הלכות ק"ש תפילה - להסתכל בספר באמצע התפילה - בחרתם להעיר לשני? תסבירו מדוע ולמה... | הלכה ומנהג הלכות ק"ש תפילה - להסתכל בספר באמצע התפילה - בחרתם להעיר לשני? תסבירו מדוע ולמה... | הלכה ומנהג

נדיב לב

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
הודעות
960
תודות
3,823
נקודות
357
מאן דהו העיר לי פעם על עיון מתוך ספר (לא בפה!) בשעת התפילה, שזה נחשב הפסק.
ומכיון שהמוכיח בע"מ לא נימק על מה הוא הסתמך, דנתי לעצמי כמצו"ב. אגב, היה עוד אחד שהעיר בצורה מופתית. אבל זה בהודעה אחרת.

אם מדין הרהור כדיבור, הלא כבר כתב בביאור הלכה (סי' ס"ב ד"ה יצא) 'אין ראוי להסתפק בזה' אלא כדעת רוב הראשונים שהרהור לאו כדיבור.
(אגב, זו הפעם היחידה במ"ב שהוא מתבטא בלשון כזו!)

ואם על דרך רבינו הגר"א במהרהר בד"ת (סי' מ"ז סק"ד), הרי שזה אינו. כי שם טעמו שהרהור גם נחשב מצווה, הגיון הלב. אבל אינו מדין דיבור.

ואם עפמש"כ בשו"ע (סימן ס"ב סעיף ד') באנוס לומר ק"ש שיכול להרהר ולצאת יד"ח. הלא השו"ע גופיה פסק שם בסעיף קודם, שצריך להוציא את המילים, ובסימן קפ"ה ס"ב כתב שצריך לברך בפיו. ובהכרח שלא יסתור דבריו לגבי ק"ש באונס צ"ל כמו שפירשו המ"ב שאין הכוונה שיצא ממש יד"ח, אלא שהקב"ה ייתן שכר לאנוס על השתדלותו לעשות מה שאפשר, אבל לא שהרהור נחשב ממש לדיבור.

הכלל, אשמח לדעת אם יש מי מהפוסקים כולל אחרוני זמנינו, שהעיר בבירור על עיון בספר בתפילה.

הכלל השני. כשמעירים לשני, לפחות תסבירו מדוע ולמה...

הכללי השלישי. לפעמים המטבע האבוד נמצאת מתחת לפנס...
שו"ע (סימן ס"ח) וז"ל: יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק:
וכתב הרמ"א בהגה וז"ל: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים, וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטילה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק. וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם וע"ל סימן צ' סעיף י' (מהרי"ל וד"מ):

הכלל הרביעי לא תמיד מוצאים את המטבע מתחת לפנס...
הרמ"א עוסק באדם שבוחר שלא לומר עם הציבור פיוטים בברכות ק"ש, ואי לכך יש חשש כשהוא מהרהר בספר הוא יבוא לדבר (כי כרגע בשונה מהציבור שאומר את הפיוטים הוא מעדיף לעיין בספר ומחריג את עצמו מתפילת הציבור וישש חשש שיגיע לידי דיבור ועל כן כתב הרמ"א שעדיף לומר את הפיוטים ולא לפרוש), אבל באופן שאדם סיים לומר פסוד"ז וכעת ממתין לש"צ, בזה י"ל אדרבה עדיף שיהרהר ויתעסק בספר מאשר יבהה באוויר ויבוא לדבר או לידי הפסק. ויש לעיין. בכל מקרה המוכיח לא צדק במה שטען שזה הפסק. אלא שיכול לבוא לידי הפסק.
 
כתבת טוב, ודברים דומים כתבתי
הזהירו הפוסקים שלא ללמוד בחזרת הש"צ, הן כדי שיתן לבו לחזרת הש"צ, והן כדי שלא יענה אמן יתומה, הן כדי שברכות הש"צ לא תהיינה לבטלה אם לא יהיו תשעה שיכוונו להן [שהרי תיקנו שיחזור על התפילה כדי שיוצא את שאינם בקיאים, ואם לא יאזינו לו נמצא שמברך סתם], והן כדי שעמי הארץ לא ילמדו ממנו ויפטפטו שיחה בטילה. והנה, לא כל אדם זוכה ביכולת להתרכז, ואף כשמתפלל בהוצאת התפילה בשפתיו ועיניו בסידור - רק יחידים מרוכזים בתפילתם, וק"ו שמצוי שהמחשבה בורחת בחזרת הש"צ, וממילא יש לשקול האם אזהרות אלו אמורות גם למי שלומד בהרהור מתוך הספר ולא מוציא בשפתיו.

אי אפשר לכחד שעיקר הנידון בקדמונים אמור במי שלומד בקול, אך בלומד מתוך ספר בקריאה בעלמא - הרי הוא דומה מאד למי שמהרהר בלימוד - שהמניעה מכך בעת חזרת הש"צ היא בודאי רק בדרגת מעלה; מאחר ואין זה לא איסור דאורייתא וגם לא איסור דרבנן - הרי שהכל לפי העניין, שאם זה בביכ"נ של ת"ח ולא של עמי הארצות שאולי יראו אותו ויקילו ללהג גם הם [מה שמאד לא סביר שיקרה כשרואים אדם קורא מתוך ספר, והלואי שילמדו ממנו ללמוד ולא ללהג], ואם גם הוא יודע בעצמו שאיננו מסוגל להתרכז בברכות הש"צ כך שאם לא יעסיק את מחשבתו בלימוד - הרי שמחשבתו תברח לענייני העולם ולא יהא קשוב לחזרת הש"צ, ונמצא קרח מכאן ומכאן - חושבני שבמצב זה המיקל ללמוד בעינים - לא הפסיד.

