סיון כ"ו סיון - יומא דהילולא של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' (1 צופה)

[אחד יחיד]

בן חוץ לארץ, שאחיו היה תלמידו של רבינו, ביקר בארץ הקודש, והגיע במיוחד לבני ברק לראות את פני רבינו להתברך מפיו. למזלו הוא פגש את רבינו ברחוב, בדרכו לביתו, כשהוא נסמך על מלווהו. הוא התקרב ואמר 'שלום'.

כמענה לברכת ה'שלום' הסטנדרטית, קיבל מיד ברכה חמה של 'שלום', ומיד החל רבינו להתעניין בשלומו בחמימות יתירה, הכביר בשאלות של התעניינות – היכן הוא לומד וכו', בסיום הרעיף עליו שוב שפעת ברכות בלי די – האיש היה בטוח כי רבינו החליף בינו לבין אחיו (תלמידו), אלא שחש בחוסר נעימות להעמיד את רבינו על טעותו.

עודו עומד במקום, ואדם נוסף ניגש לרבינו, ואף אדם זה זכה להתעניינות חמה, קרובה ומלבבת. בטוח היה כי יהודי זה הוא קרובו של רבינו.

הוא ניגש לשאלו מה קירבתו המשפחתית, אך הלה אמר כי אין לו קשר מיוחד, וכי הוא מסופק בכלל אם רבינו מכירו, והוא גם תמה לפשר היחס המיוחד שזכה לו, כי אמנם תמיד מתייחס הרב לכולם בחמימות מלבבת, אך לקבלת פנים חמה כמו שקיבל כיום, לא זכה מעודו.

הלכו השניים לצידו של רבינו, והבחינו כי גם אחרים שניגשו אליו, זכו ליחס חריג יוצא מן הכלל, גם במימדים של חמימות ליבו הטהור של רבינו.

לא יכלו לעצור את תמיהתם, ושאלו את מלווהו לפשר הענין.

תשובתו היתה חדה ופשוטה: "לפני יומיים עבר הרב ניתוח קל בעיניו, כתוצאה מכך ראייתו בימים אלו מטושטשת קמעה. וכשחפצנו לצאת אל הרחוב, הביע את חששו, שמא לא יזהה את האנשים הקרובים אליו, ומתוך שיתייחס אליהם שלא כראוי, עלולים הם להיפגע. על כן מצא עצה – ובפתח היציאה מהבית החליט, לקבל כל אדם שיפנה אליו, באותה חמימות ובסבר פנים כאילו הוא מהקרובים אליו ביותר וממכריו משכבר הימים, כך, אין חשש שאי מי ממקורביו ומיודעיו יפגע. וזו הסיבה שקיבל את פניכם באופן כה מיוחד".

 

[אחד יחיד]

בן ישיבה, שהזדמן לו לעבור לעיתים קרובות בסמוך לבית רבינו בשעות הבוקר המקודמות, בדרכו במעלה הרחוב אל הישיבה הגדולה, היה נפגש ברבינו העושה דרכו במורד הרחוב בכיוון השני – אל הישיבה לצעירים, והוא מספר: "כשהיה רבינו רואני ממרחק, בחור צעיר מטפס במעלה הרחוב לעבר הישיבה, היה מרכין את ראשו לאות 'שלום' עוד לפני שהתקרבתי, אף שממרחק זה ודאי שלא זיהה אותי".

שוב סיפר אחד ממקורבי רבינו: "כשהכרתי את רבינו בצעירותי, נזדמן לי להיפגש עמו הרבה, וראה זה פלא – תמיד הוא היה מקדים ואומר 'שלום', כמעט ולא היה ניתן להקדים לו 'שלום'!".

 

[אחד יחיד]

מפליאה היתה התחשבותו של רבינו וזהירותו, לבל יפגע זולתו פגיעה כחוט השערה, ותדיר חישב את דרכיו שחלילה לא תצא איזושהי פגיעה.

