ברור שהם נחלקו להלכה, מה רצון ה' הלכה למעשה,
וטעות חמורה היא בידך, אלו ואלו דא"ח נאמר בודאי גם על הלכה למעשה,
וראיה לכך מספק בהרת קדמה ללבן האם טמא או טהור, וע"ז נאמר אלו ואלו דא"ח.
כי שניהם הם אמת לאמיתה, כי רצון ה' ניתן בצורה הניתנת לפרשנות, בכדי שהשכל האנושי יפתחה.
רק יש דבר חיצוני ל'אמת', הנקרא הלכה למעשה, ומה שנפסק להלכה לא כי זה יותר 'אמת', אלא מטעמים עלומים וגנוזים,
שחז"ל לא תמיד טרחו להסביר לנו, וכפי שהבאתי ד' המהר"ל שהלכה כב"ה כי הם היו יותר רצויים פניו, ואה"נ לעת"ל תיהיה הלכה כב"ש ואי"ז סותר.
וכל כללי הפסיקה בנויים כך, למה תמיד הלכה כרב באיסורי, מה תמיד הוא מדבר אמת?
אלא יש איזה בחינה עמוקה, שדברי רב יותר קרובים אל השי"ת...
והבן הדברים מפני עומקם.
יסודתם בהררי קודש בד' המהר"ל. אם תרצה אחפש לך את המקור המדוייק
אשמח אם תציג בפני את דברי המהר"ל במלואם.
עד כמה שדעתי מגעת, יש בדבריך טעות.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים נאמר על הרבה מאוד אופנים,
זה גם על ההבדלים בין הפשט לדרש ולרמז ולסוד,
זה גם על מחלוקות בסברא, ואכן גם על מחלוקות בהלכה.
אבל זה מדובר על הרעיון הראשוני של מחלוקת, ולא על השורה הסופית.
דהיינו, כל מחלוקת בנויה על שלל הנחות יסוד, ועל אין ספור מחלוקות קודמות.
הדוגמאות הכי ברורות לזה, אלו המחלוקות במשנה שהגמ' מבארת שבכלל חלקו על פשט בפסוק.
אבל כך זה בכל מחלוקת, ולפעמים זה הרבה יותר מפשט בפסוק אחד.
זה יכול להיות מחלוקת הבנויה על שלל חלוקות נוספות עד שמגיעים לנושא אחר לחלוטין ששם מקור המחלוקת.
ועל יסודות המחלוקת, נאמר - אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
שכל הפשטים כולם, יכולים להיות אמת לחלוטין, כי שבעים פנים לתורה,
ואכן, הבורא נתן את התורה לישראל כדי שיפרשוה (אגב, זה משפט כוללני מידי, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול...).
עד כאן הכל טוב ויפה.
אבל הגיע זמן שהמחלוקות לא היו רק בשורשים, אלא ירדו להלכה.
דהיינו - המצב שבית שמאי סוברים שבית הלל טועים וכן להיפך - בהנהגת ההלכה הסופית - זה מצב לא טוב.
כי הלכה צריכה להיות אחת.
וזה לא שייך כלל ל'מה עושים אחרי שיש מחלוקת'.
כי ודאי ששורש המחלוקת הוא ב'אלו ואלו דברי אלוקים חיים',
אבל תוצאת המחלוקת היא מצב של חיסרון.
ודו"ק היטב.
