- הודעות
- 139
- תודות
- 587
- נקודות
- 119
כאשר אנו מברכים אדם, כוונתנו לאחל לו שיתווסף לו שפע בנכסיו או בהצלחתו. אולם כשמדובר בקב"ה, הדבר מעורר תמיהה, הרי ה' הוא תכלית השלמות ולא חסר לו מאומה, ואם כן, כיצד שייך לומר שאנו מברכים אותו ומה משמעות המילה "ברוך" כלפיו?
הכרה במקור השפע
רבותינו המפרשים (רבנו בחיי, ספר החינוך והכתב והקבלה) מבארים את עניין הברכה על דרך הפשט, המילה "ברוך" אינה תוספת לה', אלא תואר המתאר אותו כמקור הברכות. כשם ש"רחום" פירושו מי שמרחם על אחרים, כך "ברוך" פירושו שהוא המשפיע את כל הטוב לעולם. בברכה אנו מודים ומכירים בכך שכל השפע שבידינו מגיע ממנו.
המשכת שפע לעולם
על פי תורת הסוד (רמב"ן, רשב"א ונפש החיים), ישנו כוח מיוחד למעשי ישראל להוסיף כוח בפמליא של מעלה. חז"ל (ברכות לה:) מלמדים שהנהנה מהעולם ללא ברכה נחשב כגוזל את הקב"ה, ורש"י מבאר שהכוונה היא שהוא "גוזל את ברכתו".
הביאור לכך הוא שהמילה "ברכה" קשורה ללשון "הברכה" (כמו המבריך את הגפן) שפירושה המשכה מלמעלה למטה. על ידי הברכה, האדם פותח צינור של שפע, וגורם להמשכת חיות וטובה ממקור עליון אלינו לעולם הזה.
ביאור זה מקבל משנה תוקף בדברי הנצי"ב מוולוז'ין ("העמק דבר", בראשית ב', ה'). הנצי"ב מסביר כי ברכות הנהנין אינן רק "תשלום" על ההנאה, אלא הן פעולה של השפעה: הברכה שאדם מברך על מאכל מסוים, נותנת שפע של ריבוי וברכה באותו המין עצמו.
לפי זה מבאר הנצי"ב את דברי הגמרא (ברכות לה, ב) שכל הנהנה בלא ברכה "גוזל את הקב"ה וכנסת ישראל": הקב"ה חפץ להשפיע טוב לעולם, וכנסת ישראל זקוקה לשפע הזה; מי שאוכל ללא ברכה, מונע את פתיחת הצינור שיוסיף ברכה וריבוי באותו המין, ובכך הוא גוזל את הקב"ה (הרוצה להשפיע) ואת עם ישראל (הצריכים לכך). בכך הוא הופך להיות "חבר לירבעם בן נבט", שמנע את הקרבנות המביאים ברכה לעולם.
סוד האותיות: הברכה כריבוי
המהר"ל מפראג (תפארת ישראל) מצביע על רמז נפלא בשורש המילה ב-ר-כ:
הנאת המברך
בעל הכוזרי מוסיף רובד מעשי, הברכה מעצימה את הנאת האדם מהעולם. מי שאוכל מתוך הכרה שהאוכל הוא מתנה מהבורא, מעריך את החסד ונהנה ממנו באמת. לעומתו, מי שצורך את העולם ללא ברכה דומה לשיכור שאינו מודע לערך הדבר שלפניו, וממילא הנאתו חסרה.
הדרך אל החסידות
בגמרא (בבא קמא ל.) נאמר שמי שרוצה להיות חסיד יקיים "מילי דברכות". המהר"ל (הקדמת ספר "דרך חיים") מסביר ששלמות האדם נמדדת בשלושה מישורים, כלפי ה', כלפי הבריות וכלפי עצמו. על ידי ברכות, הוא מיטיב את יחסו לה'. על ידי זהירות בנזיקין, הוא מיטיב את יחסו לבריות. על ידי לימוד מסכת אבות, הוא משלים את תיקון עצמו ומידותיו.