מעולם לא המתין לנהג שאמור לקחתו ברכבו מחוץ לבית, כדי שהנהג לא יחוש אי נעימות על שטרח והמתין לו. מאידך, לא רצה שהלה ימתין עליו, וכל שכן שלא יטרח להיכנס לביתו במיוחד כדי לקרוא לו, לכן, בהגיע העת, היה מציץ מידי כמה רגעים מבעד לחלון כשהוא גופו מסתתר מאחורי הוילון, ורק כשראה את הרכב עומד ליד ביתו, היה יוצא מיד לקראתו. אף כאשר קרה והנהג התעכב מעט, הקפיד לתת לו את ההרגשה, שהנה בדיוק רק עכשיו הצלח להתארגן ולצאת לדרך…

פעם נאנס נהגו הקבוע ואיחר מלבוא, הסיק רבינו שכנראה כבר לא יבוא, ולכן יצא לדרכו ברגל. אך עלה מחצרו ויצא לרחוב, הבחין מרחוק ברכב העולה במעלה הרחוב. מיד פנה לאחור והחיש צעדיו לתוך הבית, ורק מששמע את הרכב עומד ליד ביתו, יצא החוצה בניחותא, כביכול רק זה עתה הצליח לצאת מן הבית, וכל זאת לבל יחוש הנהג כל תחושת אשמה ואי-נעימות בעקבות איחורו.

גם מן הישיבה לביתו, היה מבקש שיודיעוהו מתי הרכב מגיע, בעוד הוא עצמו עומד ליד הדלת במעילו וכובעו – מוכן לצאת דרך. לעיתים היה באותם רגעים בודדים מעיין ב'שערי תשובה' בריכוז גדול.

ומאידך גיסא, מקפיד היה ביותר שלא להטריח את הנהג בהמתנה מיותרת. בכל יום לאחר תפילת שחרית, היה עולה לחדרו לחלוץ את תפיליו, כשמתלווים אליו בחורים המבקשים לשוחח בלימוד או להתייעץ בענייניהם. וכאשר הודיעוהו שהנהג הגיע, מיד הפסיק את השיחה וירד לרכב, כדי שהנהג לא ימתין עליו ולו רגע אחד מיותר. פעמים רבות אף לא הספיק לקפל ולסדר את הטלית והתפילין, והותירם כך בחדרו, ומסדרם רק כאשר שב לאחר מכן לישיבה לקראת מסירת השיעור.

(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')

 

[אחד יחיד]

"אספר לכם סיפור ששמעתי" – פתח רבינו ואמר לתלמידים, כשהוא מנסה כדרכו להצניע חלקו בעובדה זו, באמרו "מה ששמעתי"… "בישיבה שלמדתי בה, היתה 'חבורה', בינינו לבין עצמנו, שקיבלנו הנהגות ותקנות שונות, אחת התקנות היתה: שלא יעבור יום בלא עשיית חסד".

תקנה זו היתה נר לרגליו לאורך ימים ושנים.

 

[אחד יחיד]

אחת מקבלותיו (משנת תשי"ד), נמצא כתוב:

"להשתדל לעשות חסד עם זולתו, בין בממון, ובין בגוף, ובין בדיבור – בין בענייני גשמיות ובין בענייני רוחניות".

 

[אחד יחיד]

כותלי ביתו של רבינו בחסד יסודם, וכך היה מעשה: כשעבר רבינו לגור בבני ברק כזוג צעיר, קבעו משכנם בצריף עץ קטן שעמד על המגרש שרכש עבורם חתנו, רבי אברהם יצחק גרשונוביץ הגאב"ד דזבינק'א. כדרכם של צריפי עץ הדלתות לא נסגרו היטב הרמטית, אף רצפת העץ היתה מעט מחוררת, העכברים אכלו בה. לא אחת כשקמו בבוקר היו צריכים לחפש את הנעליים והגרביים שהניחו ליד המיטות, מחמת שהעכברים שיצאו בלילה מחוריהם העבירום מפינה לפינה. עברו מספר שנים, המשפחה גדלה וב"ה נולדו להם מספר ילדים. הצריף כבר קצת צפוף וצר מהכיל את המשפחה, אך לרבינו ולרעייתו הרבנית לא חסר מאומה. טוב להם במה שיש להם.

