נח מדוע המבול נמשך י"ב חודש? מדוע המבול נפסק בגלל זכירת נח? (1 צופה)

[נדיב לב]

"ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית פ"ח פ"א).

ודרוש הסבר משני פנים.
א. מדוע המבול נמשך י"ב חודש. אמנם משפט רשעים וכו', אבל כאן כדי לכלותם די ברגע אחד. ובפועל לאחר שמתו בתחילת המבול מה שייך לומר משפט רשעים י"ב חודש?

ב. מדוע הקב"ה הפסיק את המבול רק לאחר שזכר את נח וכו'.

בשאלה השניה, נראה לבאר בהקדם מה שאנו מזכירים פסוק זה בסדר זכרונות, וכן אומרים "כי אין שכחה לפני כסא כבודך, ואין דבר נעלם מנגד עינך, אתה זוכר את כל המפעל". והנה זה ברור שאין שכחה לפני כסא כבודו, וכשמדובר על זכירה כלפי הקב"ה לא מדובר על זכירת עובדות כמו אצל בני אדם, שיש מצב שכעת זוכר ולפני כן שכח. אלא כידוע מה שמבארים בספרים, שזכירה אצל הקב"ה היא הפעלת אחת ממידותיו, לטובה או לרעה וכפי מה שמגיע לנברא. ובשונה מבן אדם שמה שזוכר אינו אלא סיבה לפעולה, אצל הקב"ה הזכירה עצמה היא הפעולה והנהגתו בעולם. ועיין רש"י על אתר כותב: ויזכור אלוקים זה השם מידת הדין היא ונהפכה למידת הרחמים ע"י תפילת הצדיקים.
ועל פי זה, מיושבת הערה השניה. המבול הייתה הנהגה של מידת הדין בעולם בלי קצבה ומידה. ואדרבה בזכירת נח, הפעיל את מידת הרחמים.


בנוגע להערה הראשונה.
החתם סופר על התורה מעיר כן, וכן מעיר בנו הכתב סופר ומסתמך בפירושו על המדרש ליישב את הערה. (אמנם ראה במהרש"א סנהדרין ק"ח ד"ה קל הוא).

