אב כ"ז אב - יום פטירת רבי משה מרדכי שולזינגר (1 צופה)

[גרינפלד]

הרב משה מרדכי הלוי שולזינגר (ז' באדר תש"א - כ"ז באב תש"ע) היה רב חרדי ליטאי, מחבר סדרת ספרי משמר הלוי.​

רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

ישבתי פעם בשמחת שלום זכר עם הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל ה'משמר הלוי'. לשמחה הגיע זקן ישיש, משומעי שיעורו המפורסם של רבי משה מרדכי בבית המדרש 'ירחי כלה' שברחוב הרב דסלר בבני ברק. שמו היה רבי אלחנן, אך כולם הכירוהו בכינויו 'רבי חנא'. יהודי זה היה מלא וגדוש בידיעות בתורה, ובמהלך השיעור היה מעיר דרך קבע הערות רבות.

כשהתיישב, פנה אליו רבי משה מרדכי ושאל אותו האם הוא נותן לו רשות לספר לנוכחים את סיפור חייו. רבי חנא היסס, אך לבסוף הסכים.

פנה רבי משה מרדכי אל הנוכחים, ואמר: "הסכיתו ושמעו סיפור נורא של אהבת תורה, וקרבת השם":

בצעירותו, הגיע רבי חנא ללמוד בישיבת 'גַלַאנְטֶא' הנודעת, אצל הגאון הקדוש רבי יהושע בוקסבוים זצ"ל, בעל ה'אור פני יהושע', עם המון רצון והרבה מרץ לשקוד על דלתי תורה. אך לצערו כבר בימים הראשונים הוא התקשה בלימודים. הוא אמנם התאמץ מאד, השקיע שעות רבות בשינון וחזרה, אך מוחו לא קלט מאומה. רבי יהושע ניסה לסייע בעדו, וביקש מטובי הישיבה שילמדו עמו, אך דבר לא הועיל, וראשו נשאר כאשר היה.

כעבור זמן מה, בהיותו מיואש כמעט לחלוטין, ניגש אלחנן לרבו ואמר לו שלאחר שנוכח שאינו מתקדם מאומה, החליט לצאת ולעבוד לפרנסתו. הבין רבי יהושע לליבו, והסכים עמו. הוא אף סייע בעדו לאתר עבודה שמכבדת את בעליה, ובירר עבורו היטב על פרטי המקום מבחינה רוחנית וגשמית. בני הישיבה הצטערו לשמוע על עזיבתו, שכן אלחנן היה אהוב על הבריות, והכינו עבורו מסיבת פרידה.

למחרת בבוקר, היום בו היה אמור לעזוב את הישיבה, סידר אלחנן את חפציו, ארז את תיקו והתכונן לצאת לתחנת הרכבת. הוא הביט בשעון, וראה שנשארו עוד חמש עשרה דקות עד הזמן בו אמורה הרכבת לצאת לדרכה. אלחנן היה ונשאר אוהב תורה, ואף סיכם עם בעל הבית על מספר שעות ביום שיוקדשו ללימוד מה שהיה ביכולתו; עכשיו כשהיה לרשותו מעט זמן פנוי, הוא רצה לפתוח ספר וללמוד מעט, אך כל ספריו כבר נארזו והוכנו לנסיעה.

הוא שוטט בעיניו כה וכה בחיפוש אחר ספר קודש, והנה עיניו נתקלות בספר ישן, מרופט ומאובק המציץ מעל הארון בחדר. הוריד אלחנן את הספר מעל הארון, הסיר ממנו את שכבת האבק ופתחו בדף אקראי. הוא התחיל לעיין, וכך מצא כתוב:

"בעת שהאדם מרגיש בודד ואין מי שיכול לעזור לו, באותה העת נפתח פתח מיוחד ממרום להביא לו סייעתא דשמיא שלא כדרך הטבע. ואם ינצל את הזמן הזה יזכה להתעלות במעלות התורה והיראה מעלה מעלה".

סיפר אלחנן יותר מאוחר, שבאותו רגע הוא חש שהספר מדבר אליו ממש, ומצבו תסכל אותו. הוא התרגז מדוע פתח את הספר בדיוק עכשיו, ובכעסו תפס את הספר והשליך אותו בחזרה מעל הארון.

עודו מתוסכל וממורמר, והנה מחשבות רבות מתחילות להתרוצץ בראשו, והוא חש שראשו מסתחרר. "נו…" אמרה מחשבה אחת, "נשארו רק כמה רגעים, וכבר מאוחר. הרכבת עומדת להגיע, צריך כבר לצאת".

