אב כ"ט אב - יום פטירת רבי שמואל סלנט (1 צופה)

[גרינפלד]

הרב שמואל סָלַנט (נכתב גם שמואל סלאנט) (ב' בשבט תקע"ו - כ"ט באב תרס"ט) היה מורה הוראה, רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים.

רבי שמואל סלנט – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

הגאון רבי שמואל מסלנט זצ"ל חלה במחלת הריאות בהיותו בוולוז'ין ונסע לעיר הגדולה וילנא לדרוש ברופאים שיעצוהו לעזוב את ליטא ולנסוע לארצות החמות, ביחוד לאיטליה ושם יש תקוה לרפואתו. אז נתן רבי שמואל את לבו ודעתו לארץ ישראל ולירושלים ובפרט שכבר התגורר בה חותנו רבי יוסף זונדל וגם תכפו עליו געגועיו אל גאוני ארץ ישראל שהכירם מחו"ל וכבר עלו ונתיישבו בה. וסיפר רבי שמואל מסלנט ששאל את הרופא האם גם האויר של ארץ ישראל יכול להועיל לו. לא ידע הרופא לאן הוא מתכוין, שאלו הרופא האם כוונתו לפלסטינה, לא ידע הגר"ש מה זו פלסטינה, אמר לו הרופא מה שם העיר, ענה לו ירושלים, ענה לו הרופא ירושלים אני יודע, לשם אתה יכול לנסוע. ומכיון שכך, שם את פעמיו לארץ ישראל. [יש מספרים שבאותה עת תקפו שטף דם ויש מספרים שחלה במחלת השחפת].

אף הוסיף רבי שמואל מסלנט ואמר: תורתנו הקדושה אומרת (שמות כ"ג, כ"ג-כ"ה) "כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי… וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", הרי הכתוב מזכיר את כל חלקיה השונים של ארץ ישראל, האמורי, החתי, הפריזי וכו', כי אמנם הפכים וחליפות לארץ הזאת ולמחוזותיה ומשתנה ומתחלף גם אוירה של ארץ זו, אם רק תבוא להתם "והסירותי מחלה מקרבך".

לעת זקנתו סיפר: אני עליתי לארץ ישראל בהיותי בן עשרים וחמש שנים, הרופאים יעצו לי להתיישב בארצות החמות כאיטליא ואני בחרתי את הארץ החמה שהיא ארץ ישראל, ארץ חרבה ושוממה, ארץ של זקנים והולכי נמושות שעלו לארץ ישראל לבלות בה את שארית חייהם. היו גם כאלה שלעגו לי והייתי משוגע בעיניהם, אך לא שמתי לב לדברי המלעיגים עלי, עליתי לארץ ישראל וב"ה זכיתי לעבור כאן ולהגיע למעלה מעשר שנים אחר שנות הגבורות.

אף היה מייעץ לאי אלו מחוץ לארץ שעדיין לא זכו לפרי בטן ובקשו את עצתו וברכתו, היה אומר: אני אינני צדיק ולא רבם של חסידים, אך אומר מה שנאמר בתורה שהקב"ה אמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" ופירש רש"י אמר לו כאן [בחוץ לארץ] אי אתה זוכה לבנים, שם [בארץ ישראל] אתה זוכה לבנים.
​

(אדרת שמואל)​

​

 

[גרינפלד]

למרות קשרי הידידות שהיו ביניהם, לא החניף הגאון רבי שמואל סלנט לשר מונטפיורי, וכשהיה צריך, הוכיחו על פניו. בשנת תרכ"ז ביקר שוב השר מונטפיורי בארץ יחד עם רבו הד"ר לוי ז"ל, באותה הזדמנות חשק לבקר בהר הבית – מקום שלפי השמועה כמעט ולא דרכה בו כף רגל ישראלית מאז חורבן הבית השני ועד עתה, בחשבו שיש בכך מצוה ופיזר ממון רב להפאשא של ירושלים על מנת שיתן לו להיכנס למקום המקדש, ועלו השניים – הרב ותלמידו להר הבית.

כששמע על כך רבי שמואל סלנט קראו אליו והוכיחו על פניו שעשה איסור בכך והשר שהיה ירא את ה' מאד, כששמע על כך בכה בדמעות שליש שלא ידע שיש איסור בכך וחשב שהאיסור הוא רק על הישמעאלים והצטדק שעשה לפי הוראת רבו.

כאשר שמעו בירושלים על דבר הביקור, עשה הגאון רבי יעקב משה מליסא זצ"ל [בן הגאון מליסא בעל ה"חות דעת"] מעשה, תקע בשופר בחוצות ירושלים ונידה את השר, בראות השר שכך נעשה לו על מה שעשה בשוגג, פנה יחד עם רבו הד"ר לוי אל רבינו והגאון מקאליש ובקשו שיתירו את החרם שהוטל על השר מכיון שעשה את המעשה בשגגה. הרבנים פייסו אותם והתירו את חרמו של רבי יוסף משה וקראו לו "חרמו של י"ם".

