ללכת בעיניים עצומות אחרי גדול"י, למרות שבלימוד אפשר שיש לחלוק עליהם (3 צופים)

[בצלצלי שמע]

אל תגיד סתם. אצטט לך למשל את לשון התו"ר התם : "הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו או תלמיד שהוא ראוי להוראה וכו' הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ידע אחד מסנהדרין גופייהו דטעו דחייב דלא נגמרה הוראה בהסכמת כולן אלא אפי' אחד מן התלמידים הדנים לפניהם בקרקע וראוי להוראה חייב ולא מיבעי' ראוי להוראה אלא אפי' גמיר ולא סביר ונראה לו לפי מה שלמד שטעו בב"ד חייב דכל שאין דעתו מסכמת לדעת ב"ד תולה בדעת עצמו דתנן במתני' לקמן (דף ד:) שוגגין ועשו מזידין פטורין אלמא דכיון דנראה לצבור שטעו לא הוי הוראה הה"נ יחידי ואמרינן נמי זה הכלל התולה בעצמו חייב לאתויי מבעט בהוראה. מי שרגיל לבעט בהוראה אע"פ שעתה הוא מסכים עם ב"ד מיקרי תולה בעצמו ולכ"ש כל אדם שאין דעתו מסכמת עם בית דין:"

זה עניין הלכתי, אל לנו לזרוק סברות כרס

לחץ כדי לכווץ...

אכן מפורש בגמ' דסגי בגמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר. אמנם הרמב"ם [פי"ג משגגות ה"ה] השמיט זה וכ' לשון המשנה : תלמיד והוא ראוי להוראה.
ועי' לח"מ שעמד בזה, וכ' בדעתו דאף דאינו יכול להורות במוחלט קרוב להוראה הוא. אמנם עי' ליקוטי הלכות [שם].
אך כמובן שזה אינו שייך לעניננו, וכי מי יכול להכריז על עצמו כגמיר או סביר [אם יש לו ספק שישאל כמה מחבריו הטובים באמת].

 

[מרכז]

אכן מפורש בגמ' דסגי בגמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר. אמנם הרמב"ם [פי"ג משגגות ה"ה] השמיט זה וכ' לשון המשנה : תלמיד והוא ראוי להוראה.
ועי' לח"מ שעמד בזה, וכ' בדעתו דאף דאינו יכול להורות במוחלט קרוב להוראה הוא. אמנם עי' ליקוטי הלכות [שם].
אך כמובן שזה אינו שייך לעניננו, וכי מי יכול להכריז על עצמו כגמיר או סביר [אם יש לו ספק שישאל כמה מחבריו הטובים באמת].

לחץ כדי לכווץ...

אם גדולי הדור יכולים להכריז ע"ע שהם יודעים את כל התורה כולה (כלשונו של הח"ח לגבי המושג "דעת תורה"), אז ודאי שאברך רציני יכול לו' שהוא גמיר ולא סביר או להפך.
חוץ מזה, שוב המצאה. למה א"א לומר זאת? גמיר היינו מי שלמד את הסוגיה, אף אם לא מבין דבר מתוך דבר, וכדמוכח שם ברש"י וז"ל :

גמיר - למד הדבר:

וסביר - מבין דבר מתוך דבר:


תנסה להצמד למקורות שאומרים באמת כדבריך ולא להביא בעיקר סברות.

נ.ב לגבי מה ששאלת קודם איפה הסוגיה של התחברות לרשעים, אני יכול לכתוב לך מר"מ, אך יהיה שם גם מספרי...

 

[בצלצלי שמע]

אם גדולי הדור יכולים להכריז ע"ע שהם יודעים את כל התורה כולה (כלשונו של הח"ח לגבי המושג "דעת תורה"), אז ודאי שאברך רציני יכול לו' שהוא גמיר ולא סביר או להפך.
חוץ מזה, שוב המצאה. למה א"א לומר זאת? גמיר היינו מי שלמד את הסוגיה, אף אם לא מבין דבר מתוך דבר, וכדמוכח שם ברש"י וז"ל :

גמיר - למד הדבר:

וסביר - מבין דבר מתוך דבר:


תנסה להצמד למקורות שאומרים באמת כדבריך ולא להביא בעיקר סברות.

לחץ כדי לכווץ...

ללמוד סוגית יאוש שלא מדעת לומד ילד בכתה ד'.
ואחר כך בישיבה קטנה, ואחר כך בישיבה גדולה ואחר כך בכולל ואחרי 20 שנה שוב בכולל.
תמיד הוא חשב שהוא יודע ללמוד היטב, אך בכל פעם הגיע למסקנות אחרות.
מתי לדעתך נחשב שידע ללמוד ?

 

[בצלצלי שמע]

נ.ב לגבי מה ששאלת קודם איפה הסוגיה של התחברות לרשעים, אני יכול לכתוב לך מר"מ, אך יהיה שם גם מספרי...

לחץ כדי לכווץ...

נו, אדרבה בשביל זה נועד הפורום. כמובן מראי מקומות מש"ס וראשונים.

 

[מראה מקום]

רק להעיר, החינוך הוא יחידאה בהאי עניינא ש'לא תסור' הוא בכל חכם שבדור, וגם זה לכ' רק בדומיא דקרא, בשאלה הלכתית בין דם לדם ותו לא ולכ' אין מקור כלל לציות לדעת תורה בענייני אמונות ודעות.

לחץ כדי לכווץ...

מצווה לשמוע דברי חכמים – המכלול

www.hamichlol.org.il

סמכות חכמים בתקופות מאוחרות
פשט הכתובים מתייחס למצווה להישמע אך ורק לסמכות ההלכתית שנמצאת "במקום אשר יבחר ה'". כך אכן פסקו חז"ל לגבי זקן ממרא, ש"המקום גורם", כלומר הזקן הממרא נענש רק אם המרה את פי בית הדין שישב במקומו בירושלים, כלומר כאשר תפקוד הסהנדרין מלא ותקין, ולא במצבי ביניים שונים.[1]

דעת המרחיבים
בדברי הראשונים ישנן גישות שונות בתוקף ציווי זה בהיעדר סנהדרין בירושלים. הראשון שהתייחס להרחבה של המצווה הזו הוא הראב"ד, שכתב שהיא מחייבת אפילו לציית לרב המקומי, ה"מרא דאתרא"[2]. הרשב"א הרחיב את המצווה לכדי חיוב לציית לגדולי הדורות המפורסמים; כאשר הוא נשאל האם מותר לחכם לפסוק כפי דעתו בניגוד לספרי הפסיקה המקובלים של הראשונים, השיב הרשב"א שהדבר אסור בגלל המצווה לשמוע לדברי חכמים[3]. הרחבה נוספת יש בספר החינוך שבדבריו על מצווה זו מאריך לכתוב על חובת הציות לרבנים הגדולים שבכל דור, ולדבריו חובה זו מהווה מצווה יסודית ביהדות[4].

