להשלמת הענין אצטט מדברי רבותינו אשר צדדו בלמידה פילוסופית רצינית בעיקרי הדת והאמונה. - בהמשך אביא את דברי החולקים.
הרמב"ם:
הרמב"ם כתב בספרו בהלכות יסודי התורה פרק א הלכה א, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". ובהלכות תשובה פרק י הלכה ו כתב, "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו שלאדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שצווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא בדעה שידעהו, וע"פ הדעה ע"פ האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".
ובמורה נבוכים חלק ג פרק נא כתב [לאחר שהמשיל משלו יעו"ש], "ודע בני, שאתה, כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההיגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער... וכשתבין העניינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלוקיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית, ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות, אבל מי שישים כל מחשבתו, אחר שלמותו, באלוקיות... הם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים... ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שביארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו, תוסיף עבודתם, אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו... ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להימסר אליו, ותשתדל להתקרב לו, ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו' (דברים ד, לה), ואמר וידעת והשבות אל לבבך וגו' (שם לט), ואמר דעו כי ה' הוא האלקים (תהלים ק, ג), והנה ביארה התורה כי זאת העבודה האחרונה, אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלוקיכם... והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבא העירו רז"ל עליה ואמרו זו עבודה שבלב (תענית ב, א), והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת, ולזה תמצא דוד ע"ה שצווה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו (דברי הימים א, כח, ט)... והאזהרה לעולם היא על ההשגות המושכליות, לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה...", יעו"ש בארוכה.
ובספר קנאת סופרים על ספר המצוות להרמב"ם עשין ג, כתב, "ובחבור היד ראשית אמריו בס' יסודי התורה ז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות... כי לפי דעתי ירצה באמרו יסוד היסודות לרמוז על מציאותו יתברך הנודע אצלנו מפאת האמונה וקבלה אמיתית, ועמוד החכמות הוא האימות המחקרי מפאת החכמים, שזהו באמת פרי כל העיונים המדעיים שבהן... דהיינו לומר שהאמונה והחקירה יחדו תמימות תהיינה לאימות וברור זאת הידיעה הקודמת לכל דבר שבקדושה, במעלה ובזמן, למצווה מן המובחר אצל הנבונים, ובזה החיבור של מנין המצוות לא דקדק לכתוב אלא שציוונו להאמין... כי הידיעה האמונית לבדה מספקת לקיום זאת המצות עשה, שהיא בכללותה לכל האמונה אנשים חכמים וידועים הדיוטות ונשים, כמו שנאמרה מצווה זו בכללות לכל ישראל", ע"ש עוד בעשין א.
הרי שקודם לכל דבר שבקדושה היא החובה לאמת במחקר ובעיון את הידיעה האמונית. אולם סבר הרב קנאת סופרים כי הוא כמצווה מן המובחר, ולא חובה המצווה לכלל ישראל.
רבינו בחיי בעל חובות הלבבות:
החובות הלבבות בהקדמתו האריך בנושא זה, וכתב בזה"ל, "כמו אמונת היחוד, אם אנחנו חייבים לעיין בן מצד שכלנו, או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלוקינו אחד, כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת", הרי לנו שנקט הצורך באות ומופת והוא בהתבוננות השכל ולא כדרך הפתאים. והאריך החסיד הנ"ל להוכיח החובה אשר ללבבות, מן השכל מן הכתוב ומן הקבלה, וחובתו בכל עת ומקום, לעולם בלא הפסק. ובהמשך דבריו כתב, "וכן אם הייתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים, אשר הוא בידיהם דרך קבלה, אבל, אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על ברור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משרשי הדת וקוטבי המעשים, אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על העניין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד, ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך. וזה יתבאר משני פנים, האחד מהם, ממה שאמר הכתוב... הלא תראה, שלא הזכיר בכללם ענין מן העניינים אשר ישגו מצד השכל, כי לא אמר, כשתסתפק בענין היחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו ובשרש משרשי הדת בעבודת המקום ובטח עליו והכנע לפניו... והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם ע"י חכמי התורה והסמך תסמוך על דברי קבלתם בלבד, אבל אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה... ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך, עד שיתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכן אומר בכל מה שנוכל לעמוד על בירורו מדרך השכל... והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ, כח) הלוא ידעת אם לא שמעת אלוקי עולם ה' בורא קצות הארץ, אמר הלא ידעת על הידיעה שהיא מצד הראיה, ואמר הלא שמעת על דרך הקבלה והסמך, וכן אמר (שם כא) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הגד מראש לכם, הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה, וכן אמר משה רבנו (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע, מפני צורך הלומדים אליה תחלה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות, ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן".
הרי לנו החובה והמצווה לחקור ולידע בשורשי הדת כולם. אולם הוא רק למוכשר לכך, ולא לנשים וקטנים ושאר קטני הדעת.
החינוך:
החינוך מצווה כה כתב, "וענין האמונה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושא"א חילוף זה בשום פנים, ואם יושאל עליו ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו... ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמונה הזאת שהאמין, אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצווה מן המובחר".
רבינו בחיי:
ורבינו בחיי דברים פרק ד כתב, "והשבות אל לבבך, זה מצות עשה מן התורה בידיעת השם יתברך שנצטווינו לדעת אותו ולחקור על אחדותו, ושלא נסמוך על הקבלה בלבד".
החרדים:
והחרדים ידיעת הבורא יתברך פרק א כתב, "אלא מכאן אתה למד שפירוש ידיעה זו כעין ראיה בתוקף האמונה, דומה למשכיל בעיני שכלו כאלו רואהו בעיני בשרו, דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי".
הרמ"א:
הרמ"א בספרו תורת העולה חלק ג פרק ז, "עניין הקטרת שהיא מורה על המעשים הטובים והעיון השכלי הטוב שאדם מקטיר בכל יום ויום על מזבחו שהוא לבו של אדם, שכל העולם לא נברא אלא לזה... ששלמות האדם תלוי בשני דברים, האחד נקרא שלמות ראשון והשני שלמות אחרון, והאחד הוא להסיר ממנו מדות המגונות ולעשות הטוב, והוא שלימות ראשון, והאחרון הוא ההשגה והתבוננות בשם יתעלה ושאר נמצאות, והוא שכל העיוני, וידוע כי בכל זה אין האדם מספיק אם לא יתחבר אליו העזר האלקי השופע עליו מלמעלה והעוזרו לזה, אשר באורה נראה אור, וכמו שידוע מדברי המורה סוף חלק שלישי".
המבי"ט:
המבי"ט בספרו בית אלקים שער היסודות פרק ראשון, הציג מבט כולל על דרך האמונה והידיעה. בתחילה הביא שלכאורה ישנה סתירה בחז"ל היאך היא הדרך הנכונה, מצד האחד כתוב, דע את אלקי אביך ועבדהו, (דברי הימים א, כח), דע מה שתשיב לאפיקורוס, (אבות פ"ב מי"ד), וכך מכריח השכל, שאין ראוי לאדם במה שהוא אדם להתרשל מלחקור על כל דבר כל מה שישיג יד שכלו. אך ישנה גם התייחסות מחמירה בחז"ל על נושא זה, כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, (חגיגה יא, ב), במופלא ממך אל תדרוש, (חגיגה יג, א), וכהא דאירע לאותו תלמיד שלגלג על דרשת רבי יוחנן, בסנהדרין ק, א וב"ב עה, א. עוד הביא המבי"ט שיש מקום ללמוד הדברים על דרך הקבלה והמסורת דור אחר דור ולסמוך על הכתובים, בלא חקירת העניינים בצורה אובייקטיבית.
וביאר כי יסודות התורה מחולקים המה לעניינים שונים, ישנם יסודות אשר יספיק בהם האמונה מצד הקבלה, והם יסודות אשר אין יכולת האדם לעמוד על אמיתותם, כגון ביאת משיח ותחיית המתים. וישנם יסודות אשר מחויב האדם לחקור ולידע האמת המה או לאו, כמציאות השם ואחדותו.
אולם הבסיס הקודם לחקירה הוא קבלת הדברים מצד הקבלה והמסורה, דרק אחר שליבו מיושב ושלם באמונה כפי שהוא מקובל או כתוב בכתובים, אזי יתחייב לחקור בשכלו על מה שמכיר הוא באמונת קבלתו, ואם לא תשיג יד שכלו לאמיתת העיקר ההוא, או אף יראה בעיני שכלו ההיפך מן העיקר ההוא, יתלה ליאות וחיסרון בשכלו, ויקבל ויאמין כפי הקבלה.
והחלק השלישי ביסודות הדת הוא עניינים אשר אי אפשר לשכל אנושי לעמוד על מהותם, כמהות השם, תארי שלמותו על דרך החיוב, ידיעתו מול בחירת האדם, מהות רצונו יתברך, וכיוצא בזה, כל אלו הנושאים אין יכולת האדם לקבלם מצד עצמם, אולם ידיעת האדם בקיומם הוא על דרך הקבלה והידיעה, כפי שאר היסודות אשר בחלק השני. רק האיסור שבכאן הוא התנסות האדם להבין מושגים אשר מעבר ליכולותיו, וניסיון זה בלבד נאסר הוא אם מצד היות ניסיון זה יכול להביא האדם להכחיש עיקר אחד מעיקרי האמונה, אם מצד שהוא כזלזול ופחיתות מצד האדם על הקב"ה, שיתגאה ילוד אשה להבין ולידע מהותו יתברך, וכמו שאמרו בברכות י, א בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ועל ניסיון זה אמרו במופלא ממך אל תדרוש, והמסתכל בארבעה דברים רתוי לו שלא בא לעולם, וכפי שפירטו שם, מה למעלה למטה לפנים ולאחור, שהם יסודות אשר אינם מושגים לשכל אנושי להבין מהותם, [למעלה היינו מהותו, למטה היינו ידיעתו מול בחירת האדם, לפנים היינו שברא העולם בזמן מסוים ולא קודם, לאחור היינו היאך הוא רצונו ופעולותיו בבריאה עצמה].