הגאון רבי שלום ליב אייזנבאך זצ"ל במאסף "וילקט יוסף" (מונקאטש תרע"א) כותב: "ושמעתי מהרה"ג ר' אריה ליב נ"י שכל תקיפות של הגאון ר' שמואל סאלאנט זצ"ל אצל השר ר' משה מאנטיפיאורע ע"ה היה משום שהיה מוכיח אותו על פניו על שנכנס בשגגה למקום המקדש. והיה משיב לו שהוא עושה עפ"י הרב שהיה עמו כידוע לכל. והיה מוכיח אותו, חדא שרוב הפוסקים חולקים על הראב"ד. ועוד דאף להראב"ד יש איסור תורה, ורק כרת לא יש לשיטתו ומשום זה היה הצדיק הנ"ל חולק כבוד להגאון מוהרש"ס ז"ל והיה ממלא כל משאלותיו, וממנו ילמדו שלא לחנוף לשום אדם, אף אם כגובה ארזים גבהו".

ראוי לציין כאן מה שסיפר רבי חיים המבורגר ז"ל שלאחר שביקר מונטפיורי בהר הבית, יצא ונכנס לעגלתו שעמדה ליד שער שכם והיו אנשים שזרקו אבנים על העגלה, שלח לקרוא לאנשים ושאלם מדוע זרקו אבנים ואמרו שאסור ליהודי ליכנס להר הבית בזה"ז. השיב שלא ידע מזה ועוד פעם לא יכנס וצוה לתת לכל אחד נאפוליון זהב.

ראוי לציין כאן עוד שמועה שהובאה בס' "כנפי רוח" (פמ"ט ס"ב) שכשעלה השר מונטיפיורי להר הבית, נכנס בתוך תיבה מזכוכית שנשאו אותה גויים ובכך חשב שיש היתר בכך כיון שאינו נכנס ברגליו אלא בדרך של שידה תיבה ומגדל.
​

(הגדה של פסח אדרת שמואל)​

 

[גרינפלד]

אחד בא אל רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל ושאלה בפיו: בניו נסעו לאמעריקא ופרקו שם עול מצוות רח"ל, הם מחללים שבתות ואוכלים נבילות וטריפות, והנה הם שולחים לו כסף לתמוך בו, האם כספם מותר? השיב לו רבי שמואל: לפי דבריך – רק מצוה אחת בלבד נשארה בידם, מצות "כיבוד אב", האם גם אותה ברצונך ליטול מהם?!…
​

(נועם שיח)​

 

[גרינפלד]

מעשה אירע בירושלים בבן בכור לאמו שנולד בירושלים [שנת תרס”ו] ואבי הבן נפטר – לא עלינו, לפני הברית, ונקרא שם הבן בישראל כשם אביו, והגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל הורה שיש להמתין בפדיון הבן עד שיגדל הילד ויפדה את עצמו.

כשמלאו לו שלשים יום, קרא רבינו לביתו מנין של כהנים ומסר מודעה לפניהם שבכור זה איננו פדוי, ובקש מאם הילד שתביא מביתה כף של כסף והצורף רידד את הכף ועשה ממנה טס שחרתו עליו את שם הילד וגם הודעה שהוא בכור שלא נפדה ושעליו לפדות עצמו כשיגדיל. לאחר מכן צוה לאם הילד שלא תסיר את הטס ממנו אפילו בעת הרחיצה. ובנוסף לכך, צוה להדפיס למזכרת על נייר יפה באותיות זהב בולטות לוח את הנוסח כדלהלן:

“וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם (במדבר טו לט), הלוח הזה יהיה לי לזכרון, אני אברהם חנניה בן חנניה ז”ל מזכרון טוביא דפה עיה”ק ירושלם תו”ב, בכור אנכי, פטר רחם לאמי מורתי מרת יענטע רחל תחי’, ועוד לא נפדיתי, נולדתי ביום ח”י סיון שנת התרס”ו, וכשאזכה בחסדו יתברך להיות בר מצוה, והיינו ביום ח”י סיון שנת התרע”ט הבעל”ט, אז אקיים בנפשי מצות פדיון בכור, ויה”ר שהכהן שיקבל פדיוני יהיה הכהן הגדול, אשר יכהן אז פאר בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן”.

וביאר בזה הג”ר יוסף כהן זצ”ל שהגר”ש סלנט קרא לביתו מנין כהנים, להודיע להם שהילד אינו פדוי על פי דברי הגמרא בכתובות (ז:) שלפרסם דבר צריך עשרה דוקא. ואסף כהנים בדוקא, על מנת להודיע להם שיש להם זכות ממון בכסף הפדיון העתיד לבא, והצריך לחרוט בלוח התלוי במקום בולט למזכרת.

עוד ביאר בזה הג”ר דב מאיר אייזנשטיין שבגלל רצונו של הגר”ש סלנט להבטיח שלא יבוא מאן דהו וירצה לפדות את הילד בקטנותו טרם יגדל ויהיה לאיש, הוסיף תפלה, יהי רצון שהפדיון יעשה ע”י הכהן גדול וכו’, בהיותו בטוח שהכהן גדול, אפילו אם יבא בקטנותו של הילד, לא יורה לפדותו אז, ואף אם יורה לפדותו אז, אין לך לשמוע אלא אל הכהן הגדול שבימיך.