והנה נהדפת מחשבה זו על ידי מחשבה אחרת: "הספר הזה דיבר ממש אלי, בדיוק למצב שלי. הספר היה מונח כאן זמן רב כאבן שאין לה הופכין, והיום מכל הימים הוא נפתח על ידי, ברגעים קשים אלו…" הוא הרגיש שהקדוש ברוך הוא שלח אליו מסר ישיר ואומר לו שיחזור לישיבה.

הוא הסתובב אנה ואנה, מבולבל ומוטרד. חמש דקות נשארו. הוא חש כיצד רצונו העז ואהבתו את התורה נוטים להכריע להישאר בישיבה לפחות עוד יום אחד, ואז כיצד מתקומם משהו בתוכו ושוב תקפו אותו המחשבות: "הלא תהיינה לי בושות איומות כשאחזור לפתע לבית המדרש כאילו כלום לא קרה. הלא כל הישיבה יודעת שהחלטתי לעזוב, ואף ערכו לי מסיבה גדולה. יתייחסו אלי כעל אדם בלתי יציב שמשנה דעתו מרגע לרגע?"

הדקות נקפו, ולבסוף הצליח אלחנן להתגבר על עצמו, ונשאר בישיבה על דעת שמחר יילך לעבודה. הוא הוריד את התיק, הוציא משם את הגמרא ונכנס לבית המדרש. וכאשר חשש כן היה: כל הלומדים סובבו את ראשם, שקט מביך השתרר והם הביטו בו בפליאה. "מה ארע כאן?" ניתן היה כמעט לשמוע את מחשבות כולם, "האם אלחנן השתגע? רק אתמול ערכנו לו מסיבת פרידה, וכבר חזר בו?"

אך אלחנן התגבר בכוחות אדירים על תחושותיו, התעלם מהמבטים הדוקרים, התיישב על מקומו בספסל האחורי והתחיל ללמוד. הוא ניסה לחזור על מה שלמדו אמש בישיבה, וכמו תמיד לא הצליח להתקדם. קושי גדול בחשבון 'תקע' אותו ולא אפשר לו להבין את החשבון בסוגיא…

בעוד התסכול גובר, אזר אלחנן אומץ, וכמנהגו מימים ימימה פנה אל הבחור שישב בסמוך והציב בפניו את הקושי. עיין הבחור בדברים, ומבט של פליאה עלה על פניו. "היודע אתה?" אמר לו, "אין זו סתם אי הבנה! זוהי קושיית הרשב"א על אתר, קושיא חמורה הניצבת בבסיס הסוגיא, וכל הראשונים מתחבטים לפותרה!"

אלחנן היה המום. בתדהמה שאל את הבחור: "הרשב"א? הרשב"א שואל את זה? אתה בודאי מתבלבל, השאלות שלי הם לא שאלות של הרשב"א…" הבחור חייך ואמר לו: "ניתי ספר ונחזי – בא איתי, ונראה את דברי הרשב"א בפנים". הלכו יחדיו לארון הספרים, פתחו את חידושי הרשב"א, ואכן כן, שאלתו ה'פשוטה' הופיעה שם, במילותיו הקדושות של הרשב"א.

כשכולו התרגשות, המשיך אלחנן בתלמודו בהתמדה גדולה, כשבמשך זמן הסדר התעמק עוד ועוד וזכה לכוון לעוד שתי שאלות נוספות שהופיעו בדברי המפרשים. עם תופעה כזאת מבורכת, לכוון לשלוש שאלות של המפרשים הוא לא נפגש עדיין בחייו. לאחר הסדר הפורה והמופלא, הוא החליט שלאחר שהקדוש ברוך הוא הראה לו בחוש כמה הוא יכול להצליח, עליו להשאר בישיבה ולמצות את כוחותיו. מני אותו יום זכה אלחנן לסייעתא דשמיא מופלאה, למד עוד ועוד והתקדם והתעלה, עד שזכה לצמוח לתלמיד חכם מופלג.

