מסכת אבות ליקוט - פרק ה' משנה א' (1 צופה)

[געגועים]

פרק ה - משנה א​

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר {א}, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת {ב}, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:

ר"ע מברטנורה
בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. תִּשְׁעָה וַיֹּאמֶר, וּבְרֵאשִׁית נַמִּי מַאֲמָר הוּא, דִּכְתִיב (תְּהִלִּים לג) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ: שֶׁמְּאַבְּדִים אֶת הָעוֹלָם. שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְהָרְשָׁעִים שֶׁבַּעֲוֹנָם מְאַבְּדִים אֶת נַפְשָׁם כְּאִלּוּ מְאַבְּדִים אֶת הָעוֹלָם. כָּךְ מָצָאתִי. וְלִי נִרְאֶה, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם מַמָּשׁ, שֶׁמַּכְרִיעִים אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְנִמְצָא הָעוֹלָם אָבֵד בִּשְׁבִילָם: שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְאַבֵּד מְלָאכָה שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּיוֹם אֶחָד לִמְלָאכָה שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּהַרְבֵּה יָמִים:

עיקר תוי"ט
{א} וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר כוּ'. הָכִי פֵּרוּשׁוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִזֶּה שֶׁהוּא נִבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, כְּלוֹמַר אֵיזֶה לִמּוּד נִמְשָׁךְ מִזֶּה. וְלֹא שֶׁהִיא שְׁאֵלָה עַל הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ לָמָּה הָיְתָה בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, אֶלָּא שֶׁרָצָה לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִלְמֹד מֵהַבְּרִיאָה שֶׁהִיא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לִמּוּד מוּסָר נָאֶה, שֶׁהַלֹּא בְּמַאֲמַר אֶחָד כוּ', וְיָצָא לָנוּ מִמַּה שֶּׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה, לְהִפָּרַע כוּ'. אֲבָל לֹא שֶׁלְּכָךְ הָיְתָה כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת כְּדֵי לְהִפָּרַע וְכוּ', שֶׁאֵין זֶה מִמִּדַּת טוּבוֹ יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלָּה יְתֵרָה כְּדֵי לְהִפָּרַע כוּ'. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ב} לְהִבָּרְאוֹת. וְלֹא תְּנַן בָּרָא הָעוֹלָם וְיָכוֹל לִבְרֹא. נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהִפְלִיא בָּזֶה הוֹרָאַת הַבְּרִיאָה שֶׁהָיְתָה יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס מֻחְלָט, וְלֹא כְּמַחֲשֶׁבֶת הַחוֹשֵׁב בְּחֹמֶר קַדְמוֹן. שֶׁכַּאֲשֶׁר נַאֲמִין בְּאֶפֶס מֻחְלָט, צוֹדֵק הַמַּאֲמָר לוֹמַר שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת שֶׁהוּא מִצַּד הַנִּבְרָא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֶפֶס וְאַיִן מֻחְלָט הָיָה, אֵין מוֹנֵעַ מִלְּהִבָּרְאוֹת בְּמַאֲמָר אֶחָד כְּמוֹ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. אֲבָל אִלּוּ הָיָה חֹמֶר קָדוּם, לֹא יִצְדַּק לוֹמַר בִּפְשִׁיטוּת שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת מִצַּד הַחֹמֶר, כִּי שֶׁמָּא טֶבַע הַחֹמֶר לֹא הָיָה מְקַבֵּל הַבְּרִיאָה בְּמַאֲמָר אֶחָד:

נחלת אבות לר"י משאש
המשניות של הפרק הזה [מתחלתו ועד משנת יהודה בן תימא] לא נזכר מי אמרם. ואפשר לומר בג' פנים. או שהם מרבינו הקדוש עצמו שאמר ברוח מבינתו. או ששמע אותם מאחרים [שגם הם לא נתפרש להם ממי שמעום], ולא נשאר בזכרונו ממי שמע, ולכן כתבם בסתם. או שהם מר' מאיר זיע"א, דקי"ל כל סתם משנה ר' מאיר.