דעת המצמצמים
לעומת זאת ראשונים אחרים הגבילו את תחולת המצווה רק לסנהדרין היושבת בלשכת הגזית שמקדש. ריה"ל בספר הכוזרי מסביר שמברכים ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" רק על קיום מצוות דרבנן שתוקנו על ידי הסנהדרין שבירושלים שאליהם יש חובה לציית, ואילו על תקנות חכמים מתקופות מאוחרות יותר אין מברכים[5]. גם הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה כותב שמצוות אלו נאמרו רק לגבי בית הדין הגדול שבירושלים[6], ומשום כך בהיעדר סנהדרין אין מחויבות לקבל את פסקי הגאונים, וכל חכם יכול לפסוק לפי מה שדעתו נוטה. הרמב"ן הגביל עוד יותר את תחולת המצווה לציית לסנהדרין, וכתב שהיא קיימת רק כאשר מתמלאים תנאים ספציפיים המפורטים בתלמוד לגבי "זקן ממרא".[7]

דעת ביניים נמצאת בדרשות הר"ן, שכותב שאמנם מצוות "לא תסור" מתייחסת רק לסנהדרין בירושלים, אך הוא מחדש שבכל זאת מצווה לשמוע לדברי החכמים בתקופות מאוחרות יותר בגלל מצווה אחרת: "אחרי רבים להטות", שהיקפה מוגבל יותר.[8]

 

[מראה מקום]

ועשית ככל אשר יורוך​

חובת הציות לחכמי ישראל במשעולי החיים

א. ועשית ככל אשר יורוך – חובת הציות לבית דין הגדול או לכל בית דין

חובת הציות לחכמי ישראל מפורשת בשתי מצוות: עשה – ולא תעשה.

מצות עשה – "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ; עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה".

מצות לא תעשה – "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" [וראה בספר בני חיל (1ד) ביאור הפסוק]..

ויש לעיין האם מדובר דווקא בחכמי בית הדין הגדול בלשכת הגזית, והאם חובה זו עומדת בעינה גם לאחר חורבן בית המקדש.

מפשטות לשון הכתובים (1א) "עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", היה נראה כי הציווי הוא לשמוע רק בקול דברי חכמי בית הדין הגדול אשר בלשכת הגזית בבית המקדש. וכן נראה מדברי הרמב"ן (1ב) שכתב: "שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה', במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה". וכן נראה מדברי הרמב"ם (2ג) שהזכיר את "בית דין הגדול שבירושלים" שהם "עיקר תורה שבעל פה". ברם בספרי (1ג) הוזכרה "הוראת בית דין שביבנה", משמע שמדובר בסנהדרין שישבו בה שבעים ואחד חכמים, ולאו דווקא בלשכת הגזית.

מאידך גיסא, במסכת ראש השנה (2א) דרשו חז"ל את הפסוק האמור באותה פרשה "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" – "וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו", וזאת משום ש"ירובעל [גדעון] בדורו כמשה בדורו, בדן [שמשון] בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו". ומבואר איפוא, כי החיוב לשמוע בקול חכמים ולא לסור מציוויהם חל גם בזמן הזה, ובכל דור עלינו לשמוע בקול החכמים. וכן נראה מדברי השאלתות (2ב) שהציווי האמור בפרשה "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ", קיים גם בזמן שאין בית המקדש, לקום ולעלות למקום מושבם של "בעלי תורה".

וכן מפורש בדברי החינוך (3א) שנקט (מצוה תצה) כי בכלל המצוה "לשמוע מכל מבית דין הגדול", גם כן "לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן במצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו, וכמו שדרשו חז"ל אל השופט אשר יהיה בימים ההם – יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עליו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה, ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו בחכמת התורה ככל אשר יורו, מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שזהו עמוד החזק שהתורה נשענת בו. ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת". ועוד כתב בספר החינוך (מצוה תצו) כי האיסור "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" קיים ועומד "בכל דור ודור גם כן, שנשמע אל החכמים הנמצאים, שקבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מיליהם ופליאות דעותיהם, ועם הסכמה זו נכוון אל דרך האמת ובידיעת התורה".

הר"ן בדרשותיו (4א) הוסיף לחדש כי החובה לציית לדברי חכמי ישראל מדין "אחרי רבים להטות", אשר אינו תלוי בזמן ובמקום [וראה עוד בקובץ דברי סופרים (4ב) בביאור דברי הרמב"ם בהקדמה לפירושו על המשנה].

ואמנם החובה לשמוע בקול החכמים מחמת הציווי 'לא תסור', עומדת ביסוד הברכה על מצוות שחיובן מדרבנן, כדברי הגמרא במסכת שבת (3ב) בביאור נוסח הברכה על מצות הדלקת נר חנוכה, שחיובה כמובן, מדברי סופרים: "והיכן ציוונו, רב אויא אמר מלא תסור", וכפי שנפסק להלכה בדברי הרמב"ם (3ג).

ב. חובת ההתייעצות עם הסנהדרין לפני היציאה למלחמה

במסכת סנהדרין (5א) מסופר על חכמי ישראל שנכנסו לדוד המלך ואמרו לו "אדונינו המלך, עמך ישראל צריכים לפרנסה", ודוד המלך השיב להם: "לכו פשטו ידיכם בגדוד". ואז: "מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים". רש"י (שם) פירש שההימלכות בסנהדרין היתה כדי ליטול רשות מהם.

והמהרש"א (5ד) כתב, כי בתחילה היו נוטלים מאחיתופל עצה "שהיא הנהגת המדינה במלחמה. ועוד נטלו עצה מסנהדרין, איך יתנהגו במלחמה על פי התורה בכמה דברים במלחמה" [אולם במסכת ברכות (5ג) פירש רש"י, שההימלכות בסנהדרין נועדה "כדי שיתפללו עליהם", וצ"ע. וראה בשו"ת הרשב"א (5ה) "שאפילו במקום ששואלים בדבר האלקים, נועצים בעצתו [של אחיתופל] תחילה"].

ג. הוראת חכמי ישראל במשעולי החיים – 'דעת תורה'

רבי אברהם שפירא (6ב) למד מדברי הגמרא במסכת פסחים (6א) שחכמים נחלקו על חזקיהו המלך לא רק בנושאים הלכתיים אלא גם בנושאים מדיניים, וחיזק את דבריו מפסק השו"ע על פי תשובות הרא"ש שיכולים לשנות מעות שהוקדשו אפילו לתלמוד תורה בשביל צורכי הציבור, על מנת לשחד את ההגמון, ודין זה נלמד ממה שעשה חזקיהו "שהיו נותנים קדשי בית המקדש למלכי אומות העולם". ומכאן מוכח "שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות, כמו לנביא. משנסתלקה הנבואה ניתן כח זה לחכמים, כמו שכתב בסדר עולם רבא: משנסתלקה הנבואה כוף אזנך לשמוע דברי חכמים. וכך מוכח מהמעשה בדוד, שנועצו באחיתופל שהיה השכל הישר של אותם זמנים, ואעפ"כ מצאו לנכון להימלך גם בסנהדרין, לברר מה יש לדעת תורה לאמר לאחר מה שנאמר על ידי ההגיון והשכל הישר. למדנו מזה שקודם כל צריך לברר הבעיה על פי השכל הישר, כמו שאמרו "נמלכים באחיתופל", ורק אחר כך נשאלים לאורים ותומים, ובלי זה לא היו נענים באורים ותומים [כנראה משו"ת הרשב"א (5ה)]. ואחר כך נמלכין בסנהדרין".