ונכד רבינו – הגאון רבי ניסן אהרן טוקצ’ינסקי זצ”ל סיפר שהבכור הנ”ל היה רבי אברהם חנניה דעוויס זצ”ל, ובהגיעו למצות כבר לא היו תשעה מהכהנים בחיים, ורק אחד מהם נשאר – סבו של רבי יעקב משה הכהן הלפרין.
​

(אדרת שמואל אות רפב)​

 

[גרינפלד]

מסופר על הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל שחלבן שאל אותו מתי להתפלל, האם לפני חלוקת החלב או לאחר מכן? והשמועה אומרת שהשיב לו להתפלל אחר כך. וטעמו ונמוקו עמו, "מוטב שתחלק חלב ותצפה לתפילה, מאשר להתפלל, ולצפות לחלק את החלב…" עד כאן שמענו. כלומר אם לב החלבן לא יהיה פנוי לתפילה לפני חלוקת החלב, אין זהו תפילה, ומוטב שיעסוק במלאכתו, ואחר כך יתפלל כראוי ובכוונה.

ולפי דברינו הנ"ל יש להוסיף טעם, דמאחר ובין הצבור נמצאים קטנים וחולים הזקוקים לחלב מותר בגללם לעשות את כל החלוקה. ולמעשה נראה שההיתר של ר' שמואל סלנט זצ"ל בנוי על הנאמר במשנ"ב (סימן פט ס"ק יח) שכתב וז"ל: ומי שיש לו עבדים עברים או משרתים שצריך שישמשוהו, יזהירם מבערב, שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות ויקראו פרשה אחת של שמע, ואח"כ יכול[ים] לעשות צרכיו, וכל זה הוא ממידת חסידות, אבל מדינא אין להקפיד עכ"ל, ונראה שגם חלבן הוא בגדר משרת של הציבור. ויעוין מועד קטן (דף ב ע"א) דצרכי ציבור נעשים גם בחוה"מ.
​

(חשוקי חמד)​

 

[גרינפלד]

דין תורה מעניין נקרה לפתחו של רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל. המתדיינים היו בעל מסעדה יוקרתית ועובר אורח צמא שקנה אצלו כוס מים, האחרון טען כי בצימאונו הרב קנה במסעדה כוס מים קרים, וכאשר בא לשלם, השית עליו בעל המסעדה סכום כסף לא מבוטל עבור כוס המים, 'מדוע שאשלם על כוס מים מחיר כה מופרז?' טען הקונה. ואילו בעל המסעדה טען לעומתו: 'חנותי איננה קיוסק פשוט, בו אתה משלם על כוס המים בלבד, זאת הרי מסעדה יוקרתית! התשלום הוא גם עבור המקום הנאה, הכיסאות הנוחים וההגשה המכובדת'.

שמע הרב את טענותיהם ברוב קשב, ופסק כי בעל המסעדה צודק, והקונה חייב לשלם לו את מלוא הסכום הנדרש…

והוסיף הג"ר שמואל סלנט זצ"ל כי עתה הוא מבין את תקנת חז"ל לברך ברכת 'שהכל נהיה בדברו' על כל כוס שתיה, ומדוע לא תקנו ברכה זו אף על שאר המאכלים? אלא – אומר ר' שמואל – יכול אדם לחשוב בלבו: 'וכי מה אני כבר שותה, כוס מים פשוטים?!' דווקא אז, כאשר אנו נהנים מהדבר הכי פשוט לכאורה, נכריז בקול גדול 'שהכל נהיה בדברו', ה כ ל כולל ה כ ל נהיה בדברו, אנחנו מודים כאן לא רק על המים, אלא אף על היכולת להחזיק בידנו את כוס השתיה. הכרזתנו איננה רק על הרווית צימאוננו, אלא אף על הפלא הגדול בכל מערכת העיכול הענפה הפועלת בקרבנו. בברכה זו אנחנו מכירים שוש ושוב בעובדה כי הכל במאמרו והכל בכוחו, ואין שום בריה עלי אדמות שיכולה לקוף אצבע למטה בלא רצונו יתברך מלמעלה.​

 

[גרינפלד]

בירושלים נתעוררה שאלה בכהן שהיה ספק פצוע דכה אם לתת לו לעלות לדוכן. הגיעה לשולחנו של הגאון רבי שמואל סלנט זצוק"ל רב ואב"ד ירושלם והכהן טען שהיה בבעלזא אצל הרה"ק השר שלום ועלה לדוכן, אמר על כך הגאון רבי שמואל סלנט: "אם עלה לדוכן בבעלזא, אין בודקין מן המזבח ומעלה".
​

(אדרת שמואל)​

 

[גרינפלד]

באחת מנסיעותיו של הגאון רבי שמואל סלנט באוניה מקושטא לבירות, בדרך עלתה לאניה משפחה ספרדית מאיזמיר שבטורקיה, אבי המשפחה, יהודי עשיר, השיא את בתו באחת מערי טורקיה. לאחר שבעת ימי המשתה שערכו וחגגו ברוב שמחה ופאר בעירו של החתן, לקח אבי הכלה את בתו וחתנו עמו לאיזמיר באנית המפרש הקטנה. והנה קרה אסון נורא, החתן הטרי טייל לו על סיפון האניה ופתאום מעדו רגליו ונפל המימה.

