יש חילוק בין חסד לרחמים, רחמים הוא כשיש צורך שצריך לרחם עליו, והמשפיע משפיע מכח צורך המקבל. וחסד הוא שהמשפיע משפיע ללא הבטה לעולם המקבל, אלא הוא משפיע כי הוא מתחסד עם אחרים.
כמו אברהם אבינו ע"ה היה מקיים הכנסת אורחים לא רק בשביל שיש מקבלים שיש להם צורך, רק הוא יושב פתח האוהל וממש ביקש שיכנסו אנשים ויקבלו ממנו. וכמו במעשה שמלאכים שממש ביקש מהם שיכנסו, ולא משום שהיה נראה כאילו הם צריכים לטובתו.
כאן היה מדובר בזיווג ליצחק אבינו ע"ה שהיה מידת הגבורה והצמצום, שלא היה נותן רק למי שנצרך לפי עומק הדין. וכדי שיצא מהם בן כיעקב אבינו ע"ה שיהיה מרכבה למידת הרחמים, שרחמים נולד על ידי מיזוג חסד וגבורה, היה נצרך שאשתו יהיה ממדת החסד, ולכך המתין אליעזר לסימן שהנערה יעשה דווקא מעשה חסד ולא רק מעשה רחמים, ולכך בחר סימן זו דווקא, שאפילו אם אין צריכים לרחם עליו, מכל מקום מכח מדת החסד ישקהו ולא ישאל שאלות, הרי הוא מבוגר הרבה יותר, ויש לו משרתים, ולמה הוא צריך לטובתי?
אבל מי שיש לו מדת החסד לא חושב כל הני טענות, אלא הוא משפיע, כי נפשו כלתה להשפיע לטובים ולרעים.
ובאמת כך הוא אצל הקב"ה שלכאורה אי אפשר לומר על הקב"ה שיש לו איזה חסרון, אלא הוא שלם בתכלית השלמות, וא"כ מה טעם נתנו על בריאת העולם שטבע הטוב להיטב, ומבואר כי טבע הטוב להיטב הוא לא משום שיש חסרון, אלא מדת החסד של הקב"ה הוא שהוא רוצה למצוא דרך להיטב, לא משום שיש חסרון, כי לולא שנברא העולם לא היה ברואים כלל, ולא היה צריך להיטב, ולמה שיטב? אלא צריך לומר, שמדת החסד הוא שצריכין למצוא עילא להיטב. ולולא הטעם שיהיה נהמא דכסופא, לא היה מצוה לנו כלל מצוות כדי שנזכה לגן עדן ועולם הבא, אלא בתחילת הבריאה היה מטיב עמנו מזיו שכינתו.