רבי משה מרדכי סיים את הסיפור, פנה אל רבי אלחנן ושאל: "רבי חנא, הסיפור נכון?" – "כן! כן!", השיב רבי חנא בהתרגשות, "זהו סיפור חיי…"

אלחנן הצעיר היה לבדו, מיואש, מתוסכל; אך מתוך הקושי הגדול ומתוך הבדידות, הוא זכה להעפיל ולהידבק בקדוש ברוך-הוא, שנאמר בו "ונשגב ה' לבדו".
​

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')​

 

[אחד יחיד]

שח הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל:

הצדקנית הרבנית אלישיב ע"ה אמרה לנו: "ער שטודירט נאך"…

…באנו בשעה ארבע ועשרה אחה"צ, ואמרה שהרב כבר הלך ל'אהל שרה', מקום לימודו. ושאלנו אם אפשר ללכת לבית המדרש לדבר אתו, אמרה לנו: "אין לכם מה ללכת, הוא סוגר את הדלת ויושב כשגבו מופנה לחלון, וכמה שתדפקו לא יועיל לכם. הוא לא זז ממקומו ולא פותח". והוסיפה: "איהר דארפט פארשטיין, ער שטודירט נאך" – אתם צריכים להבין, הוא עוד 'עושה שטודירן'.

מה הכוונה "עושה שטודירן"? כשבן אדם לומד מקצוע, בתקופת לימודו הוא עושה 'שטודירן' עד שגומר לימודיו והתמחותו והוא מקבל תעורה על המקצוע, ואז הוא גמר לעשות 'שטודירן'. וישנם אנשים שגם בלימוד התורה מתנהגים כך. [פעם כשנסעתי לחיפה ברכבת, ראיתי בן אדם שנראה מכובד, ניגש אליו יהודי ושואל אותו: היכן אתה לומד? ענה לו בבדיחותא: אני הפסקתי ללמוד, אני כבר רב…]

אין אצלנו לגמור. סיפר לי יהודי אחד שהרבנית אלישיב אמרה לו: "ער זאגט מיר, מענטשן קומען דאך פרעגן שאלות, און איך דארף דאך וויסן צו ענטפערן. אויב איך וועל נישט לערנען, איך וועל נישט וויסן וואס צו ענטפערן". תרגום: הוא אומר לי, אנשים באים אלי לשאול שאלות, אם אני לא אלמד אני לא אדע מה לענות.

הוא מוכרח עכשיו לרוץ לבית מדרש וללמוד וללמוד ללא הרף, ולא להכניס אנשים, כי אחרת הוא לא ידע מה לענות…

ער שטודירט נאך…

(קונטרס 'התקן עצמך ללמוד תורה', זכרון מאיר תשס"ג)

 

[אחד יחיד]

בערב ראש השנה תשס"ד, החזיקו בלימוד הדף היומי בסוף מסכת זבחים, ופנה רבינו זצ"ל אל לומדי השיעור בשאלה: "כאשר תעמדו ותבקשו מאת השי"ת 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים' – מה תכוונו ב'למענך'?

אומר לכם מה אני מכוון: 'רבש"ע זכרנו לחיים למענך – למען שנזכה בשנה הבעל"ט ללמוד כראוי את המסכתות הקדושות, מסכת מנחות, מסכת חולין, מסכת בכורות, מסכת ערכין ומסכת תמורה, בשביל זה אני מבקש ממך רבש"ע תן לי בבקשה עוד שנה של חיים."

והיה רבינו זצ"ל אומר: "כאשר ה'למענך' הוא אמיתי – יש לנו בסייעתא דשמיא תקוה גדולה לצאת זכאים בדין!"

אכן, שומה עלינו לראות שזה יהיה באמת הבטחה אמיתית הבטחה רצינית לא ח"ו מן השפה ולחוץ והשי"ת בוחן לב וחוקר כליות.

 

[אחד יחיד]

רבינו זצ"ל היה עומד ומעורר בדרשותיו בחודש אלול, שהנה מתקרב ובא יום הדין, ובשמים יש מאזניים: על הכף האחת מונחות המצוות, ועל הכף האחרת מונחות העבירות, והרי לב יודע מרת נפשו, שיתכן מאד מאד שהעבירות הם אלו שמכריעים את הכף, אם כן מה עושים?

והיה אומר רבינו זצ"ל: "העצה הטובה ביותר – להוסיף עוד ועוד שקידה בלימוד

התורה, בכל דקה של לימוד התורה מתווספים לו בשמים מאתיים מצוות שכל אחת מהן שוקלת כנגד כל המצוות. החיים והמוות ביד הלשון, תגיד דף גמרא, ועוד דף, ועוד דף ועוד דף…" [והיה מספר, שאחד בא פעם לפני החפץ חיים זיע"א וסיפר שרכש אתרוג בחמש מאות דולר, אמר לו הח"ח זיע"א: "אתרוג זה מצוה אחת, ואילו בדקה של לימוד התורה רכשת לנפשך מאתיים מצוות שכל אחת מהן שקולה כנגד כל התורה"].

