ויחי ליקוט על סרח בת אשר

[געגועים]

ליקוט על סרח בת אשר
וכל המוסיף מוסיפין לו


א] וְשֶרַח אֲחַתְהוֹן דְאִידְבָּרִית כַּד הִיא קְיָימָא לְגִינוּנִיתָא עַל דְבַשְרַת לְיַעֲקב דְיוֹסֵף קַיֵים הִיא שִׁיזִיבַת לְיַתְבֵי אָבֵל מִדִין קְטוֹל בְּיוֹמֵי יוֹאָב. (תרגום יונתן ויגש)

ב] וְשׁוּם בְּרַת אָשֵׁר סָרַח דְאַדְבְּרַת בְּשִׁיתִּין רִיבְוָן מַלְאָכִין וְאִיתְעָלַת לְגִנְתָא דְעֵדֶן בְּחַיָיהָא מִן בִּגְלַל דְבַשְרַת יַת יַעֲקב דְעַד כְּדוּן יוֹסֵף קְיַים. (תרגום יונתן פנחס).
רמז לזה סרח ר"ת ס' ריבוא חברים. (הרמ"ע מפאנו)

ג] רבנן אמרי אמרו אם אנו אומרין לו תחלה יוסף קיים שמא תפרח נשמתו מה עשו אמרו לשרח בת אשר לכי אמרי לאבינו יעקב שיוסף קיים והוא במצרים מה עשת המתינה לו עד שהוא עומד בתפלה ואמרה בלשון תימה "יוסף במצרים, יולדו לו על ברכים, מנשה ואפרים" פג לבו כשהוא עומד בתפלה כיון שהשלים ראה העגלות מיד ותחי רוח יעקב אביהם. (מדרש הגדול)

ד] אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל. ומדרש אגדה סרח בת אשר היתה, אני השלמתי נאמן לנאמן, על ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי. (רש"י שמואל ב' כ, יט)

טובה חכמה זו חכמתה של סרח בת אשר, מכלי קרב מכלי קרבו של יואב, שנאמר ותקרא אשה חכמה מן העיר וכו' אמר לה ואת מאן, אמרה לו מאן אנא, אנכי שלמי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן יוסף לנאמן משה. (קה"ר)

שרח אחותם, ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר"ך שנה, ועליה נאמר אנכי שלומי אמוני ישראל, והיא היתה אשה חכמה שקראה ליואב בן צרויה מתוך העיר כשרדף אחר שבע בן בכרי. (מדרש שכל טוב)
ויגידו לו לאמר. מדרש מהו לאמר, לפי שסרח בת אשר יצאה לקראתם ושמעה שהיו מדברים מן יוסף וכי הוא חי, רצתה והקדימה והגידה ליעקב, ואמר לה כן תחיי, ומברכתו של צדיק עדיין היא חיה, והיינו דאיתא בסדר עולם [1] סרח בת אשר חיה לעולם. (דעת זקנים)
אחד עשר בני אדם הן שנכנסו בחייהם בגן עדן ועד כאן הם חיים, ואלו הם וכו' שרח בת אשר, כיון שהלכו בני יעקב אבינו במצרים ומצאו יוסף חי, שאמרו לו טרוף טורף יוסף, מיד באו לארץ כנען לספר ליעקב אביהם, והיו הם מתביישים לומר ליעקב אבינו, בשביל שאמרו לו בתחילה טרוף טורף יוסף, אפילו לא היו יכולים לומר לו שהוא חי, מיד מצאו שרח בת אשר אחיהם ואמרו לה לכי אצל אבא ואמרי לו יוסף חי וכי הוא מושל, מיד הלכה אצל יעקב אבינו ואמרה לו, אבא, יוסף חי וגם הוא מושל, מיד ויפג לבו, אמר לה בתי כה תחיי את לעולם, ונתקיימה וכו', והיא היתה חסידה ולפיכך נכנסה בחייה בגן עדן. (אלפא ביתא דבן סירא נוסח חדש המובא בהצופה לחכמת ישראל קובץ י' עמוד 267, ועי' עוד כלה רבתי פ"ג, דרך ארץ זוטא סוף פרק ב', בראשית רבתי פ' חיי שרה)