אח מבוגר היה לו לרבינו [אח מאב] שהיגר בבחרותו לאמריקה, ומאז השתכן שם. מפי רבנים ושלוחי מוסדות התורה שהגיעו לארה"ב למען מוסדותיהם, שמע על מצבו הכלכלי של האח הצעיר בישראל. בהיותו קצת בעל אמצעים, שלח סכום שיהיה בו בכדי לבנות את ביתם במבנה קבע על המקום שגרים בו.

אלא, שבאותה תקופה, התארסה אחת מבנות המשפחה. פנתה הרבנית ואמרה לרבינו: "הנה אנחנו יש לנו צריף, כלה זו אף זה אין לה והיכן תגור, שמא ניתן לה את הכסף שקיבלנו?". שמע רבינו ושמח על ההצעה, ומיהר להעביר את כל הסכום לרכישת דירה עבור הכלה העניה. הם נשארו עוד מספר שנים לגור בצריף, עד שבהמשך השנים חסכו פרוטה לפרוטה, ובכל עת שהצטברו בידם כמה לירות, היתה הרבנית נוסעת לקנות כמה לבנים, והיו משלמים לפועל שיוסיף עוד שורת לבנים בקיר הנבנה, וכך לאט לאט הלך ונבנה קיר ועוד קיר, עד שלאחר זמן שמע האח על כך, והתרצה לשלוח סכום מסויים, שהיה בו כדי לסיים את בניית הבית, כך הוקם הבית בו גרו רבינו והרבנית עד סוף ימיהם.

בסוף ימיהם נשאלה הרבנית מפי אחת מנכדותיה, ומה חשבתם כשנתתם את כל הכסף לאותה כלה מבנות המשפחה, וכי ידעתם בודאות שתקבלו שוב סכום מהאח באמריקה ותצליחו לחסוך ולהוסיף כסף ולבנות את הבנין, ענתה הרבנית בפשטות לא, לא ידענו, אך אם לא היינו מצליחים גם לא היה נורא היינו נשארים לגור בצריף, גם זה טוב, ובלבד שלשני שאין כלום יהיה.

על יסודות אלו הוקם הבית, שברבות הימים היה לאבן שואבת לכל נכה לבב, ואלפים ורבבות עברו בין כתליו מכאן שאבו חיזוק – נוחם – עצה ותושיה – והחיו לבבם.

 

[אחד יחיד]

בהזדמנויות שונות עורר רבינו, כי מידת החסד לא רחוקה היא, לא בשמים ולא מעבר לבית המדרש – להכין את הסטנדר לחברותא, להגיש את הצלחת בחדר האוכל – החסד נמצא על כל צעד ושעל גם בתוך הבית מדרש. כך גם הצורך בהשבת הספרים למקומם בארון הספרים – "יש אמנם יחידים שעושים עבודה זו, אבל אין להעמיס עליהם את הכל".

ובמיוחד הזהיר על הצורך לכבד ולרומם את הזולת. אפילו אמירת 'בוקר טוב' במאור פנים – כבר מעשה חסד הוא שאין לשער ערכו הגדול.

ומה עוד, חסד רוחני: "ציבור שנמצא בין כותלי הישיבה, כמה זיכוי הרבים מזומן לכל אחד ואחד! מי שמקדים לבוא לתפילה, מקדים לבוא לסדר ולומד בקול ובנעימות – כמה זיכוי הרבים יש בזה. כשאחד שואל את השני שאלה בלימוד, וחברו עונה לו בקירוב ובסבר פנים יפות, הרי הוא מזכה את הרבים".

ועל הכל – עצם לימוד התורה, הרי הוא חסד העולה על כולנה:

"הרי ה'נפש החיים' כותב, ש'אילו היה העולם מקצהו ועד קצהו פנוי אף רגע אחד מעסק והתבוננות בתורה הקדושה, היו חוזרים כל העולמות לתוהו ובוהו' – אם כן, היושב ולומד תורה, חוץ ממצוות תלמוד תורה שהוא מקיים באותה עת – שהיא כנגד כולם, הרי הוא עושה חסד עצום עם הבריאה כולה".

 

[אחד יחיד]

ומה נפלאים דברי רבנו, אשר גילה ממצפוני ליבו, בבחינת 'הוא היה אומר':

"מה ה' אלקיך דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד" (מיכה ו, ח).

"אין די בעשיית חסד (כמו שנקט שם הפסוק לענין 'משפט' – "עשות משפט"), כי אם 'אהבת חסד' – אהבה דייקא!

"והיינו, פעמים וגומלים חסד עם הזולת, מחמת הרחמנות הטבעית המתעוררת מול מצוקה כזו או אחרת. מעשה זה אינו 'חסד' אמיתי, אלא מעשה להשקיט את עצמו ומצפונו, הנסערים למראה עיניו.

"האדם נדרש ל'אהבת חסד' – חסד הבא מתוך האהבה להיטיב עם הזולת".

כמה נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם.

 

[אחד יחיד]

תלמידו מקורבו רבי צבי גרבוז סיפר: "הגעתי פעם לביתו בשבת קודש. כשנכנסתי אל הבית הבחנתי כי היין מזוג, והוא עומד לקדש. לא חשתי בנוח, ואמרתי כי אמתין כמה דקות עד שיקדש, ייטול ידיו ויטעם משהו. אך כל הפצרותי היו לשוא. רבינו עמד בתוקף לשוחח עמי על הענין אודותיו באתי לשוחח עמו. הרבנית בעדינות נפשה יצאה מן החדר, ורבינו ישב עמי במשך כעשר דקות, בסבלנות רבה, כשהוא שומע את הדברים, שואל לפרטים, מלבנם כדרכו, כביכול כל זמנו בידו עתה, עד שווידא כי יצאתי ובקשתי בידי.

"היה זה לימוד עצום, כיצד יש להתייחס לצרכי הזולת".

 

[אחד יחיד]

כיוצא בזה מספר אחד מנכדיו, שנזקק לשוחח עם זקנו-רבינו בענין כלשהו. כיון שביקש שלא להכביד ולגזול מזמנו, הגיע במכוון בזמן בו ידע כי הוא סועד את לבו, מתך כוונה שיספר לו במה דברים אמורים תוך כדי אכילתו, וכך לא יגזול מזמנו הכל-כך יקר. אולם רבינו לא הסכים לשמוע על כך – למרות הפצרותיו של הנכד. הוא אמנם התיישב במקומו ליד השולחן במטבח, כשארוחתו מוכנה לפניו, אך לא נגע באוכל, אלא האזין בשימת לב לדברי הנכד עד תומם. ורק אז נפנה לסעוד את לבו.

וכך במשך כל השנים היתה דלתו של רבינו פתוחה בכל עת ובכל שעה. לא אחת היה חוזר לביתו בצהרים, לאחר יום עמוס בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, כשבמרכזם מסירת שיעור במשך שעתיים ומחצה – כולו עייף ויגע, תשוש וחסר כח. משהיה רואה את הציבור הגדול הממתין לו ליד ביתו, היה נבהל, לפעמים אף נשמע כאומר לעצמו: "אוי כמה מחכים, הרי אין לי אפילו כח לדבר…". – אך כל זה לא הורגש לאנשים הרבים שחיכו, הוא קיבל כל אחד בחום ובהארת פנים, אף כשקבוצות גדולות הקיפוהו, הוא לא דילג על איש קטן כגדול, כל אחד זכה לברכה שביקש בפרטות ובאריכות.

ומשנכנס לביתו הדלת נפתחה לכל, הוא לא הסכים אפילו לשתות משהו או לנוח רגעים מספר. העייפות כמו נעלמה ונגוזה, ופניו האירו לכל אחד ואחד, ובסבלנות מופלאה האזין לפונים אליו, ונותן להם את ההרגשה שהוא שמח עמהם, כאילו אינו מצפה אלא להם.

את כל כולו מסר למען הרבים שצבאו על פתח ביתו, ללא כל חילוק מי הוא, מה גילו ומה דרגתו ומאיזה חוג ועדה הוא, הוא נתן עיניו ולבו לשאת בעול עם כל אחד ואחד, להקל מעליו את קושיו, לפשוט ספיקותיו, ולתת תשובה והכרעה ברורה על שאלותיו, הוא נכנס למצבו של כל אחד כאילו זה מצבו שלו עצמו, כדי לשקול ולדון בפרטי הענין שהובא בפניו, שיוכל לפשוט לו את לבטיו על הצד היותר טוב. אנשים נכנסו מוטרדים ולחוצים כל אחד בענייניו ובמצוקותיו, ויצאו שמחים ומעודדים. בכל לבו הרגיש את מצבו של כל אחד באשר הוא, ומעומק לבו הרעיף וחיזק כל אחד במצבו, כאילו והוא בן יחיד ואין זולתו.