שפת אמת
והלא במאמר אחד. יש לומר הוא מאמר 'בראשית' שהוא נמי מאמר, וכפירוש רש"י כי ביום הראשון נכללו כל הברואים, והוא מאמר הראשון בראשית כו' השמים וכל צבאם, והפירוש על מציאות הד' יסודות שעמוד הברואים נשען עליהם.

תפארת ישראל
להכי לא כתיב גביה ויאמר, מדנבראו יש מאין, א"כ לא יתכן שיצוה הקב"ה להאין שיברא, משא"כ שאר הברואים שכבר היה כאן שמים וארץ, שייך גבייהו ויאמר, שצוה להן שיוציאו מהן יש מאין.

בני יששכר
דברי הרב הקדוש מהרד"ב זצ"ל על הא דאמרו רבנן (ר"ה לב.) בראשית נמי מאמר הוא, הנה הקשו למה לא נאמר ויאמר כמו באינך, והסביר הרב הקדוש הנ"ל דהנה מאמר לא יצוייר לנו כי אם ע"י אותיות, והנה האותיות ג"כ נבראו, כי מהיכן נתהוו הלא האין סוף ב"ה הוא בוראם מלכם ואדונם, והנה האותיות נבראו קודם, וכיון שנבראו האותיות היה גילוי התפשטות המאמרות, על כן באינך תשע נאמר ויאמר, משא"כ בבריאה ראשונה נאמר בראשית ברא אלהים א"ת, היינו האותיות מן א' עד ת', ואי אפשר להכתב בדבר הזה אמירה כיון שלא היו עדיין, וזה אשר יצאו ראשונה ראשית גילויים.

רש"ש שבת סט:
מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון. בר"ה (י:) דאר"א בתשרי נברא העולם, הכוונה אדם הראשון, כמו שכתבתי שם בשם התוס' (ר"ה ח. ד"ה לתקופות) והר"ן (שם טז.), אך מצינו רבות שהלשון שוה והכוונות מתחלפות.
​

שפת אמת

בהרע"ב כי האדם נקרא עולם, וקשה דאדם נברא רק במאמר אחד, ואולי כיון שנברא באחרונה וכולם שהיו מקודם היו הכנה אליו, והאחרון כולל כל הקודמין, וזהו שכתוב נעשה אדם כו'.

תנחומא פקודי ג
לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמִּשְׁכָּן שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם, וּכְנֶגֶד יְצִירַת הָאָדָם שֶׁהוּא עוֹלָם קָטָן.

רש"י בכורות טז. ד"ה דוקין
ולהכי קרי לעפעפים דוק על העין כרקיע דהכי אמרינן בספרי אגודות העין דומה לעולם קטן העפעפים כנגד הרקיע והתחתון כנגד הארץ והלבן שמקיף את העין כנגד ים אוקיינוס שסובב את העולם והשחור שבו שהוא עגול דומה לגלגל חמה.

סגולות ישראל
אמרו בברכות (נה:) מי שירא מעין הרע של עצמו, יסתכל על דופן שמאלי של חוטמו, ופי' בספר ארץ החיים דז' שערים הם בנפש, ב' עינים ב' אזנים ב' נחירים והפה, והאדם עולם קטן (תנחומא פקודי אות ג) ובו רמוזים שבעה צדיקים: אברהם עין ימין, יצחק עין שמאל, יעקב אוזן ימין, משה אוזן שמאל, אהרן נחיר ימין, יוסף נחיר שמאל, דוד פה, ויוסף לא שלט בו עינא בישא.

בר"ר יז, א
תְּנֵינַן בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: בְּרֵאשִׁית בָּרָא. וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם. מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי מוֹצִיא וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת, וּמֵבִיא וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם [לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ].