ובפרק ב כתב שהתועלת להשיג האמונה ביסודות הדת ע"י חקירה ועיון השכל, גדול הוא למאוד, כי האמונה בדברים המושגים בשכל היא יותר שלימה, מן האמונה בדברים מצד הקבלה לבד, לפי שהדבר המושג בטעמו יהיה חקוק בנפש יותר, וכדברי המושרר האהוב לאלוקיו, "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", דהיינו שרצה להשיג טעם ודעת במה שהאמין בו בעבור יתחזק באמונתו. עוד תועלת יש בידיעה להשיב למי שיחלוק עליו, באמונתו המוקבלת, ולא ייסוג אחור מאמונתו מפני מה שיחלקו ויקשו עליו.
הכתב והקבלה בראשית פרק יב פסוק ב, "כי מציאות אלוקות אחדותו השגחתו ויכולתו נודעת לנו אם מצד הידיעה והשכלה המחקרית, אם מצד האמונה, ושתיהן כאחת טובות, כי הידיעה לבדה איננה מספקת בכל עת וזמן, כי הדעת ושכל האדם ישתנה לפי המקרים, ובעתים רעים אין דעתו צלולה עליו ובנקל יוכל לפול ברשת הספק באמיתיות אלה, וגם האמונה לבדה איננה מעלת נכבדת, כי מצד שאלות המינים אפשר להתרפות באמונה לבדה, ולזה האמונה היא עזר הידיעה והידיעה משענת האמונה וכל אחת צריכה לחברתה, לא ירף מלחקור בדעתו על אמתת אמונתו, אמנם גם מה שנעדר ממנו הידיעה וההשכלה יתלה החסרון בדעתו ויחזיק באמונתו, (ועל שתים אלה ר"ל הידיעה והאמונה, תיקנו אנשי כנה"ג אמת ואמונה בברכה שלאחר קבלת מלכות שמים ואחדותו ועול מצותיו ית', אמת על ידיעת אמתות אלה לאנשי חקרי לב, ואמונה על ידיעת אמתותה מצד קבלת אבותינו שבידינו)".
מהרש"א:
המהרש"א בתענית ב ע"א כתב, "הגם שיש לאדם להשיג ולחקור במציאות העולם ובבריאתו מתוך הטבעיים, מ"מ מה שלא ישיג, יתלה בקוצר השגתו בזה, וכי הוא עמוק ומי ימצאנו, וכמ"ש פרק אין דורשין, במכוסה ממך בל תחקור במה שהרשית התבונן, וז"ש הלא ידעת אם לא שמעת וגו' בורא וגו', ר"ל גם בלאו שמיעה מתוך התורה בראשית ברא וגו' הלא אפשר שידעת מתוך החקירה בזה, ומסיים אף על פי שהרשית להתבונן בזה מ"מ אין חקר לתבונתו, ומה שלא תשיג תתלה בקוצר השגתך ועומק המושג ממך".
ובראש השנה לב ע"ב כתב, "לפי שיש לאדם להאמין במציאות השם בקבלה על פי התורה, ועוד נוסף להשיג בשכלו מציאות השם וחידוש עולם כמפורש בפסוק הלא ידעת אם לא שמעת גו' כמ"ש פ"ק דתעניות, ע"כ אני אקרא לכם בתורה מציאות השם וחידוש עולם בראשית ברא אלקים וגו' דהיינו בקבלה אבל אתם תוסיפו בזה והבו גודל לאלקינו לידע זה במופת וידיעת השכל".
ובברכות יז ע"א כתב, "הכוונה בזה כמ"ש הפילוסופים האלהיים, דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאותו ואחדותו ויכלתו וידיעת דרכיו כו' ית' ב"ה, כפי יד שכלו של אדם, אך ע"פ אמונתנו והתורה כל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה, לא יאמין בו, ויתלה הדבר בקט שכלו".
ובחגיגה יג ע"א כתב, "אך במה שהורשית התבונן, אמר התבונן בלשון ציווי, כמ"ש החוקרים והפילוסופים דיש לאדם לחקור על מציאותו מתוך הברואים שבעולם".
מהרש"ל:
והסמ"ג עשין ב כתב, "מצות עשה להאמין ולשמוע, היא הקבלה...", וביאר מהרש"ל, "פירוש שצריך שניהם אמונה וקבלה, כי אמונה היא על דרך התולדה שמגודל בה כל ימיו מנעוריו, ומ"מ אף שנשתקע באמונת שמים, אין יוצא בה יד"ח, אלא כששמע וקיבל בלבו הקבלה שהוא המופת על דרך הראיה... וכ"כ בעל הניצחון שאין אדם יוצא באמונה אלא אם כן למד ספר מדע, ומ"מ קשה לסמוך על המופת בלבד, אם לא שתהא אמונה תקועה בליבו מן (התורה) [תולדה], אז מספיק הראיה אף שיש ספרים הרבה, וסיוע לזה שמע ישראל וגו' שאמרו בני יעקב לאביהם, כדאיתא בגמרא, וגם לבני יעקב היה האמונה על דרך התולדה מנעוריהם, אלא שהיה מסופק בם, שלא ידע אם היה מופת להם מספיק לפי דעתם, לכך אמרו לו שמע ישראל, כשם שאין בלבך...".
