב אותו (את הסוס), אל תעקם אותו בבת אחת, אלא לאט לאט, רק אז תצליח להגיע למטרה הסופית.

כלל שני – שהסוס לא ירגיש אף פעם שהרוכב מפחד ממנו, כי אם כן, הרוכב יפסיד את שליטתו, והסוס מרגיש זאת היטב. הכלל השלישי – לכל סוס יש שיגעונות, ואתה חייב לתת לו אותם בשקט, לדוגמא, לסוס שלי היה שיגעון שכאשר ראה ניילונים עפים באוויר היה נעצר. כשעצר להביט על ניילונים או ניירות עפים, ידעתי כי לא נוגעים בשיגעונות שלו. לא מפריעים, לא כדאי ולא שייך להפריע לו.

דרכו של הגר"א גנחובסקי היתה להפיק מוסר ולקח מכל דבר. כשיצא מהמונית והגיע לבית המדרש, דרש באוזני התלמידים שהתאספו סביבו את סיפורו של נהג המונית, וכה אמר להם:

למדתי מדבריו כלל ברזל איך לעסוק עם אנשים (שכן הטבע נמשל בכתובים לסוס, והאדם לפרש המוביל אותו – 'כסוס שוטף במלחמה', 'כסוס כפרד אין הבין', ועוד). ובכן, ראשית – לא 'מסובבים' אנשים בבת אחת, אלא לאט לאט. כמו כן, אם אתה מעוניין לנווט את פלוני לכל כיוון שתרצה, אסור לו להרגיש שאתה מפחד ממשהו וממישהו. ושלישית – עם הניווט, בד בבד חובה להבין אותו עם השיגעונות שלו, אל תפריע לו, אל תציק לו בעת שיגעונותיו… (ישנם רגעים כאלו, של שיגעון, שיש לעמוד מן הצד לא להפריע ולא להשפיל, וגם לא להעניש אח"כ).

באחד השיעורים לבחורים לפני נישואיהם, סיפר רבי אברהם את 'מעשה הפרש' הנ"ל, והוסיף כי שאל עוד את הנהג: "מה היה הרקע לכך שהסוס שלך התהפך ומת?". האיש השיב: "הגעתי לצומת הדרכים, ולא החלטתי האם לפנות ימינה או שמאלה, ישר או אחורה, הייתי מאוד מסופק עם עצמי, וכך הסוס איבד שליטה על עצמו, היה נבוך ומבולבל והפך אותי על קרבי וכרעי".

אמר רבי אברהם לחתנים: לפעמים הבעל רואה נכחו כי חיי הבית רעועים, הפוכים, משתוללים, מתפרעים; שידע לו, כי לא אחת, הבעיה היא, כי הוא לא יודע בעצמו לאן הוא פונה בדרכו, לכאן או לשם, לרוחניות או לגשמיות, לרוגע או לזעם, ימינה או שמאלה, לנסוע או לא. ולכן, הבית וכרעיו מתהפכים ומתפרקים – מאבדים יציבות.

בפעם אחרת אמר רבי אברהם לאחד מתלמידיו המובהקים: דע לך יקירי, כלל בחיים: כאשר אתה נפגש עם אדם האומר לך דבר מעוות או משובש לחלוטין, לדוגמא, הוא אומר לך כי שתיים ועוד שתיים זה חמש, אל תאמר לו: "לא! לא! זה ארבע", אלא מה? – תאמר לו עשר פעמים: "אתה צודק", "אתה ממש מבין וצודק", ואחר כך תנסה להציע לפניו מחשבה חדשה, אולי בכל זאת ישנה סברה ודרך קלה יותר לומר ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. כך אולי הוא יבין.

מה שברור, שאם לא תתנהל איתו בדרך זו, הפסדת אותו!
​

(ופריו מתוק ויקרא – 'ויאמר הנני')​

 

[גרינפלד]

מעשה שהיה לפני כמה עשרות שנים, בתלמיד חכם חסיד וירא ה' שגר בקרית-אתא, וישב ועסק בתורה מתוך עמל רב. פרנסת הבית היתה דחוקה מאוד, עד שבאחד הימים פנתה אליו אשתו ואמרה לו כי אין ברירה ועליו לחפש פרנסה כי כבר אין מה לאכול בבית. החסיד נכנס לבית חרושת לטקסטיל בקרית-אתא, ופנה אל המנהל בנימוס: "ברצוני לעבוד מעט שעות בכל יום, האם תוכל להעסיק אותי?". המנהל השיב בחיוב, ונתן לו עבודה קלה יחסית, עם קצת פרנסה. התלמיד חכם הודה לה' יתברך ושמח בחלקו, בעיקר משום שהיה יכול ראשו ורובו להיות שקוע בתורה, לאחר עבודתו, ואף בזמן עבודתו.