פרקי דר"א פרק ג'
בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם. וַיֹּאמֶר [ה'] אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.

תיקוני זו"ח
ואלין אינון עשר אמירן: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר [לָהֶם] אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי.

קול שמחה
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב... לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וקשה לָכֶם יִהְיֶה מיותר, היה לו לומר תאכלו... אכן נראה ליישב דקודם שאמר ה' זה המאמר הִנֵּה וגו' לא היו הדברים הללו מאכל כלל בטבע, וכיון שאמר ה' הִנֵּה וגו' בזה המאמר נעשו לאוכל אדם וכן לבהמה, ומאחר שלא נתן להם רשות לאכול בשר, לא היה הבשר בטבע מאכל כלל, וזה פירוש לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה ודו"ק.

שפ"א ר"ה לב.
בגמרא, ויאמר ט' הוי. וקשה דליכא אלא ח' ויאמר דכתיב במעשה בראשית. והיה נראה דוַיֹּאמֶר הִנֵּה נָתַתִּי כו' בכלל הוא, ויתכן מאוד שהוא בכלל מעשי בראשית ע"פ דברי הרב הקדוש בס' קול שמחה בפסוק הנ"ל דבזה המאמר נעשו אוכל, ע"ש ותמצא נחת. אך בתיקוני זהר חדש מצאתי דחשיב פְּרוּ וּרְבוּ וגם הִנֵּה נָתַתִּי, והשמיט נַעֲשֶׂה אָדָם ואיני יודע טעמו. שוב ראיתי בתוס' רי"ד דאין לומר דהִנֵּה נָתַתִּי הוא בכלל, דזה אינו מהבריאה. וכבר כתבתי ליישב זה ע"פ דברי הקול שמחה. אכן בתוס' רי"ד מפרש דלֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם נמי מאמר הוא, וכן הוא במדרש בראשית (פרשה י"ז) בפסוק לא טוב, ושם איכא מאן דאמר דרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת נמי מאמר הוא, מיהו בגמרא דידן לא משמע כן, דאמרינן ט' ויאמר הוי. ועי' בפדר"א פרק ג' דחשיב הִנֵּה נָתַתִּי וגם לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם, והשמיט פְּרוּ וּרְבוּ, ונראה דסבירא ליה כמ"ש המל"מ בה' מלכים (פ"י) דלמצוה נאמר ולא לברכה ע"ש, וא"כ אינו בכלל הבריאה.

פרי צדיק ויקרא ז
ובזוה"ק (ויקרא יא:) מתחיל חשבון מאמר הראשון יְהִי אוֹר נגד אנכי, ומאמר עשירי הוא וַיֹּאמֶר וגו' אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ... והנה לפי חשבון הזה, ע"כ מאמר העשירי הוא אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, וגם הוא בכלל העשרה מאמרות למע"ב, וי"ל שזהו ענין שני דעות דאיפליגו בגמ' עירובין (יח.) ח"א פרצוף וח"א זנב, כי למ"ד פרצוף שמיד נבראו דו פרצופים, ולא היה חסר רק הנסירה במאמר אעשה לו עזר, ממילא לא נחשב זה למאמר לתשלום העשרה מאמרות, שהרי עיקר הבריאה היתה מקודם, וזהו לפי חשבון הגמ', אבל לפי חשבון הזוה"ק כמ"ד זנב ולא היה עוד שום הכרת פרצוף, ממילא היה בזה תשלום הבריאה במאמר אֶעֱשֶׂה.​

 

[געגועים]

נחלת אבות לר"י משאש

לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת

וא"ת איך שייך שהרשעים מאבדים את העולם במעשיהם הרעים, כי הלא כמה רשעים בעולם, והעולם עומד וכמנהגו נוהג. התשובה על זה היא בכמה פנים.

א': דמאחר שיש צדיקים בעולם בכל עיר ועיר, מה שיוכל ליאבד ע"י הרשעים מתקיים ע"י הצדיקים.