העיקרים:
העיקרים מאמר א פרק כד, "ובעבור זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ארבעים מן חלק שני מספר המורה שכל בעל דת ראוי לו לחקור על דתו". וכל ספר העיקרים עוסק בפילוסופיה מחשבתית ביסודי הדת.
הספורנו:
ספורנו דברים פרק ד "כי היא חכמתכם, בה תשיבו לאפיקורוס במופתים שכליים". "והודעתם לבניך, לבניך שלא ראו אז תודיעו במופתים שכליים". "אתה הראית, את כל אלה הראך הקל יתברך. לדעת, כדי שתתבונן ותדע בלי ספק כי ה' הוא האלקים, הוא אותו הקדמון הנמצא בהכרח".
השומר אמונים הקדמון:
השומר אמונים [אירגאס] דרוש הבטחון פרק ה כתב, "ודע אחי כי יש בענין האמונה בחינת ידיעה, הרגשה, הכרה... ויש אמונה בבחינת הכרה, שאדם מכיר בשכלו ידיעת ה', שהוא ע"י לימודו בספרים והתבוננו בהשגת אלוקות, ובפרט בנפלאות שעושה עם עמו ישראל ואתו בפרט".
השל"ה:
והשל"ה בעשרה מאמרות מאמר ראשון כתב, "מאמר ה' אחד, שורש הדברים הוא שורש השורשים, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים (דברים ד, לט), רצה לומר, ידיעה בלב בהשגה מופתית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובות הלבבות בשער היחוד, וזהו מרומז במה שכתוב (דברי הימים א, כח, ט) דע את אלוקי אביך, רצה לומר, נוסף על מה שהוקבע אמונה האלוקות בלבבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה... על כן חל החיוב להיות בקי במופתים של חובות הלבבות, ויהיו מובנים בלב היטב היטב, וכל שער היחוד יהיה בלב וזיכרון מיוחד, לידע ולהבין כי ה' אחד ושמו אחד". ועי' בדבריו על הראשית חכמה דלהלן.
הפנים מאירות:
ובשו"ת פנים מאירות חלק א סימן לט נשאל למה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ולא אומרים אלוקי אברהם יצחק ויעקב, והשיב בזה"ל, "מצינו דאמר דוד לבנו (דה"י כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו, הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלוה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה ע"פ תורתינו הקדושה שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו, ולכך אמר דע את אלוקי אביך מצד החקירה, ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלקותו, והוא הודיע אלקותו בעולם... ואם היינו אומרים אלוקי אברהם יצחק ויעקב, הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלוקותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם, ולכך אנו אומרים אלוקי אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלוקינו, והוא חיזוק אמונתינו הקדושה".
הראשית חכמה:
והרב ראשית חכמה כתב בסוף שער היראה, "נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצווה דוד המע"ה לשלמה בנו ע"ה, דע את אלקי אביך ועבדהו, והטעם כי העובד דרך מצוות אנשים מלומדה... אין לבו תקוע באמונה, ואם יבוא נכרי או אחר כמוהו, ויסתור לו אמונתו מכוח ראיות וקושיות אפשר שינוצח, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים". והשל"ה מסכת ראש השנה פרק דרך חיים תוכחת מוסר בהג"ה הביאו וכתב עלה, "והנה אמת נכון הדבר, ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מינה בענין זה, ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו, דרך גבר בעלמא להחזיק האמת".
הגרא"מ שך:
האבי עזרי בהלכות תשובה פרק ה הלכה ה כתב, "מאחר שהמצווה היא לידע את השם, וכל כמה שאפשר להתעמק יותר ויותר מפלאי הבריאה, ומתוך זה אפשר להכיר את חכמתו שאין לה ערך וקץ, החיוב הוא להתבונן בזה".
גדולי החסידות:
בעל שם טוב בפרשת נח אות קמא, "טעם למה אנו אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו, כי יש שני סוגי בני אדם המאמינים בה' יתברך, אחד שמאמין בהקב"ה מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה, והשני הוא מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה, והחילוק ביניהם הוא, שהסוג הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות חס ושלום, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, ועוד שלא חקר מעולם, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל, אבל השני יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלימה ובאהבה גמורה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו, ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו, יתפתה חס ושלום, אבל מי ששתי המידות בידו, אין לו למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו, זו הוא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו, גם יש לפרש בזה הכתוב (תהלים ל"ד, ט') טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר, טעמו מעצמכם להרגיש הטעם והיינו מחמת החקירה, וראו לשון ראיית מה שאתם רואים מאחרים הנהגה כמו שהנהיגו אבותינו". (והוא מכתר שם טוב דף יט, ליקוטים יקרים דף טז ע"ב).
ועי' בדברי הקדושת לוי פרשת וישלח, שהעובד ע"י האמונה יכול ח"ו לבלבל, וזהו ויזרח לו השמש, כשהתחיל לעבוד הבורא ב"ה בשכל, ולזה כשעובד בשכל אינו יכול לבלבל אותו, יעו"ש.