גם כשביקשו להתברך מברכותיו, הוא הקשיב ושמע בשימת לב כל שם שהוזכר בפניו, וכל אחד זכה לברכה מפורטת על מה שנצרך לו, ילד כאיש שיבה.

המחזה חזר על עצמו גם בשעות הלילה, כאשר היה חוזר בשעה אחת-עשרה, לאחר השיעור אצל משפחת שכטר ולאחריו לימוד בחברותא עם חתנו רבי בנימין קורלנסקי, במשך שעות אחדות בחדרו שבישיבה – מחוגי השעון כביכול עצרו ממהלכם, והיה מקבל את כל הצובאים על ביתו, בסבלנות ובהארת פנים עד השעות הקטנות של הלילה.

 

[אחד יחיד]

פעמים רבות ביקשו בני הבית לקבוע שעות של קבלת קהל, בחרדתם לשלומו ובריאותו – אך הוא כלל לא רצה לשמוע על כך: "איך אפשר לומר ליהודי שבא לשאול שאלה 'לא עכשיו'?"…

משהגיע לימי הזקנה והשיבה, והרגיש שאינו מסוגל יותר, ניאות ונעתר לבקשות לקבוע שעות קבועות לקבלת הקהל. אך גם אז, לא תמיד הוא עצמו עמד בכך – ומשהיה מבחין באנשים הממתינים בחצר הבית, היה פותח להם את דלתו ומכניסם.

מספר אחד מתלמידיו, כי אמר לו כמה וכמה פעמים בהתנצלות: "אמנם מכורח המציאות קבעו כאן שעות מסוימות עבור הציבור, אך אל תתייחס לזה – זה לא בשבילך…".

ואותו תלמיד לא היה היחיד, רבים קיבלו ממנו את ההוראה שלא יתייחסו לשעות וזמנים, ודלתו פתוחה בפניהם בכל עת שיצטרכו.

('מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה)

 

[אחד יחיד]

כאשר שב רבנו מברית מילה, ואחד המשתתפים התנדב להשיבו ברכבו. הנהג צירף לנסיעה גם את בנו בן החמש שישב במושב האחורי, שהתבשם מהנסיעה במחיצת הרב, וחקק בלבו הרך דמות מרוממת של גדול בישראל.

משהגיעו למחוז חפצם, העתיר רבנו כדרכו ברכות ותודות על הנהג, ופנה לביתו. אך פסע פסיעות אחדות, סב על עקביו ושב אל הרכב, כשמפניו ניכר כי הוא מוטרד משהו… לתדהמת הנהג, פתח רבנו את הדלת ופנה אל הדרדק שישב במושב האחורי, והתנצל על ששכח לומר לו שלום, העתיר גם עליו ברכות לבביות, ובברכת שלום פנה לביתו.

 

[אחד יחיד]

כשבידה עציץ פורח, עמדה האשה קשת הלב בפתח הבית. הרבנית מכניסה אותה במאור פנים, היא מכירה אותה זה זמן רב, אשה זו מגיעה תדיר לשפוך את לבה בפניה, והרבנית מאזינה לה ברוב קשב, מבינה ללבה, מייעצת לה ומטיפה אגלי נוחם לנפשה. עתה מצאה הזדמנות להשיב מעט לרבנית, ולהביע את הערכתה בעציץ זה לקראת שבת הקרבה.

הרבנית בלבה הרחב, הכניסה את האשה אל החדר הפנימי, המפה הלבנה כבר פרוסה היתה על השולחן לכבוד השבת, וכשהיא מודה לה על התשורה הנפלאה, הציבה הרבנית את העציץ במרכז השולחן.

לבה השבור של האשה התרחב מרוב אושר, אור עלה בעיניה, למראה החשיבות שהרבנית מייחסת למתנתה.

