בהעלותך להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (1 צופה)

[געגועים]

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

אפשר לפי שדרך העולם שכאשר יש חלישות הדעת יש גם קצת תרעומת וממילא כאשר מתפייס נופל התרעומת, לא כן אהרן הכהן שאפילו שהיה לו חלישות הדעת שלא הקריב נשיא משבט לוי אבל לא היה לו שום תרעומת, וכאשר הבטיחו הקב"ה ופייסו ואמר לו שלך גדול משלהם שאתה עומד ומטיב את הנרות, לא היה אצלו שום שינוי מאשר לפני הפיוס, כי אף פעם לא היה לו תרעומת. ודו"ק.​

 

[י"ג מידות]

רשי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

נראה לבאר מהו השבח הגדול כל כך עד שהתורה עצמה הביאה זאת שמדוע יעלה בליבו לשנות,
ועוד שכידוע התורה אינה ספר מעשיות ואם כן מה תועלת יש בסיפור שבח זה,

ונראה להקדים.
הנה עולם הספירות מחולק לשלושה חלקים כתר, חב"ד, והמידות,
וידוע שהחלוקה ביניהם היא שחב"ד הם מידות השכל, שהמוח מחשב בהם ולאחר מכן יורדים אל הלב ואלו שבעת המידות.
אבל מידת כתר היא למעלה מן השכל אלו דברים שאין המח מבינם ואין המח שולט בהם (פי' אפי' אם ירצה המח לחשב בהם לא יוכל לשנות בהם) ונקראים "על מודע"
ומחולקים ל3, אמונה, רצון, תענוג,
והנה המתבונן במידת כתר יראה שאי אפשר לבארה ואין לשכל יד בהם כגון תענוג הנה הנאת אדם מניגון אינה דבר שכלי כלל ואם ירצה שלא להנאות מהם אי"ז בידו משום שזהו למעלה מן השכל.

והנה כל אדם מסובב בניסיונותיו והרבה מן הפעמים ינסה להבין מדוע אני תאב לדבר איסור זה.
כגון דיבור בגנות חברו מה הנאה יש להרוג באף איש ולחרוץ גורלו בפיו הרי כל המתבונן בזה ישתומם בזה.
ובכל זאת אם ינסה לשכנע את עצמו שאין זה מהנאו לא תצלח לו עבודה זו.

אך ע"פ המבואר זה ניחא שיש בדבר זה בחלקים השייכים למידת כתר והוא רצון לעשות את אותו דבר שברצונו לעשות
תענוג מעצם הדבר שנהנה בו.
ובשניהם אין ביכולת אדם לשנות שהרי בידו שלא לעשות את אותו חפץ אך אין ביכולתו שלא לרצות או להתענג.

והנה כשעולה על אדם תאווה המנוגדת לרצון השי"ת ויגבר עליה שלא לעשותה ואף יסרנה ממוחו שלא להרהר בה.
אך בכל זאת ישבר ליבו לראות וכי זה הוא תאב "חמת מלאה צואה" ויתמה מתי יגבר על הרהורים אלו לעולם.
ולאחר שיראה שאין בכוחו לגבור עליהן יכול ח"ו ליפול לידי ייאוש באומרו על אף מלחמתי נותרתי מוכתם באלו הדברים והנה דל כוחי כי הרי כל רצוני הוא שלא להרהר ברע ואף על זה לא גברתי.

ולכך אמרה תורה ויעש אהרן להגיד שבחו של אהרן והשבח אינו מניעת רצון לשנות מציווי הקב"ה אלא להפך שרצה לשנות ולא שינה.
ובזה יתנחם אדם בראותו שעל אף שחושק לחפציו המשונים הקבה מאריך ומכיר בגדלות המתגבר עליהן שלא עשהן שאהרן הכהן חשק לדבר משונה ביותר להעלות אור במנורה אך באופן שונה מציווי השית ואפי' הכי התגברותו נכתבה בתורה לשבח שלא שינה
אך עוד חלק יש בזה והוא שלעולם אין לזלזל בניסיונות השני, וקרא וסברא היא, קרא שאהרן שחשקו היה לשנות מציווי השי"ת והשי"ת האריכו על זה שלא שינה, וסברא שחשק אינו בכוח האדם לשנותה אלא ממידת כתר שאין ביד אדם לגבור עליה.

 

[אחד יחיד]

ועוד י''ל שהמילה כן פירושו שווה כמו 'כן בנות צלפחד דוברות' ודרשו חז''ל 'שכיונו דבריהם' והנה כשהיה כהן גדול ראוי אז נר המערבי דלק 24 שעות (תמיד לג.) ושמן שהיו שמים בנרות כמידת שמן ללילה ובכ''ז נר המערבי דלק 24 שעות ולא רק לילה.

ולפי''ז הפירוש ויעש כן אהרן שעשה כל הנרות שווים וזה הכוונה 'כן' שעשה כל הנרות שווים והרי דלק הנר המערבי יותר מכולם וזה הכוונה מלמד שלא שינה לא הכוונה שלא שינה מהוראת השם, זה פשיטא, אלא הכוונה מלמד שלא שינה את כמות השמן ושם בהכל שווה ללא שינוי בין נר לנר ולמדו מהמילה כן שזה שווה.

וזהו השבח שאע''פ שלא שינה זה דלק 24 שעות, והשבח הוא שהוא כה''ג ראוי. (ארץ חמדה)

 

[אחד יחיד]

ועוד י"ל בהא דביארו חז"ל (הובא ברש"י להלן) 'ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה'. והקשו בזה המפרשים דמה שבח הוא לאהרן, קדוש ה' שקיים מצות הבורא ולא שינה מצוותו.

