ויקרא מדוע הוצרכה התורה למעט גוי מסמיכה? והלא הוא אינו יכול להכנס לעזרה!

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וסמך את ידו על ראש העולה (א ד)

בתורת כהנים נדבה פרשה ב', "דבר אל בני ישראל וסמכו, בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין". והקשה בפירוש רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוס' עה"ת, למה לי קרא לזה, תיפוק ליה שגוי אינו יכול להכנס לעזרה, וממילא אינו יכול לסמוך.

ולכאורה דבריו צ"ע, הא מה דאמרינן בכלים פ"א מ"ח דאסור לגוי להכנס לחיל, הוי רק מעלה דרבנן, כמ"ש הר"ש שם, וא"כ מן התורה גוי יכול להכנס, ושפיר צריך מיעוט. וצ"ל דס"ל לרבינו אביגדור דרק האיסור לגוי להכנס לחיל הוא מדרבנן, אבל לעזרה עצמה אסור לו מן התורה להכנס. ובאמת כן מבואר במנחות סא: בשיטמ"ק שם אות י', שגוי אסור להכנס לעזרה מן התורה, משום שנאמר כל בן נכר ערל לב לא יבוא אל מקדשי.

ובפשוטו היה אפשר לומר, דצריך מיעוט שלא יעמוד בחוץ ויכניס ידיו ויסמוך, ובזבחים לג. אמרינן לגבי טמא שהטעם שאינו יכול לעמוד בחוץ ולהכניס ידיו לעזרה ולסמוך, משום שביאה במקצת שמה ביאה, והנה כל זה רק בטמא דאיכא ביה ילפותא שם לב: דגם ביאה במקצת שמה ביאה, אבל בגוי דליכא קרא, לכו"ע ביאה במקצת ל"ש ביאה. וצ"ל דקושיית רבינו אביגדור היא למ"ד בזבחים שם דכל הסומך ראשו ורובו מכניס משום דבעינן סמיכה בכל כוחו.

ותירץ רבינו אביגדור שם, דבעינן קרא אליבא דמ"ד דיורש סומך, ללמד על יורש גוי שאינו סומך בקרבן אביו, ע"כ. וביאור דבריו דהמיעוט לא נצרך לזה שהגוי עצמו לא יסמוך דהא בלא"ה אינו יכול להכנס וכנ"ל, אלא נצרך לומר ש"קרבן הגוי" פטור מסמיכה, ונפק"מ באופן דאיכא יורש ישראל שיכול להכנס, ומ"מ פטור מסמיכה משום שהוא "קרבן הגוי".

ויש לעיין למה לא תירץ בפשיטות באופן שהגוי עצמו התגייר ועכשיו הוא ישראל ויכול להכנס, ומ"מ קרבנו שהפריש בעודו גוי יש לו דין קרבן עכו"ם שפטור מסמיכה, ולזה הנפק"מ במיעוט של גוי מסמיכה. ונראה מדבריו שבכה"ג באמת יהיה חייב בסמיכה, משום שכאשר נתגייר נשתנה הקרבן מקרבן גוי לקרבן ישראל, ויש לו כל דיני קרבן ישראל [ועי' שפת אמת מנחות סא: וזרע אברהם סי' כ' סוף אות כ"ח שדנו בזה]. ורק באופן שהאב עצמו לא התגייר ובנו התגייר, אז נשאר הקרבן "קרבן גוי", כיון שיורש אינו בעלים גמור שהרי אינו מתכפר אלא מקופיא, ולכן בעלותו של היורש אינה יכולה לשנות את דין הקרבן להיות קרבן ישראל כאשר הוא מתגייר, ונשאר "קרבן גוי" מחמת שאביו שהוא עיקר בעל הקרבן, ומ"מ יש לו דין סמיכה בקרבן מדין "יורש".
​

◆ ◆ ◆​

והנה בגדר הדין שיורש סומך, חקרו האחרונים האם הביאור הוא שהבן סומך עבור חובת האב, או שהסמיכה של הבן היא מחמת בעלותו בקרבן, שהרי הוא עצמו מתכפר בו מקופיא. ונפק"מ היכא שהאב כבר סמך קודם שמת, דאם נימא דהסמיכה היא עבור האב, הרי כבר סמך האב. אבל אי נימא דהסמיכה היא עבור בעלות הבן בקרבן, א"כ צריך לחזור ולסמוך. ועי' רבינו גרשום ערכין ב. שכתב דיורש סומך דוקא אם מת אביו קודם שסמך עליו.

וכן נפק"מ אם יש כמה יורשים, האם כולם צריכים לסמוך עליו מפני שלכל אחד יש בו חלק והוי כקרבן השותפין שכולם סומכים, או דדי שאחד יסמוך במקום האב.

והנה לכאורה קשה על דברי רבינו אביגדור, הרי גר שנתגייר כקטן שנולד, וא"כ הגר אינו יורש את אביו הגוי. וצ"ל דמיירי שהאב מת לפני שנתגייר היורש, ורק אח"כ נתגייר, דבכה"ג ירש כבר את חלקו בקרבן, וכשמתגייר נשאר בעלים על הקרבן כמו שאר ממונו שהיה לו קודם שנתגייר שלא פקע ממנו כשנתגייר. וזה אתי שפיר אי נימא דהחיוב סמיכה של היורש הוא מחמת הבעלות מקופיא שיש לו בקרבן, דכיון שכבר זכה בבעלות מקופיא לא פקע מיניה, וכנ"ל. אבל אם הסמיכה היא משום שהיורש עומד במקום האב ומקיים את הדין סמיכה המוטל על האב, א"כ זה שייך רק אם בשעת הסמיכה הוא "יורש", ובאופן שנתגייר הרי לאחר הגירות פקעה הקורבה ושוב אין לו דין "יורש", ולא שייך סמיכה בתורת כרעא דאבוה, רק שייך סמיכה רק מכח בעלותו של היורש עצמו, דהבעלות לא פקעה וכנ"ל, ועי'.​