ה] ברוך מבנים אשר. לכך ברכו משה בדברים הללו, לפי שכשמכרו השבטים את יוסף החרימו שלא יגלו אותו, וסרח בת אשר ידעה ממכירתו בנבואה, ואמרו השבטים מהיכן ידעה אם לא מאביה, מפני דשותא דינוקא, או מאבא או מאמא, עמדו ונדוהו. ובא מרע''ה והתירו וכו'. (בעל הטורים)

ו] בְּהֵיכָל אַחֵר יֵשׁ סֶרַח בַּת אָשֵׁר, וְכַמָּה נָשִׁים רִבּוֹא וַאֲלָפִים יַחַד אִתָּהּ. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם מַכְרִיזִים לְפָנֶיהָ: הֲרֵי דְּמוּת יוֹסֵף הַצַּדִּיק בָּאָה וְהִיא שְׂמֵחָה וְיוֹצֵאת לְגַבֵּי פַרְגּוֹד אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לָהּ, וְרוֹאָה אוֹר דְּמוּת יוֹסֵף, וּשְׂמֵחָה, וּמִשְׁתַּחֲוָה אֵלָיו וְאוֹמֶרֶת: אַשְׁרֵי הַיּוֹם שֶׁעוֹרַרְתִּי בְשׂוֹרָתְךְ לְסָבִי. אַחַר כָּךְ חוֹזֶרֶת לִשְׁאָר הַנָּשִׁים, וּמִשְׁתַּדְּלוֹת בְּתִשְׁבְּחוֹת רִבּוֹן הָעוֹלָם וּלְהוֹדוֹת לִשְׁמוֹ. וְכַמָּה מְקוֹמוֹת וְשִׂמְחָה יֵשׁ לְכָל אַחַת וְאַחַת. אַחַר כָּךְ חוֹזְרוֹת לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה וּבְטַעֲמֵיהֶן. (זוהר שלח קסז:)

ז] וימצאו את סרח בת אשר יוצאת לקראתם והנערה טובה עד מאד וחכמה ויודעת לנגן בכנור וכו' ויתנו לה כנור אחד לאמר באי נא לפני אבינו וישבת לפניו והכי בכנור וכו' ותיטב הכנור ותנגן ותאמר בנועם דבריה: "יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת ותוסף ותנגן כדברים האלה וישמע יעקב את דבריה ויערב לו וכו' ויברך יעקב את סרח ויאמר אליה בתי אל ימשול מות בך עד עולם כי החיית את רוחי, אך דברי נא עוד לפני כאשר דברת כי שמחתיני בכל דבריך ותוסף ותנגן וכו'. (ספר הישר)

ח] שאמרו לתינוקות שיאמרו יוסף חי, כדאיתא פרקי רבי אליעזר [2] שאמרו לסרח בת אשר אמרי כך, וזהו לאמר, שהם לא אמרו, ולא אמר ויספרו לו, אלא ויגידו, שהיתה מנגנת, ובניגון היתה מארכת ומבלעת הדבר קודם בהבלעה ואחר כך עשתה ממנו יתד יוסף חי. (ש"ך על התורה)

ט] כָּל יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲסוּקִים בְּכֶסֶף וְזָהָב, וּמשֶׁה הָיָה מְסַבֵּב אֶת הָעִיר וְיָגֵעַ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת לִמְצוֹא אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לָצֵאת מִמִּצְרַיִם חוּץ מִיּוֹסֵף, לָמָּה, שֶׁכָּךְ נִשְׁבַּע לָהֶן בִּשְׁבוּעָה לִפְנֵי מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וגו', מִשֶּׁנִּתְיַגַּע הַרְבֵּה פָּגְעָה בּוֹ סְגוּלָה [3], וְרָאֲתָה משֶׁה שֶׁהוּא עָיֵף מִן הַיְגִיעָה, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי משֶׁה לָמָּה אַתָּה עָיֵף, אָמַר לָהּ שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת סִבַּבְתִּי אֶת הָעִיר לִמְצוֹא אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאֵין אֲנִי מוֹצֵא אוֹתוֹ, אָמְרָה לוֹ בֹּא עִמִּי וְאַרְאֲךָ הֵיכָן הוּא וכו'. (דב"ר פרשה יא סי' ז)