וכבר היה מעשה בארץ תונס שמעתיו מצומ"ר אחד ירא שמים מעיר הנז', שהיה עובר אורח, וזה תוכן המעשה. בשנים קדמוניות היה בתונס מלך אחד חכם וחסיד מחסידי אומות העולם והיה אוהב את ישראל אהבה עזה. והיה דרכו שבכל חדש היה מייחד לילה או שתי לילות שהיה מתחפש ומתנכר בבגדי ערבי פשוט, גם בבגדי יהודי פשוט, והיה מסבב רחובות העיר ורואה ושומע מענייני יושביה. שנה אחת היה בתונס חסרון כיס קשה מאד, ומה גם ליהודים שהיו כלם עניים מרודים הגיע צער גדול מאד, שהיו כלם ערומים יחפים רעבים גם צמאים. ובחג הסוכות ראו יחידי סגולה שבעיר את מצב העניים כי רע הוא מאד, ואין לאל ידם במה להושיעם, אז עמדו ומשכנו את בית הכנסת הגדולה שלהם ביד ערבי אחד בדבר מה על משך ששה חדשים שאם לא יפדוהו יקחהו לצמיתות, ואת הכסף חלקו לעניים. ואותו ערבי היה רשע עריץ, וביו"ט א' של חג בא עם אחוזת מרעיו לבית הכנסת בשעת תפלת שחרית, ויגרשו את הקהל ממקומות המכובדים שבביהכ"נ וישבו בהם, ואז הרב אמר לדלג כל הנשאר בתפלה עם הוצאת ס"ת, וילכו להם, והערביים המטירו עליהם חרפות וגדופים, והלכו להם. ובתפלת מנחה אז גמרו הנשאר משחרית עם קריאת התורה. וביום ב' קמו בהשכמה גדולה והתפללו ויצאו, וכאשר באו הערביים ומצאום שכבר התפללו ויצאו, חרה אפם עד מאד ויחרפו ויקללו את היהודים וירוקו בפניהם וילכו להם. וכן היו עושים כל ששת ימי החג.

ובליל הושענה רבה התחפש המלך ויצא לטייל ברחובות העיר כדרכו, וילך תחלה לרחובות הערביים, וישמע בכמה חצרות קול שרים ושרות בכל מיני זמר שירי עגבים ונאוף, וראה כתות כתות של נשים זונות נכנסות לאותם החצרות, ועמהם נושאי צלוחיות של יין ושכר, ובחצר אחת שמע דברי מרד וקללות למלך ושריו, ויצטער המלך מאד מזה כי ראה שהרעו והשחיתו הערביים את דרכם על הארץ. ובחצות לילה התחפש עוד בבגדי יהודי פשוט ונכנס לרחוב היהודים, ובמבוי הראשון שנכנס מצא חצר גדולה פתוחה ויכנס לתוכה, וימצא יהודים זקנים עם נערים יושבים כפופים על ספריהם ועוסקים בתורה בתום ויושר, וישב עמהם מעט זמן כחצי שעה, ואחר יצא משם והלך למבואות אחרים, ובכולם מצא חצרות שיש בהם כתות של לומדים, ובכל מקום היה עושה עצמו כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ואיש לא נתן לו לב, ובאשמורת הבקר סיים בקורו בבית הרב, וכאשר גמרו למודם, הביאו לפניהם כוסות של קאפ"י, ובעודם שותים התחילו לשוחח ממצבם הרע, ובפרט מעוצם רעה ויגון שהמיטו על עצמם מהמשכונה שמשכנו בית הכנסת ביד הגוי העריץ, שהיה מראה להם תומה ותחיה ערמה, ובעוה"ר רואים כי אי אפשר להם לפדותה, ובסוף ששה חדשים יקחיה לצמיתות, ואז בזכרם זאת נתנו את קולם בבכי, וגם המלך בכה עמהם בשמעו עוצם צרותיהם. והם כך נאנחים בצרתם, והנה שמש של אותה ביהכ"נ בא והודיע את הרב כי הגוי ורעיו העריצים באו בעוד לילה והנם יושבים בביהכ"נ ומחכים על הקהל לבוא להתלוצץ בהם, כי שמעו כי ביום הזה מתפללים בהשכמה, ואז געו עוד בבכיה, ויאמר הרב לשמש לילך מהר להודיע לקהל של ביהכ"נ שיבואו כולם להתפלל בביתו, ואחר התפלה עם ההושענות ילכו לביהכ"נ אחד לקרוא בתורה, וכן היה, באו כל הקהל והתפללו בבית הרב ועשו שם ההושענות בבכי גדול, וגם המלך בכה עמהם הרבה כי נכמרו רחמיו עליהם, וכאשר גמרו תפלתם והלכו להם הלך גם המלך לביתו ויעבור על אותה ביהכ"נ וירא את כל עדת הגויים העריצים יושבים ומחכים על היהודים לבוא, והם מתלוצצים ומקללים את היהודים ואת תורתם, וכל יהודי העובר שם משליכים עליו רוקם וכיחם וניעם, ויצטער מאד המלך מזה, וילך לביתו ויספר לאשתו את כל אשר ראה באותה הלילה, ויגדל מאד צערה.