הרמב"ם:
הרמב"ם כתב בספרו בהלכות יסודי התורה פרק א הלכה א, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". ובהלכות תשובה פרק י הלכה ו כתב, "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו שלאדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שצווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא בדעה שידעהו, וע"פ הדעה ע"פ האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".
ובמורה נבוכים חלק ג פרק נא כתב [לאחר שהמשיל משלו יעו"ש], "ודע בני, שאתה, כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההיגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער... וכשתבין העניינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלוקיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית, ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות, אבל מי שישים כל מחשבתו, אחר שלמותו, באלוקיות... הם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים... ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שביארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו, תוסיף עבודתם, אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו... ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להימסר אליו, ותשתדל להתקרב לו, ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו' (דברים ד, לה), ואמר וידעת והשבות אל לבבך וגו' (שם לט), ואמר דעו כי ה' הוא האלקים (תהלים ק, ג), והנה ביארה התורה כי זאת העבודה האחרונה, אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלוקיכם... והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבא העירו רז"ל עליה ואמרו זו עבודה שבלב (תענית ב, א), והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת, ולזה תמצא דוד ע"ה שצווה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו (דברי הימים א, כח, ט)... והאזהרה לעולם היא על ההשגות המושכליות, לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה...", יעו"ש בארוכה.
ובספר קנאת סופרים על ספר המצוות להרמב"ם עשין ג, כתב, "ובחבור היד ראשית אמריו בס' יסודי התורה ז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות... כי לפי דעתי ירצה באמרו יסוד היסודות לרמוז על מציאותו יתברך הנודע אצלנו מפאת האמונה וקבלה אמיתית, ועמוד החכמות הוא האימות המחקרי מפאת החכמים, שזהו באמת פרי כל העיונים המדעיים שבהן... דהיינו לומר שהאמונה והחקירה יחדו תמימות תהיינה לאימות וברור זאת הידיעה הקודמת לכל דבר שבקדושה, במעלה ובזמן, למצווה מן המובחר אצל הנבונים, ובזה החיבור של מנין המצוות לא דקדק לכתוב אלא שציוונו להאמין... כי הידיעה האמונית לבדה מספקת לקיום זאת המצות עשה, שהיא בכללותה לכל האמונה אנשים חכמים וידועים הדיוטות ונשים, כמו שנאמרה מצווה זו בכללות לכל ישראל", ע"ש עוד בעשין א.
הרי שקודם לכל דבר שבקדושה היא החובה לאמת במחקר ובעיון את הידיעה האמונית. אולם סבר הרב קנאת סופרים כי הוא כמצווה מן המובחר, ולא חובה המצווה לכלל ישראל.
רבינו בחיי בעל חובות הלבבות:
החובות הלבבות בהקדמתו האריך בנושא זה, וכתב בזה"ל, "כמו אמונת היחוד, אם אנחנו חייבים לעיין בן מצד שכלנו, או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלוקינו אחד, כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת", הרי לנו שנקט הצורך באות ומופת והוא בהתבוננות השכל ולא כדרך הפתאים. והאריך החסיד הנ"ל להוכיח החובה אשר ללבבות, מן השכל מן הכתוב ומן הקבלה, וחובתו בכל עת ומקום, לעולם בלא הפסק. ובהמשך דבריו כתב, "וכן אם הייתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים, אשר הוא בידיהם דרך קבלה, אבל, אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על ברור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משרשי הדת וקוטבי המעשים, אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על העניין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד, ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך. וזה יתבאר משני פנים, האחד מהם, ממה שאמר הכתוב... הלא תראה, שלא הזכיר בכללם ענין מן העניינים אשר ישגו מצד השכל, כי לא אמר, כשתסתפק בענין היחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו ובשרש משרשי הדת בעבודת המקום ובטח עליו והכנע לפניו... והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם ע"י חכמי התורה והסמך תסמוך על דברי קבלתם בלבד, אבל אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה... ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך, עד שיתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכן אומר בכל מה שנוכל לעמוד על בירורו מדרך השכל... והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ, כח) הלוא ידעת אם לא שמעת אלוקי עולם ה' בורא קצות הארץ, אמר הלא ידעת על הידיעה שהיא מצד הראיה, ואמר הלא שמעת על דרך הקבלה והסמך, וכן אמר (שם כא) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הגד מראש לכם, הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה, וכן אמר משה רבנו (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע, מפני צורך הלומדים אליה תחלה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות, ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן".
הרי לנו החובה והמצווה לחקור ולידע בשורשי הדת כולם. אולם הוא רק למוכשר לכך, ולא לנשים וקטנים ושאר קטני הדעת.
החינוך:
החינוך מצווה כה כתב, "וענין האמונה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושא"א חילוף זה בשום פנים, ואם יושאל עליו ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו... ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמונה הזאת שהאמין, אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצווה מן המובחר".
רבינו בחיי:
ורבינו בחיי דברים פרק ד כתב, "והשבות אל לבבך, זה מצות עשה מן התורה בידיעת השם יתברך שנצטווינו לדעת אותו ולחקור על אחדותו, ושלא נסמוך על הקבלה בלבד".
החרדים:
והחרדים ידיעת הבורא יתברך פרק א כתב, "אלא מכאן אתה למד שפירוש ידיעה זו כעין ראיה בתוקף האמונה, דומה למשכיל בעיני שכלו כאלו רואהו בעיני בשרו, דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי".
הרמ"א:
הרמ"א בספרו תורת העולה חלק ג פרק ז, "עניין הקטרת שהיא מורה על המעשים הטובים והעיון השכלי הטוב שאדם מקטיר בכל יום ויום על מזבחו שהוא לבו של אדם, שכל העולם לא נברא אלא לזה... ששלמות האדם תלוי בשני דברים, האחד נקרא שלמות ראשון והשני שלמות אחרון, והאחד הוא להסיר ממנו מדות המגונות ולעשות הטוב, והוא שלימות ראשון, והאחרון הוא ההשגה והתבוננות בשם יתעלה ושאר נמצאות, והוא שכל העיוני, וידוע כי בכל זה אין האדם מספיק אם לא יתחבר אליו העזר האלקי השופע עליו מלמעלה והעוזרו לזה, אשר באורה נראה אור, וכמו שידוע מדברי המורה סוף חלק שלישי".
המבי"ט:
המבי"ט בספרו בית אלקים שער היסודות פרק ראשון, הציג מבט כולל על דרך האמונה והידיעה. בתחילה הביא שלכאורה ישנה סתירה בחז"ל היאך היא הדרך הנכונה, מצד האחד כתוב, דע את אלקי אביך ועבדהו, (דברי הימים א, כח), דע מה שתשיב לאפיקורוס, (אבות פ"ב מי"ד), וכך מכריח השכל, שאין ראוי לאדם במה שהוא אדם להתרשל מלחקור על כל דבר כל מה שישיג יד שכלו. אך ישנה גם התייחסות מחמירה בחז"ל על נושא זה, כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, (חגיגה יא, ב), במופלא ממך אל תדרוש, (חגיגה יג, א), וכהא דאירע לאותו תלמיד שלגלג על דרשת רבי יוחנן, בסנהדרין ק, א וב"ב עה, א. עוד הביא המבי"ט שיש מקום ללמוד הדברים על דרך הקבלה והמסורת דור אחר דור ולסמוך על הכתובים, בלא חקירת העניינים בצורה אובייקטיבית.
וביאר כי יסודות התורה מחולקים המה לעניינים שונים, ישנם יסודות אשר יספיק בהם האמונה מצד הקבלה, והם יסודות אשר אין יכולת האדם לעמוד על אמיתותם, כגון ביאת משיח ותחיית המתים. וישנם יסודות אשר מחויב האדם לחקור ולידע האמת המה או לאו, כמציאות השם ואחדותו.
אולם הבסיס הקודם לחקירה הוא קבלת הדברים מצד הקבלה והמסורה, דרק אחר שליבו מיושב ושלם באמונה כפי שהוא מקובל או כתוב בכתובים, אזי יתחייב לחקור בשכלו על מה שמכיר הוא באמונת קבלתו, ואם לא תשיג יד שכלו לאמיתת העיקר ההוא, או אף יראה בעיני שכלו ההיפך מן העיקר ההוא, יתלה ליאות וחיסרון בשכלו, ויקבל ויאמין כפי הקבלה.
והחלק השלישי ביסודות הדת הוא עניינים אשר אי אפשר לשכל אנושי לעמוד על מהותם, כמהות השם, תארי שלמותו על דרך החיוב, ידיעתו מול בחירת האדם, מהות רצונו יתברך, וכיוצא בזה, כל אלו הנושאים אין יכולת האדם לקבלם מצד עצמם, אולם ידיעת האדם בקיומם הוא על דרך הקבלה והידיעה, כפי שאר היסודות אשר בחלק השני. רק האיסור שבכאן הוא התנסות האדם להבין מושגים אשר מעבר ליכולותיו, וניסיון זה בלבד נאסר הוא אם מצד היות ניסיון זה יכול להביא האדם להכחיש עיקר אחד מעיקרי האמונה, אם מצד שהוא כזלזול ופחיתות מצד האדם על הקב"ה, שיתגאה ילוד אשה להבין ולידע מהותו יתברך, וכמו שאמרו בברכות י, א בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ועל ניסיון זה אמרו במופלא ממך אל תדרוש, והמסתכל בארבעה דברים רתוי לו שלא בא לעולם, וכפי שפירטו שם, מה למעלה למטה לפנים ולאחור, שהם יסודות אשר אינם מושגים לשכל אנושי להבין מהותם, [למעלה היינו מהותו, למטה היינו ידיעתו מול בחירת האדם, לפנים היינו שברא העולם בזמן מסוים ולא קודם, לאחור היינו היאך הוא רצונו ופעולותיו בבריאה עצמה].