אך יצאה האשה מן הבית, נכנס רבנו אל החדר וראה את העציץ על השולחן, שיבח את המתנה, אך העיר: "אבל מה נעשה בשבת? הרי אסור להסירו מעל השולחן, איך נאכל כך?" – אך להוריד את העציץ, לא יעלה על הדעת – "הרי אם היא תכנס ותראה שהורדנו את המתנה הכל כך יקרה בעיניה, היא עלולה להיפגע. מה הפתרון? מה נעשה?" – שאל ספק את עצמו ספק את הרבנית.

והרבנית משיבה כנגדו: "עציץ אפשר להניח גם על הרצפה, בפינת החדר. זה דבר מקובל ומכובד בהחלט".

"האמנם כן? אכן בטוח שכך מקובל?" – ביקש רבנו לוודא.

"אין ספק" – השיבה הרבנית – "בטוחני בלא כל ספק, שהיא תשמח גם כשתראה את העציץ על הרצפה".

רק לאחר שהתברר כי אין כאן כל חשש וסרך של פגיעה, רווח לו, והסכים להצעה להניח את העציץ בפינת החדר.

 

[אחד יחיד]

סיפר רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין זצוק"ל:
"אני זוכר מימי בחרותי, כשהיינו ישנים אצל מרן הגאון רבי מיכל יהודה, כשהיה ר"מ בישיבת תפארת ציון, עוד לפני שהיה בישיבה קטנה של פוניבז', אמר לנו פעם הגרמ"י היום אני צריך להתחזק ביראת שמים, שאלתי אותו למה? מה קרה? הוא אמר, אני ראיתי שהתלמידים לא כל כך ממושמעים היום, והרי חז"ל אומרים כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, אז למה לא כל כך הקשיבו לי? זה סימן שחסר לי ביראת שמים!!!
וסיים מרן ראש הישיבה הגר"ג: "אלו הם מחשבות של אדם גדול!!!"

 

[אחד יחיד]

שיעוריו לצפיה:
בינינו

 

[אחד יחיד]

כ"ו סיון יום ההילולא של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' - תמונות

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

הספד של רבי משה שפירא עליו:

בינינו שיעורי תורה לצפיה

 

[אחד יחיד]

קטעים מצוואתו של הרב הגאון מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א​

בני ובנותי וכל יוצאי חלצי, נכדי וניני האהובים לי כנפשי שיחיו. אבוא במילי המועטים לתת שבת והודאה לאבינו מלכנו בורא העולם המחייה ומקיים את כל הבריאה בטובו וחסדו.

על שזכיתי להגיע לשנות הגבורות, וגידל אותי כאב ואם המסורים לבנו בכל מיני המצבים, שמר עלי והציל אותי וזכיתי לסיעתא דשמיא להיות מיושבי בית המדרש, והגדול שבחסדי שמים הוא שזכיתי

ללמד ולחנך את צעירי הצאן וגם למבוגרים לימוד התורה והבנתה משך כל החיים.
כבר מלפני כמה שנים מחמת מאורעות הזמנים רציתי להעלות על הכתב כמה דברים הנוגעים לעת הפקודה שנפרדת אז הנשמה מהגוף, כי החיים יודעים שימותו אלא שאינן שמין על לבם לחשוב ולהתעורר על ידי זה לחזק עצמו בשקידת הלימוד של התורה ובעשיית מעשים טובים ולמנוע עצמו מכל דבר הפוגם נשמתו, ואשרי לאדם שמקיים בעצמו מה שאמרו חז"ל ישוב היום שמא ימות למחר.
ושלמה המלך ע"ה לימד את בני אדם את הידיעה המביאה תועלת לאדם לדעת כי לא יידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה ועוד יותר שהיא מצודה רעה, וכצפרים האחוזות בפח, בהם יוקשו בני אדם וגו', פתאום איך יכול האדם להחשיב עצמו במצבו שהוא עומד, אם יעלה על דעתו וזכרונו כי ח"ו יש בחינה כזאת שהוא נחשב כדגים וכצפרים הנאחזות במצודה ובפח. ולכאורה איך אפשר לדמות האדם שיש לו נשמת חיים שיהיה דומה לדגים. על זה איתא בזוהר הק' ריש פ' מצורע דהפסוק איירי באדם כזה דלא ישתכחון עליה זכותא לאשתזבא אבל אי זכאה הוא בהההוא זימנא דמטא שעתא לאיתפרשא לא נפקא נפשא מן גופא עד דיתגלי עליה שכינתא ונפשא מגו חדותא וחביבותי' דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא ומתקשר בה ומתדבק בה, ואי לאו שכינת אזלת, והיא אישתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא.