מאידך גיסא, הרב יהודה עמיחי (7ב) מצא מקור להשקפה שעצת גדולי ישראל תחומה לדברי תורה בלבד, ולא למילי דעלמא – עניינים שאינם הלכתיים מובהקים, מאגרותיהם של אדמו"ר הזקן בעל התניא (7א) שכתב שאין לבקש בדברים גשמיים עצה ותושיה מחכמים, אלא בדברי תורה. וכן נראה מאגרתו של הראי"ה קוק, כי "תפקידם של הרבנים הוא להעלות את העם ולעוררו למחשבות גבוהות, אבל בודאי לא בדברים מעשיים פרטיים, כיצד להתנהג במצבים פוליטיים, שהם בני חלוף, דבר שאין לו מאומה עם התורה, שהיא חיי נצח".

הרב יעקב אריאל (7ג) סבור כי "בעניינים עובדתיים, אין לתלמיד חכם סמכות יותר מכל בקי אחר בעובדות אלו. אך בהערכות עתידיות, אם יש בהן שיקול תורני, יש לשמוע לתלמיד חכם", ראה בנימוקיו.

אולם אחרים שוללים גישה זו, וכפי שסיכם את הדברים הרב שאנן במאמרו (8)-(9), בראש ובראשונה משום ש"אין נושא שבעשייתו או אי עשייתו אין נגיעה לצד הלכתי. ובכלל זה "עניני ישוב א"י יש בהם הרבה פרטי הלכה – כגון: איסור לא תחנם; האם מותר להסתכן, ועבור מה מותר להסתכן; האם מותר לסכן יחיד עבור ציבור; האם מותר לאדם להקריב עצמו להצלת הציבור, ועוד. מסקנות בעניינים אלו אינן יכולות להינתן רק ע"י איש צבא. אלא איש הצבא המומחה, עליו ליתן את הנתונים, וההחלטה מוטלת על הרב, גדול הדור. גם עניינים פוליטיים יש להם השלכות הלכתיות, למשל, את מי לבחור כראש ממשלה – האם מותר לבחור באדם שידוע שיחזיר שטחים מארץ ישראל בגלל פקוח נפש [ומה נכלל בגדר פקוח נפש], האם מותר לתמוך באדם שיועיל, לדוגמא, בשמירת שבת, אבל מאידך יצר את רגלי החינוך התורני וכו' וכו'". בהמשך דבריו הוסיף הרב שאנן, כי עצתם של גדולי התורה מכריעה בשל יכולתם להתעלם מנגיעות אישיות. וכמו כן לעצת גדולי הדור יש "סייעתא דשמיא".

והם הם דבריו הברורים והנוקבים של החזון איש (11ג) כי "השיטה לעשות את התורה לחלקים שונים: הוראה באיסור והיתר – חלק אחד, והוראה בשוק החיים – חלק שני, להיות נכנעים להוראת חכמי הדור בחלק הראשון ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים, בירידת היהודים באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שהתערבו בגויים ולא נשארו לפליטה" [וראה בדברי רבי דוד כהן (11ג) בביאור הגדרת חז"ל לגדולי התורה – "אורו" ו"עינו" של עולם, בהיותם נכונים בכלים לראות ולבחון את הדברים היטב גם בחשכה].

ד. כל העוסק בתורה לשמה נהנים ממנו עצה ותושיה

נראה להוסיף נופך בביאור סוד כוחם של חכמי ישראל המורים דרך לכלל וליחידים, הטמון בלימוד התורה לשמה, על פי ביאורו של רבי יצחק אברבנאל (10ב) לדברי המשנה הנ"ל (10א) שהעוסק בתורה לשמה "נהנים ממנו עצה ותושיה", דהיינו הדברים המעשיים והנהגות בני אדם… אם בעצות בני אדם ותחבולות מלחמה ואם בתושיות המלאכות בחידושם, ואם בחידוד הבנת השכל להבדיל בין הטוב ובין הרע… והכלל כולו "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" – כי מהתורה נמצא את כל החכמה, העצה והתושיה לכל דבר.

וראה גם בדברי הגר"א המובאים בספר כתר ראש (11א) כיצד "ליקח עצה מהתורה", לאחר לימוד לשמה בחשק רב.

ה. אמונת חכמים – אחד ממ"ח קנייני התורה

ממוצא הבנת סוד כוחם של חכמי ישראל, היונקים עוז ותעצומות מלימוד התורה לשמה, נבין את מקומה של אמונת החכמים כאחד ממ"ח קנייני התורה, כדברי המשנה במסכת אבות (12א).

ראה בדבריהם המאלפים של הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (12ג) ובדברי הרב נבנצל (13).

 

[מראה מקום]

נראה דבמצות לא תסור יש שני גדרים. גדר פרטי ומסויים שהוא דין בהלכות זקן ממרה, ומצוה מסויימת זו נוהגת רק בביה"ד הגדול שבירושלים ונחלקו בו הרמב"ם והרמב"ן באיזה הוראות נאמרה כנ"ל, אך יש במצוה זו גם גדר כללי והוא מסורת סמכות התורה ביד החכמים וחובת כל ישראל לקבל מרותם ולהיות כפופים להם, וגדר כללי זה נוהג בכל חכמי ישראל ובכל הוראותיהם וכל ישראל חייבים בה, אף הסומין והקטנים הפטורים מן המצוות המסויימות, ודו"ק בזה כי קצרתי והדברים ברורים.

אך באמת נראה בזה עוד דעצם המצוה לשמוע בדברי חכמים אינה נובעת בהכרח ממצות לא תסור, אלא יסוד הוא ועמוד החזק שכל התורה נשען נשענת עליו והוא יסוד כל תורה שבע"פ ומשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים ולולא חכמים והציות להם אין תורה בישראל, ודבר זה גופא הלממ"ס הוא שחכמים צריכים לשמור את משמרת התורה להוסיף ולגזור כדי לחזק את בדק הבית וכפי שעשה משה בעצמו שתיקן תקנות וגזר גזירות בישראל, ודבר זה כלל הוא בעיקר דין תורה שבע"פ. ולא מצינו בגמ' אלא ששאלו על ברכת המצוה "היכן ציוונו" דלא נתקשו אלא בנוסח הברכה וציוונו וע"כ תירצו מלא תסור, אך לא אמרו דכל עיקר החיוב לציית לחכמים מקורו בלא תסור, ודו"ק בזה.

שיעור הגאון רבי אשר ויס שליט"א​

לא תסור​

ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים י"ז י'-יא')

לחץ כדי לכווץ...

א​

יש לדון במצוה זו בשני ענינים, באיזה בי"ד נוהגת מצוה זו, ובאיזה דברים נאמרו עשה ולא תעשה לעשות ככל אשר יגידו, ונרחיב קצת בפרטים אלו כדי לעמוד על שרשי הדברים והסתעפויתיהם.

כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ממרים ה"א "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תושבע"פ והם עמוד ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" וכו'. ושם בה"ב כתב "כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל"ת שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

ומבואר מדבריו דרק בבי"ד הגדול שבירושלים נאמרו מצוות אלו וכך מבואר גם מדבריו שם בפרטי המצוות. ואף בדברי הרמב"ן על התורה בפרשתנו מבואר כן דכתב "וחתך הכתוב לנו הדין שנשמע לבי"ד הגדול העומד לפני ה' במקום אשר יבחר וכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה" הרי דרק בבי"ד הגדול נצטוינו במצוה זו, וכך מבואר גם ביראים מצוה שצ"ח ובסמ"ג מ"ע קי"ז עי"ש.

ועיין עוד בדברי הרמב"ן בריש שרש א' בפהמ"צ שכתב דהמצוה בדברי "בי"ד הגדול שבדורו". וצ"ב בכונתו האם כונתו לבי"ד חשוב שבכל דור ודור, וא"כ סתר דבריו שכתב בפי' עה"ת דרק בבי"ד שבלשכת הגזית "העומד לפני ה' במקום אשר יבחר" נאמרה מצוה זו, ולכאורה נראה דהמצוה נוהגת בכל ביה"ד שבירושלים בכל ימות המקדש, וצ"ע.

ולכאורה תמוה לפי"ז וכי אין אנו מצווים מה"ת לשמוע בקול חכמים מלבד בי"ד הגדול שבירושלים, וכי אין גזירות חז"ל ותקנותיהם מחייבים את כל ישראל מה"ת, אלא ע"כ צריך למצוא מקור ושורש לחיוב זה לשמוע בדברי כל החכמים.

אמנם הרמב"ם בספר המצוות ל"ת שי"ב כתב "שהזהירנו מלחלוק על בעלי הקבלה" ובנוסחאות אחרות כתב מלחלוק על מעתיקי השבועה ופשוט דהיינו הך, ובהקדמתו למשנה תורה כתב דרבינא ור' אשי היו "סוף גדולי חכמי ישראל מעתיקי השמועה", ומובן לפי"ז מה חידש בזה עוד דבכל תקנות חז"ל עד חתימת התלמוד יש ג"כ מצות לא תסור כיון שדברי חז"ל נתקנו ע"י כל חכמי ישראל או רובן והם מחייבים את כל בית ישראל בכל מקום ובכל זמן עי"ש.

(ונראה לכאורה דהרמב"ם לשיטתו חידש בהל' סנהדרין פ"ד הי"א דכל חכמי ישראל או רובן יכולים לחדש את הסמיכה אף שהם בעצמם אינם סמוכים וידוע מה שהרעישו בזה האחרונים בשו"ת מהרי בי רב ובשו"ת מהרלב"ח בקונטרסי הסמיכה שבספריהם. ונראה דעת הרמב"ם דרוב חכמי ישראל תוקף כחם כבי"ד הגדול שבירושלים ואף הם "עיקר תושבע"פ והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל" ודו"ק בזה).

ובספר החינוך מצוה תצ"ה כתב "מצוה לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל". וכן במצוה תצ"ו "שלא להמרות פי בי"ד הגדול" ודעתו מבוארת שמצוה זו על בי"ד הגדול נאמרה כדברי הרמב"ם, אך בסוף מצוה תצ"ה כתב "ונוהגת מצוה זו בזמן שבי"ד הגדול שבירושלים שהכל מצוים לעשות כל אשר יורו, ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו וכמו שדרשו ז"ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו". וצ"ב בשיטתו דמדבריו משמע דעיקר המצוה בבי"ד הגדול הוא ומ"מ גם החכם שבדור בכלל מצוה זו, וצ"ב בגדר זה.

ב​

והנה נחלקו הראשונים גם בשאלתנו השניה, באיזה מדברי חכמים נצטוינו במצוה זו. דעת הרמב"ם דכל מצוות חכמים בכלל מצוה זו ולא רק מה שדרשו חכמים בכונת התורה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. כ"כ הרמב"ם בסהמ"צ ובהל' ממרים שם וכ"כ גם בשורש א' בסהמ"צ עי"ש היטב. אך הרמב"ן בהשגותיו שם בשורש א' האריך לדחות את שיטת הרמב"ם דאם יש עשה ול"ת בכל מצוה דרבנן למה אמרו ספק תורה להחמיר וספק דרבנן לקולא והלא כל ספק דרבנן יש בו ספק תורה, ועוד הקיף את דברי הרמב"ם בתילי תילים של קושיות. ומתוך כך כתב דאין מצות לא תסור אלא בדאורייתא דהיינו מה שקבלו הלממ"ס ומה שדרשו מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ולא במצוות חכמים שהוסיפו מדעתם, וגם החינוך שם הביא את שיטת הרמב"ן באריכות.

והפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק א' אות מ' כתב דאפשר דאף לדעת הרמב"ם אין לא תסור אלא במה שתקנו חכמים לסייג ולמשמרת ולא במצוה בעלמא שהוסיפו על דברי התורה שאין בו סייג והרחקה, וכ"כ הגר"י ענגיל בציונים לתורה כלל י' עי"ש.

ונראה לכאורה שדבריהם יש להם סמך בלשון הרמב"ם במקום אחד וסתירה מדבריו בשני מקומות וקצת פלא שגדולי עולם הללו לא דייקו מלשון הרמב"ם.

דהנה בהלכות ממרים שם כתב הרמב"ם "ואחד הדברים שעשאום סייג לתורה והשעה צריכה להם כגון הגזירות והתקנות והמנהגות" וכו' ומשמע מלשונו דרק במה שעשאום סייג לתורה והשעה צריכה להם ולא במצוות שאין בהם סייג וכשיטת האחרונים הנ"ל, אך בסהמ"צ שם כתב "ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהם או הדבר שהסכימו עליו שהוא סוד התורה או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חיזוק לתורה, הכל אנו חייבים לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם". ובכלל הלשון הזה כל מצוות חכמים דהלא כולם ישרים ונכוחים ובכולם יש חזוק הדת. וכך משמע גם מדבריו בשורש א' שם שכתב לתמוה על הבה"ג שמנה מצוות חנוכה ומגילה בכלל תרי"ג מצוות, דאם מנה מצוות אלה משום שהם בכלל לא תסור ככל מצוות רבנן היה לו למנות גם שניות לעריות ושאר לא תעשה מדרבנן. ומשמע מדבריו דדין עשה דרבנן כגון חנוכה ופורים כדין ל"ת דרבנן ובשניהם יש עשה ול"ת דלא תסור ולא רק במה שתקנו סייג והרחקה.

ובאמת נראה פשוט דאף בהלכות ממרים אין כונתו לגזירות בלבד דהלא להדיא כתב שם "כגון הגזירות והתקנות והמנהגות" וע"כ צ"ל דכל אלה כלולים בכלל "שעשאום סייג לתורה והשעה צריכה להם", ודו"ק בזה.