י] א"ר יודה בן פזי מסורת אגדה סרח בת אשר ירדה למצרים נתנוה לרחים. (פסיקתא רבתי פרשה יז)

יא] ואפשר במשז"ל בילקוט וכימיך דבאיך דבנות אשר לא היה להם דם נדה והזקינו כבתולה וכו' ובהכי יתישב לשון רבותינו זכרונם לברכה ברבה פ' זו שאמרו בענין משה רבינו כשהיה מבקש ארונו של יוסף פגעה בו סגולה והוא על סרח בת אשר. ובספר מתנות כהונה וידי משה פירשו דברים דחוקים ע"ש. ואפשר לומר דסרח ראשונה לבנות אשר ומסתמא לא היה לה דם נדה והיא נתברכה מיעקב אבינו עליו השלום שבשרה אותו על יוסף ובודאי שהיתה חביבה על בעלה ולזה נקראת סגולה דר"ל אוצר חביב כמו שפירש"י פ' יתרו על פ' והייתם לי סגולה. והנשים דומות לאוצר כמשז"ל (ברכות סא.), וכלפי שהיה ראוי שלא תהיה חביבה על בעלה מטעם האמור לכך נקראת סגולה דאדרבא חיבה יתירה נודעת לה ובלשון כבוד נקראת סגולה. (פני דוד פ' ברכה)

יב] ואונקלוס תרגם [4] "ושום בת אתת אשר סרח" נתכוין בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה ולכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד ותכנס בכלל לאלה תחלק הארץ ואלו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים היו לו אבל היתה בת אשתו מאיש אחר [5] לא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו ויהיה טעם ושרח אחותם כי היתה אחות בניו לא בתו ולכך אמר "ושם בת אשר שרח" ולא אמר "ובת אשר" לומר כי היה שמה בת אשר ונקראת שרח. (רמב"ן פנחס)

יג] בידי יהודי איספהאן לדורותיהם מסורת לפיה נכדתה של יעקב אבינו סרח בת אשר התגלתה למלך הפרסי שאה עבאס הראשון, באיזור שבקירבת הכפר לנג'אן השוכן כשלושים ק"מ דרומית לאיספהן. שאה עבאס הראשון גזר גזירות שמד על היהודים, והיצר להם מאוד בחוקים משפילים [6] שחוקק נגדם. באותם הימים יצא לצייד שהיה אחד מתחביביו, והבחין באיילה מרהיבה הדוהרת הרחק, הוא החל יורה בה חיצים, אך החטיא את המטרה, שאה עבאס המשיך לרדוף אחריה מרחק רב כשהוא יורה עליה חיצים רבים, אך שום חץ לא פגע בה, כושר הישרדותה הנדיר רק הגביר את תיאבונו, והוא המשיך לרדוף אחריה, עד שסטתה ממסלולה ונמלטה לתוך מערה שהיתה פעורה בהר, הוא נכנס אחריה בריצה, ופתאום נסגרה המערה אחריו באורח פלא, אין יוצא ואין בא, אפילה עזה שררה במקום, והשאה לא ידע את נפשו מרוב אימה. לפתע הוארה המערה באור יקרות, ולמול עיניו המשתאות הפכה האיילה לאשה יפת תואר ומראיה עוטה הוד קדומים, השאה התחלחל ונרעש מהמחזה שנגלה לעיניו, האשה המסתורית פנתה אליו ואמרה לו: אני סרח בת אשר נכדת יעקב אבינו, ראה ראיתי את כל הגזירות הקשות אשר גזרת על בני עמי, ועתה הגיעה עת השילום, המערה סגורה בפניך ואינך יכול לצאת הימנה, אלא בתנאי אחד, אם תבטיח לי שהנך מבטל את כל הגזירות שגזרת על בני עמי, או אז תיפתח המערה ותשתחרר לחופשי, ולא, כאן תהיה קבורתך! ואלפי בנות קול החזירו את מילותיה המאיימות לחלל המערה. שיני השאה דא לדא נקשן והדיבור נעתק מפיו, איכשהו הצליח לסנן מבין שיניו הבטחה בהן צדקו שהוא מבטל את כל גזירותיו נגד היהודים ביטול גמור, ומשאך סיים את דבריו, נעלמה האשה כלעומת שבאה, והמערה נפתחה בפניו לרווחה. השאה יצא לחופשי ושב לארמונו נסער, הוא זימן אליו בדחיפות את ראשי הקהילה היהודית, וסח בפניהם את הסיפור המופלא שגרם לו לשנות את דרכו הרעה, הוא אכן עמד בהבטחתו וביטל לאלתר את כל הגזירות, וליהודים היתה הרווחה. לזכר הנס הגדול הקימו יהודי איספהאן במקום בית כנסת, חדרי הארחה, ובית קברות, הם כינו את המקום "מאמא סאר'ה" (אמא סרח), והוא הוכרז כאתר קדוש, את האתר נהגו יהודי אירן בכלל, ואיספהאן בפרט, לפקוד מידי שנה מראשית חודש אלול ועד יום הכיפורים.