תרגום הזוהר לפי ספר מתוק מדבש: בזמן ההוא כשהגיע השעה להפרד הנפש מהגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף עד שמתגלה עליה השכינה והנפש מחמת שמחתה ואהבתה להתדבק בשכינה שבה שורש הנפשות, יוצאת מן הגוף כנגדה, ואמר אם הוא צדיק אז נפשו מתקשרת ומתדבקת עם השכינה, ואם אינו צדיק אז השכינה הולכת לה ונפש נשארת לבדה והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף.

באתי לבקש אם ח"ו יהיה מצב של יסורים לא להשתמש בסממני הרגעה המחלישים את כח המחשבה וריכוז הדעת, כי האושר הגדול לאדם שהולך מעולם הזה בדעה צלולה להיות מחשבתו דבוק בבורא עולם ית"ש ולהשיב נשמתו למקום, בטהרה וקדושה, לזכות לראות אור פני מלך עולמים וכמאמר רז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

הרבה נחת רוח יהיה לנשמה בשעה שהיא נפרדת מהגוף כשהיא עוברת דרך בית זה, בדירה שאנו גרים בה מצד הרבה טעמים הנוגע לטהרה וקדושה וסנגורים ומליצי יושר, כיון שבית זה היה נשמע מפעם לפעם קול תפילה ולימוד התורה ומיעוט מותרות של תענוגי עולם הזה, וקצת עשיית חסד עם אחרים להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים שזהו מעיקרי חובת האדם בעולמו.

בנוגע לתארים אחרי שאני יודע מך ערכי שלא הגעתי לידי איזה מעלה קבועה אשר ממנה לא לזוז שזהו מיסוד גדלות האדם, ומי יכול לומר שנעשה המצוה בשלימות אלא הכל כמצות אנשים מלומדה א"כ איך אפשר לומר תארים לפי מעשים כאלו בין ביגיעת התורה ובין בשאר קיומי המצוות אף שחלקים מהם היו גם כן דברים גדולים וכדרשת חז"ל שבת פ"ב על הפסוק אם יש עליו מלאך מליץ וגו' אבל לא שייך לקבוע את מעלת האדם כפי ראות העין כי ד' רואה ללבב, ואלו התארים יכולים לחייב עוד בחוב ולא בזכות לא תואר של גאון ולא צדיק וכהנה אלא רק בתואר הרב. אך אני מתאר לעצמי בכדי להשקיט רגשותיכם, תוכלו להזכיר התואר המקובל בפי הבריות הרב הגאון, ואולי גם אשר זכה ללמד תורה ברבים.

עוד דבר אבקש שלאחר היפרד החיים לצאת מן המאסר של הגוף, שלא יהיה הכרזה בלשון וסגנון המקובל תורה תורה וגו', וכן ביטויים אחרים אלא רק הרב הגאון שרגילים להכריז ולא יותר.
אבקש שלא להכניס אותי באולם של הישיבה, אלא על יד הישיבה.

אחרי שחתני הגאון ר' בנימין בינוש ז"ל קורלנסקי שעמד לימיני כל החיים הלך לעולמו ביום שבת קודש אסרו חג שבועות תשס"ו, בכל זאת נשאר רצוני ככתוב בצוואתי שאחרי פטירתי ממכם יספידוני אך ורק בני היקרים שיהיו לאוי"ט, וליזהר שלא יהיה הגזמות, ולא להאריך בכדי שלא להכביד על עצמו ועל המשפחה וגם על המשתתפים השומעים. וכשיזכו שייצא תועלת מדבריהם לשומעים, זכות של זיכוי הרבים וזיכוי נשמתי יעמוד לימינם בברכה וישועה.

