הלש
יראים (רעד): "לא לישת קמח לבדה נקראת לישה אלא כל דבר שדרך להמחותו ע"י משקין נקראת לישה".
בשביתת השבת בפתיחה למלאכת לש אות ח' כ': "מלאכת הלש היא לעשות מגופים נפרדים גוף אחד". ובאג"ט (מלאכת לש ט, יב יג) כ' שד' רבי שמלאכת הלש היינו הרכבת הקמח והמים וחיבורם. ולד' ר' יוסי ב"ר יהודה מלאכת לש היינו דיבוק חלקי הקמח לעשותם לגוש אחד. ע"ש. ולכאו' יש ראי' מד' הרמב"ם שהגדרת לש היינו עשיית החלקים לגוש אחד שכ' בפיה"מ באהלות פ"ב מ"ב: "כאשר יולש זה הרקב לא יהי' כולו מתדבק להיות גשם אחד וכו' לפי שחלקיו נבדלים קצתם מקצתם והלישה לא יועילהו ולא ישימהו גוף אחד, וזה כמו שאמר בש"ס אפר לאו בר גיבול הוא, ולזה לא יחשב עירובו לישה". ולכן פסק בסופ"ח מהל' שבת שאין גיבול באפר וחול הגס וכיו"ב. (ומהראב"ד ושאר הראשונים שחולקים על הרמב"ם אין ראי' שחולקים על גדר מלאכת לש, די"ל דס"ל דגם כשלא מתגבל לגמרי נחשב גוף אחד
[1]) .
וצל"ע מאי שנא משאר מלאכות חיבור כבונה וכדו'. וראיתי בספר משכן משה סי' טו שרצה לומר שהחיבור של לישה שונה מבונה בזה שמקום החלקים בעיסה אינו קבוע ואפשר לבוללם ולהעבירם ממקום למקום בעיסה בלי לפרק החיבור. אמנם צ"ע ממגבן שמבואר בד' צה. שחייב משום בונה, (והוא עצמו הק' כן שם, ולא תי'). והדרא קשיא לדוכתה, וצ"ע.
ומצאתי בספר מפענח צפונות להר"מ כשר (והוא בירור יסודות הגאון מראגאטשוב) פ"ח סי' ב: "ובצפנת פענח (דווינסק ח"א סי' קיא): מ"ש מח' בבלי (שבת צה.) וירושלמי (שבת ז, ב) אם מגבן חייב משום בונה או משום לש
[2] וכו' וזה תליא אם זה הרכבה שכינית או מזגית, ע"כ". ובהמשך שם: "ובמהדו"ת דף ה ע"ג כ': דהגמ' שלנו דמגבן חייב משום בונה ס"ל דמגבן לא הוי פנים חדשות, רק בגדר הרכבה שכניית". מבואר מד' הצ"פ דהחילוק בין החיבור של בונה לחיבור של לש היינו שלש הוא הרכבה מזגית, ובונה הוא הרכבה שכניית. ולהבנת המושגים הרכבה שכניית והרכבה מזגית אעתיק מש"כ בס' מפענח צפונות הנ"ל בפ"ח סי' א: "אבן תיבון ור"ש אבן תיבון בפירוש המלות הזרות מבאר הרכבה מזגית היינו הרכבה בעירוב הנפרדים שהורכב המורכב מהם ובהימזגם עד שתיפסד צורת כל א' וא' מהם וכו', הרכבה שכנית שלא ימזגו הנפרדים אך יושם האחד בצד חבירו, כבית ע"ד משל המורכב מאבנים עצים ורעפים יושם כ"א בצד חבירו ובשכונתו".
אמנם זה צ"ע לומר שמגבן אינו אלא הרכבה שכנית. וגם לפ"ז צ"ע כמה מקרים שכ' הפוסקים שזה לישה, וא"א לומר שהם הרכבה מזגית כגון חרוסת (במ"א תעג טז, ובמ"ב שכא סח) וכן קריין (חריין – חזרת) וירקות חתוכים (שמבואר בט"ז שכא יב ובמ"ב סח). ועוד דלכאו' לפ"ז בדברים שאינם ברי גיבול דמבואר ברמב"ם סופ"ח שאין בזה איסור דאו' - לכאו' לפ"ז היה צ"ל אסור משום בונה.
וראיתי בס' משכן משה סי' יג שהעלה צד נוסף שגדר מלאכת לישה אינו חיבור ואיחוד החלקים אלא יצירת עיסה, וכ' נפק"מ לעניין ב' עיסות שמחברן לעיסה אחת. וע"ש שכ' שהבין מהגרי"ש אלישיב שהגדר הוא חיבור החלקים, ומ"מ צריך חיבור שיש בו חידוש, ולכן חיבור ב' עיסות שוות אינו לישה, וחיבור עיסות שאינם שוות הוי לישה. עכ"ד. ולכאו' לפ"ז להשיטות שאין איסור בחיבור ב' עיסות אף שאינם שוות (ע' אג"מ או"ח ד עד עמ' קמד גבי עירוב שמנת בגבינה, וע' ארח"ש פ"ו הע' כא שכ"ד הגרנ"ק), הם יסברו שגדר המלאכה היינו יצירת עיסה. אמנם אינו מוכרח די"ל דגדר המלאכה היינו חיבור החלקים, ומ"מ כיון שצריך חיבור שיש בו חידוש – כמובא לעיל בשם הגריש"א, ס"ל להני פוסקים דזה לא נחשב חידוש.
[1] הוצרכתי לזה למאי דמ' בתה"ד נג שהובא בב"י שכא (וכן בבה"ל שכד ס"א משמע כן) ששאר הראשונים שחולקים על הרמב"ם מסכימים עם הרמב"ם בהבנת המושג "בר גיבול", אבל למאי דמ' לכאו' בראב"ד (סופ"ח) דפי' "בר גיבול" לדעתו היינו שנצרך לו גיבול, ולא שמהני בי' גיבול - פשוט שאין ראי' משאר הראשונים שחולקים על היסוד. וע"ע רש"י יח. ד"ה עפר דמ' לכאו' דפי' "בר גיבול" - שרגילים לגבלו, ולכן הוצרך לומר לטיט של בנין, ודוק, ואכמ"ל.
[2] ע' רש"י קלד. ד":ה מאי שנא דמבואר שעשיית גבינה דומה ללישה (וע' נשמת אדם יו"ט צג). וע"ש (בע"ב) בפי' ר"ח דמפורש שגיבון ולישה שווין.