ובפרק ב כתב שהתועלת להשיג האמונה ביסודות הדת ע"י חקירה ועיון השכל, גדול הוא למאוד, כי האמונה בדברים המושגים בשכל היא יותר שלימה, מן האמונה בדברים מצד הקבלה לבד, לפי שהדבר המושג בטעמו יהיה חקוק בנפש יותר, וכדברי המושרר האהוב לאלוקיו, "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", דהיינו שרצה להשיג טעם ודעת במה שהאמין בו בעבור יתחזק באמונתו. עוד תועלת יש בידיעה להשיב למי שיחלוק עליו, באמונתו המוקבלת, ולא ייסוג אחור מאמונתו מפני מה שיחלקו ויקשו עליו.
הכתב והקבלה בראשית פרק יב פסוק ב, "כי מציאות אלוקות אחדותו השגחתו ויכולתו נודעת לנו אם מצד הידיעה והשכלה המחקרית, אם מצד האמונה, ושתיהן כאחת טובות, כי הידיעה לבדה איננה מספקת בכל עת וזמן, כי הדעת ושכל האדם ישתנה לפי המקרים, ובעתים רעים אין דעתו צלולה עליו ובנקל יוכל לפול ברשת הספק באמיתיות אלה, וגם האמונה לבדה איננה מעלת נכבדת, כי מצד שאלות המינים אפשר להתרפות באמונה לבדה, ולזה האמונה היא עזר הידיעה והידיעה משענת האמונה וכל אחת צריכה לחברתה, לא ירף מלחקור בדעתו על אמתת אמונתו, אמנם גם מה שנעדר ממנו הידיעה וההשכלה יתלה החסרון בדעתו ויחזיק באמונתו, (ועל שתים אלה ר"ל הידיעה והאמונה, תיקנו אנשי כנה"ג אמת ואמונה בברכה שלאחר קבלת מלכות שמים ואחדותו ועול מצותיו ית', אמת על ידיעת אמתות אלה לאנשי חקרי לב, ואמונה על ידיעת אמתותה מצד קבלת אבותינו שבידינו)".
מהרש"א:
המהרש"א בתענית ב ע"א כתב, "הגם שיש לאדם להשיג ולחקור במציאות העולם ובבריאתו מתוך הטבעיים, מ"מ מה שלא ישיג, יתלה בקוצר השגתו בזה, וכי הוא עמוק ומי ימצאנו, וכמ"ש פרק אין דורשין, במכוסה ממך בל תחקור במה שהרשית התבונן, וז"ש הלא ידעת אם לא שמעת וגו' בורא וגו', ר"ל גם בלאו שמיעה מתוך התורה בראשית ברא וגו' הלא אפשר שידעת מתוך החקירה בזה, ומסיים אף על פי שהרשית להתבונן בזה מ"מ אין חקר לתבונתו, ומה שלא תשיג תתלה בקוצר השגתך ועומק המושג ממך".
ובראש השנה לב ע"ב כתב, "לפי שיש לאדם להאמין במציאות השם בקבלה על פי התורה, ועוד נוסף להשיג בשכלו מציאות השם וחידוש עולם כמפורש בפסוק הלא ידעת אם לא שמעת גו' כמ"ש פ"ק דתעניות, ע"כ אני אקרא לכם בתורה מציאות השם וחידוש עולם בראשית ברא אלקים וגו' דהיינו בקבלה אבל אתם תוסיפו בזה והבו גודל לאלקינו לידע זה במופת וידיעת השכל".
ובברכות יז ע"א כתב, "הכוונה בזה כמ"ש הפילוסופים האלהיים, דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאותו ואחדותו ויכלתו וידיעת דרכיו כו' ית' ב"ה, כפי יד שכלו של אדם, אך ע"פ אמונתנו והתורה כל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה, לא יאמין בו, ויתלה הדבר בקט שכלו".
ובחגיגה יג ע"א כתב, "אך במה שהורשית התבונן, אמר התבונן בלשון ציווי, כמ"ש החוקרים והפילוסופים דיש לאדם לחקור על מציאותו מתוך הברואים שבעולם".
מהרש"ל:
והסמ"ג עשין ב כתב, "מצות עשה להאמין ולשמוע, היא הקבלה...", וביאר מהרש"ל, "פירוש שצריך שניהם אמונה וקבלה, כי אמונה היא על דרך התולדה שמגודל בה כל ימיו מנעוריו, ומ"מ אף שנשתקע באמונת שמים, אין יוצא בה יד"ח, אלא כששמע וקיבל בלבו הקבלה שהוא המופת על דרך הראיה... וכ"כ בעל הניצחון שאין אדם יוצא באמונה אלא אם כן למד ספר מדע, ומ"מ קשה לסמוך על המופת בלבד, אם לא שתהא אמונה תקועה בליבו מן (התורה) [תולדה], אז מספיק הראיה אף שיש ספרים הרבה, וסיוע לזה שמע ישראל וגו' שאמרו בני יעקב לאביהם, כדאיתא בגמרא, וגם לבני יעקב היה האמונה על דרך התולדה מנעוריהם, אלא שהיה מסופק בם, שלא ידע אם היה מופת להם מספיק לפי דעתם, לכך אמרו לו שמע ישראל, כשם שאין בלבך...".