יום אחד, בבואו לבית החרושת, הבחין מיודענו שכל האחראים והפועלים במפעל מתוחים, ומשוחחים ביניהם מתוך דאגה רבה. הוא ניגש לברר אצל הפועלים מה אירע כאן היום, מה פשר אווירת הבהלה והלחץ, מדוע כולם משוחחים ולא עובדים?! סיפרו לו כי בעל המפעל הזמין מכונה חדשה וענקית מחו"ל (מכונה שבשעתו היתה המשוכללת מסוגה בארץ), והיא אמורה להגיע לכאן היום. המכונה אמורה לשכון בבור גדול, אותו כבר כרו והכינו מבעוד מועד במרכז האולם הגדול של בית החרושת, באופן שחלקה התחתון של המכונה יהיה בתוך האדמה, וחלקה העליון מעל לפני הקרקע. כדי להכניסה לתוך האולם, הכינו פתח גדול בצד הבניין, ממנו יוכל המנוף להיכנס עם המכונה, ולהושיבה במקומה. אלא שכעת גילו שמנוף המשאית שעושה את דרכה לכאן, יכול להכניס את המכונה דרך הפתח ולהושיבה על גבי הרצפה, אבל אין באפשרותו להכניסה לתוככי הבור, ואם יניח את המכונה במקומה, באוויר שמעל לבור, הרי שתיפול ותישבר (היה זה באותם ימים שלא היו המנופים משוכללים כשל היום). וממילא שוררת כעת מבוכה גדולה במקום, כי לכאורה העצה היחידה שקיימת היא לשבור את כל גג בית החרושת, ולהביא מנוף מיוחד שיוריד מלמעלה את המכונה ויושיבה בתוך הבור (והדבר כרוך כמובן בהפסד ממוני עצום ובעגמת נפש מרובה).

מיד כשנתוודע התלמיד חכם לגודל הבעיה, הגה תיכף ומיד רעיון מבריק! "קחו אותי בבקשה למנהל המפעל", ביקש, והאנשים מסביב חשבו בליבם: 'מה כבר יש לחרדי לומר למנהל', אך כשחזר וביקש, אמרו לו: "הוא נמצא במרכז האולם, ליד הבור הגדול". מיהר היהודי לגשת את המנהל, ומצא אותו על סף איבוד עשתונות… פנה אליו ואמר לו: "תראה, יש פתרון פשוט לצאת בסייעתא דשמיא מן המצוקה שאנו שרויים בה…" המנהל התבונן בו בעיניים לגלגניות-מה (נראה היה שחשב בליבו, 'וכי מה זה יוכל לייעץ לי לאחר שכל המומחים כבר אמרו נואש'…). "נו, בוא נשמע, מה יש לך לומר?", אמר בנימה של זלזול.

"אני מציע" – פתח העובד – "שנמלא את כל הבור בחתיכות ענקיות של קרח, לא סתם קרח, אלא קרח חזק עד למאוד, שמכינים אותו על ידי הכנסת מלח למים לפני הקפאתם, וכאשר קרקע הבור תתמלא על ידי הקרח, ותהיה שווה לרצפת האולם, יכניסו את המכונה ויניחוה על גבי הקרח, ואט אט הקרח יימס, והמכונה תתיישב על מקומה בשלום מבלי להישבר"…

מנהל המפעל היה מלא התפעלות מהרעיון. ואכן כך עשו, ועלה הדבר בידם על הצד הטוב ביותר! המנהל רצה לשלם לעובד סכום רב על הרעיון הגאוני שהגה (רעיון שכאמור חסך למפעל הפסד גדול ועגמת נפש), אך העובד הצדיק החליט לקדש שם שמים ולא נטל ולו פרוטה אחת.