ואז המלך קרא לכל שריו ועבדיו וישב על כסא מלכותו וישלח ויקרא את רב היהודים ואת יחידי הקהל, ויבואו לפניו ברתת וחלחלה, כי לא ידעו מדוע שלח אחריהם, וישתחוו אפים ארצה, והוא קבלם בכבוד ובסבר פנים יפות ויושיבם לפניו וישאל להם לשלום, ואז געו כלם בבכיה וישיבו אותו דבר, כי נעדר מהם השלום, ויספרו לו את מצבם הרע עד שמשכנו בית תפלתם ביד ערבי אחד אשר טעו בו וחשבוהו לישר ונאמן, ואך נמצא איש עריץ ובן בליעל, ויגידו לו מה שעשה להם יום יום, ומה שאומר לעשות להם אחר ששה חודשים שיוחלט המכר בידו בידעו כי לא תמצא ידם לגאול, ואומר שיקבע בה מקום זמה וכל תועבה וישחית כל בתולות ישראל. ויאמר המלך שמעתי באזני וראיתי בעיני. ויקצפו השרים מאד וישלחו אחר אותו הגוי וכל אחוזת מרעיו ויתנו עליהם המלך והשרים בקולם, הוי עריצים! הוי אכזרים! למה תעשו כה ליהודים החוסים בצלנו, ויצוו להכותם בשוטים מכות אכזריים, ויגזרו עליהם מאסר לכל חייהם, ורכושם הוחרם לאוצר המלכות. וירם המלך ממנו תרומה גדולה סך עצום ויתן ליהודים, ויקרע עוד את שטר המשכונה שעל ביהכ"נ. ויאמר המלך בפני גדוליו ושריו, דעו לכם כי לולי היהודים הדרים בעיר הזאת, כי אז נחרבה מרעת יושבי בה הערביים. ויספר להם כל מה שראו עיניו באותה הלילה בבתי הערביים ובבתי היהודים, ועוד סיפר להם הרבה ממעשה רשע הערביים ומתום ויושר היהודים אשר רואים עיניו תמיד. ובכן אמר לשריו, כי צריכים להחזיק טובה רבה ליהודים שמעמידים להם את המדינה ואת מלכותם בתמימותם ובישרם. ואז היהודים הטיפו עליו ועל מלכותו ועל שריו ברכות והודאות עד בלי די, ויצאו מאתו שמחים וטובי לב, ויחלקו מאותו כסף צדקה גדולה לעניים, ויחגו ימים טובים האחרונים של חג בשמחה רבה. ע"כ המעשה. הרי שגם המלך הערבי הישר הזה הכיר בדבר, שמה שמקלקלים הרשעים מתקנים הצדיקים, והללו נענשים והללו מקבלים שכר טוב.