ג​

ומכל זה נתבאר דלא בכל דברי חכמים בהכרח יש מצוה זו. לדעת הרמב"ן רק במה שפירשו חכמים במצות התורה ולא במה שהוסיפו מדעתם, ואף לדעת הרמב"ם כתבו הפמ"ג והגר"י ענגיל דלא בכל מצוות חכמים יש מצוה זו של תורה אלא בגזירות שתקנו משום סייג והרחקה. וא"כ התימה בוקעת ועולה וכי אין אנו מצוים לשמוע בכל דברי חכמים והלא בברכות ד' ע"ב אמרו "כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה", וביבמות כ' ע"א אמרו "מצוה לשמוע בדברי חכמים", ובעירובין כ"א ע"ב מצינו שר"ע מסר נפשו למיתה על מצות נטילת ידים ואמר "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי" אף שאין בו סייג וגזירה, וא"כ נראה פשוט דבודאי מצוה מה"ת לשמוע בקול חכמים, ומצוה זו כוללת את כל החכמים ובכל דבריהם ולא רק בבי"ד הגדול ובמה שפירשו בדברי התורה בלבד ועוד דלהדיא שנינו (שבת כ"ג) "והיכן צונו מלא תסור" על מצות נר חנוכה דרבנן הרי דיש אף במצוה דרבנן לאו דלא תסור ואף במצות עשה דאין בה סייג והרחקה.

ובאמת דבר זה מפורש בדברי הרמב"ן עצמו בפירושו על התורה דבפר' ואתחנן (ד' א') כתב דיש איסור בל תוסיף אף במי שמוסיף מצוה חדשה על מצוות התורה (וכשיטת הרמב"ם בפרק ב' מממרים הלכה ט', ועיין לעיל סימן ו') ומה דאין איסור ב"ת על מה שתיקנו חכמים והוסיפו על מצוות התורה היינו משום דיש בדבריהם מצוה מן התורה דלא תסור עי"ש, וא"כ הרמב"ן לכאורה סותר את דברי עצמו.

ומצינו בפשר דבר זה שתי סגנונות בדברי הגר"א וסרמן זצ"ל בשם רבותיו הגדולים הגרשש"ק והגר"ח מבריסק. בקובץ שיעורים ח"ב בהערות על השב שמעתתא אות ט' הביא בשם השערי ישר דהלא בכל מה שתקנו חז"ל יש טעם וסיבה שהשיגו ברוח קדשם וטעם זה שהשיגו החכמים היא המחייבת מסברא דכיון שאמרו חכמים שטעם זה נכון וישר הוא מסברא ידענו שכך ראוי לנהוג (וסברא מה"ת כמבואר בכתובות כ"ב ע"א כידוע עי"ש ועיין מה שנתבאר לעיל בסימן ט"ו אות א' בענין תוקף הסברא). וכעי"ז כתב מדעתיה בדברי סופרים פ"א, עי"ש.

אמנם סברא זו מחודשת היא עד למאד לענ"ד, וכבר הארכתי שם לבאר דאין בכח הסברא לחדש מצוה אלא לחדש דין בלבד, ועוד כתבתי לחלק בין סברת ההגיון המשפטי לסברת הלב המוסרי, עי"ש, ומשו"כ נראה פשוט דציווי חכמים היא המחייבת ולא הסיבה שעל פיה ציוו.

ובקונטרס דברי סופרים סי' א' אות ל"ב הביא בשם הגר"ח דבאמת מודה אף הרמב"ן דכל מצוות חכמים בכלל מצות לא תסור הן אלא שנחלק עם הרמב"ם בגדר מצוה זו, דלדעת הרמב"ם יש בכל מצוה דרבנן מצוה מסויימת דאורייתא והמבטל נר חנוכה ביטל מצוה דאורייתא וכן במקרא מגילה והדלקת נר שבת וכדו', אבל לדעת הרמב"ן מצוה זו דלא תסור כללית היא שלא לעבור על דברי חכמים, ומעשי המצוות שתקנו חכמים אין בהם בעצם מצוות התורה אלא שהמבטל מצות נר חנוכה וכדו' עבר במצוה דאורייתא במה שעבר על דברי חכמים ולא בעצם המעשה של ביטול נר חנוכה. ועיין מש"כ בזה נפ"מ להלכה ועוד האריך בדברי הגר"ח בקובץ הערות ליבמות סי' ט"ז אות ה' (אות קפ"א בהוצאה חדשה) עי"ש.

ועיין בלחם משנה בריש הלכות ממרים בשם הקרית ספר ליישב שיטת הרמב"ם מקושיות הרמב"ן וכתב שאינו עובר על לא תסור אלא בעובר במרד ובמעל ולא במי שעבר באופן מקרי וללא כונת זדון. ודבריו מתיישבים עם הבנת הגר"ח בשיטת הרמב"ן דאין מצוה דאורייתא בעצם מעשי המצוות דרבנן אלא במה שסר מדברי חכמים בבטלו אותם.

ולענ"ד נראה עיקר בדעת הרמב"ן דאף דאין כל מצוה דרבנן בכלל לא תסור והמבטל מצוה דרבנן אינו עובר בעול"ת, מ"מ הפורק עול חכמים ומזלזל במצותם אכן עובר בעול"ת דכלל דברי חכמים ומקור סמכותם "מלא תסור", ומצוה זו מחייבת כל ישראל לקבל עול חכמים ולסור למשעתם. סו"ד להבנת הגרשש"ק והגרא"ו מחוייבים אנו לקיים מצות חכמים, משום שזה רצון ה', ולדידי משום שהם ציוו ומחוייבים אנו לנהוג עפ"י דבריהם.

ד​

אמנם מדברי חדושי הר"ן בסנהדרין פ"ט ע"א דקדקתי בזה סגנון אחר. דלאחר שהביא את שיטת הרמב"ן דאין עשה ול"ת אלא במה שפירשו חז"ל את דברי התורה במדות שהתורה נדרשת בהן ולא במה שתקנו והוסיפו מדעתם כתב "ולא תקשי לן במאי דאמרינן בעלמא היכן צוונו מלא תסור משמע לכאורה דמדאורייתא הוא, דההוא אסמכתא בעלמא הוא וכו' כלומר שאחר שהכתוב מסרן לחכמים בקבלת התורה ובפירושה כמו כן יש לשמוע להם במה שהם מתקנים".