כתב סופר על אתר וז"ל: ויזכור אלקים את נח וכו'. כ' רש"י מדת הדין מתהפך לרחמים אצל צדיקים. ומקשים לעיל כתיב ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה ולא כתיב אלקים, משמע דווקא במדת הרחמים היה ראוי להנצל. ונ"ל ע"פ שכ' רש"י [ז, ז] אף נח מקטני אמונה היה. ונ"ל לכן אמר ה' כי אותך ראיתי צדיק ולא תמים, כי אז היה מקטני האמונה בלבו, ותמים הוא תמימות בלב כמ"ש האבן עזרא, ותחלה היה צדיק תמים בלבו אבל אחר שאמר לו ה' שיביא מבול והיה כמסתפק בו שוב לא היה תמים, ע"כ אמר ה' אותך ראיתי צדיק ולא תמים בדור הזה דוקא, אבל בדורות שלפנים היה תמים ג"כ. ולכן לא היה ראוי להנצל רק במדת הרחמים ולא בדין. ולכן כתיב ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה במדת הרחמים, אבל אחר שהיה בתיבה י"ב חודש ונצטער הרבה, ובמדרש [רבה לב, יא] איתא וישאר אך נח שהיה כואב ונאנח, וע"י יסורים נזדכך לקדמותו להיות צדיק תמים, ולכן כתיב ויזכור אלקים את נח, שע"י מדת הדין שפגע בו ונתיסר ביסורים נתהפך מדת הדין לרחמים, ולכן כתיב ויזכור אלקים וק"ל:
עוד נ"ל לפרש ולבאר, הנה אמר ה' לנח כי אותך ראיתי צדיק ולא כתיב תמים, ולעיל כתיב צדיק תמים, ופי' רש"י ידוע. דבמדרש מגנה לנח על שלא הוכיח לאנשי דורו, ונ"ל כל זמן שהיה מתושלח חי שהיה גדול ממנו לא על נח היה מוטל מצות תוכחה, אבל אחר מיתת מתושלח היה החיוב עליו, וכדאמרו ז"ל [אבות ב, ה] במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, וזה היה פגמו שלא היה תמים כי לא יצא ידי חיובו להוכיח אנשי דורו. והשתא אתי שפיר דתחלה כתיב צדיק תמים כל זמן שהיה מתושלח חי היה תמים בלי פגם, אבל ה' אמר לו אחר מיתת מתושלח, כפירוש רש"י בפסוק [לעיל ז, ד] כי לימים עוד שבעה שהיה ימי אבלו, ואז נפגם על שלא הוכיחם ולא היה תמים, כנ"ל:
והנה אמרו חז"ל [שבת נה: וע"ע תנחומא משפטים ז] דמדת הדין מקטרג על הצדיקים שהיה להם להוכיח, ואמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שאינם מקבלים תוכחה, ומדת הדין משיב אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. הנה עפ"י מדת הדין ראוים צדיקים לעונש כמו רשעים, כי לפניהם אין גלוי שלא יקבלו הרשעים תוכחה, אבל מדת הרחמים מלמד זכות לפני גלוי שלא היו מקבלים תוכחה, ולא גרמו ברשעת הרשעים כי סוף כל סוף לא היו מטיבים דרכיהם. ואומר, כי דור המבול שהיו משוקעים בחמס וגזל לא היו מקבלים תוכחה, אלא אם לפני ה' גלוי לפני נח לא היה גלוי וידוע, ולא היה תמים על שלא הוכיח, ולפי מדת הדין אפילו לצדיק לא יחשב ומדת הדין צווח מה נשתנו אלו מאלו, ולכן כתיב ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה, במדת הרחמים אמר אל נח בא, אבל עפ"י מדת הדין לא היה ראוי להנצל, ואמר כי אותך ראיתי צדיק לפני דייקא, לפני שגלוי הכל אתה צדיק שלא גרמת כלום לרשעת הדור, ודוקא לפני שנגלה כל תעלומות, אבל לאינו יודע העתידות אין אתה צדיק, ומ"מ תמים גם לפני אין אתה, שעכ"פ נפגם בשלילות תוכחתו כנ"ל. והנה מה שהיה חבוש בתיבה י"ב חדש זה היה עונש לו כמבואר במדרש, ועונש זה היה די למה שלא הוכיח את דורו כיון שלפניו לא היה גלוי, ואחר שעבר הזמן וקבל עונשו היה בדין שינצל ויצא חפשי. והיינו דכתיב ויזכור אלקים את נח, שהיה עתה במדת הדין שהסכים לזכור אותו לטובה ויצא מן המאסר אשר אסור שם, ומיושב הכל:​

 

[יוסף צ. הירשמן]

אולי לקח הרבה זמן עד שמתו במבול, ולא מתו כלל ברגע אחד.

ובמדרש הובא כמה דברים על ענין קושי מיתתם, כגון מה שנאמר במדרש תנחומא סימן ז:

