בראשית לפי היסוד של ר' חיים שליכא דין ספיקא לחומרא כשאינו ודאי שמקיים המצוה למה א''כ חייב בפרו ורבו

[נהנה מקושיא טובה]

שמעתי בקו ריתחא דאורייתא שהקשה הגאון ר' מאיר פלבני שליט''א
לפי היסוד של ר' חיים הידוע לגבי תכלת שאין חיוב לקיימו כיון שליכא דין ספיקא לחומרא כשאינו ודאי שיקיין המצוה אחרי שיחמיר מספק, וא''כ קשה לגבי מצות פרו ורבו ידוע הנידון אם המצוה הוא עצם הביאה או רק התוצאה כשנולד לו ילד, ולכאורה אי נימא כצד השני נמצא שבכל ביאה וביאה הוי רק ספק אולי יתקיים המצוה בכך, והלא לא אמרינן ספיקא לחומרא באופן כזו שאינו ודאי שיקיין המצוה במעשה זו?

 

[יושב בישיבה]

שמעתי בקו ריתחא דאורייתא שהקשה הגאון ר' מאיר פלבני שליט''א
לפי היסוד של ר' חיים הידוע לגבי תכלת שאין חיוב לקיימו כיון שליכא דין ספיקא לחומרא כשאינו ודאי שיקיין המצוה אחרי שיחמיר מספק, וא''כ קשה לגבי מצות פרו ורבו ידוע הנידון אם המצוה הוא עצם הביאה או רק התוצאה כשנולד לו ילד, ולכאורה אי נימא כצד השני נמצא שבכל ביאה וביאה הוי רק ספק אולי יתקיים המצוה בכך, והלא לא אמרינן ספיקא לחומרא באופן כזו שאינו ודאי שיקיין המצוה במעשה זו?

לחץ כדי לכווץ...

ראשית כל זה לא ידוע לי בשם ר' חיים, כי אם בשם הבית הלוי שענה לראדזינר למה לא יחמיר ללבוש תכלת.
לגוף השאלה, נראה לי לחלק בין ספק לשעבר לספק להבא.
בספק לשעבר יש לומר שאינו חייב להחמיר. אבל בספק שתלוי בלהבא בזה מסתבר שצריך להחמיר.

 

[רב פאל]

ראשית כל זה לא ידוע לי בשם ר' חיים, כי אם בשם הבית הלוי שענה לראדזינר למה לא יחמיר ללבוש תכלת.
לגוף השאלה, נראה לי לחלק בין ספק לשעבר לספק להבא.
בספק לשעבר יש לומר שאינו חייב להחמיר. אבל בספק שתלוי בלהבא בזה מסתבר שצריך להחמיר.

לחץ כדי לכווץ...

אתה בא להסביר שכשזה משהו שאני צריך לעשות בשביל המצווה אז אני חייב לעשות
אבל אם זה משהו שתלוי בעשיה שהייתה כבר אז אני לא חייב
כן?

 

[יושב בישיבה]

אתה בא להסביר שכשזה משהו שאני צריך לעשות בשביל המצווה אז אני חייב לעשות
אבל אם זה משהו שתלוי בעשיה שהייתה כבר אז אני לא חייב
כן?

לחץ כדי לכווץ...

לא כל כך הבנתי.
אני מחלק בין ספק לשעבר כגון בתכלת, הנידון אם זה תכלת וכיו"ב הוא ספק לשעבר ולכן כיון שאינו ודאי מקיים המצוה אינו מחוייב בזה.
אבל בפרו ורבו אם למשל יהיה ספק על האשה כגון ספק שפחה וכיו"ב גם כן לא יהיה מחוייב מספק, אבל בספק אם יוולד בן זהו ספק שאינו לשעבר אלא ספק להבא ובזה הוא מחוייב.
[כעת אני רואה שזה אינו מוכרח שהוא ספק להבא, שהרי הספק יכול גם להיות אולי כעת האשה אינה ראויה להריון וצ"ע].

 

[אל'יהו]