ונראה ביאור כונתו, דאף דאין עשה ול"ת אלא במה שדרשו חז"ל בכונת התורה מ"מ מתוך מצוה זו למדו שזה רצון התורה שנשמע בקול חכמים בכל מה שיאמרו דלאחר שמסרה תורה לחכמים את מסורת התורה ופירושה הרי הם שלוחי ה' לעמו ישראל להודיע להם המעשה אשר יעשון והדרך ילכו בה, וזה רצונו ית"ש שכל בני ישראל ילכו לאורם, וכבר הארכתי במק"א לבאר דמלבד תרי"ג המצוות המפורשות בתורה חייב אדם מה"ת למלאות רצונו ית"ש כפי שגילה בתורתו, והוא מה שאמרו חכמים "מצוה לשמוע דברי חכמים" דזה רצון ה' שלמדו חז"ל ממצות התורה דלא תסור. (ועיין בזה

וזה נראה ביאור שיטת החינוך דמחד גיסא כתב דהמצוה היא לשמוע בקול בי"ד הגדול ושוב כתב דבכלל המצוה לשמוע אף בדברי החכם הגדול שבדור,ונראה כמבואר דאף דעיקר המצוה קאי אבי"ד הגדול בלבד מ"מ בכלל המצוה לשמוע בקול כל חכמי ישראל שבכל דור ודור, ומה שכתב דמי שאינו נשמע לחכם הגדול שבדורו עבר במצות עשה אין כונתו לביטול מצ"ע ממש אלא שעבר על כונת המצוה וענינה, כנלענ"ד בביאור דבר זה.

ולפי"ז נראה פשוט דבודאי מודים כל רבותינו הראשונים דיש מצוה מה"ת לשמוע בדברי כל חכמי התורה ובכל דברי החכמים ולא רק במה שיתקנו בי"ד הגדול לסייג ולמשמרת, ולא נחלקו הראשונים אלא בדין העשה והלא תעשה בלבד אבל רצונו ית"ש שהוא מה"ת מחייבת הליכה לאור חכמי התורה בכל מקום ובכל זמן.

(ועיין עוד במנחת אשר בראשית סימן מ"ד אות ד' ושם נתבאר דמצינו לפעמים שעיקר המצוה מתפרשת על ענין מוגדר ובכללה יש ענינים נוספים ואכמ"ל).

ובאמת כבר מצינו בדברי חז"ל שהרחיבו גדר לא תסור מעבר לביה"ד הגדול שבירושלים דבספרי אמרו "ובאת לרבות בי"ד שביבנה" ובפירוש תולדות אדם שם כתב דודאי אין זה לענין זקן ממרה דלגבי דבן ממרה המקום גורם, אלא לגבי מצות עול"ת דלא תסור. ובאמת מבואר כן בירושלמי סנהדרין נ"ה ע"ב "ובאת לרבות בי"ד שביבנה, א"ר זעירה לשאילה". ודברי הספרי והירושלמי הם בית אב לדברי הרמב"ם בסהמ"צ והחינוך שכתבו דיש ל"ת אף לאחר חורבן הבית, אלא שלדעת הרמב"ם אין זה אלא במעתיקי השמועה היינו חכמי התלמוד ולדעת החינוך בחכמי כל דור ודור כנ"ל, ודו"ק כי קצרתי.

ה​

והנה בסנהדרין דף ע' ע"ב איתא דבן סורר ומורה שאכל אכילת עבירה אינו נעשה בן סו"מ "דאיננו שומע בקולנו" כתיב ולא ב"קולו של מקום" ומבואר שם דאף אם אכל בתענית ציבור אינו נעשה בן סו"מ דאף זה אינו שומע בקולו של מקום, ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ד סי' ד' הקשה לשיטת הרמב"ן דאין איסורי דרבנן בכלל לא תסור א"כ למה נחשב אינו שומע בקול המקום וכך הקשה גם בציונים לתורה שם והביאו משם ראיה לשיטת הרמב"ם דכל מצוות חכמים בכלל לא תסור הם, ובאמת כיוונו לדעת הרמ"ה שכתב בסנהדרין שם דמשום לא תסור הוי אינו שומע בקול המקום.

אמנם לפי המבואר אין מזה קושיא על הרמב"ן דודאי אף לשיטתו מצווין אנו מה"ת לשמוע דברי חכמים ואין זה שומע בקול המקום, ובאמת מצינו כע"ז בכמה מקומות בש"ס דלגבי עוסק במצוה דפטור מן המצוה מבואר בסוכה כ"ה דאף במצוה דרבנן כמו ההולך לקבל פני רבו פטור מן המצוה ואף שאינו מקיים אלא מצוה דרבנן מ"מ אין זה "לכת דידך" ונתמעט מ"בלכתך בדרך" (ועיין בהגהות מצפה איתן למס' סוכה דף י' ע"ב שכבר ביאר זאת לפי"ד הגמ' סנהדרין שם), ועיין עוד בדברי הרמב"ם בפרק א' מהל' נערה בתולה הלכה ה' דבאשה האסורה לו מדרבנן אין מצוה ד"ולו תהיה לאשה" באונס ומפתה דאין היא "אשה הראויה לו", הרי דאף איסור דרבנן מ"מ אינו כרשות וכהיתר אף לגבי דין תורה וכמו דאינה ראויה לו ואין זה לכת דידך כמו"כ אין הוא "שומע בקול המקום". ועיין בכסף משנה בהלכות נערה שם דכיון דאסמכינהו אלא תסור אין היא ראויה לו, ומ"מ אין מזה קושיא על שיטת הרמב"ן דאף לשיטתו יש בזה גדר מצוה מה"ת ואף לשיטתו אסמכוהו אקרא דלא תסור.

ו​

והנה נתחבטו האחרונים בשיטת ר' יהודה בב"ק פ"ו ע"ב דסומא פטור מן המצוות האם זה רק במצוות עשה או אף במצוות ל"ת. וכתב הגרעק"א בשו"ת ח"ב סי' קנ"ג דע"כ צ"ל דסומא חייב בל"ת דאם לא כן איך חייבוהו חכמים במצוות מדרבנן (כמ"ש התוס' בר"ה ל"ג ובמגילה י"ט ושם בדף כ"ד) הלא כיון דפטור מלא תסור אין כח ביד חכמים לחייבו במצוות, דהלא אמרו בשבת כ"ג היכן ציונו מלא תסור וכיון דפטור מלא תסור איזה כח יש ביד חכמים לחייבו וע"כ דסומא חייב מה"ת בל"ת ולאו דלא תסור בכלל, וכדבריו כתבו גם הגר"ש לנדו בנודע ביהודה תנינא או"ח סי' קי"ב והפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ג עי"ש.

אמנם כבר הבאתי במנחת אשר בראשית סימן ס"ח וכן במנח"א לב"ק סי' נ"ה את שיטת ספר המכריע בסי' ע"ח דסומא פטור לר' יהודה גם מל"ת ולסברת האחרונים הנ"ל באמת תמוה דאם פטור מל"ת באיזה כח חייבוהו חכמים במצוות עשה (ובספר המכריע כתב לפי דרכו דכיון דסומא פטור ממצות בל תוסיף יכלו חכמים לחייבו במצוות דרבנן אבל אשה דחייבת בלאו דבל תוסיף לא חייבוה במ"ע שהזמ"ג דהיא עוברת בבל תוסיף ועיין לעיל סימן ו').