קמה באניה זעקה גדולה ומרה. האניה עצרה מיד את מהלכה ומלחים נשתלשלו המימה לחפש את הנופל ולהצילו. הם שחו מסביב לאניה ואף התרחקו ממנה עד כמה שאפשר היה, אך העלו חרס בידם והחתן הצעיר נעלם בתוך המים הרבים והאדירים.

המשפחה השכולה קרעה שמים בזעקותיה, כל אנשי האניה, יהודים טורקים ויונים בכו עמה. אולם, ראש המשפחה, אבי הכלה, היה היחיד שנחשול האסון הנורא שבא עליו בחטף לא הסיח בה באותה שעה את דעתו כי טרם מלאה הסאה.

הוא היה יודע ספר וידע כי מעתה בתו עגונה לכל ימי חייה, אף על פי שכמה עדים ראוהו נופל למים שאין להם סוף ולא ראוהו עולה, אם גופתו לא נמצאה אחרי כן ולא הוכרה על ידי עדים, אשתו אסורה להינשא. האיש ראה באובדן חתנו אף את אובדן בתו כאלו נפלה גם היא עמו למצולות ים.

באותה עת הבריקה במוחו המחשבה על המתמיד והפקח הצעיר הנוסע עמו בספינה ומטרתו להגיע לארץ ישראל להיות רב בירושלים. אמר בלבו מן השמים איקלע זה להיות שליח לטובה להציל את בתי מכבלי העיגון. פנה אל הגאון רבי שמואל סלנט בבקשה ובתחנונים שיעשה ככל יכולתו להציל את בתו מקשרי עיגונה. הרגיעו וניחמו רבינו ואמר לו אעשה ככל שאוכל להצלת בתך על פי תורתנו הקדושה והרחמן יהא בעזרנו.

אז יעץ הגאון רבי שמואל סלנט לאיש לבקש מרב החובל להטות את הספינה מעיר החוף הסמוכה ביותר למקום האסון, והדבר נעשה. בעיר החוף ההיא ירדו כל בני המשפחה האבלה ורבינו עמהם. שם נכנסו למרא דאתרא ורבינו שטח בפניו את כל הענין ואת תכניות פעולתו. שלח הרב להביא שני אנשים נאמנים היודעים לדבר טורקית ויונית ורבינו אמר להם: אתם תצאו מכאן כסוחרים ותלכו לאורך החוף ימינה עד מהלך שלשת ימים. בכל מקום יישוב שתגיעו אליו, תבאו עם בני המקום בדברים בעניני מסחר ומרכולת. אולי תשמעו דרך אגב סיפור דברים על דבר מציאת איש טבוע שהים פלט למקומם. אז תשימו לב לאסוף את כל הפרטים והסימנים האפשריים ותשובו הנה. אם עד מהלך שלשת ימים מכאן ימינה לא תשמעו דבר, תשובו הנה ותצאו שוב לאורך חוף הים שמאלה.

שני האנשים שהיו ידועים לרב העיר כנאמנים ויודעי דבר, עשו כמצות רבינו. הם נסעו לאורך החוף ימינה דרך שלשת ימים, בכל מקום של ישוב התעכבו כאילו לשם עניני עסק ובאו בדברים עם בני המקום. התוצאה היתה, שלא שמעו מאומה ולא העלו בידם כלום.

אז שבו ויצאו שוב לאורך החוף שמאלה. עברו מהלך חצי יום ובני המקום סחו להם, בדרך אגב ולפי תומם על דבר גופת אדם שהים פלט אצלם לפני שלשה ימים.

האנשים שמו אזנם כאפרכסת והקשיבו לכל סיפור המעשה. שאלו שאלות וקבלו תשובות, אספו את כל הפרטים ואת כל הסימנים שרק אפשר היה לקבל וחזרו.

בשובם אל רבינו קבל מהם את כל מה ששמעו. ערך כתב עדות והחתימם עליו, אחרי כן חקר את האשה ואת בני המשפחה וקיבל גם את עדותם. אז עזב את המקום, לאחר שהותו בו כשבוע ימים והמשיך בדרכו בספינה ליפו. כשהגיע לירושלים היה מעשהו הראשון ללמוד ולחקור את הענין, ולאחר שבא בנדון זה בדברים ובשאלות ותשובות עם כמה מגאוני הזמן, הוציא היתר עגונה והתיר את האשה העגונה מכבלי העיגון.

היו כמה גאונים שרננו אחר המעשה, הן מצד גילו הצעיר של הרב המתיר שענה בשאלה סבוכה שבה עונים זקני גדולי הדור וגם מצד ההלכה, אך הגאון רבי שמואל סלנט על משמרתו עמד, נשאר איתן בדעתו ושמח בלבו על שנתגלגלה זכות מצוה זו לידו.