כשאדם מחויב בודאי במצוה, וכל הספק הוא רק אם יצליח לקיימה, אין בזה פטור של ספק, וחייב לעשות כל מה שביכולתו כדי לקיימה.
ראיה לדבר, דהנה בשו"ע סימן תקצה ס"א פסק: "מי שאינו בקי בתקיעות ולא בסדר תפלת מוסף, ולפניו שתי עיירות באחת בקיאים בתקיעות ולא בתפלת מוסף ובאחת בקיאין בתפלת מוסף ולא בתקיעות, הולך למקום שבקיאים בתקיעות אפילו של מוסף ודאי ושל תקיעות ספק". והוסיף המ"ב ס"ק ב: " וה"ה אם אין יודעין רק סדר אחד (היינו או תש"ת או תר"ת) ילך להם". ולכאורה צ"ע למה חייב לילך, הלא יש כאן ספק ספיקא שלא יקיים המצוה, שמא לא יתקעו, וגם אם יתקעו דלמא אין זה הסדר הנכון. ושמעתי מהגרא"א גנחובסקי (והביא כן מהדברי יציב) להוכיח כנ"ל. וא"כ הוא הדין בנידון של פו"ר, שהגברא ודאי מחויב, וכל הספק האם יצליח לקיים, אין זה שייך לנידון של ספיקא דאורייתא כלל. ואפשר שזוהי כוונת הרב @יושב בישיבה במה שכתב לעיל

 

[יושב בישיבה]

כשאדם מחויב בודאי במצוה, וכל הספק הוא רק אם יצליח לקיימה, אין בזה פטור של ספק, וחייב לעשות כל מה שביכולתו כדי לקיימה.
ראיה לדבר, דהנה בשו"ע סימן תקצה ס"א פסק: "מי שאינו בקי בתקיעות ולא בסדר תפלת מוסף, ולפניו שתי עיירות באחת בקיאים בתקיעות ולא בתפלת מוסף ובאחת בקיאין בתפלת מוסף ולא בתקיעות, הולך למקום שבקיאים בתקיעות אפילו של מוסף ודאי ושל תקיעות ספק". והוסיף המ"ב ס"ק ב: " וה"ה אם אין יודעין רק סדר אחד (היינו או תש"ת או תר"ת) ילך להם". ולכאורה צ"ע למה חייב לילך, הלא יש כאן ספק ספיקא שלא יקיים המצוה, שמא לא יתקעו, וגם אם יתקעו דלמא אין זה הסדר הנכון. ושמעתי מהגרא"א גנחובסקי (והביא כן מהדברי יציב) להוכיח כנ"ל. וא"כ הוא הדין בנידון של פו"ר, שהגברא ודאי מחויב, וכל הספק האם יצליח לקיים, אין זה שייך לנידון של ספיקא דאורייתא כלל. ואפשר שזוהי כוונת הרב @יושב בישיבה במה שכתב לעיל

לחץ כדי לכווץ...

אם לא כוונתי לדברי אזי איני מבין כוונתך, והרי בתכלת אמר הבית הלוי שכיון שיש ספק אם יקיים אינו חייב בזה, על אף שהוא ודאי חייב במצוה וספק אם יצליח לקיימה. אז מה תירצת על זה?

 

[אל'יהו]

אם לא כוונתי לדברי אזי איני מבין כוונתך, והרי בתכלת אמר הבית הלוי שכיון שיש ספק אם יקיים אינו חייב בזה.

לחץ כדי לכווץ...

בתכלת הנידון הוא האם הצבע שלפנינו הוא תכלת או לא, וזה דומה לאתרוג ספק כשר ספק פסול, וזה בעיקרון נידון של ספק דאורייתא לחומרא, ועל זה בא חידושו של הביה"ל שבזה לא נקטינן לחומרא כיון שגם אחרי שיחמיר לא מובטחת לו המצווה.
משא"כ הנידון אצלינו - הלא הגברא ודאי מחויב, וכל השאלה היא רק האם יצליח להוליד ולקיים המצוה, ונידון זה ל"ש כלל לנידון של ספק דאורייתא. לדוגמא, אדם שמוצא את עצמו בחוה"מ בלי לולב, חייב לסובב בכל בתי העיירה לנסות להשיג לולב, ולא יכול לטעון שאולי לא ימצא לולב וספק דרבנן לקולא. משום שהוא ודאי מחויב, עליו לעשות הכל כדי לקיים את חיובו, גם אם התוצאה מסופקת.

 

[שמש מאיר]

שמעתי בקו ריתחא דאורייתא שהקשה הגאון ר' מאיר פלבני שליט''א
לפי היסוד של ר' חיים הידוע לגבי תכלת שאין חיוב לקיימו כיון שליכא דין ספיקא לחומרא כשאינו ודאי שיקיין המצוה אחרי שיחמיר מספק, וא''כ קשה לגבי מצות פרו ורבו ידוע הנידון אם המצוה הוא עצם הביאה או רק התוצאה כשנולד לו ילד, ולכאורה אי נימא כצד השני נמצא שבכל ביאה וביאה הוי רק ספק אולי יתקיים המצוה בכך, והלא לא אמרינן ספיקא לחומרא באופן כזו שאינו ודאי שיקיין המצוה במעשה זו?

לחץ כדי לכווץ...