אך יש לתמוה לכאורה לדברי האחרונים הנ"ל, דא"כ איך חייבו חכמים את הקטן שהגיע לחינוך, והלא קטן שפטור מן המצוות בודאי פטור בין במצוות עשה ובין במצוות ל"ת כיון דפטור משום שאינו בר דעת כמ"ש רש"י בחגיגה דף ב' ע"א (ובמק"א דנתי כנגד דברי החלקת יואב שחידש בסי' א' דקטן פטור רק ממ"ע וחייב בל"ת אלא שאינו נענש עליהם ואכמ"ל). ואין ליישב לפי דברי רש"י בברכות מ"ח ע"א דאין מצוות חינוך על הקטן עצמו אלא על אביו המצוה לחנכו ולפיכך אינו מוציא את הגדול דאכתי קשה לדברי התוס' והראשונים שנקטו שם שדין קטן כדין כל המחוייב מדרבנן ונחשב מחוייב מדרבנן. ועוד דבאמת פשוט לענ"ד דאף הקטן חייב במצות מדרבנן כשם שאביו חייב לחנכו דלא יעלה על הדעת שאביו מצווה לחנכו והוא עצמו מותר לו לעבור על כל מצוות התורה. (והארכתי בדברים במק"א עיין מנחת אשר בראשית סימן כ"א אות ה' ואכמ"ל).

אלא נראה בזה דאף סומא וקטן הפטורין מן ה"מצוות" מ"מ מחוייבין לעשות רצונו ית"ש כאשר הקב"ה יגלה להם רצונו, דאילו נגלה הקב"ה אל הסומא במראה הנבואה ואמר לו "לך לך מארצך" הלא בודאי מחוייב הוא לעשות רצון ה' דהקב"ה שפטרו מכל המצוות הוא מחייבו במצוה זו כשם שנצטוה אברהם אבינו ע"ה לפני מתן תורה "קח נא את בנך" דאף מי שהקב"ה פטרו מקיום המצוות מ"מ מחוייב לעשות רצון ה' ית"ש, וכיון שנתברר דמלבד המצוה המסויימת דלא תסור, רצון ה' שנשמע בקול חכמים ונלך לאורם בכל אשר יצוו והם שלוחי ה' לעמו ישראל והשכינה מדברת מתוך גרונם, הרי זה כאילו נגלה הקב"ה לסומא ולקטן וציום לעשות רצונו דחכמי ישראל הם המגלים את רצון ה' לבני ישראל ורצונם כרצונו ית"ש.

ובסגנון אחר נראה דבמצות לא תסור יש שני גדרים. גדר פרטי ומסויים שהוא דין בהלכות זקן ממרה, ומצוה מסויימת זו נוהגת רק בביה"ד הגדול שבירושלים ונחלקו בו הרמב"ם והרמב"ן באיזה הוראות נאמרה כנ"ל, אך יש במצוה זו גם גדר כללי והוא מסורת סמכות התורה ביד החכמים וחובת כל ישראל לקבל מרותם ולהיות כפופים להם, וגדר כללי זה נוהג בכל חכמי ישראל ובכל הוראותיהם וכל ישראל חייבים בה, אף הסומין והקטנים הפטורים מן המצוות המסויימות, ודו"ק בזה כי קצרתי והדברים ברורים.

אך באמת נראה בזה עוד דעצם המצוה לשמוע בדברי חכמים אינה נובעת בהכרח ממצות לא תסור, אלא יסוד הוא ועמוד החזק שכל התורה נשען נשענת עליו והוא יסוד כל תורה שבע"פ ומשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים ולולא חכמים והציות להם אין תורה בישראל, ודבר זה גופא הלממ"ס הוא שחכמים צריכים לשמור את משמרת התורה להוסיף ולגזור כדי לחזק את בדק הבית וכפי שעשה משה בעצמו שתיקן תקנות וגזר גזירות בישראל, ודבר זה כלל הוא בעיקר דין תורה שבע"פ. ולא מצינו בגמ' אלא ששאלו על ברכת המצוה "היכן ציוונו" דלא נתקשו אלא בנוסח הברכה וציוונו וע"כ תירצו מלא תסור, אך לא אמרו דכל עיקר החיוב לציית לחכמים מקורו בלא תסור, ודו"ק בזה.

ז​

ואחרי שנתבאר שורש החיוב לציית לחכמי כל דור ודור, יש להתבונן בחקירה יסודית במה שמצינו שאמוראי לא היו חולקים על דברי התנאים, וגאוני קמאי שלאחר חתימת התלמוד לא היו חולקים על דברי הגמ', והאחרונים כמעט שלא חלקו על דברי הראשונים, וצריך ביאור ביסוד דבר זה, האם יש לו טעם ושורש בהלכה או שלא היה בזה אלא מנהג מוסכם בלבד.

וכבר ישב הכסף משנה על מדוכה זו בפ"ב מממרים ה"א שם כתב הרמב"ם "בית דין גדול שדרשו אחד מן המצוות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בי"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהי' בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בי"ד שבדורך" וכתב הכס"מ "וא"ת אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא וכו' וכפי דברי רבינו הרשות נתונה לחלוק על דברי תנאים, ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה".

ויש לעיין בתוקפה של קבלה זו מה ענינה ובמה היא מחייבת את מי שקבל על עצמו, ולמה אינו יכול לחזור בו וכי הוי כנדרי מצוה, וכ"ש שצריך עיון במה היא מחייבת את הבאים אחריהם, ומלשון הכס"מ מבואר דאין זה מנהג מוסכם בלבד אלא כלשונו "שמיום שנחתמה (הגמ') לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה".

וחידוש עצום מביא הקובץ שיעורים בב"ב אות תרל"ג מרבו הגר"ח מבריסק שאכן אמורא יכול לחלוק על תנא ולפעמים עשו כן ובמקום שאמורא חולק על תנא אפשר שהלכה כמותו ומאי דמותבינן אמוראי ממשנה או מברייתא אינו אלא משום דאילו ידע האמורא את דברי המשנה מסתמא לא היה חולק כיון שעל הרוב לא חלקו אמוראי אתנאי, עי"ש.

ומלבד שדברים אלו הם דלא כהכסף משנה הם גם נסתרים מדברי התוס' בכתובות ח' ע"א שהוכיחו מדר' יוחנן שחולק על רב דע"כ לא ס"ל דרב תנא הוא מדפליג עלי' בכל דוכתא, הרי דאין אמורא יכול לחלוק כלל אתנא.

והנראה לענ"ד בזה דהנה הרמב"ם כתב בלשונו דבי"ד אחר יכול לסתור ולדון לפי דעתו, הרי דכדי לחלוק צריך הוא לסתור דברי הראשונים וכדי לסתור צריך להבין, וכאשר ראו חכמי הדור שגדולי הדור הקודם גדולים ונשגבים מהם כיתרון האור מן החושך ולא ירדו לסוף דעתם ממילא א"א לסתור דבריהם וכשאין בידם לסתור אין בידם לדחות ולחלוק, וכעי"ז מבואר בעירובין י"ג דאף שרבי מאיר היה גדול מכל בני דורו לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו עי"ש, וכשם שאי אפשר לקבוע הלכה עפ"י חכם כשאין יורדים לסוף דעתו כך אין לדחות הלכותיו ולחלוק עליו, ודו"ק.