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּהוֹמוֹת וְהָיוּ רוֹאִין אֶת הַמַּעְיָנוֹת עוֹלוֹת עֲלֵיהֶן, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין? הָיוּ לָהֶן בָּנִים הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם [וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם] (איוב כא, ח), שֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת וְיוֹלֶדֶת, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר (שמות לד, ב). וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם (איוב כא, ח), שֶׁהָיוּ רוֹאִין לְעַצְמָם בָּנִים וּבְנֵי בָנִים. הָיוּ בָהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין אֶת בְּנֵיהֶם וְנוֹתְנִין אוֹתָם עַל הַתְּהוֹם וְכוֹבְשִׁין עֲלֵיהֶם וְאֵינָן מְרַחֲמִין עֲלֵיהֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי.
וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כֵּן, שֶׁכֵּן אִיּוֹב אוֹמֵר, יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה (איוב כד, כ). עוֹד לֹא יִזָּכֵר הָרֶחֶם שֶׁלּוֹ שֶׁהָיוּ בָנָיו. מֶה עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹרִיד עֲלֵיהֶם מַבּוּל מִלְמַעְלָה וְשִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה.
אָמַר רַבִּי בְּרַכְיָה, קָשִׁים הָיוּ מְאֹד וּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב בָּהֶן, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים (בראשית ו, ד). וְאִלּוּלֵי שֶׁפָּרַע מֵהֶם בָּאֵשׁ מִלְמַעְלָן, אֵין בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶן, שֶׁכָּךְ אִיּוֹב אוֹמֵר, אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ (איוב כב, כ). כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא נִשְׁטְפוּ קוֹמָתָן בִּתְהוֹמוֹת שֶׁלְּמַטָּן, הוֹרִיד עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָפַךְ עֲלֵיהֶם הָעוֹף וְהַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהֵן גִּוְּעוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ וְגוֹ', בַּמֶּה, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה.
כֵּיוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִין עַצְמָן שֶׁהֵן אוֹבְדִין, הָיוּ מְבַקְשִׁין לַהֲפֹךְ אֶת הַתֵּבָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִקִּיף אֶת הַתֵּבָה אֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ. וְאֵין וַיִּסְגֹּר אֶלָּא אֲרָיוֹת, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא (דניאל ו, כג).

ועוד מאמרים יש שנראה מהם שלא מתו כולם ברגע אחד כלל, כגון מה שנאמר בפרק דרבי אליעזר סוף פרק כב:

אָמְרוּ אִם מֵי הַמַּבּוּל יָבִיא עָלֵינוּ הֲרֵי אָנוּ גְּבוֹהֵי קוֹמָה וְאֵין הַמַּיִם מַגִּיעִים עַד צַוָּארֵנוּ, וְאִם מֵי תְהוֹמוֹת מַעֲלֶה עָלֵינוּ הֲרֵי פַּרְסוֹת רַגְלֵנוּ לִסְתֹּם אֶת הַתְּהוֹמוֹת. מֶה הָיוּ עוֹשִׂין, פּוֹשְׁטִין כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם וְסָתְמוּ אֶת כָּל הַתְּהוֹמוֹת. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִרְתִּיחַ מֵי תְהוֹמוֹת וְהָיוּ שׁוֹלְקִים אֶת בְּשָׂרָם וּפוֹשְׁטִין אֶת עוֹרָן מֵעֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר [איוב ו, יז] בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם, אַל תִּקְרֵי בְּחֻמּוֹ אֶלָּא בַּחֲמִימוֹ.

 

[נדיב לב]

אולי לקח הרבה זמן עד שמתו במבול, ולא מתו כלל ברגע אחד.

לחץ כדי לכווץ...

אכן ציינתי למהרש"א בסנהדרין קח. שכותב מעין זה.

וזה לשונו: קל הוא על פני מים גו'. כל אותה הפרשה נדרשת על רעת דור המבול ואמר שהוכיחן על רעתן שהיו כפויי טובה שאמרו כלום צריכים אנו אלא לטפה של גשמים כדאמרינן לעיל וז"ש להן שבמי הגשמים הבאים מלמעלה יהיו נדונין בהן שיהיו מי הגשמים הבאים על פני המים מקפה נבלתם כזיקים שיהיה רוח בהן וצפין כך ולא יטבעו מהר כדאמרינן משפט דור המבול שנה תמימה כמו משפט רשעים בגיהנם ולכך דור המבול אינו נידון לעתיד ולכך לא נטבעו ג"כ מהר כדי שיצטערו אז על הטובה שמנע מהם כדלקמן ולא עוד אלא שלוקחין מהן קללה לכל באי עולם כדאמרינן לעיל עכשיו שאדם חטא בהמה וחיה ל"ל.