העיקרים:
העיקרים מאמר א פרק כד, "ובעבור זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ארבעים מן חלק שני מספר המורה שכל בעל דת ראוי לו לחקור על דתו". וכל ספר העיקרים עוסק בפילוסופיה מחשבתית ביסודי הדת.
הספורנו:
ספורנו דברים פרק ד "כי היא חכמתכם, בה תשיבו לאפיקורוס במופתים שכליים". "והודעתם לבניך, לבניך שלא ראו אז תודיעו במופתים שכליים". "אתה הראית, את כל אלה הראך הקל יתברך. לדעת, כדי שתתבונן ותדע בלי ספק כי ה' הוא האלקים, הוא אותו הקדמון הנמצא בהכרח".
השומר אמונים הקדמון:
השומר אמונים [אירגאס] דרוש הבטחון פרק ה כתב, "ודע אחי כי יש בענין האמונה בחינת ידיעה, הרגשה, הכרה... ויש אמונה בבחינת הכרה, שאדם מכיר בשכלו ידיעת ה', שהוא ע"י לימודו בספרים והתבוננו בהשגת אלוקות, ובפרט בנפלאות שעושה עם עמו ישראל ואתו בפרט".
השל"ה:
והשל"ה בעשרה מאמרות מאמר ראשון כתב, "מאמר ה' אחד, שורש הדברים הוא שורש השורשים, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים (דברים ד, לט), רצה לומר, ידיעה בלב בהשגה מופתית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובות הלבבות בשער היחוד, וזהו מרומז במה שכתוב (דברי הימים א, כח, ט) דע את אלוקי אביך, רצה לומר, נוסף על מה שהוקבע אמונה האלוקות בלבבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה... על כן חל החיוב להיות בקי במופתים של חובות הלבבות, ויהיו מובנים בלב היטב היטב, וכל שער היחוד יהיה בלב וזיכרון מיוחד, לידע ולהבין כי ה' אחד ושמו אחד". ועי' בדבריו על הראשית חכמה דלהלן.
הפנים מאירות:
ובשו"ת פנים מאירות חלק א סימן לט נשאל למה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ולא אומרים אלוקי אברהם יצחק ויעקב, והשיב בזה"ל, "מצינו דאמר דוד לבנו (דה"י כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו, הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלוה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה ע"פ תורתינו הקדושה שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו, ולכך אמר דע את אלוקי אביך מצד החקירה, ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלקותו, והוא הודיע אלקותו בעולם... ואם היינו אומרים אלוקי אברהם יצחק ויעקב, הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלוקותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם, ולכך אנו אומרים אלוקי אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלוקינו, והוא חיזוק אמונתינו הקדושה".
הראשית חכמה:
והרב ראשית חכמה כתב בסוף שער היראה, "נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצווה דוד המע"ה לשלמה בנו ע"ה, דע את אלקי אביך ועבדהו, והטעם כי העובד דרך מצוות אנשים מלומדה... אין לבו תקוע באמונה, ואם יבוא נכרי או אחר כמוהו, ויסתור לו אמונתו מכוח ראיות וקושיות אפשר שינוצח, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים". והשל"ה מסכת ראש השנה פרק דרך חיים תוכחת מוסר בהג"ה הביאו וכתב עלה, "והנה אמת נכון הדבר, ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מינה בענין זה, ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו, דרך גבר בעלמא להחזיק האמת".
הגרא"מ שך:
האבי עזרי בהלכות תשובה פרק ה הלכה ה כתב, "מאחר שהמצווה היא לידע את השם, וכל כמה שאפשר להתעמק יותר ויותר מפלאי הבריאה, ומתוך זה אפשר להכיר את חכמתו שאין לה ערך וקץ, החיוב הוא להתבונן בזה".
גדולי החסידות:
בעל שם טוב בפרשת נח אות קמא, "טעם למה אנו אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו, כי יש שני סוגי בני אדם המאמינים בה' יתברך, אחד שמאמין בהקב"ה מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה, והשני הוא מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה, והחילוק ביניהם הוא, שהסוג הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות חס ושלום, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, ועוד שלא חקר מעולם, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל, אבל השני יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלימה ובאהבה גמורה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו, ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו, יתפתה חס ושלום, אבל מי ששתי המידות בידו, אין לו למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו, זו הוא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו, גם יש לפרש בזה הכתוב (תהלים ל"ד, ט') טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר, טעמו מעצמכם להרגיש הטעם והיינו מחמת החקירה, וראו לשון ראיית מה שאתם רואים מאחרים הנהגה כמו שהנהיגו אבותינו". (והוא מכתר שם טוב דף יט, ליקוטים יקרים דף טז ע"ב).
ועי' בדברי הקדושת לוי פרשת וישלח, שהעובד ע"י האמונה יכול ח"ו לבלבל, וזהו ויזרח לו השמש, כשהתחיל לעבוד הבורא ב"ה בשכל, ולזה כשעובד בשכל אינו יכול לבלבל אותו, יעו"ש.