כשהמעשה סופר לפני הגר"א גנחובסקי זצ"ל, התפעל הרב מהחכמה הגדולה ואמר שיש להפיק מהסיפור כמה לקחים: א) יש לראות מכך עד כמה בכוחה של התורה הקדושה להיות מחכימת פתי! ב) יש ללמוד מכאן שלכל בעיה, אפילו הקשה ביותר, יש פתרון, רק צריך לאמץ את הראש, ולהתפלל לבורא יתברך שיחונן אותנו בינה למצוא את הפתרון המתאים שיש בו כדי לצאת מן הסבך שאנו שרויים בו. ג) עוד אמר הגר"א גנחובסקי, שיש ללמוד מזה מוסר-השכל נוסף: הנה לכל אדם יש הרבה 'קרח' על ליבו; 'קרח' זה גורם שליבו עדיין לא מיושב ומקובע במקומו הראוי (חסרה לו שמחת הלב, יישוב הדעת וסיפוק), אך עלינו לדעת, שניתן להמיס את הקרח הזה לאט לאט, כיצד? – על ידי שיחשוב האדם על מיעוט עצמו ואפסיותו; כאשר האדם משריש בליבו כמה שהוא אינו כלום, ומתנהג בשפלות-הרוח וענווה, בזה גורם שהקרח נמס אט אט, ואז הלב שלו עצמו הולך ומתיישב על מקומו האמיתי בשלום…
​

(אוצרות הפרשה, מתוך 'אחת שאלתי')​

 

[גרינפלד]

מסופר על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ״ל, שדרכו היה שבכל סיפור או מאורע שנפגש עמו היה דן וחוקר כל מיני ספיקות בהלכה שיכולים להתעורר בקשר לאותה מאורע.

דוגמא מעניינת מובא בספר אגן הסהר: פעם אחת התפרסם באחד העיתונים פטנט שאם רוצה אדם שהאבוקדו שפתח והוציא ממנו גרעינו לא ישחיר, שיקח את הגרעין שהוציא וישרה אותו במים וזה גורם שהפרי עצמו לא ישחיר.

כשמוע רבי אברהם דבר זה, שאל האם כאשר יולדת בשבת מתגוררת בעיר אחרת מזאת שגרים הוריה ורצונם לדעת בשבת האם כבר ילדה או לא, שיש להם עצה שיביאו מערב שבת גרעין של אבוקדו שרוי במים מבית הוריה לעיר שבה מתגוררת, ואם תלד בעירה תוציאנו מהמים, ועל ידי כך האבוקדו שבבית הוריה ישחיר ובזה יוודע להוריה שילדה.

(והגר״י צביון שליט״א אמר שיתכן שיש לדון על כמה דברים כגון, אף על פי שהגרעין הוא מוקצה דילמא אפשר לייחדו לדבר זה, או דילמא שזה אינו נחשב לשימוש בדבר עצמו מה שיגרום על ידי הוצאתו מידע במקום אחר. או אולי הנידון הוא מצד הפסקת יניקה שבהיות הגרעין במים סופו להשריש.)
​

(תורה דיליה)​

 

[גרינפלד]

מעשה נפלא מסופר על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל ר"י טשעבין, המלמדנו מושגים חדשים ונעלים במידת החסד.

היה זה במוצאי שמחת תורה של שנת תשע״ב. הריקודים כבר פסקו. אנשי ארץ הקודש נפרדו כמעט מירח האיתנים. בבתי כנסיות של עדות המזרח עסקו ב'הקפות שניות' על פי הקבלה.

בשעה זו, כאשר הכל נחים בבתיהם מעמל היום, או עוסקים בפירוק הסוכה ומתארגנים לקראת ימי השגרה, רבי אברהם עסק במשהו אחר לחלוטין. הוא נכנס לבית הכנסת היליגמן בבני ברק, וערך חיפושים קדחתניים בין עשרות ההושענות החבוטות שנחו ליד ארון הקודש עוד מהבוקר יום הושענא רבה. הוא חיפש שם את הערבות שלו – לפי סימן האגד יכול היה להבחין שאלו הן ערבותיו.

תלמיד חכם משקדני בית הכנסת תמה על מעשיו – מה לרבי אברהם בן השבעים וארבע לחייו, ולמאמץ כזה בשעה כזו?

ר' אברהם הסביר לו: ״העולם אומר שלהחזיק את הערבות החבוטות בבית זו סגולה. יהודי התקשר אלי וביקש ממני את הערבות שחבטתי, רצונו בערבות שלי דווקא! לכן אני מחפש אותם כדי למסור לו״…

הוא שתק לרגע ואחר הוסיף: ״חסד זה לא מה שאני חושב שזה חסד, אלא מה שאחרים חושבים, לפי מחשבתם״.
​

(ויאמר הנני, הובא בגיליון סיפורים וליקוטים נפלאים)​

 

[גרינפלד]

שורות נסתרות מעוררות עניין נמצאו באקראי בכריכת מחברת חידושי תורה של הגאון האדיר ר' אברהם גנחובסקי זצ"ל, וזה לשונן: "יצחק יאזען, רחוב נחמיה, נתן לי מקום באוטובוס ח' אדר תשע"ב, ואני צריד לבקש ממנו מחילה בל"נ".

מאי משמע? מי האיש? ומדוע הגאון נאלץ לבקש ממנו מחילה?

הגאון הנ"ל הרבה לכתוב סיכומי סוגיות וחידושי תורה כמעיין המתגבר, והותיר אחריו, ללא גוזמא, שקים של חידושי תורה במקצעות התורה, ועד הימים האחרונים היה מוחו פורה ורבה בחידו"ת. באחת המחברות מחידושי תורתו, שנת תשע"ב, בכריכה האחורית, נכתבו השורות המוזכרות.

אחד ממקורביו של הגר"א גניחובסקי לקח את הענין לתשומת ליבו. פתח את ה'אגרון' ומצא כי המדובר בנער בן ארבע עשרה וחצי שבשעתו, אדר תשע"ב, היה ילד בן אחת עשרה שנים. הוא הסתקרן עוד יותר ופשוט לקח את רגליו, יצא מביתו בבני ברק וצעד לרחוב נחמיה, נקש בדלת וביקש את אבי הנער, וביקש להתעניין האם הנער או אביו או כל מישהו אחר זוכר איזה שהוא קשר בנסיעה באוטובוס עם הרב גנחובסקי.

הנער וכן האב שליט"א, יהודי יקר ונכבד חסיד סאטמאר, חככו בראשם ונזכרו כי אכן לפני זמן רב, כשנתיים וחצי, הגאון האדיר רבי אברהם גניחובסקי עלה לאוטובוס שירד מירושלים לבני ברק, האוטובוס היה מלא עד אפס מקום גם בעמידה. "הוריתי לבן שלי הילד שיפנה את מקומו לראש ישיבת טשעבין העומד. הילד מיהר וקם, אבל ראש ישיבת טשעבין סירב לשבת. אך אני לא ויתרתי לרבי אברהם זצ"ל וגם לא ויתרתי לילד, וכאשר חששתי שאכן רבי אברהם לא מתיישב התחננתי והסברתי לראש ישיבת טשעבין כי חושבני שהדבר ממש לא מוסרי ולא חינוכי אם אני אסכים לכך שהילד יישאר לשבת ולא יתן את מקומו לאיש מבוגר ותלמיד חכם.

"בסופו של דבר ראש ישיבת טשעבין נכנע והתיישב. הוא התעניין בחביבות לשם הנער ולשם משפחתנו והיכן כתובת המגורים שלנו בבני ברק. הגאון שהתיישב היה נראה חלוש מאד ופתח את המחברת וכתב בה חידושי תורה". ואת השורות דלעיל מדוע כתב במחברת? וכי אינו יכול לבקש מחילה מידית? סביר להניח כי נכנס לחשש שהמחילה אינה מועלת מחמת הגיל של הילד, כי קטנים לאו בני מחילה נינהו ומילד אין אפשרות לבקש מחילה על כזה דבר, לכאורה, לכן כתב לעצמו כדי לזכור כי בבוא העת שהילד יגדל ויהיה לאיש, יבקש מחילתו. אבל לאחר ג' חודשים הגאון חלה את חוליו אשר הסתלק בו לגנזי מרומים, ובעת בר המצוה של הילד מרחוב נחמיה ראש ישיבת טשעבין לא היה כאן עימנו.​

 

[גרינפלד]

ליל שישי. טלפון ציבורי צלצל בישיבת טשעבין בשעת לילה מאוחרת. ר' אברהם הרים את הטלפון.