עיין בספר דרך פקודיך לבעל הבני יששכר במצוה א' שהוכיח בטוב טעם שבמצות פרו ורבו המצוה היא ההשתדלות, [וזה דלא כמו שכתב במנחת חינוך על אתר]

 

[רב פאל]

הוא אומר את אותו חילוק אבל בצורה שונה שמסבירה יותר וזה גם מה שאני הבנתי שאתה בא לחלק
שההבדל האם פעולה מסופקת שאותה אתה חייב לעשות לבין פעולה שיש ספק בדבר בעצם בלי קשר לפעולה

 

[איישר חילי]

נמצא שבכל ביאה וביאה הוי רק ספק

לחץ כדי לכווץ...

כך הגוף המצווה, לקיים לאורך זמן כדי שיהיו לו ילדים.
ופשוט כביעתא בכותחא, אין כאן ''ספק'' בדין, אלא מציאות שאתה עושה את ההשתדלות שלך וזוהי המצווה, והשי''ת יעשה את שלו.

 

[רב פאל]

שייך לדון שגם אם אי"ז המצווה עצמה עדיין זה הכשר מצווה
וכתוב שהכשר מצווה שא"א לקיימה בענין אחר הוי המצווה
וזה גם מסברא כי כשאלוקים ציווה אותי ב וחייב להיות שאני צריך לעשות א בשביל לקיים את המצווה
אז אני מצווה לעשות א'

 

[שמש מאיר]

שייך לדון שגם אם אי"ז המצווה עצמה עדיין זה הכשר מצווה
וכתוב שהכשר מצווה שא"א לקיימה בענין אחר הוי המצווה
וזה גם מסברא כי כשאלוקים ציווה אותי ב וחייב להיות שאני צריך לעשות א בשביל לקיים את המצווה
אז אני מצווה לעשות א'

לחץ כדי לכווץ...

לדבריך אפשר להשוות את הדרך פקודיך עם המנחת חינוך, [הגם שמלשון הדרך פקודיך קצת לא משמע]

 

[מחזה אברהם]

נראה שאפשר להוסיף המבואר בתוס' בב יג א דהביאה הוה עשה דוחה לת ומבואר דהוה מעיקר המצוה

 

[רב פאל]

לדבריך אפשר להשוות את הדרך פקודיך עם המנחת חינוך, [הגם שמלשון הדרך פקודיך קצת לא משמע]

לחץ כדי לכווץ...

לא ראיתי אותם בפנים אבל הגיוני שכך
זה לא לדבריי זה לדברי השכל הישר
אם אתה חולק אתה מוזמן להסביר למה

 

[סנה בוער]

שמעתי בקו ריתחא דאורייתא שהקשה הגאון ר' מאיר פלבני שליט''א
לפי היסוד של ר' חיים הידוע לגבי תכלת שאין חיוב לקיימו כיון שליכא דין ספיקא לחומרא כשאינו ודאי שיקיין המצוה אחרי שיחמיר מספק, וא''כ קשה לגבי מצות פרו ורבו ידוע הנידון אם המצוה הוא עצם הביאה או רק התוצאה כשנולד לו ילד, ולכאורה אי נימא כצד השני נמצא שבכל ביאה וביאה הוי רק ספק אולי יתקיים המצוה בכך, והלא לא אמרינן ספיקא לחומרא באופן כזו שאינו ודאי שיקיין המצוה במעשה זו?

לחץ כדי לכווץ...

א. הקושייא איננה אמורה ליהות האיך חייב בפרו ורבו והרי אמר הבה"ל שאינו חייב אלא להיפך,
ב. ידועים מש"כ באגרות משה (חלק אבן העזר סי' יח) ש"המעשה שנצטווה בפרו ורבו אינו הולדת הבנים, דזה אינו בידו, אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה, שיהיה אפשר מזה להוליד", ולשיטתו לק"מ.
ונראה לי דזה מה שהביא הרב שמש מאיר מהבני יששכר

 

[יושב בישיבה]

ב. ידועים מש"כ באגרות משה (חלק אבן העזר סי' יח) ש"המעשה שנצטווה בפרו ורבו אינו הולדת הבנים, דזה אינו בידו, אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה, שיהיה אפשר מזה להוליד", ולשיטתו לק"מ.

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה אף לדבריו הוא רק בביאה שראויה להולדה, ואם כיון דיש לנו ספק אם יוליד, והספק, שמא מביאה זו לא יהיה הולדה, ואם היינו יודעים מראש הרי לא היה מצווה בזה.

 

[ישיבישער קלאס]

כך הגוף המצווה, לקיים לאורך זמן כדי שיהיו לו ילדים.
ופשוט כביעתא בכותחא, אין כאן ''ספק'' בדין, אלא מציאות שאתה עושה את ההשתדלות שלך וזוהי המצווה, והשי''ת יעשה את שלו.