פעם, בערב היום הקדוש, סיפר לרבינו זצ"ל אחד ממקורביו, שבערב יום כיפור נוהג הוא ללכת למקוה כמה פעמים במשך היום, ובכל פעם טובל הוא כך וכך טבילות… נענה רבינו זצ"ל ואמר: "לכל אחד יש את הכרטיס כניסה שלו, זה לא הכרטיס כניסה שלי…" [ויתכן שהוסיף:] "כרטיס הכניסה שלי הוא תורה, ותורה, ותורה!…"

ואירע פעם בערב היום הקדוש, שאחד מן לומדי השיעור שליט"א הביא לרבינו זצ"ל את הספר "דברי יציב" מכ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל על ענייני קדשים, באותו ליל יום כיפור לא ישן רבינו וכל הלילה למד ולמד בספר הנ"ל.

 

[אחד יחיד]

זה נוסח הברכה דהוה מרגלא בפומיה דרבינו זצ"ל לברך בימי הדין: כתיבה וחתימה טובה, עם כל הפני יהושע, ועם כל הצל"ח – [כלומר, שיהיה עם כל הישועות וההצלחות שצריך]. ולפעמים נהג לומר 'עם כל הפירושים…'

 

[אחד יחיד]

אירע פעם, באחד מימי חול המועד סוכות שישב אצל רבינו בסוכתו אברך פלוני, שרבינו הכירו מקרוב, וטיפל בו טיפול מסור, ואותו אברך התמרמר לפני רבינו, שהנה זה כבר כמה שנים שיש לו חזקה לעבור לפני התיבה באחת מתפילות הימים הנוראים, והנה בשנה האחרונה לקחו ממנו את הכיבוד, וזה כואב לו.

רבינו זצ"ל, אורייתא קמרתחא ביה, פנה לאותו אברך בתוכחה גלויה שנבעה מתוך אהבה רבה, וכה היו דבריו: "עליך לא הייתי מאמין! אתה, שברוך השם זכית שיש לך טעם בלימוד, ואתה יודע היטב מה זו מתיקות אמיתית, מתיקות התורה הקדושה, איך יתכן שבכלל מעסיקים אותך כאלו שטויות, אתה שוטה!" וראו בחוש את הכאב על פניו של רבינו, איך יתכן שאברך שמונח בלימוד, מתעסק בכאלו הבלים, ובמשך כמה ימים אח"כ עוד לא נרגע מזה.

בתוך כדי השיחה, הצביע רבינו על תמונת קדשו של כבוד מרן, רבן של כל בני הגולה, רבינו יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, שהיתה תלויה שם בסוכה, ופנה רבינו לבן שיחו ואמר: "הבט נא וראה, תסתכל ותראה בפניו של האיש הקדוש הזה, איך שהן קורנות מאושר ושמחה, הוא המאושר ביותר בתבל, ולמה? משום שהוא דבוק בכל לבו ונפשו בתורה הקדושה, וכל השטויות שבעולם לא מתחילים בכלל לעניין אותו. כזה ראה והתקדש!"

פעם סיפר רבינו זצ"ל על תלמיד חכם גדול אחד שליט"א שרצו לכבדו בהוצאת ספר תורה לפני כל נדרי, וסירב.

ואמר רבינו זצ"ל: "הוא צודק מאד, כי מה חסרה לו תחושת הגאוה הזאת בדיוק ביום הקדוש".

ודומני, כי אף כאשר הציעו לאחד מהחוסים בצלו שליט"א להתחיל בתפקיד זה וסירב בכל תוקף [על פי חינוכו של רבינו זצ"ל], סייע לו רבינו זי"ע לעמוד בסירובו, ביום קדוש זה.

 

[אחד יחיד]

מה נאדר בקודש היה לשמוע מפה קדשו של רבינו זיע"א איך שהיה עומד וחוזר על ההרגשה הנפלאה של הסבא קדישא רבינו אליהו לופיאן זיע"א בימים הנוראים, במאמר הפייטן: "כבקרת רועה עדרו".