בחור משיעור א' חיפש בחור משיעור ג'. ר' אברהם מילא את בקשתו, ויצא לחפש את הבחור המבוקש (המטלפן כמובן לא הכיר את קולו של ר' אברהם). הוא שב לשפופרת ובישר: "אני לא רואה אותו כרגע, אני ישן כמה חדרים לידו, מה אפשר למסור לו?", שאל.

"אני משיעור א', הערב בחתונה בתמיר שכחתי את המטריה שלי ונסעתי לבני ברק, הוא יורד מחר לבני ברק, הייתי רוצה להודיע לו שיקפוץ לאולם ויביא לי אותה, הפחד שלי שישליכו אותה לאשפה".

"מה השם והכתובת שלכם?", התעניין ר' אברהם, והנער השיב.

ר' אברהם הבטיח כי הכל יבוא על מקומו בשלום: "אין לך מה לדאוג".

"עם מי דברתי?", התעניין המאבד. – "עם חבר שלו".

ביום ו' בשעה שתיים בצהרים, ר' אברהם דפק בדלת הבית ברחוב וסרמן בבני ברק, והניח את המטריה.

המטריה היתה שחורה, אבל פני הנער היו לבנות מהלם: "מדוע ראש ישיבת טשעבין טרח?! האם הרב הלך עד לאולמי תמיר?"…

"זה כלום, זה כלום! אני בין כה נוסע לבני ברק מידי יום שישי, זה ממש כלום!". ואז פנה לאבי הבחור שנעמד בפתח ואמר לו: "בפרט הבן שלך, טוב לי לעשות למענו את הכל". אבי הבחור הנרגש ביקש: "אם כן, אולי ראש הישיבה יאות לעשות למענו, ולקבוע עימו זמן ללימוד גמרא בצוותא?". ומאז נקשרו הרב והתלמיד (מפי בעל המעשה הרב מרדכי קרימילובסקי, תלמידו ומקרובו).​

 

[גרינפלד]

כאשר יהודי התייעץ עם ר' אברהם, והוא לא רצה ליטול את ההכרעה על עצמו, אימץ לעצמו מצוה רבתי – ללכת עם השואל ל'סטייפלער' זי"ע, בשעתו, ולאחר פטירת ה'סטייפלער' נהג ללכת לבנו, מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שיבלחט"א.

גם כאשר לא הכיר את האיש, ושאל בענין שר' אברהם לא רצה להכריע, לא הותיר אותו ללא מענה ולא שלח אותו לר' חיים, אלא יצא איתו יחד להרצות את בעייתו המעשית, אבל, רק אם היה ברור שזה צורך אמיתי. פעם לחש לחברותא: אני עושה ניסיון פשוט, אני מציע לשואל: 'בוא איתי עתה וניסע לר' חיים', אם האיש משיב מיד ברצון ובשמחה – אכן אטרח למענו, אבל אם הוא מתחמק ומגמגם, מובן לי מיד כי הנושא לא מכאיב לו, הצרה לא בוערת והפתרון לא דחוף, ואם כך גם אני לא אטרח עד כדי כך (כנאמר 'עזוב תעזור 'עימו').

בשלב מסוים ר' אברהם נעשה שליח, כמעט קבוע, של יהודים מסוימים, להגיע לר' חיים… כל שאלת הכרעה שהייתה להם, ר' אברהם היה השליח המסור והנוח… "לנו לא נעים, אנו פוחדים לשאול, אולי שהרב ישאל בשבילנו". הם באמת פחדו לשאול, ושר התורה, ר' אברהם גנחובסקי, יצא והלך בשליחותם לשאול. זה קרה רבות כאשר השואל התגורר מחוץ לעיר ושאל טלפונית, ר' אברהם הציע את שירותיו: "אני אשאל את ר' חיים, תתקשר אלי מחר".

בדרך כלל השו"ת עם ר' חיים היה מרוכז ליום אחד בשבוע – יום ו'. ביום זה גם הצטרפו אליו רבים שהגיעו אפילו מחוץ לעיר, ואחרי מנחה גדולה נסע איתם לרחוב רשב"ם. איש לא הבין מדוע טורח כל כך למען אנשים… כי לית דין בר נש.

מנהג היה לו, להמתין לר' חיים ליד מקום יציאתו ממקווה הטהרה לכבוד שבת, ואז שאל. יום שישי אחד ניצבו איתו ששה אנשים ברחוב רשב"ם ביציאה מהמקווה. ר' אברהם ניגש איתם לפי התור – עם האחד לברכה לילדים, עם השני לעצה אודות כולל חדש, עם השלישי ברכה לשלו' בית וכו'. כאשר סיים, התכופף בהכנעה וביקש ברכה לעצמו, ר' חיים הביט בחיוך רחב ואמר: "אתה לא צריך ברכה אתה ברכה בעצמך…​

 

[גרינפלד]

לא פעם ולא פעמיים הגיע לכך במיוחד מירושלים. יצא מישיבת טשעבין עם פלוני בן פלוני, וירד לבני ברק לר' חיים. כיון שהנושא היה דחוף מאד, בבחינת פיקוח נפש, והשואל התבייש לנסוע ולהיכנס לבדו, ר' אברהם תרם את יומו ואונו למענו לנסוע עמו. "לא תמיד לפיקוח נפש הלכתי, אלא גם לפיקוח נפש נפשי" – – –

"במו עיני ראית שר' אברהם הגיע בצהרי יום שישי למנחה גדולה, לבית הכנסת 'לדרמן', מלווה ביהודי מירושלים, כדי לשאול את רבי חיים 'האם להרחיב דירה ולקחת משכנתא לעוד חדר שלישי, או לקנות דירה חדשה?'. בסיום התשובה מיד יצא חזרה לכיוון ירושלים. תמהתי בפניו: 'איך הרב נותן שיעייפו אותו וישפילו אותו עד כדי כך?! נכון שליהודי השאלה יקרה ודחופה מאד, ופחד לנסוע ולשוב מבני ברק בידיים ריקות, אבל מדוע הרב חייב לנסוע איתו?!'. ר' אברהם הביט עלי כלא מבין את התמיהה… (וכי עייפות היא שיקול? וכי השפלה יש כאן כאשר יהודי רוצה טובה?!) ולולי שראיתי לא האמנתי" – העיד תלמיד חכם.​

 

[גרינפלד]

בספר אגן הסהר מובא על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל שאמר כי מצא עצה היאך להינצל מאש המחלוקת המתלקחת בראש חוצות, והטעים דבריו במשל נאה ששמע בילדותו: היה רועה שהלך עם כבשיו בשדה, והנה רואה הוא אש מתלקחת מרחוק אשר פושטת לה ומתקרבת במהירות גדולה הרבה יותר ממרוצת הכבשים. תהה הרועה לעצמו היאך יוכל להציל את הכבשים מן האש הנוראה הזו? עד שעלה במוחו רעיון:

הוא לקח מקל ורץ לכיוון האש, הבעיר בה את קצה המקל ורץ איתו אל תוך המשך השדה והדליק גם שם אש. האש החדשה הזו שרפה והלכה אף היא בכיוון הרוח ושרפה את הקוצים ועל ידי זה נחרך שטח אדמה. וכאשר הגיעה האש הראשונה לאותו המקום, כבר לא יכלה להמשיך הלאה כיון שכבר היתה שם האדמה חרוכה מהאש השניה. ובזה הציל את עדרו, כיון שהכבשים נעמדו באותו מקום החרוך.

והנמשל: על ידי אש קודש שיצית האדם בקרבו יגרם שלא יהיה מקום לאש זרה לשכון שם. שכאשר אש קודש תופסת את כל המחשבה של האדם, אין מקום לאש זרה לשכון שם.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגר"מ קרימלובסקי: פעם הלכתי עם מורי ורבי הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל לביתו של יבלחט"א מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א וחיכינו בתור. שמתי לב שכל הזמן הסתתר רבי אברהם מאחורי, והבנתי שעושה כן כדי שלא ירגישו בו ולא יקדימוהו בתור.

אך אני חששתי לכבודו וזזתי כל הזמן יותר ויותר הצידה, כדי שיבחינו בו הגבאים, ואכן מיד כשהבחינו בו קראו לו בהוראת רבי חיים לתחילת התור.

הגיב רבי אברהם ואמר לרבי חיים שהוא מצידו יכול להמתין לפי התור שיש לפניו.

אמר לו רבי חיים: בתרגום יונתן על הפסוק 'ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע', תרגם: 'כד חמא משה ענוותנותיה…' ושואלים המפרשים כיצד זה מתקשר לפסוק. אלא, שכתוב בספרים שהמתים יקומו בתחיית המתים לפי סדר האל"ף בי"ת של השמות, לדוגמה: אברהם ראשון, ברוך שני, וכו'.

ונשאלת השאלה, מאחר שמשה קרא להושע יהושע, הרי נמצא שהפסידו, שגרם על ידי כך שהוא יקום בזמן של חמש אותיות מאוחר יותר. אלא התירוץ, שענווים אינם מן המנין, והם יוקדמו לפני כל הסדר של התור, וא"כ יהושע שהיה עניו לא יאוחר בתור כלל…
​

('איש לרעהו' ע"פ אגן הסהר)​

 

[נראה לפשוט]

מרא דהיכי תימצי, משפירי אנשי בני ברק, אנשים בסגנונו: הגרד"ל, הגר"נ נבנצאל, הגרצ"א שטיינברג הגר"י אדלשטיין וראשון להם המנחת חינוך והאתוון דאורייתא.

 

[גרינפלד]

הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, גאון היה בתורה ובגמילות חסדים וזהיר ומדקדק במצוות. למרות התמדתו בתורה בכל עת ידיו רב לו בסיוע לציבור וליחידים. ועל אף שמאות אנשים, תלמידים ושאר יהודים דיברו אתו פנים אל פנים, ברצותם לקבל עצה וסיוע, לא היה שייך להכשילו בשמיעת לשון הרע! עניין שמירת הדיבור היה חי בקרבו, וברבות מבין עשרות אלפי מערכות חידושי תורתו דן באיסורי הדיבור.

כשגלש בן שיחו ללשון הרע בזדון, ולא הועילו ההתחמקויות של ר' אברהם, הוא היה מפסיקו: 'לשון הרע!' או שמיהר והקדים לעשות תנועות ברורות של אי שביעות רצון, וכך המדבר הבין כי לא כדאי לו לשוחח בעניין.

אולם בטלפון קשה היה יותר. אירע שפלוני החל לדבר באבק לשון הרע, ר' אברהם אמר לו: "לא כדאי לדבר על הנושא כלל", אך הלה לא השכיל להסיט את השיחה לאפיקים אחרים. או אז נאלץ ר' אברהם לקרוא בקול מעורר: "ר' יעקב, תרחם עלי! האוזניים שלי נצלות!" לאיש אחר ציטט בחרדה את מאמר הגמרא שהאוזניים נכוות בגיהינום תחילה לאיברים (כתובות ה: וביאור העניין יעוין בשער הזכירה פ' יא שביאר שבהן מתחיל בעבירה).​

 

[גרינפלד]

פעם, בעת לימודו עם החברותא בשבת, צלצל השעון המעורר בחדר הפנימי, ר' אברהם הביאו לשולחן כדי שלא יפריע לישנים, כאשר הניחו מצלצל אמר בחיוך: "זה לא אבק לשון הרע, אם כן זה לא צריך להפריע בכלל", וחזר לתלמודו בעיון כשברקע מנסר צלצול השעון ואינו מטריד כי אין בו אבק לשון הרע ('ויאמר הנני', עמ' 14-13).

ואמר "עיקר החומרות שאדם צריך לחפש להחמיר בהם – זהו בבין אדם לחברו ובממון חברו, שכל הספיקות בעניינם הם ספיקות דאורייתא, והרבה לשונות חמורים שבתלמוד נאמרו על פגיעה בבין אדם לחברו. ורק לאחר מכן יכול להחמיר בשאר החומרות שהם בדרך כלל דרבנן".

סיפר ה'חברותא' שלמד עמו בחדרו בישיבה במשך שבע עשרה שנה: "מעולם לא קרה שנכנסתי, והתעניין מה קורה שם וכאן, גם בתקופות שהרים געשו, ועולמות הזדעזעו בפוליטיקה העולמית, הארצית או הפנים חרדית. איני מסוגל להיזכר ב'שיחת חולין' של תלמידי חכמים שהיתה לי עמו, דיבוריו התמקדו רק סביב תורה. הדיבור היה קשור לעיון, ללומדות ולמוסר השכל. כמו כן תמיד בשעת כניסתי ישב עם ספר פתוח – מעיין, או עם מחברת – יושב וכותב [והניסיון מוכיח שבעת ניסיון הכתיבה פורה יותר]. ('ויאמר הנני', עמ' 363)​