נכד הגאון רבי שמואל סלנט הגאון רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי זצ"ל בקו' "אור תורה" (חוברת א' סי' כ"ט) מביא מעשה שאירע בשנת תר"א סמוך לסטאמבול בתלמיד חכם אחד שהלך בחורף על הכפור ונפל למים ואנשים עמדו שעור שתצא נפשו. ורבינו התיר את אשתו שהיתה אז בחברון ושלח ששה עשר מכתבים לגדולי הזמן שהיו אז בכמה טעמים להתיר. "והגאון האדיר בעל "משכנות יעקב" זצ"ל ששמו הלך מסוף העולם ועד סופו, כתב מכתב לרבינו שי' בהסכמה ובפלפול על כל פרט ופרט וכו' ".
​

(אדרת שמואל)​

 

[גרינפלד]

בחודש תמוז תרס"ה הגיע מברק לבית הראשון לציון הגאון רבי יעקב מאיר אלישר זצ"ל. הרב רבינוביץ', רב העיר נובומינסק שבפולין מבקש עזרת אנשי ירושלים. שני יהודים מנובומינסק העידו שראו חמישה גויים מבצעים מעשה רצח. לאור עדותם, נגזר עליהם גזר דין מות. הרוחות סוערות בעיר, משום שהגויים המוסתים בטוחים שזו עלילת שקר, ואם הרוצחים יומתו יפרעו פרעות ביהודי העיר, ומי יודע אם לא יתפשטו לכל המדינה. שני העדים עלו לירושלים. הרב מנובומינסק מבקש אפוא שהחכם באשי ישכנע את העדים לחזור בהם מעדותם, ויציל בכך את הקהילה. למברק מצורף אישור, ששולם עבור מברק תשובה בן מאה ושלוש עשרה מילים.

הראשון לציון שלח לאתר את שני העדים, וכינס את עסקני העדה. העדים אישרו את נכונות הסיפור. במו עיניהם ראו את הרצח והעידו בבית המשפט. בכך העירו עליהם את זעם הגויים, ונאלצו לברוח לארץ ישראל. הם יודעים שהרוחות תוססות והזעם מתלהט. העסקנים חיוו דעתם שיש כאן חשש לפיקוח נפש, וראוי להענות לבקשת הרב. קם הראשון לציון ואמר: "לדעתי, המכתב מזויף!" דבריו התקבלו באלם והלם. המשיך והסביר: "יתכן והרב רבינוביץ' אינו יודע כלל מהמברק, או שנאלץ לחתום עליו. מכל מקום, נראה לי שהמברק נשלח על ידי משפחות הרוצחים המבקשים להציל את קרוביהם. כל העת טענו שזו עלילה יהודית, ואם אכן יודו בכך ינתן אות לפרעות!"

הגישה הפתיעה, והראשון לציון שלח את משרתו האישי, הקאוואס, אל הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל, רב העדה האשכנזית בירושלים שהיה זקן מופלג. מחמת זקנותו ותשישותו כבר ישן, אך עוררוהו והציגו בפניו את המברק. אך שמע, והגיב: "לדעתי המברק מזויף. יש להשיב שעל פי החוק אין החכם באשי מוסמך להתערב בענינים שמחוץ למדינתו". ואכן, כך ענו.

כעבור שבועות אחדים הגיעו העיתונים העבריים מפולין, ומצאו שם את הידיעה הבאה: "הודות לפקחותם של רבני ירושלים נכשלו שונאינו בנסיונם ללכדנו ברשתם על ידי מברק מזויף שנשלח כביכול על ידי הרב דנובומינסק, שהפציר שהעדים יודו בהעדת שקר. אילו היו משתכנעים מהמברק, אין קץ לסבל שהיינו סובלים כאן!"

כי זאת עלינו לדעת: החכמים רואים יותר מאתנו. רואים – ורועים! ולנו, אין אלא לציית לדברים, "וכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל" (שמות רבה ג, ח)!
​

(גליון אגעדאנק – והגדת)​

 

[גרינפלד]

סיפר המגיד רבי שלום שבדרון: איש צדיק היה בירושלים, ושמו רבי יעקב דז'לינר. פעם אחת בא לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, ושאלה בפיו: מה יעשה שאחרי סעודת הלילה, אמש, לא בירך ברכת המזון?

אמר לו רבי שמואל: בוודאי מקפיד אתה תמיד לברך (ברכת המוציא) על ככר לחם שלימה, שוב אפוא לביתך ותבדוק, ובוודאי תמצא שהכיכר שלימה, וכלל לא אכלת… רבי יעקב חזר לביתו ומצא שבאמת כך היה: הוא לא בירך, מכיון שלא אכל…

שאלו אחר כך את רבי שמואל סלנט, מנין ידע שרבי יעקב לא אכל? ענה הרב סלנט: ידעתי שר' יעקב יכול לשכוח לאכול, אבל לא יעלה על הדעת שהוא יכול לשכוח ברכת המזון!…

ומה היה למעשה? ר' יעקב אכן התכונן לסעודת לילה, אבל לפתע הגיע שליח של הרב מבריסק, הגאון רבי יהושע לייב זצ"ל, שהוא קורא לו, והוא, כמובן קם מיד והלך לרב, שהה שם כל הלילה, ומביתו מיהר בבוקר לרבי שמואל סלנט עם השאלה שנתעוררה אצלו!…
​

('במשנת הפרשה' מתוך 'שאל אביך ויגדך')​

 

[גרינפלד]

המדפיס הירושלמי הנודע, רבי יהודה אהרן סגל וייס, מספר בזכרונותיו:

היה זה בשנת תרס"ה, כאשר עליית עולי הרגל הנוצרים לארץ ישראל החלה להתגבר. לכל כנסיה נוצרית היו קשרים חזקים עם ארץ מוצאה… לכל מדינה היו באי כוחה הדתיים כאן, וכל כנסיה דאגה להגביר את השפעתה. כסף תועפות היה זורם לשם כך מחוץ לארץ.