לחץ כדי לכווץ...

היינו, כדברי הבני יששכר בדרך פיקודיך שהביא הרב שמש מאיר. אבל לדברי המנ"ח שהביא הנ"ל, המצווה היא לא ההשתדלות אלא הבאת הילדים לעולם, ומי שהשתדל בכל כחו לקיים מצווה זו ולא נולדו לו ילדים - לא קיים מצווה זו. א"כ הדק"ל דהוי ספק אם יקיים.
אמנם נ"ל שלא שייך כאן היסוד של הביה"ל, שהרי יסוד דבריו הוא שהמחייב בקיום מצווה מספק הוא לא מה שיש צד שאני מחויב וקיימתי מצווה אלא עצם המצב המסופק תובע לקיים את המצווה. כלומר, אדם צריך לא להיות במצב שהוא מסופק על קיום המצוות, ולכן אם גם לאחר קיום המצווה ישאר הספק, אין חיוב לקיים המצווה. וממילא, כ"ז שייך כמו בספק של תכלת שהמחייב שלו בקיום הוא הספק שמא הוא תכלת וכיון שיישאר בספק אינו חייב לקיים. אבל במצוות פו"ר, המחייב הוא לא הספק שמא יוולדו ילדים אלא הצורה להביא ילדים היא אמנם ע"י מעשה שמסופק בעצמוו אם יצליח, אבל לא המצב המסופק של האדם מול קיום המצווה מחייב אותו, אלא כך היא צורת המצווה.

 

[ישיבישער קלאס]

לגבי עצם הנידון י"ל, שהרי עצם הציווי הוא 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה', וברש"י כתב גבי מילת 'כבשוה' שצריך האיש לכבוש הנקבה שלא תהא יצאנית, ד"א הזכר שדרכו לכבוש חייב במצוות פו"ר ולא הנקבה. ומבו' דהכל הוא ציווי א', וגם ה'כבשוה' הוא חלק מציווי דפו"ר. והיינו דהמצווה היא לשלוט בעולם ולהשתמש בעולם עצמו [היינו, ששימוש האדם בעולם לא יהא במצב שהאדם עומד לעצמו בתוך העולם ולוקח מהעולם מה שצריך לו לצרכו, אלא האדם קיים בעולם בתור בעלים על העולם ועושה בעולם כרצונו]. וא"כ גם גבי מצוות פו"ר הוא ג"כ מכלל מצווה זו, והיינו שחלק משימושי האדם בעולם הוא לשלוט על הנקבה וכו'. וע"ז צוותה תורה שהשימוש של האדם בנקבה יהיה בצורה כזו שיש בו את הפוטנציאל של המשכיות. היינו, הציווי הוא לא עצם ההולדה אלא על השתמשות בנקבה בצורה שיש בה את האפשרות של הולדה, ולאפוקי צורת השתמשות ללא אפשרות הולדה, שהיא השתמשות לא בתור בעלים על העולם אלא בתור שהאדם עומד לעצמו ולוקח מהעולם מה שרוצה לעצמו [שהרי אדם לא יוותר על תמצית עצמו וימסור אותו לאחר ללא קבלת תמורה. וזה הרי עניין הבעלים, להיות אחראי על מה שיש לו. ואם האדם משתמש בצורה שיש לו המשכיות א"כ הוא לא מבזבז את מה שיש לו, אלא אדרבה, הוא הופך את עצמו לצורות אחרות שממשיכות את קיומו בעולם. אבל השתמשות ללא אפשרות הולדה היא בזבוז עצם האדם וזה התורה באה לאסור]. היינו, עיקר הציווי הוא לא על ההולדה בלבד אלא לאפוקי מעשה ער ואונן.
ולפ"ז מובן ההקשר בין ב' הבי' ברש"י הנ"ל, שמבו' בציווי התורה שצורת ההשתמשות של הזכר היא ע"י כבישת הנקבה שלא תהא יצאנית, ומזה מבו' שעיקר ההשתמשות בעולם היא ע"י הזכר ולא ע"י הנקבה ולכן המצווה נאמרה עליו.

 

[איישר חילי]

אבל לדברי המנ"ח שהביא הנ"ל, המצווה היא לא ההשתדלות אלא הבאת הילדים לעולם

לחץ כדי לכווץ...

זו מחלוקת בלומדעס' של העניין מתי בפועל קיום המצווה, אמנם להבנתי פשיטא דגם המנ''ח יודה שאי''ז בשליטתו, ואם עשה השתדלותו והקב''ה זיכהו בילדים יקיים שפיר המצווה, ואי''ז עניין לספקות כלל ופשוט. וכדבריך שכך צורת המצווה.