מטות מה השבח בזה שרצו לסקול את משה (1 צופה)

[אחד יחיד]

וימסרו מאלפי ישראל, אלף למטה (לא, ה)

מבואר ברש"י, הלשון "וימסרו" מלמדת שהלכו בעל כרחם ולא מרצונם, כי ידעו שמיתתו של משה תלויה בכך.

ומוסיף רש"י, "להודיעך שבחן של רועי ישראל, כמה הם חביבים על ישראל; עד שלא שמעו במיתתו, מהו אומר, 'עוד מעט וסקלוני'; ומששמעו שמיתת משה תלוי בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו בעל כרחן".

והנה, לכאורה, החלק הראשון של המימרה (שבחייו של משה היו מצבים של עוד מעט וסקלוני וכו') אינו שבח כלל לרועי ישראל, ולשם מה לכלול זאת במימרה שכל כולה באה להדגיש את שבח רועי ישראל ואת חביבותם על ישראל? היה ראוי לומר את המימרה ללא חלק זה (למשל, ניתן היה לומר כך – "להודיעך שבחן של רועי ישראל, כמה הם חביבים על ישראל, ששמעו שמיתת משה תלוי בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו בעל כרחן").

ובמעיינה של תורה מביא את דברי השל"ה, המיישב כך –

"כל אימת שיש לישראל טענות ותרעומות כלפי מנהיגיהם, אפשר שתהא לזה אחת משתי משמעויות: או שכוונתם רעה, או להפך, שהמנהיגים חביבים ויקרים עליהם ביותר, עד שהם מתייחסים אל המנהיג כאל אביהם, ודרך העולם הוא שבנים מפנים את כל טענותיהם כלפי אביהם ותובעים ממנו את כל צרכיהם…

אם כן, מאחר שגילו בני ישראל חיבה כה גדולה למשה רבינו ולא רצו ללכת ולנקום באויביהם כדי להאריך את חייו, הרי זו איפוא הוכחה מובהקת, כי גם בזמן שהיו להם טענות ותרעומות כלפיו, עד שאמר הוא 'עוד מעט וסקלוני', לא היה זה מחמת כוונות רעות, אלא משום שהתייחסו אליו כאל אביהם".

ואם כך נמצא, שלאמיתו של דבר, מתגלה למפרע שגם המצב של "עוד מעט וסקלוני", נובע בסופו של דבר לא מריחוק ושנאה, אלא דווקא מהקשר העמוק למנהיג, כך שבעומק הדברים גם זהו לשבחו. (לימוד יומי)