חנויות מיוחדות היו להם בירושלים לממכר תמונות ומזכרות ממנזריהם וכנסיותיהם לצליינים. בתי דפוס משוכללים היו לצרפתים, לארמנים וליוונים, ואף הם, בעונת הצליינות היו מוסרים עבודות לבתי דפוס יהודיים. הכנסיות שלא היו להן בתי דפוס, היו מוסרים את עבודותיהן ליהודים. המחירים ששולמו היו גבוהים והתפרנסו מזה יפה.

יהודי גרוזיני בשם שווילי, עשיר מופלג, הביא לנו לדפוס חמישים אלף מעטפות, הוא לא עמד על המחיר ושילם במיטב כספו. המעטפות היו רגילות, והיינו צריכים להדפיס עליהן את השם והכתובת של הכנסיה הפרובוסלבית. הדפסנו אותן. לאחר הזמנה זו הביא לנו אותו יהודי מכתבים ועליהם תמונת הכנסיה במגרש הרוסים, ועליה מתנוסס שתי וערב שלהם. אנו סרבנו לקבל הזמנה זו, לא הסכמנו להדפיס צלב בשום אופן.

אותו יהודי נטפל אלינו והביא לנו ראיות חותכות מדפוסים יהודיים אחרים המדפיסים צלבים, ואנו בשלנו. לבסוף הציע לנו לשאול את הגאון רבי שמואל סלנט. עליתי אל רבנו. כדרכו, קיבלני בסבר פנים יפות מבלי לדעת מי אני, כי סגי נהור היה. לאחר שסיפרתי מי אני, ביקש שאספר על אבי מורי זצ"ל, ואגב השיחה אמרתי מה הביאני להטריחו בשאלה.

במקום תשובה לקח רבי שמואל את ידי בידו ואמר לי: "אספר לך, הכרת בוודאי את פלוני כורך הספרים, ואת מדפיס פלוני ואלמוני? הוא נקב לי בשמותיהם, והסביר: גם הם נסתנוורו מן הממון שהשפיעו עליהם בעלי השתי והערב, ואף הם לא עשו דבר מלבד שהדפיסו או כרכו את צלמיהם, ובסופו של דבר הכסף אבד להם, והם עצמם – אחד נתעוור והשני לא הוציא שנתו, ואף השלישי מת קודם זמנו!!!

"אמנם", הוסיף, "אין כל איסור מפורש לכך על פי דין תורה, אבל…"

מסרתי את דברי רבי שמואל סלנט לשותפי, וכמובן שאת ההזמנה לא קיבלנו, ואותו מתווך פנה לדפוסים אחרים. עתה, לאחר כמה וכמה שנים אני מהרהר ומוצא כי אף אחד מבין אלו שנענו להזמנה אותה דחינו, לא הגיעו לימי זקנה…

כיום כשאני כותב את זכרונותי, אמרתי אשאל את רבנו הגאון רבי צבי פסח פרנק לפשר הדברים. הרי אין כל איסור מפורש על כך, ועל מה ולמה נענשו אנשים אלה בעונש כרת?

רבנו ענה כדברים האלה: בכל מקום בתורה שנזכר 'לא תעשה' אין כל זכר לביטוי חריף 'קל קנא', ורק בעבודה זרה, אחד משלושת הלאוים שיהודי חייב לההרג ולא לעבור, נזכרות המלים 'קל קנא – פוקד עוון'. כל מי שיש לו רק מגע עם ריח של עבודה זרה, בא על עונשו!'
​

(נר לשולחן שבת מתוך 'בשעריך ירושלים' – 'שמואל בדורו')​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי שמואל הומינר, שפעם הגיע יהודי זקן למשרדי החברא קדישא בירושלים לרכוש חלקת קבר בהר הזיתים, אלא שבשעת הקניה ביקש כי בעת הלוויתו תהיה תזמורת מנגנת… הדרישה המוזרה היתה תמוהה בעיני הפקידים, מעולם לא שמעו בקשה כזו, הלא זה מנהג גויים, והם התחמקו מלהשיבו. בכל פעם שהגיע אותו זקן להמשך התשלום עבור הקבר והקבורה, הזכיר להם את בקשתו שתשתתף תזמורת בהלוויתו, והם היו מתחמקים ממנו…

פעם אחת דחק בהם הרבה שישיבו אותו דבר אם ימלאו את בקשתו, ומפני לחצו השיבו לו תשובה חיובית כדי להפיס את דעתו. אבל היה זה מן השפה ולחוץ, שכן לא עלה על דעתם לקיים בקשה מוזרה כזאת… לאחר זמן נמלכו שמן הראוי להציג שאלה זו בפני רבה של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט, עלו לשטוח המעשה בפניו.

רבי שמואל סלנט בשומעו את הדברים, ציווה לקרוא אליו את אותו זקן, ובבואו אליו גזר עליו שיגלה לו את הסיבה לבקשתו. גילה הזקן לרבי שמואל בסוד כמוס את סיפורו:

בילדותו ברוסיה הוא נחטף מהוריו בידי שליחי צבא הצאר וגוייס בכפיה, היה קנטוניסט. במשך עשרות השנים ששירת בצבא עלה מדרגה לדרגה, עד שהגיע לדרגת מפקד בכיר. כמובן, שהתורה והמצוות נשכחו ממנו כליל, אבל מצוה אחת החזיק בכל עוז, השתדל במסירות נפש להבריח יהודים שנעצרו או נחטפו לצבא הצאר.

כך היה עושה: כאשר היו יהודים עצורים במחנה, היה מכריז שתיערך חגיגה גדולה בערב אחד, שתיה בשפע ומנגנים. מבעוד מועד היה מודיע ליהודים העצורים, שכאשר החיילים יהיו שתויים והתזמורת רועמת בקולות כמנהגם, יתחמקו ויברחו באין רואה ושומע… בדרך זו הציל יהודים רבים ממעצר ומוות! כעת, לאחר שנשתחרר מן הצבא ועלה לעת זקנותו לארץ הקודש, הוא מתבונן על עצמו שאין בו לא תורה ולא מצוות, לא תפילה ולא ברכה, אבל נזכר שיש לו זכות זו של הצלת נפשות. לכן מבקש שתשתתף תזמורת בהלווייתו, כדי להזכיר זכותו, איך שהציל יהודים לקול צלילי התזמורת הצבאית!

רבי שמואל סלנט הבטיח לו לשמור את סיפורו בסוד כמוס. ומאנשי החברא קדישא ביקש שיודיעוהו איך יפול דבר בשעת הלוויתו של אותו זקן, בהגיע עת פקודתו.

אותו זקן קדוש נסתלק ביום הפורים. באותן שנים התגוררו בירושלים שני חברים בעלי מנגנים – "כליזמרים" של פעם – האחד אילם והשני עיוור, והיה מנהגם להסתובב יחדיו ביום הפורים ברחובות ירושלים ולנגן בכלי נגינתם, כדי שהעוברים ושבים ישלשלו להם דמי מתנות לאביונים.

למרבה הפלא, בדיוק בעת שעברה הלווית הזקן ברחוב העיר, היו שם אותם כליזמרים שניגנו מנגינות עליזות בעוז… כך צעדו המלווים המעטים אחר מיטתו לקול צלילי התזמורת… כאשר שמע רבי שמואל סלנט את אשר ארע, הפטיר ואמר: "רצון יראיו יעשה!"
​

(עפ"י "שמחת שלמה" בהר בחוקתי תש"ע)​

 

[גרינפלד]

רבי פסח טרוקר זצ"ל, המכונה בפי כל ר' פסח'ל, מגדולי תלמידי החכמים שבירושלים היה. מיום בואו לירושלים, לשם עלה מעיר קובנא, התאבק בעפר רגלי כל חכמי התורה שבה, והתקרב אל הצדיק רבי חיים יצחק אהרן, שנודע בשם "המגיד מווילקומיר", שחי למעלה ממאה שנים.

בכל לילה ערכו יחד תיקון חצות. עם עלות השחר למדו בחברותא שיעור על סדר הש"ס ב"חורבת רבי יהודה החסיד". אחרי תפילת וותיקין למדו טור אורח חיים ושלחן ערוך, וכך המשיכו כמעט כל היום בהפסקות קצרות לאכילה וכדומה.

באחד הימים הרגיש ר' פסח'ל כי פני המגיד אינם אליו כתמול שלשום. יתר על כן, המגיד מרבה לצטט בפניו בכל יום מאמרי חז"ל וקטעים מספרי מוסר המדברים בגנות ה"מותרות" ועניני העולם הזה, וכיצד דברים אלה יכולים להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, גם הרבה המגיד להדגיש שדברים אלה עלולים להמיט שואה רוחנית על עיר הקודש כולה.

ר' פסח'ל התקשה לרדת לסוף דעתו, מה לו ולמותרות שאל את עצמו, הרי הוא חי בדחקות איומה, בשר ודגים הם בבחינת 'בל יראה' ו'בל ימצא' בביתו בכל ימות השבוע, רהיטים בביתו פשוטים ביותר, הילדים לובשים טלאי על גבי טלאי, היכן המותרות שלו, מה רוצה המגיד ממנו. באחד הימים לא יכל ר' פסח'ל להבליג עוד, ובעוד המגיד מטיף לו את דברי תוכחתו, הפסיקו ר' פסח'ל ושאלו, 'יסלח לי מורי ורבי, אלו מותרות ראה בביתי, אדרבא יצביע לי עליהם ואוציאם מיד מביתי'.

'לפני כשבועיים, ענה לו המגיד, בראש חודש הייתי בביתך וראיתי מפת משי פרושה על שולחנך, כך זה מתחיל, היום מפת משי, מחר מותרות אחרות, שער בדעתך כמה חילול השם יכול לצאת מזה', לשמע המילים 'חילול השם' חוורו פני ר' פסח'ל, ובשברון לב החל לספר למגיד את סיפור 'מפת המשי'… "בימי נערותי בקובנא, חלה אחד מפרנסי המקום הנגיד ר' אליעזר פריידין. במשך תקופה ארוכה התנדבתי לבוא לביתו בכל יום כדי להקריא לפניו פרק משניות, פרשת השבוע ועשרה פרקי תהלים. כשהבריא ר' אליעזר פריידין הפציר בי לקבל שכר הגון על לימודי עמו אך אני סירבתי.

"בינתיים עליתי לארץ ישראל, ר' אליעזר פריידין חזר לעסקיו וכל הענין נשכח מן הלב. לפני כחודש קיבלתי חבילה קטנה מקובנא, בצירוף מכתב מבני הנגיד הנ"ל, בו הם כותבים שאביהם נפטר, וציוה עליהם לשלוח לו את מפת המשי היקרה לאות תודה על מסירותו הרבה. 'אי לכך' כותבים הבנים, 'מבקשים אנו מר' פסח שיסייע לנו לקיים דברי המת ויקבל את המתנה".

"אשתי הצדקנית", המשיך ר' פסח'ל, "סירבה בתוקף לקבל את המתנה היקרה. 'לשם מה נחוצה לנו מפת משי' שאלה, 'האם היא תוסיף לנו יראת שמים או חכמת התורה לבנינו' וכבר החליטה להחזיר את המתנה לשולחים. אך אני טענתי כלפיה, 'היתכן לבייש את המשפחה המתאבלת על האב, האפשר לנו למנוע מהם לקיים דברי המת אשר בוודאי סבר שעושה בכך מעשה גדול וחשוב'".

המגיד שמע את סיפורו של ר' פסח'ל בתשומת לב רבה, מכל מקום עדיין לא נחה דעתו. אחרי שעה ארוכה של ויכוחים, שבמהלכם השמיעו שניהם סברות והלכות, הסכימו לשטוח את הבעיה לפני רב העיר רבי שמואל סלנט זצ"ל.

חכמתו הגדולה של ר' שמואל עמדה לו גם הפעם, וכך פסק, 'מפת המשי תמשיך להיות פרושה על השולחן. אך מעליה יפרשו מפה אחרת, פשוטה, אשר בה יכוסה גנאי המותרות בעיר הקודש'.
​

('דברים טובים' – ויצא תשע"ט)​

 

[גרינפלד]

כאשר נפטר בעל התפילה בימים הנוראים, והגבאים שאלו את הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל: מי ימלא את מקומו?

"אל דאגה" – השיב להם רבי שמואל – "אני כבר אמצא בעל תפילה…"

גם כאשר התקרבו הימים הנוראים, הרגיע רבי שמואל את הגבאים ואמר: "יש בעל תפילה… אין לכן מה לדאוג…!"

רק בערב ראש השנה ממש, גילה להם רבי שמואל שבעל התפילה יהיה בנו של בעל התפילה שנפטר.

"רבינו…" – תמהו המתפללים – "הרי הוא אבֵל ונהגו שאבֵל אינו מתפלל…"

"גם אני יודע את ההלכה הזו" – השיב להם רבי שמואל – "אלא שהלכה זו שאבֵל אינו מתפלל הוא משום 'כבוד הציבור'. אם אלמנת הבעל תפילה תשב בעזרת הנשים ותשמע בעל תפילה אחר יכאב לה הדבר מאוד, ואילו אם בנה ייגש לפני העמוד היא תצטער פחות, אין לכם כבוד הציבור גדול מהפחתת צערה של אלמנה…"​

 

[גרינפלד]

ביום ד' ה' דחנוכה תרס"ה בת"ת עץ חיים בעת סיום מסכת בבא מציעא אחרי בחינת התלמידים נערכה סעודה חגיגית, ומזגו כוס להגאון כ"ק רבנו שמואל סלאנט זצ"ל. בהחזיקו את הכוס בידו פנה אל הילדים ויאמר בנים יקרים עתה נזכרתי מעשה שקרה לי לפני כשבעים וחמש שנה שסעדתי לבי יחד עם חברי הצעירים בתוך הסעודה, שאל אחד הנערים כוס זכוכית לשתות בו מים ואחר ששתה המים טרם סיפק בידו להשיבו נשבר הכוס באונס. ועמדתי ואמרתי אז לחברים שלי: בשבירה זו באנו לידי ספק האמור בגמרא. היודע מי מכם כוונתי? מיד השיב אחד מחברי הצעיר לימים אז ה"ה הגאון הצדיק הנודע רבנו ישראל סלאנטר זצ"ל: הגמרא היא בבבא מציעא. ועתה הוסיף הגאון רבי שמואל סלאנט אל הילדים חניכי הת"ת, אימרו בנים יקרים איה היא הגמרא בב"מ שעליה שח הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ"ל, ושעליה גם כוונתי. אחרי זמן קצר אמרו אחדים מהם הלא באנו בזה להאיבעיא בדף צ"ו שאלה בפחות משוה פרוטה אם חייב באונסיה. כי שימוש כוס לשתות מים אינו שוה פרוטה. כששמע הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל תשובתם הנכונה הרים כוסו ויברכם, ועיניו זלגו דמעות התרגשות. (תורת רבינו שמואל סלנט)

בהנחה ששתית מים כזו שוויה פחות משוה פרוטה ויש לדון בדבר, אכן העובדא היא מענינת במיוחד, רק יש לציין שלשיטת הרמב"ם שם בגמרא, לא יהיה הדין כך, יעוי"ש. הסיפור הוא רק לפי פשט של רש"י בסוגיא, כך העיר לנו אחדי מגדולי הדור שליט"א
​

(א. חפץ מוסף שבת קודש תזריע תשס"ג)​