אמנם אף שנתבאר דאין אמורא יכול לחלוק אתנא, ואין הראשונים יכולים לחלוק על חכמי התלמוד, מ"מ יש מן האחרונים שכתבו דאין זה אלא במה שנוגע להלכה אבל במה שאינו נוגע להלכה אלא בביאור המקראות וכדו' יכולים אף אחרונים לחלוק על חכמי התלמוד, כ"כ התוס' יו"ט פ"ה משנה ה' מנזיר ועיין הגהות הרש"ש במס' שבת דף ע' וכ"כ האור החיים בריש ספר בראשית ובפרשת קדושים עי"ש.

והמתבאר מזה דבאמת אין זו הנחה מוכרחת דהראשונים כיוונו אל האמת ולא האחרונים דא"כ למה בידם לחלוק במה שאינו נוגע להלכה וכי לא תורה היא ולא צריך בה תורת אמת, והלא חותמו של הקב"ה אמת בכל חלקי התורה, אלא ע"כ דלפעמים הניחו מקום להתגדר בו ואפשר שדור אחרון יכוין אל האמת יותר מדורות שקדמו לו, אך מ"מ כך נקבע במסורת ההלכה דע"כ נקבע הדין ע"י הראשונים שהיו גדולים בחכמתם מן האחרונים ולא ירדו האחרונים לסוף דעתם ואם ינתן רשות לכל דור לעלות ההרה ולהרוס את שבנו קודמיו בטלה כל מסורת ההלכה ונמצא העולם חרב, ולפיכך ניתנה הלכה דאף שאפשר שהאחרונים כיונו האמת, הלכה כראשונים.

ויסוד הדבר בדרך שכבר ביארו הראשונים בהא דתנור של עכנאי (ב"מ דף נ"ט ע"ב) דאף שיצאה בת קול שהלכה כר' אליעזר אמר ר' יהושע שאין משגיחין בבת קול והלכה כמותו, וביאור הדבר דהאמת לאמיתה כר' אליעזר וכמו שנאמר בבת קול שבודאי אמיתית היתה, אך האמת ההלכתית נקבעת ע"י הכרעת חכמי הדור שקבעו כר' יהושע. וזה נראה כונת חז"ל "כל דיין הדן דין אמת לאמיתה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" דהזוכה לדון דין אמת לאמיתה דהיינו אמת מוחלטת המקובלת גם בשמים הרי זה האמת של הקב"ה ונעשה שותף לו כביכול ית"ש במע"ב, אך באמת לא בעינן אמת לאמיתה להכרעת הדין וקביעת ההלכה אלא כל שהסכימה דעתם של חכמי הדור הלכה כמותם.

וכעי"ז נראה בני"ד דאם דעת האחרונים תהיה אמת לאמיתה מ"מ הלכה כראשונים כדי שלא ימוטו ההרים ולא ימושו הגבעות ודבר ה' זו הלכה לעולם עומדת, ודו"ק.

לחץ כדי לכווץ...

 

[מראה מקום]

על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין

דבר המייחד את ציבור שומרי התורה הינו הציות המוחלט לדעת חכמי התורה, הן בשאלות הלכתיות והן בנידונים השקפתיים העומדים על הפרק בתקופות שונות בשיגרת החיים. נתבונן מעט בפרשתנו ונלמד, מהי מהותה של חובה זו - להכפיף את דעתנו לדעת תורתנו הקדושה וחכמיה.

 

[מראה מקום]

בקונטרס דברי סופרים של רבי אלחנן וסרמן כתב שביסוד הדברים החובה לשמוע לקול דברי חכמים היא סברא פשוטה ולכן היא גם נחשבת כחובה דאורייתא.
ובספר החינוך על מצות לא תסור, כתב הסיבה שחייבה תורה לא תסור מכל אשר יגידו לך אפילו על שמאל שהוא ימין, כלומר בפשטות אפילו אם טעו! משום שהסבירות ההגיונית היא שאם נשמע לקול דברי חכמים אחוז הטעויות יהיה נמוך ביותר, ואם כל אחד יעשה כפחי הבנתו בודאי ישגה הרבה יותר, ולכן הרצון האלוקי הוא שנכוין כל ארחות חיינו לפי דעת גדולי התורה.

 

[מראה מקום]

מראי מקומות נוספים: הרב יששכר תמר, עלי תמר על ירושלמי פאה פ”ז ה”ה, ובמעשר שני פרק ה’ הלכה ב’ ד”ה כל הלכה, ויבמות הנ”ל; ע’ ספר “נאות דשא”, בסופו מאמר מהרב שלמה דיכובסקי “דעת תורה בהלכה”; מהרי”ץ חיות, תורת נביאים, מאמר לא תסור; רב צעיר, תולדות הפוסקים בפתיחה עמודים 3-4 וציין לספרו תולדות ההלכה ה”א פ”ג ואילך; י. תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון ע’ .64 שנתון המשפט העברי שנת נב,נד; מחקרים בספרות התלמודית, לכבוד ר”ש ליברמן, ירושלים תשמ”ג ע’ .148 הבחנה באופן הקבלה של מנהגים, ע’ חכמת אדם הלכות פסח כלל קכ”ח שאלה כ’ בענין איסור קטניות בפסח. וע’ פרי חדש או”ח תצ”ו, וחוות יאיר סימן קכ”ו, ואכמ”ל.

 

[מראה מקום]

ספר החינוך תצו - שיתופתא

שלא לסור מדבריהם - שנמנענו מלחלק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר (דברים יז יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי (כאן), לא תסור, זו מצות לא תעשה. משרשי המצוה (עי' רמב''ן עה''ת יז יא). לפי שדעות בני אדם חלוקין...

shitufta.org.il

 

[מראה מקום]

לא תסור

 

[מרכז]

ללמוד סוגית יאוש שלא מדעת לומד ילד בכתה ד'.
ואחר כך בישיבה קטנה, ואחר כך בישיבה גדולה ואחר כך בכולל ואחרי 20 שנה שוב בכולל.
תמיד הוא חשב שהוא יודע ללמוד היטב, אך בכל פעם הגיע למסקנות אחרות.
מתי לדעתך נחשב שידע ללמוד ?

לחץ כדי לכווץ...

אני לא מבין איפה אתה מסתבך. לא כתוב "ידע ללמוד", כתוב שלמד את הסוגיא, אפי' שלא דימה דבר לדבר (היינו בלא העמקות הנדרשת).

נו, אדרבה בשביל זה נועד הפורום. כמובן מראי מקומות מש"ס וראשונים.

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנת. אכן, ש"ס ראשונים, אבל יהיה שם גם אחרון אחד שלצערנו פחות אהוד הפורום (מה נעשה שהוא בין היחידים שמתייחס לסוגיה של התחברות לרשעים בכתביו לאין מספר...).

 

[חיים ש]

שלצערנו

לחץ כדי לכווץ...

למה לצערינו?
לפי התקנות זה דווקא לשמחתינו...

 

[מרכז]

למה לצערינו?
לפי התקנות זה דווקא לשמחתינו...

לחץ כדי לכווץ...

בא לא נפתח ע"ז דיון מ"מ