וביאר בזה החת"ס, דהנה כתיב (שמות ל, ז) 'בהיטיבו את הנרות יקטירנה', דהיינו בעת שמטיבים את הנרות מקטירים ג"כ קטורת, ואולם אהרן כשהיטיב את הנרות לא היה מקטיר קטורת, כיון דאמרו חז"ל (שבת כג, ב) דמאן דזהיר בנרות הויין ליה בנים תלמידי חכמים, ולכן היה ניחא לו טפי להיטיב את הנרות מלהקטיר קטורת, הגם שקטורת מעשרת, משום דטוב לי תורת פיך אלפי זהב וכסף.

ואמנם, היה אפשר לו לקיים את שניהם, פעם הטבה ופעם הקטרה. ולכל הפחות פעם אחת היה יכול להקטיר ולהניח לאחר להטיב, לזה השמיעה לנו התורה שבחו של אהרן שלא שינה אף פעם מלהעלות את הנרות ולהקטיר קטורת תחתיה. משום דכ"כ רצה שבניו יהיו תלמידי חכמים, עד שאפי' פעם אחת לא ויתר על ההטבה המסוגלת לבנים תלמידי חכמים. (דעת סופר)

 

[אחד יחיד]

ועוד אפ"ל, שהרי אמרו חז"ל שאהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום. ואפשר היה לחשוב, שכן הוא גם בין אדם למקום.

ולכן כאן אצל אהרן יש צריכות מיוחדת לומר שלא שינה, כי הא דשינה הוא רק מפני השלום ולא מפני סיבה אחרת.

 

[אחד יחיד]

ועוד י"ל, שבכל הבריאות שבפרשת מעשה בראשית נאמר: ״ויהי כן״ ורק בבריאה של האור נאמר: ״ויהי אור״ ולא נאמר ״כן״.

ואמרו על כך חכמינו, לפי שהאור הנברא נגנז, מאחר שלא היה העולם ראוי לו, ובמקומו נתהווה אור אחר, קטן ושונה מכפי שנברא.

ואהרן הכהן, בהדליקו את המנורה, תיקן את העולם והחזיר לו את האור הראשון, ונמצא שהוא החזיר את ה״כן", שעשה את האור כפי שנברא מלכתחילה בלי השינוי שחל בו אחר־כך, והיינו ״שלא שינה״... (עמודיה שבעה, מלבי״ם)

 

[אחד יחיד]

ועוד י"ל, שהרי חכמינו אמרו על משה רבנו, שקומתו היתה גבוהה עשר אמות.

ומאחר שמצינו על משה ואהרן ״ששניהם שקולים״ הרי מן הסתם היה גם אהרן גבה קומה כמשה ולא היה צריך איפוא לעלות על המעלה כדי להעלות את
הנרות במנורה, ואף על פי כן לא שינה כי אם עלה על המעלה. (תפארת יהונתן)

ועיין עוד בענין המדריגה כאן:

למה צריך מדריגה למנורה

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

ועוד י"ל בזה, שאפילו ביום הראשון של חנוכת המשכן, כאשד מתו שני בניו ולא מן הנהוג הוא להדליק נרות אצל אבל (מדרש איכה), בכל זאת לא מסר אהרן את הדלקת הנרות לידי אחר — אף כי הדלקה כשרה בזר — אלא הוא עצמו העלה את הנרות.

והוכיח בזה שלא חל בו שום שינוי עקב אסונו, כי אם מקבל הוא דין שמים באהבה. (תורת משה)

 

[אחד יחיד]

ועוד י"ל השבח בזה, שאף על פי שזכה להגיע לגדולה כזו, לא נשתנה כלל בעיני עצמו, ולא בא לכלל התפעלות וגאות אפילו כמלוא נימה, אלא נשאר גם להבא
אותו עניו ושפל רוח כמקודם. (בשם הרר״ב מפשיסחא ז״ל)

 

[אחד יחיד]

ועוד י"ל, שמשה רבנו היה תמיד לומד תורה עם ישראל ומספר להם שבחיו של הקדוש ברוך הוא, ואילו אהרן הכהן היה תמיד ממליץ על ישראל ומספר
את שבחיהם לפני הקדוש ברוך הוא.

וכשם שמשה רבנו בעבודה שלו לא שינה לעולם מן האמת, שכן כמה שהפליג בשבחו של המקום הרי הכל היה אמת, כך גם אהרן הכהן בעבודתו לא שינה לעולם מן האמת.

על ידי דיבוריו היה מעלה את בני־ישראל, עד שנעשו באמת טובים והגונים וכל השבחים שאמר עליהם היו אמיתיים ללא כל הפרזה. (אילנא דחיי)

 

[אחד יחיד]

ובדרך המוסר אמרו, שמעולם הוא לא היה שונה מכפי שהנהו תמיד.

בכל עת ובכל שעה היה מוכן ומזומן לקיים את המצוה.

 

[אחד יחיד]

ואילו בדרך החסידות אמרו, אדם אחר בעשותו עבודה שכזו היה ודאי מאבד את שווי־משקלו מחמת גודל ההתלהבות והיה שופך מן השמן ארצה ומשקיע את הפתילות.

ושבחו של אהרן היה בזה, שעל אף גודל ההתלהבות עשה את הכל בדייקנות ללא שום שינוי. וזהו כח אדיר שכמעט אי־אפשר להשיגו... (קדושת־לוי)