וכה היו דבריו: "עומד לו בעל העדר, וסופר ומונה את הבהמות, אחת שתים שלוש… עד אשר מגיע לעשירי, "עשירי קדש", או אז סוקר עליה בסיקרא, ועושה לה פס אדום, [ובלשונו הטהור של ר' אלי'ה זיע"א 'דער רויטער פאסיקל'…] ובזה נגזר דינה לשחיטה ולהקרבה על גבי המזבח.

ומה קורה בינתיים? עד אשר יבואו לביהמ"ק? בינתיים הולכת לה הבהמה לטייל ולשחק עם חברותיה, עליזה ושמחה, היא לגמרי לא חולמת איזה גזר דין שיש עליה!

אילו היה לבהמה קצת דעת, קצת שכל, מה היתה עושה, היתה עוזבת את כל המשחקים, את כל הטיולים, והולכת לנהר, ושם היתה טובלת במי הנהר, ורוחצת את עצמה חזק חזק, עד אשר יימחק מעל גבה הפס האדום… ותיכנס ותלך לחיים טובים.

עומד הס"ק רבינו אליהו זיע"א בשיחותיו הקדושות ואומר ומעורר, עבר ראש השנה, עבר גם יום הכפורים, ואין לאדם שום מושג מה באמת נגזר עליו בשמים, מי יודע אם לא שמו על מצחו "רויטער פאסיק…" – פס אדום…, והוא המסכן חי לו בגן עדן של שוטים, הוא הולך לו בחול המועד סוכות מידי יום ביומו ל"שמחת בית השואבה", צוהל ושמח, ומבזבז את הזמן. אילו רק היה יודע, הרי היה עוזב את הכל הכל, והיה הולך ורוחץ את נפשו בים של תשובה, ים של תפילה, ים של דמעות, ולא מבזבז אף רגע מלהוסיף עוד ועוד מליצי יושר לנפשו, אולי היה זוכה והיה נקרע רוע גזר דינו…!!!"

 

[אחד יחיד]

פעם תיאר בהתרגשות, איך שהיו נוהרים המוני בית ישראל בליל א' דסליחות אל בית המדרש הגדול דגור בירושלים עיה"ק, לשמוע איך שכ"ק הבית ישראל מגור זיע"א מתחנן לפני השי"ת: "פנה נא אל התלאות, ואל לחטאות", ואיך שהיה מבקש בסליחות דערב ראש השנה: "מלטם מכל רעות בזאת השנה", וסיפר, שדודו הגדול בעל ה"תורת זאב" זצוק"ל היה בא גם כן לשמוע.

וכאשר הגיע הרבי זיע"א לקטע זה, השתרר שקט מוחלט, ואז, שמעו את קולו בוקע, כך תיאר רבינו, בהיגוי פולני מובהק ובניגונו המובהק והמרגיע של הרבי זיע"א הזועק ואומר: 'פנה נא אל התלאות ואל לחטאות…' 'תראם ניסיך עושה פלאות…'

 

[אחד יחיד]

היה מספר, שבבריסק, אצל רבינו אור העולם הגרי"ז זיע"א, אירע פעם בראש השנה שלאחד מהבנים לא היה מחזור, והגרי"ז זיע"א ביקש מבעל חנות הספרים בבריסק שיתן לו מתוך החנות מחזור חדש ואחרי החג ישלם לו [ולא היה ניחא ליה להגרי"ז שיתפללו שניים ביחד באותו המחזור, כפי הנראה משום שזה מפריע להתפלל כראוי].

היה אומר, משמיה דהגאון ר' יחזקאל סרנא זצוק"ל, שאחרי יום הכפורים, שומה על האדם להתיישב וללמוד את המחזור, ולהתבונן בנפשו מה יוכל לקחת עמו מן המחזור לכל ימות השנה.

(כל ההודעות האחרונות מתוך החוברת 'דלתיך דפקנו')

 

[גרינפלד]

חתן הבר מצוה נ"י עלה למפטיר בבית המדרש, ורבינו [רב בית המדרש!…] ארגן בצנעא מנין מצומצם לקריאת התורה בחדר הצדדי.

רבינו זצ"ל היה מדבר רבות על כך, שהחפץ חיים הקדוש זיע"א היה אומר: כך למדתני אמי, בן אדם צריך תמיד להזיז את עצמו הצידה!… וכל אימת שמתהווה איזו שהיא התנגשות בינו ובין אחר, עליו לפנות את עצמו בשמחה ולוותר לטובת השני!