כנהוג שאחרי ימי השבעה מתאספים להתעוררות, אבקש מכל בני המשפחה שלא יבקשו ולא יכבידו לאף אחד, וא"צ לכל זה וגם על ידי אחרים לא ייצא שיבקשו ויכבידו על שום אחד. רק אם מעצמם ורצונם הטוב מתעוררים לסדר לדבר דברי התעוררות הרשות בידם. להשתדל שלא יהיה עניני הגזמות, אלא עובדות כהוויתן מה שיודעים שראו ושמעו, ובזה יהיה תועלת לרבים וגם זכות לנפשי.
לבקש בשמי מחילה אם ח"ו נשארתי למי שהוא איזה חוב ולא נודע לי, וכן אם פגעתי וציערתי בין בזדון בין בשוגג את מי שהוא שירחמו עלי למחול.

*​

כתוב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ולכן בני ונכדי היקרים בעלי אמונה וביטחון, שלא יבואו בתביעה לאיזה מינוי שהייתי ממלא ושעבדתי עצמי לצורך תועלת התלמידים.
בנוגע למנהג שמסדרים ומעריכים ספר זיכרון, אין דעתי נוחה בזה לבזבז זמן ועמל בסידור ספר זה, עם כל מיני תמונות, מה שזה גורם למעיין ומסתכל ביטול מלימוד התורה ההפסד הוא ודאי והתועלת הוא ספק רחוק. וכבר כתב הגאון הגדול מרן רבי חיים ברלין זצללה"ה בעניין זה על מה שלא כתבו ספר זכרון על אביו עט"ר מרן הגאון הנצי"ב זצללה"ה הובא בח"א ספר מרומי שדה על הש"ס והאריך שם מה ששמע מפיו הקדוש אודות זה ובסוף הוא מסיים וז"ל שכל העניינים האלו הם מתחבולות השטן, שהשטן מוסר נפשו על ביטול תורה יותר מעל שאר עבירות שבתורה והוא שהצליח בדורנו זה להמציא דרכים לבטל גם רבנים גדולי תורה משקידת תורתם כו' כל זה שמעתי מפיו הקדוש עכ"ל.

רק בכדי תועלת כל יוצאי חלצי ודורות הבאים וכן אלו התלמידים שהם כבנים שנשארו קשורים לכל מה שקיבלו תועלת, אפשר לעשות קונטרס מכתבי חיזוק ויוסיפו עובדות שנשארו בזכרון ודברים הרשומים אצל התלמידים ששמעו במשך השנים אשר מהם יש הרבה דברים שיביאו תועלת, שיסדרו בלשון פשוט וברור.

*​

אבקש מכל יוצאי חלצי ומכל אחד שקיבל תועלת ברוחניות על ידי, ושבא אליו על ידי נחת רוח, או שלפי מחשבתו הגיע לו על ידי הצלחתו שהשם יתברך מילא בקשתו לטובה בכל ענייניו, שישתדל לעשות עבורי לעילוי נשמתי במשך השנה. באיזה קביעות לימוד התורה, ולהרבות לימוד התורה כמו לימוד טהרות בעיון וכן כוללים ללימוד סדר זרעים, וכן שאר דברים טובים ובמיוחד מעשי צדקה וחסד. ולחזק את חינוך הבנים והבנות על טהרת הקודש בקירוב לבבות מתוך אהבה ושמחה.
והנני מבקש מהמקבלים שברוב טובם וחסדם יזכרו לעשות לעילוי נשמתי כי הרי אין גבול ושיעור לדרגות האדם. על ידי המעשים טובים לעילוי נשמתי אזכה שכל יוצאי חלצי יהיו ויתחנכו כרצון הבורא יתברך שמו לכבודו ותפארתו.

יהי חסדכם וטובתכם עלי לבל ידח מזכרונכם זכרוני.

הכותב מעומק לב ותפילה
נאום המבקש מיכל יהודה בנו של אבי מורי משה דוד ז"ל​

 

[אחד יחיד]

עוד שיעור ממנו:

https://www.kolhalashon.com/New/PlayShiurimList.aspx?Lang=Hebrew&FID=75671&Order=1&PageNum=3

 

[אחד יחיד]

דעת תורה ממנו בענין הפאות: