איירי ששניהם באותה דרגא ממש וכמו שכתבתי
אתה מתקרב, אולם צריך לבאר יותר-
איני 'מתקרב' זו התשובה גם אם לא ביארתיה, והיינו מכיוון שכבר נתחייב בהסיבה, ומצה כבר אכל, וא"כ אין מועיל מה שחזר ואכל מצה בלא הסיבה בפני רבו, וזכור לי שאכן הגרד"ל דן בזה בעבר.
אמנם זהו הציור, אבל זה מיוסד על הנחה מוקדמת, שבלא ההנחה הזאת אין התשובה תשובה כלל
אולי הכוונה אם ההסיבה היא מצוה בפני עצמה, ולא דין באכילת המצה,
אנוכי שמעתי שיעור לפני 23 שנה מהרב אשר וייס שליט"א [-ניסן תשס"ב]
איני יודע מה רצון מר.
אבל למה לא יצא ידי חובת אכילת מצה בשעה שהיה בפני הרב שעשה המצה כדינה כיון שלא היה צריך להסב?
זה גופא הוא כותב, שאם החיוב מדין המצה יצא אצל רבו, אך אם הוא מצוה בפני עצמה לא מועילה כלום אכילתו הנוספת, כיון שכבר יצא יד"ח מצה, ורק מצות הסיבה לא קיים, ואמנם הגרי"ז כ' דאם הוא מצוה בפנ"ע א"א לקיימה שוב אחר שאכל בלא הסיבה, כיון שסו"ס עיקר דינו נתקן להסב באכילת המצה, אך הוא רוצה לנטות בזה מד' הגרי"ז שאפשר לשוב ולקיים מצות הסיבה באכילת מצה (אך לכאו' דברי הגרי"ז מסתברים מאד).
הרמ"א נוקט לכאו' את שני הצדדים שהביא הגרי"ז, כאחד.
שמה?
כותב שלכתחילה יסב כל הסעודה - הוי אומר שלדעת הגרי"ז הרי הסיבה מצוה בפני עצמה.