ומי עוד כרבינו זצוק"ל אשר נאה דורש היה ונאה מקיים, ואציין בזה דוגמא קטנה, קרה פעם שאחד מהמתפללים בבית המדרש "ירחי כלה" ערך שבת עליה לתורה לרגל שמחת הבר מצוה של בנו נ"י, אבל הנה בדיוק באותה השבת היה צריך רבינו לעלות לתורה ל"מפטיר" מחמת היארצייט של אביו זצ"ל שחל בשבוע שלאחריו.

רבינו, זך המידות לא הראה שמץ של קפידא, חתן הבר מצוה נ"י עלה למפטיר בבית המדרש, ורבינו [רב בית המדרש!…] ארגן בצנעא מנין מצומצם לקריאת התורה בחדר הצדדי ושם סידר את העליה של המפטיר, והכל בשמחה ובטוב לבב, בלי שום שמץ של תרעומת וקפידא!

אומנות מיוחדת ממש – פרי מוחו וליבו – החזיק רבי משה מרדכי בידיו ובפיו, ובה היה מרומם ומשמח את הבריות. עניינה של אומנות זו: לשים תמיד את השני במרכז… במרכז הענין, במרכז נושא השיחה. וכל זאת, בטבעיות גמורה ופשטנית.

תופעה המוכרת היטב בקרב הוגי ספרי רבינו, הינה האיזכורים הבולטים של שמות לומדי השיעור בהערות רבות המובאות משמם. באות מודגשת הוא מציין מפי מי יצאה שמועה נאה זו, ובעת הופעת ספר חדש מצוי היה שיגיש את הספר במתנה לזה ולזה, עם סימניה תחובה במקום בו נזכר שם המקבל ודבריו… בהבנתו העמוקה קלע בכך אל נקודה פנימית במיוחד, כפי ששחו הלומדים לא פעם על תחושת התרגשות עילאית שחוו לנוכח החזיון הזה של דברי תורה שלהם הכתובים על יספר.​

 

[גרינפלד]

"כאשר היה מגיע אורח אל שולחן-שבת, יהיה מי שיהיה", תיאר חתנו הרב שלמה רוזנפלד, "הרי כל שיחו של רבינו – ויכול היה לדבר שעה שלימה – סובב היה על עניינים הנוגעים אל האורח, שנהיה למרכז ה'שולחן' ממש… כמו מאליהם עלו ובאו יחוסו הרם, מקום לימודיו בעבר או בהווה, וכל תחום שעשוי להוציא את האורח מפינת ה'רואה ואינו נראה' ולהעמידו באור רצוי וחשוב…"

"כך בעת נישואי בנו הצעיר, בסעודת שבת ה'שבע ברכות' נשא דברי ברכה סב הכלה, שהפליג בדברים על מעלת לימוד חומש עם פירוש אור החיים הקדוש, והשיח את כאבו על כך שרבים מבני התורה אינם זוכים לנהוג בלימוד זה של האוה"ח שהוא מספרי היסוד. אחרי דקות אחדות כאשר נתבקש חותני לדרוש, פתח לאלתר בציטוט מן הזכרון של דברי אור החיים הקדוש על פרשת השבוע… בהמשך, אף נשא דברים ארוכים מאוצרות אדמו"רי בית גור, ה'בית ישראל' וה'פני מנחם', לשמחת לבב סב הכלה והדודים, חסידי גור, והמה יושבים ומתמוגגים… כך, בידיעותיו הנרחבות ובהתבטלותו לרצון איש ואיש, ידע תמיד למצוא מסילות ולדבר את מה שיעשה טוב לשני על הלב…"

פעם אחת ניגשתי למרן זצוק"ל לקבל ברכה ושאלני איפה אני לומד, ובאותה דקה לא שמעתי את שאלתו ושאלתי את מרן מה שאל, חשב כנראה שאני מתבייש בישיבה שבה אני לומד ומיד שינה את שאלתו והתחיל לברכני בפנים מחייכות מטוב לב. ואחר כך אמר לי: "דע לך! שהישיבה שאתה לומד בה היא הישיבה הכי טובה שיכולה להיות בעולם…" ואז הוסיף, "…בשבילך!" – –
​

 

[גרינפלד]

רגעים של עונג צרוף הניכר במוחשיות על פני רבינו, היו בעת שקיבל לידיו ספר חדש שיצא לאור עולם, פרי תנובת עמלם של מבחר הברואים – צורבי דרבנן ותלמידי חכמים. כי על כן רגשי אהבת התורה ואהבת הבריות ניצתו אז יחדיו, והמה משתלבים לכדי אבוקות אש של שמחה עילאית כפולה.