באורחות חיים להרא"ש (י"ד) כתב שמותר ללמוד בדיבור ['שלא יספר משיתחיל ברוך שאמר עד שיסים תפילות לחש, ולא בעוד ששליח ציבור חוזר ומתפלל התפילה, אלא אם כן בדברי תורה, או בדבר מצוה, או לתת שלום ולהחזיר שלום' (אמנם בסע' נ' כתב "אל תדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת כל עת שהחזן מתפלל, ותענה אמן')].

והמהרי"ל (מנהגים תפילה ג') בקדיש וקדושה למד בעצמו ['...היה רגיל לשאת עמו ספר ארבעה טורים לבה"כ, והיה לומד בו כל זמן שמאריך ש"צ בניגונין, או בשעת קדושה וקדיש']; ועי' ד"מ (ס"ח 'כתוב במהרי"ל שהיה נזהר לומר קרוב"ץ והיה כועס על הבחורים שהיו לומדים בבית הכנסת בשעה שאומרים הציבור קרוב"ץ והם לא שמו לבם לומר אותם עכ"ל; ולי נראה דמטעם הפסק היה לו לכעוס דגרע טפי ממה שלא שמו לבם אל הקרוב"ץ - דבמה שלא אמרו קרוב"ץ לא עבדו איסורא כמו שכתב הרמ"ה שהוא היה עושה כן, אבל מה שלמדו הוי הפסקה ואסור, ולכן כתב הרמ"ה שלא היה מדבר בדברי תורה וכו', ואפשר שהם לא דברו בדברי תורה רק למדו בהרהור ובעיון בעלמא - וזה לא מיקרי הפסק דהרהור לאו כדיבור דמי כדלעיל סימן ס"ב, ולכן לא כעס אלא על מה שלא שמו לבם, וכן נראה דאסור לדבר בדברי תורה בשעת ק"ש וברכותיה כמו שאסור להפסיק בשיחה בטילה דזמן תורה לחוד כו', אבל להרהר ולעיין בדברי תורה בלא דיבור בשעה שהעם אומרים הקרוב"ץ - אין נראה לי לאסור, אבל מכל מקום יש לחוש להמון שאל יראו מן הלומד בספר ויפסיקו ג"כ בדברים אחרים').

וכן משמע מלשונות כמה פוסקים: האליה רבה (קכ"ד י"ב) אחר שהביא דעת הרמ"ע דמי שעסק בתורה, אף שלא יאות עביד, מ"מ לא נקרא חוטא - כתב ש'יש ליזהר בזה... שאין לומר תפלות ותחנונים בשעה שש"ץ חוזר התפלה'; בשו"ע הגר"ז (קכ"ד ו') כתב 'ויש לגעור באנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ או אומרים תחנונים [כלומר - מדובר שלומד באמירה, דומיא דלומר תחנונים]', וסיים שזה אף כשמכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי - כדי שיאזינו גם לתחילת ברכות הש"צ, דאל"כ הן לבטלה כי תוקנו כדי להוציא את מי שלא בקי, ולזה צריכים שישמעו את כל הברכה; החיד"א (קשר גודל סי' י"ח ט') סתם שאין ללמוד בעת חזרת הש"ץ, וכתב לעיין בסע' כ"ב שכתב 'שלא ישיח שיחת חולין' [אולי כוונתו להשוות בין הלימוד לשיחת חולין, או כדי שלא יגיע לשיחת חולין, ומ"מ מדובר בלימוד שדומה או שמביא לשיחת חולין, שלכאורה הוא רק כשמוציא בפיו]; חיי אדם (א' כ"ט א') 'ולכן צריך כל אדם לשתוק, ואפילו ללמוד אסור בשעת חזרת הש"ץ' [משמע שמדובר בלימוד שאינו בשתיקה]; קיצור שו"ע (כ' א') 'וכל אחד יזהר לשתוק אז ולשמוע היטב ולכוין מה שהוא אומר... ואפילו ללמוד אסור בשעה הש"צ חוזר התפלה, ואין צריך לומר שצריכים ליזהר משיחה בטילה' [שמשמע שמדובר בלימוד הדומה לשיחה בטילה].

ולגבי אמן יתומה - הרי הכרעת השו"ע שעיקר איסור זה הוא רק באמן על ברכה שמוציאים אותו בה יד"ח, ולא בסתם ברכה, וממילא לחוש שיענה אמן ועם זאת לא ידע על מה הוא עונה - אין צורך לחוש בדבר שלהכרעת השו"ע אינו אסור [כלומר, יש כאן רק ספק שמא יעשה ספק איסור דרבנן].
 
אגב, היה עוד אחד שהעיר בצורה מופתית. אבל זה בהודעה אחרת.
עיינתי בספר בין גברא לגברא וקצת נסחפתי... על חשבון הקריאה.
בסוף הקריאה ניגש אלי יהודי מבוגר מרביץ תורה ובעל מידות, וניסה "לברר" עמי איך הבעל קורא הגה מילה פלונית. כי הוא מסתפק אם הגה אותה בצורה נכונה...
מה אומר ומה אדבר זו הייתה תוכחה עוצמתית ונוקבת, ומאידך, תוכחה עדינה ביותר שהשאירה מקום לפרשנות תמימה לגמרי...
 

הודעות מומלצות

וייקח יתרו... עלה וזבחים... ויבא...

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון