נח מדוע המבול נמשך י"ב חודש? מדוע המבול נפסק בגלל זכירת נח? (2 צופים)

[נדיב לב]

"ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית פ"ח פ"א).

ודרוש הסבר משני פנים.
א. מדוע המבול נמשך י"ב חודש. אמנם משפט רשעים וכו', אבל כאן כדי לכלותם די ברגע אחד. ובפועל לאחר שמתו בתחילת המבול מה שייך לומר משפט רשעים י"ב חודש?

ב. מדוע הקב"ה הפסיק את המבול רק לאחר שזכר את נח וכו'.

בשאלה השניה, נראה לבאר בהקדם מה שאנו מזכירים פסוק זה בסדר זכרונות, וכן אומרים "כי אין שכחה לפני כסא כבודך, ואין דבר נעלם מנגד עינך, אתה זוכר את כל המפעל". והנה זה ברור שאין שכחה לפני כסא כבודו, וכשמדובר על זכירה כלפי הקב"ה לא מדובר על זכירת עובדות כמו אצל בני אדם, שיש מצב שכעת זוכר ולפני כן שכח. אלא כידוע מה שמבארים בספרים, שזכירה אצל הקב"ה היא הפעלת אחת ממידותיו, לטובה או לרעה וכפי מה שמגיע לנברא. ובשונה מבן אדם שמה שזוכר אינו אלא סיבה לפעולה, אצל הקב"ה הזכירה עצמה היא הפעולה והנהגתו בעולם. ועיין רש"י על אתר כותב: ויזכור אלוקים זה השם מידת הדין היא ונהפכה למידת הרחמים ע"י תפילת הצדיקים.
ועל פי זה, מיושבת הערה השניה. המבול הייתה הנהגה של מידת הדין בעולם בלי קצבה ומידה. ואדרבה בזכירת נח, הפעיל את מידת הרחמים.


בנוגע להערה הראשונה.
החתם סופר על התורה מעיר כן, וכן מעיר בנו הכתב סופר ומסתמך בפירושו על המדרש ליישב את הערה. (אמנם ראה במהרש"א סנהדרין ק"ח ד"ה קל הוא).

כתב סופר על אתר וז"ל: ויזכור אלקים את נח וכו'. כ' רש"י מדת הדין מתהפך לרחמים אצל צדיקים. ומקשים לעיל כתיב ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה ולא כתיב אלקים, משמע דווקא במדת הרחמים היה ראוי להנצל. ונ"ל ע"פ שכ' רש"י [ז, ז] אף נח מקטני אמונה היה. ונ"ל לכן אמר ה' כי אותך ראיתי צדיק ולא תמים, כי אז היה מקטני האמונה בלבו, ותמים הוא תמימות בלב כמ"ש האבן עזרא, ותחלה היה צדיק תמים בלבו אבל אחר שאמר לו ה' שיביא מבול והיה כמסתפק בו שוב לא היה תמים, ע"כ אמר ה' אותך ראיתי צדיק ולא תמים בדור הזה דוקא, אבל בדורות שלפנים היה תמים ג"כ. ולכן לא היה ראוי להנצל רק במדת הרחמים ולא בדין. ולכן כתיב ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה במדת הרחמים, אבל אחר שהיה בתיבה י"ב חודש ונצטער הרבה, ובמדרש [רבה לב, יא] איתא וישאר אך נח שהיה כואב ונאנח, וע"י יסורים נזדכך לקדמותו להיות צדיק תמים, ולכן כתיב ויזכור אלקים את נח, שע"י מדת הדין שפגע בו ונתיסר ביסורים נתהפך מדת הדין לרחמים, ולכן כתיב ויזכור אלקים וק"ל:
עוד נ"ל לפרש ולבאר, הנה אמר ה' לנח כי אותך ראיתי צדיק ולא כתיב תמים, ולעיל כתיב צדיק תמים, ופי' רש"י ידוע. דבמדרש מגנה לנח על שלא הוכיח לאנשי דורו, ונ"ל כל זמן שהיה מתושלח חי שהיה גדול ממנו לא על נח היה מוטל מצות תוכחה, אבל אחר מיתת מתושלח היה החיוב עליו, וכדאמרו ז"ל [אבות ב, ה] במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, וזה היה פגמו שלא היה תמים כי לא יצא ידי חיובו להוכיח אנשי דורו. והשתא אתי שפיר דתחלה כתיב צדיק תמים כל זמן שהיה מתושלח חי היה תמים בלי פגם, אבל ה' אמר לו אחר מיתת מתושלח, כפירוש רש"י בפסוק [לעיל ז, ד] כי לימים עוד שבעה שהיה ימי אבלו, ואז נפגם על שלא הוכיחם ולא היה תמים, כנ"ל:
והנה אמרו חז"ל [שבת נה: וע"ע תנחומא משפטים ז] דמדת הדין מקטרג על הצדיקים שהיה להם להוכיח, ואמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שאינם מקבלים תוכחה, ומדת הדין משיב אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. הנה עפ"י מדת הדין ראוים צדיקים לעונש כמו רשעים, כי לפניהם אין גלוי שלא יקבלו הרשעים תוכחה, אבל מדת הרחמים מלמד זכות לפני גלוי שלא היו מקבלים תוכחה, ולא גרמו ברשעת הרשעים כי סוף כל סוף לא היו מטיבים דרכיהם. ואומר, כי דור המבול שהיו משוקעים בחמס וגזל לא היו מקבלים תוכחה, אלא אם לפני ה' גלוי לפני נח לא היה גלוי וידוע, ולא היה תמים על שלא הוכיח, ולפי מדת הדין אפילו לצדיק לא יחשב ומדת הדין צווח מה נשתנו אלו מאלו, ולכן כתיב ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה, במדת הרחמים אמר אל נח בא, אבל עפ"י מדת הדין לא היה ראוי להנצל, ואמר כי אותך ראיתי צדיק לפני דייקא, לפני שגלוי הכל אתה צדיק שלא גרמת כלום לרשעת הדור, ודוקא לפני שנגלה כל תעלומות, אבל לאינו יודע העתידות אין אתה צדיק, ומ"מ תמים גם לפני אין אתה, שעכ"פ נפגם בשלילות תוכחתו כנ"ל. והנה מה שהיה חבוש בתיבה י"ב חדש זה היה עונש לו כמבואר במדרש, ועונש זה היה די למה שלא הוכיח את דורו כיון שלפניו לא היה גלוי, ואחר שעבר הזמן וקבל עונשו היה בדין שינצל ויצא חפשי. והיינו דכתיב ויזכור אלקים את נח, שהיה עתה במדת הדין שהסכים לזכור אותו לטובה ויצא מן המאסר אשר אסור שם, ומיושב הכל:​