בשורה טובה של ממש ראה וחש רבי משה מרדכי – ראשית כל – בעצם הופעתו של ספר חידושי תורה. באהבת התורה הטהורה היוקדת בו, עיניו מביעות גיל לנוכח החזיון המרנין הזה, של מעיין נוסף מדברי תורה המפכים בעולם. כך כאשר נלהבת רוחו לשמע ידיעה על הוצאת ספר חדש של גאון מדורות קודמים, וכך גם המידה כלפי מחבר צעיר בן זמננו – ממהר היה לשלוח לקנות את הספר, להביא ברכה אל ביתו. ארונות הספרים שגדשו את קירות חדרו לכל אורכם עמוסים זה מכבר, אף בחדרי הבית הנוספים בצבצו מדפים וארוניות, אבל הצמאון לכל דבר חידוש בתורה הרחבה מני ים כה גדול הוא, כמשלי חז"ל על דגים שבים שכל טיפה וטיפה שנופלת עליהם "הרי הם מקבלים אותה בצמאון כפי שלא טעמו טעם מים מימיהם"…

"נשלחתי פעם אל רבי משה מרדכי למסור לידיו ספר חדש", סיפר פלוני, "ויצאתי נפעם מן ההתלהבות שאחזה בו ומעוצמת ההודאה הכנה על השמחה הגדלה שגרמתי לו. לא היתה כאן כוונה של נתינת עידוד על החיבור, שכן ידע הוא יפה שאינני המחבר… היתה זו שמחה פנימית על ריבוי התורה בעולם".​

 

[גרינפלד]

על זאת נוספה ונצטרפה, כאמור, אהבתו הנפשית לתופשי התורה, הוגיה ועמליה, מקשטיה ומפאריה מחברי הספרים.

– והמה מעידים, כי בשעה שנטל רבי משה מרדכי את הספר בשתי ידיו, הקריבו והצמידו ברטט של רגשות-קודש אל פיו, ואזי הטביע עליו נשיקה רותחת מנשיקות פיו… חשו המה את אותה הנשיקה כאילו היא מצטלצלת על פניהם, וגל סוחף של הערכה, חיזוק ועידוד, עשה את דרכו אל תוככי ליבם…

הנני כותב סיפור שאירע לפני שנים רבות, בהיותי אברך צעיר ממש, חיברתי ספר על מסכת יבמות והבאתי להגאון זצ"ל. נכנסתי לביתו והיה אז באמצע שיחת טלפון בענין חשוב, הנחתי הספר על השולחן, ואז רמז לי לשבת, וברמיזה הוא שואל אותי אם הספר הזה אני חיברתי, והשבתי שכן, ואז הוא כ"כ שמח עם הספר חיבקו ונישקו, ומיד שסיים השיחת טלפון, שוב עלעל בספר ושמח כ"כ וכמעט רקד עם הספר וחבקו ונשקו וגפפו והיה זה נורא לראות איך הוא שמח בספר חידו"ת.

אח"כ אמר לי שזה כ"כ שמחה ותענוג שאברכים עמלים בתורה, וקצת התאונן באותה הזדמנות על שיש אברכים עוסקים בדברים קלים, ונתן לי דוגמא (ואיני רוצה לפרט), במקום להתעסק בהלכות ועניינים חמורים יותר, ועוד דיבר איזה דברים.

ומיד אח"כ שלף מכיסו 500 שקל, ונתן לי, (על הספר או סתם כך). וכן הוציא ספר פניני רבינו אבי עזרי שחיבר אז, ונתנו לי, וכמה חיזוק שאבנו מזה בגדול אהבתו לתורה, פלא פלאות!

כמובן שאחר שראינו אהבתו לתורה באהבה רחימאית כזו המשכתי להתייעץ עמו באיזה דברים והיה מאזין ומקשיב, ממש פלא שעם אהבתו לתורה ועם תקיפותו היה מטה אוזן כמו אב רחמן ונתקיים בו תורת חסד על לשונו.

תורה "לשמה" כפשוטו, וללא חיפוש אחר משרות, ואחר כבוד ושאר דברים בטלים.

​

 

[אחד יחיד]

אחד הביטויים להערכה פנימית זו, הפגין כאמור רבינו בתשלום שהיה מעניק למחבר הספר סכום הגון ברוחב לב… לא אחת אף אהיה מגדיל ומבקש ממנו כמה ספרים נוספים, תוך שהוא משלשל לידיו מחיר מלא. את ספרים חילק לאחרים או לבי כנסת, לרוב אהבת ושמחת התורה שלו – וכמובן לגודל הזכות שראה לעצמו לעודד את המחבר ולשמחו.

"בעת שזכיתי להדפיס את ספרי מנחת מרדכי", שח רבי מרדכי קרטמן זצ"ל לאחד מבני רבינו, "אמר לי אביך שהוא צריך עשרה ספרים… נו, וכי לא ידעתי שאין לו צורך בעשרה ספרים, אלא מאי שהוא חפץ לעודדני ולשלם לי מחיר גבוה, אבל עדיין לא הבנתי. יקח נא ספר ויתכבד לשלם מחיר כפול עשר, ולמה לו לקחת עשרה ספרים… אבל מיד אחרי שהבאתי לו את הספרים, ותחושה נפלאה של סיפוק פשטה בי על כך שמכרתי עשרה ספרים, ההבנתי פתאום את עומק כוונתו וטוב לבו המופלג עשרת מונים, ברצותו לתת לי גם את ההרגשה הטובה ביותר…".

תלמיד חכם נודע שזכה לעשות אזניים לתורתו של אחד מגאוני הדורות, קיבל מידי רבינו צ'יק נקוב על סך נכבד בשתי הפעמים שהוציא לאור והביא כרך נוסף מן הסדרה. לתמיהתו הגלויה על מה זאת, השיב רבינו מיניה וביה: – על שעות העבודה הרבות, הן איש לא שילם לך!…

(מתוך הספר רבי משה מרדכי)

 

[אבא ביתך]

על בקיאותו הגאונית של הגרממ"ה זללה"ה, אספר:
היה זה לילה קודם שמחת הברית של אחד מילדי. ניגשתי אליו אחר השיעור הלילי בדף היומי בבית המדרש ירחי כלה, ואמרתי לו שאני פלוני חתנו של פלוני, ומחר אכניס את בני בבריתו של אאע"ה. מזל טוב מזל טוב!! ענה בהארת פנים כדרכו. אם יורשה לי, הרי שהייתי רוצה לשאול כאן שאלה - כך אני, ובידי ספר שו"ת מהרש"ל.
מיד עונה הגרממ"ה, סימן ע'?... לא יודע מה שכתוב שם... צריך ללמוד, צריך ללמוד... (מי זוכר את הניגון של המשפט הזה?...) ומיד 'צלל' אל תוך הגמרא שלפניו במתיקותו המפורסמת, כהולך מדבר שמצא לפניו מקור מים חיים להחיות נפשו.

ומה באמת כתוב שם בסי' ע'? המהרש"ל שם מדבר על אונן שצריך למול את בנו מה יעשה. בסוף דבריו הוא חותם בשורה שמה שנאמר בירושלמי שבלידת זכר נתרפאה כל המשפחה, לידתו היא הכנסתו בברית...

שבריר שניה, זה מה שנדרש לגאון הפלאי הזה, לעשות את כל החשבון: לשואל יש ברית, שו"ת מהרש"ל בידו, צריך לומר שנפטר מישהו במשפחתם וזו הברית הראשונה, וכך שייך שו"ת מהרש"ל לענין, הוא מתכוון לסוף סי' ע'!...

 

[יאשע בער]

שיעוריו הנפלאים והמתוקים נמצאים בקול הלשון, תענוג עילאי לשומעם. שיעורים דף אחרי דף, [חוץ ממה שלמדו בשבת], עם פנינים על הסוגיא. נדמה לי שהוציאו מזה קונטרסים.

 

[אבא ביתך]

שיעוריו הנפלאים והמתוקים נמצאים בקול הלשון, תענוג עילאי לשומעם. שיעורים דף אחרי דף, [חוץ ממה שלמדו בשבת], עם פנינים על הסוגיא. נדמה לי שהוציאו מזה קונטרסים.

לחץ כדי לכווץ...

היה שם דבר שלא ראיתי בשום מקום אחר, וזה קרה לא פעם ולא פעמיים: לפעמים היה הגרמ"מ מסביר איזה גמ' או תוס', ואז מהמהם לעצמו ולסביבתו הקרובה, עכשיו פלוני ישאל כך וכך... ורגע כמימרא נשמע קול מירכתי בית המדרש ופלוני הנזכר שואל את מה ששיער הגרמ"מ...