[סימוכין למסורת זו מצינו כבר בחיבורו של ב. בן לוטף [7] מן המאה השבע עשרה, כמו"כ הסיפור עובר דור אחר דור בין יהודי איספהאן, וגם כותב השורות עצמו שמע את הסיפור פעמים רבות בימי ילדותו].
(ספר זכרון ניסן ע"ש רבי ניסן גדניאן זצ"ל עמוד רנג)​

---

[1] לכאורה לא נמצא בסדר עולם שלנו, אמנם בסדר עולם השלם בהערות: ובכת"י אוק' והיא לעולם.

[2] לא נמצא כזה בפרקי דר"א שלנו. ואפשר שהנערות שנגנו עמה הן הן מה שהזכירו בזוהר הנ"ל בְּהֵיכָל אַחֵר יֵשׁ סֶרַח בַּת אָשֵׁר וְכַמָּה נָשִׁים רִבּוֹא וַאֲלָפִים יַחַד אִתָּהּ וכו'.

[3] סגולה היא סרח בת אשר כמובא בתוס' שאנץ סוטה יג.

[4] כך היתה גירסת הראשונים בתרגום אונקלוס, וראה בשו"ת חיים שאל להרב חיד"א ז"ל שהביאו בשם תרגום ירושלמי.

[5] באמת בספר הישר מובא שהיתה סרח בת אשתו מאיש אחר, וזה לשונו בקיצור: ותמת עדון אשת אשר אין לה ולד וכו' ותלד הדורה למלכיאל בת ויקרא את שמה סרח וימת מלכיאל אחרי כן ויהי אחרי מות אשת אשר וילך ויקח את הדורה לאשה ויבא גם את סרח בתה עמה והיא בת שלוש שנים וכו' עיין שם.

[6] ומעשה שהיה כך היה: בעיר לאר חי אז יהודי שוחט וגם קצב, שהיה למורת רוח לאחיו היהודים, על כן נמנעו מלקנות ממנו בשר בערב יום כפור, בכעסו הרב התאסלם עוד ביום הכפורים הוא ובניו ואשתו, והסב את שמו לכודא אבול-חסן-לארי. כתוספת נקמה, הטילו חכמי הדת המוסלמים על היהודים עוד שש גזירות, א - על היהודים לשבת בחנויותיהם על מושב נמוך. ב - על הנשים לקשור אל סנדליהן פעמונים קטנים בשעת לכתן. ג - על הנשים להתעטף בצעיף בד שחור. ד - כשיהודי מדבר עם מי שאינו בן בריתו עליו לכבוש פניו בקרקע. ה - על היהודים הוטל לחבוש כובע משונה מאחת עשרה גזרות בד מגוונות. ו - מסביב לכובע המשונה עליהם לתפור סרט צהוב שלושה מטרים אורכו. נשיא המועצה הדתית המוסלמית הטיל בהסכמת השאה חובה על היהודים לחבוש את הכובע המשונה לאות קלון, ואבול-חסן-לארי עבר מעיר לעיר, ובשם השאה והמועצה הדתית דרש מהיהודים בכוח לחבוש את הכובע המשונה, מרירות ועגמת נפש רבה הסב המומר ליהודי לאר, אצפהאן, כאשאן, שירז ופרח-אבאד. בטיול על פני המים הטילוהו בפקודת אלעזר הימה, וכך מצא את מותו. (תולדות יהודי פרס ומשורריהם עמוד 37)

[7] המשורר היהודי באבאי בן לוטף בספרו "כאתאב אנוסי".​