הפן הב': לקלקול הרשעים את העולם וקיום ע"י הצדיקים הוא ניכר מהחיות הרעות שברא המקום ב"ה כמו האריות והנמרים וכו', שכתוב עליהם בתורה (בראשית ט' ב') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וכו', שהיו החיות יראים מהאדם ונכנעים לפניו, ובקלקול הרשעים את מעשיהם נהפכה השטה שחזרו בני האדם לירא מפני החיות יראה גדולה, ובזמן הקודם היו החיות מצויות בכל מקום והיו יכולים לטרוף את בני האדם, ולא היו מניחים חי על פני האדמה, ובצדקת הצדיקים הרחיקם הקב"ה מן הישוב, וקבע להם מקום ביערים הרחוקים ממשכנות האדם, כדי שלא תאבד העולם.

וכן מצינו כמה פעמים שנכנעו החיות לבני אדם בהיותם צדיקים, כמו הערוב של מצרים שהיה הורג במצריים ולא הזיק שום אדם מישראל, כי היה ירא מהם מפני צדקתם באותו זמן שהאמינו בה' אמונה גמורה.

וכן שמשון שסע את הארי כשסע את הגדי הקטן ורך. וכן דוד גם את הארי גם את הדוב הכה והמית. וכן בניהו בן יהוידע ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג. וכן דניאל הושלך לגוב אריות ונכנעו מפניו.

וכן ר"ש בן חלפתא זיע"א הוה קאזיל בארחא, פגעו ביה הנך ארייוותא, הוו קא נהמי לאפיה, אמר הכפירים שואגים לטרף, נחתו ליה תרי אטמתי, חדא אכלוה וחדא שבקוה וכו' [- אייתיה ואתא לבי מדרשא, בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור, א''ל אין דבר טמא יורד מן השמים] (סנהדרין נ"ט ע"ב).

וכן מסופר על הרה"ק כמוהר"ר אפרים אלנקאוה זיע"א שפגעו בו אריות ונצול מהם, (עיין בהקדמת ספרו שער כבוד ה').
[- וקבלה בידינו שבבואו בדרך לעירנו נעשה לו נס נפלא, וזה מעשה הנס וגבורתו, בהיותו בדרך, קדש עליו שבת במקום מעונות אריות נחש שרף ועקרב, ומרוב חסידותו וקדושתו לא חש לסכנת נפשו והשליך נפשו מנגד שלא לחלל שב"ק וגמר בדעתו לשבות במקום סכנה כי בטח באלהיו להצילו, וישבות שם רבינו יחידי וכל אנשי השיירה הלכו למו והוא שם בה' כסלו ויהי השמש לבוא ועלטה היה עת בו תרמוש כל חיתו יער והכפירים שואגים לטרף והנה פחד פתאום כי מסתר חרשה יצא אריה מסבכו מראהו איום ונורא הולך וקרב בהשקט ובבטחה ויבוא לפני מו"ר וישב לפניו ככלב לפני אדונו שם כרע רבץ וכל חיתו יער הולכים הרחק מעל מקום רבינו כי נפלה אימת האריה אשר לפני מו"ר עליהם וישב שם האריה אצלו עד מוצאי שב"ק והנה נפש עקלתון נחש בריח בפי האריה וכפול וסרוח על צוארו כדמות רסן בפי הסוס לרמוז לרבינו קום צלח רכב להוליכו למקום חפצו, ויקם רבינו וירכב על האריה והנחש כמו רסן בידו עד הגיעו לעירנו תלמסאן וידעו כל רואיו כי איש אלהים קדוש הוא והנס הזה הביאו הרב מקור ברוך כפ' בחקותי וז"ל שהעידו בפני כמה אנשים כשרים ששמעו מאבותיהם שבעיניהם ראו זקנו של זה רב אלנקאוא זלה''ה שכשבא מאספניא לארגיל יע"א בא כשהוא רוכב על האריה ובמקום רסן שעושים לסוסים היה נחש גדול וראשו ביד הרב זלה"ה וזנבו בפי האריה והוא חי וכשנכנס הרב לארגיל הלכו להם. עכ"ל].