נמצאנו למדים שהברכה אינה רק אמירה של הודאה, אלא היא פעולה רוחנית הממשיכה שפע לעולם, מזככת את נפש האדם ומחברת אותו למקור החיים.
הכרה במקור השפע
רבותינו המפרשים (רבנו בחיי, ספר החינוך והכתב והקבלה) מבארים את עניין הברכה על דרך הפשט, המילה "ברוך" אינה תוספת לה', אלא תואר המתאר אותו כמקור הברכות. כשם ש"רחום" פירושו מי שמרחם על אחרים, כך "ברוך" פירושו שהוא המשפיע את כל הטוב לעולם. בברכה אנו מודים ומכירים בכך שכל השפע שבידינו מגיע ממנו.
המשכת שפע לעולם
על פי תורת הסוד (רמב"ן, רשב"א ונפש החיים), ישנו כוח מיוחד למעשי ישראל להוסיף כוח בפמליא של מעלה. חז"ל (ברכות לה:) מלמדים שהנהנה מהעולם ללא ברכה נחשב כגוזל את הקב"ה, ורש"י מבאר שהכוונה היא שהוא "גוזל את ברכתו".
הביאור לכך הוא שהמילה "ברכה" קשורה ללשון "הברכה" (כמו המבריך את הגפן) שפירושה המשכה מלמעלה למטה. על ידי הברכה, האדם פותח צינור של שפע, וגורם להמשכת חיות וטובה ממקור עליון אלינו לעולם הזה.
ביאור זה מקבל משנה תוקף בדברי הנצי"ב מוולוז'ין ("העמק דבר", בראשית ב', ה'). הנצי"ב מסביר כי ברכות הנהנין אינן רק "תשלום" על ההנאה, אלא הן פעולה של השפעה: הברכה שאדם מברך על מאכל מסוים, נותנת שפע של ריבוי וברכה באותו המין עצמו.
לפי זה מבאר הנצי"ב את דברי הגמרא (ברכות לה, ב) שכל הנהנה בלא ברכה "גוזל את הקב"ה וכנסת ישראל": הקב"ה חפץ להשפיע טוב לעולם, וכנסת ישראל זקוקה לשפע הזה; מי שאוכל ללא ברכה, מונע את פתיחת הצינור שיוסיף ברכה וריבוי באותו המין, ובכך הוא גוזל את הקב"ה (הרוצה להשפיע) ואת עם ישראל (הצריכים לכך). בכך הוא הופך להיות "חבר לירבעם בן נבט", שמנע את הקרבנות המביאים ברכה לעולם.
סוד האותיות: הברכה כריבוי
המהר"ל מפראג (תפארת ישראל) מצביע על רמז נפלא בשורש המילה ב-ר-כ:
- ב = 2 (יחידות)
- ר = 200 (מאות)
- כ = 20 (עשרות)
הנאת המברך
בעל הכוזרי מוסיף רובד מעשי, הברכה מעצימה את הנאת האדם מהעולם. מי שאוכל מתוך הכרה שהאוכל הוא מתנה מהבורא, מעריך את החסד ונהנה ממנו באמת. לעומתו, מי שצורך את העולם ללא ברכה דומה לשיכור שאינו מודע לערך הדבר שלפניו, וממילא הנאתו חסרה.
הדרך אל החסידות
בגמרא (בבא קמא ל.) נאמר שמי שרוצה להיות חסיד יקיים "מילי דברכות". המהר"ל (הקדמת ספר "דרך חיים") מסביר ששלמות האדם נמדדת בשלושה מישורים, כלפי ה', כלפי הבריות וכלפי עצמו. על ידי ברכות, הוא מיטיב את יחסו לה'. על ידי זהירות בנזיקין, הוא מיטיב את יחסו לבריות. על ידי לימוד מסכת אבות, הוא משלים את תיקון עצמו ומידותיו.
נמצאנו למדים שהברכה אינה רק אמירה של הודאה, אלא היא פעולה רוחנית הממשיכה שפע לעולם, מזככת את נפש האדם ומחברת אותו למקור החיים.