וכן מסופר על הרה"ק כמוהר"ר יהודה בן עטאר זיע"א שהושלך לגוב אריות לילה ויום ונכנעו מפניו, כמ"ש על מצבת קבורתו בעוב"י פא"ס יע"א, וכ"כ עליו הגאון חיד"א זיע"א בשם הגדולים יעו"ש.

וכן מסופר על הרה"ק כמוהר"ר שמואל ן' ואעיש זיע"א פה מכנאס יע"א שנכנסה לביאה לביהכ"נ שלו באשמורת הבקר בהיותו שם אומר בקשות ותחנונים כדרכו בקדש, ודחפה במקלו ונכנעה מפניו, כמ"ש אצלי במקום אחר (אוצר המכתבים מכתב פד) כל המעשה באורך.
[-ושמעתי מכמה זקנים, וכן יש תחת ידי ספר קטן של מעשיות בכת"י בלשון ערבית משנת תרי"ח לפ"ק, וזה העתק מה שצריך לנו בעברית: בזמן הרה"ג כמוהר"ר שמואל ן' ואעיש זצ"ל, צדו הפלשתים מהיער לביאה אחת חיה, והביאוה דורון למלך, והכניסה לגן אחד ברחוב הישמעאלים וקשר אותה בצוארה בשלשלאות של ברזל, ומינה עליה ערבי אחד להאכילה ולהשקותה, ויום אחד ניתקה השלשלת וברחה חוץ לפרדס והזיקה הרבה ישמעאלים, ואז גזר המלך על היהודים לתת לו חצר אחת ברחוב היהודים, בחשבו שאף אם תצא ותזיק תזיק רק ליהודים ומה בכך, והוציאו הרבה שוחדות על זה ולא הועילו, ונתנו לו חצר אחת, (שמעתי שהיא החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי אלעטארין שעדיין נקראת צא"ר אלביי"א דהיינו חצר לביאה ע"ש המעשה) והביאו אותה שם וקשרו אותה בשלשלת ברזל, והערבי הממונה עליה היה בא אצלה בבקר ובערב לתת לה די מחסורה, וערב יום אחד הניח הפתח פתוח בשוגג או במזיד, ובאשמורת הבקר בעוד לילה ניתקה עוד השלשלת ויצאה לחוץ, ומפני שכל החצרות היו סגורות, לא מצאה מקום ליכנס, והיתה משוטטת בעיר, עד שהגיעה לביהכ"נ של הרב הנזכר שהיתה פתוחה, והיה הרה"ק הנזכר קורא שם כדרכו בכל יום בקשות הבקר, והתחילה לנהום עליו, והוא לא ידע שהיא הלביאה, רק חשב שהוא כלב, והכה אותה במטהו והיא נוהמת, ויוסף להכותה להוציאה מביהכ"נ, ובאותה שעה בא הממונה עליה ועמו מעבדי המלך להוליכה אל המלך שרצה ליתנה במתנה לשר אחד גדול שהיה נוסע באותה שעה, וכשלא מצאוה בחצרה התחילו לחפש אחריה, עד ששמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, ואז הלכו אחר הקול, והמה ראו כן, ותפשוה והוליכוה, ואז נודעה קדושת הרב זיע"א גם לעיני הגויים. ע"כ.] הרי לך שהרשעים גרמו להשליט החיות על האדם והצדיקים להפך.

הפן הג': שבעון הרשעים לא תתן הארץ את יבולה, וכמש"ה ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה, ובזכות הצדיקים נותנת את יבולה, ובכן הללו ראויים ליענש והללו ראויים לשכר טוב.​