מבואר בספרי קודש, שרק ניצוץ קטן מהנשמה באמת מתלבשת בהאדם, אבל עיקר הנשמה נשאר למעלה קשור באור אין סוף. ובשעת התפילה האדם מעורר את נשמתו אשר בקרבו ומחברה אל שורשה, וזה ענין הדבקות בשעת התפלה. ומה שמדבר בשעת התפילה הוא הנפש החיונית או נפש הבהמית, לא הנשמה ולא הגוף.
שער התשובה לאדמו"ר האמצעי אות א: הנה כל אחד ואחד אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא כו' ודאי אי אפשר לומר על הנשמה שבגוף שאין צדיק בארץ ואיך יאמר טהורה היא לגמרי אלא על חלק נשמה העליונה שבלתי מלובשת בסוף וזה שאמר טהורה היא גם עתה. ומה שאמר אתה בראת היא חלק הנשמה שבגוף... וידוע שב' מיני נשמות הללו זהו כמשל החבל שאחוז ראשו הגבה למעלה וסופו אחוז בקצהו האחרון בעומק מטה מטה וכך יעקב חבל נחלתו קצה הראשון היינו שרש הנשמה למעלה אחוז ודבוק במקור חוצבה באלקי' חיים וקצה האחרון שלו בא בהתלבשות בסוף החומרי במוח ולב ולכך נתעורר האדם בתשובה פתאום במוחו ולבו לפרקים גם בלתי הכנה כלל שלא הכין לבו כלל מפני שכח ושורש הנשמה כמו שהיא למעלה שנקרא מזלא מעורר לחלק התחתון כמשל המניע לחבל בראשו ינוע קצהו התחתון ממילא מאיליו וזהו ענין בת קול מכרזת כו' שמזה ממילא יתעוררו וישובו בנים כו'. וכן להיפך כאשר מתעוררים בתשובה למטה מצד הכנת לבם יעוררו למעלה אתערותא דלעילא לעורר את האהבה מלמעלה למטה כמשל תנועת החבל למטה שינוע ראשו העליון.
ביאור ספר התניא להגה"ח רבי יעקב קיידנר זצ"ל פרק ד:
בלקו"ת בדרוש האזינו השני מבואר וז"ל והענין הוא דהנה כאו"א מישראל אומר נשמה שנתת בי טהורה היא כו' והנה מי הוא האומר בי ובקרבי שלא שייך לומר זה על הגוף כי אין בו אומר ודברים, אלא זהו נפש החיונית והשכלית המדברת כו' ואומרת נשמה שנתת בי היינו על בחי' נפש האלקית ע"כ. מובן ג"כ מדקדוק לשונו נפש החיונית השכלית שיש נפש החיונית לבד נפש האלקית ונפש הבהמית, והיא המתבוננת שהנשמה שנתת בי כו', כי הנפש הבהמית אין רצונה כלל בהתבוננות אלקות כי היא רק כח המתאווה לתאוות גשמיים לכן אינה שייך כלל להתבונו' אלקות, רק הנפש החיונית שהיא רק יש בדקות שרוצה רק בחיותו שלא יופסד מהותו, יתכן שיתבונן בהתבוננות אלקות ואחר שיוקלט ההתבוננות בשכל מנפש החיונית יכול להיות אתכפי' גם בנפש הבהמית, אשר זהו עיקר המכוון רק לאכפי' לס"א, לכן דקדק בלשונו להזכיר נפש החיונית ולא נפש הבהמית.
ויסוד מוסד לכל הנ"ל מצאנו בד"ק מבואר בפירוש, היינו במכתב אדמו"ר הזקן נ"ע שהשכלות אלקות במוח הגשמי אינו כלל וכלל ממהות וכח וחוש נפש האלקית, וז"ל בקיצור ועיקר ההשגה להעמיק בתכלית העיון הוא לפי רוב עמל העבודה ובעת הכושר לזה דהיינו בתפילה אשר היא עת ממוחין בהרחבה ועל כל הדברים והאמת לא יורגש בהשגה כזו רק השגה אנושית אשר תוכל למשש בחושים הגשמיים, ואפילו דבר שכל מוכרח אתה לתת סימנים במצרים המגבילים אותו דהיינו אותיות אשר בהם תוכל להבין אשר אתה מבין שזה הדבר לפי מוח הדמיון האנושי, ואין זה הדרך לשכון אור השגה אמיתית כאמרם תכלית השגה שלא נדע, ובוודאי לא מדבר על חוסר הבנה משלילת הידיעה שאם כן מהו תכלית הידיעה, אבל באמת עיקר ההשגה הוא בדעת המחבר המוח והלב בהשגת האין להיות מורגש בלב ומוח שלא תגביל בו השגה ודעת אדרבא הוא עצם השגה אשר אליו יכסוף נפש כל חי, והשגה אנושית הוא אדרבא מה שאתה משיג בדמיון האנושי אין זה השגה, כי עיקר מה שאתה משיג הוא השכל ולא האותיות המגבילים השכל, כי העיקר הוא חיות השכל בעצמו קודם שבא לאותיות רק האותיות הם מלבישים אותו, כי בלא זה רחוק מאוד מהשגתנו באשר אנו מלובשים בחומר ואין אנו רואים רק דבר המלובש בגשמיות כמונו ואותיות בלתי שכל הם בטלים ממש, רק שעל ידם מושכל השכל במוחינו הגשמי. נמצא מובן מאיליו שהשגת השכל בעצמו בלתי לבושים הוא אין, וזהו השגה אמיתי כי אדרבא מה שאנו מציירים שכל עפ"י דמיון, כזב ושקר הוא ואין זה נקרא השגה כי א"ז רק המושלל השגה, כי אדרבא הדמיונות הם מתנגדים להשגה אמיתית כו,' ועיקר העבודה הוא להיות נעתק ממקום השגתו החושית האנושית להשיג דבר האמת אשר אין מלובש בדמיון גשם, וזה אהבה מסותרת בלבושים המכחישים האמת עכ"ל.
מובן מדבריו שכל עומק השכלות אלקות המורגש ומוחלט במוחו אין זה מכוחות וחושי נפש האלקית, כמבואר שאדרבא זהו הסתר אלקות ונקרא אהבה מסותרת, היינו שהאהבה והרצון הוא מנפש האלקית היינו מה שרוצה להעמיק בהתבוננות אלקות, כי אין זה לא רצון הנפש הטבעית ולא רצון נפש הבהמית, רק שאהבה מסותרת בלבושים גשמיים מאותיות המחשבה מנפש הטבעית אבל חוש השכל מנפש האלקית שזהו ההשגה אמיתית אי אפשר להרגיש בגוף כי אם ע"י הפשטות הגשמיות כמו בצדיקים הגדולים כידוע.
ובחי' זו קרוב לבחי' עליות הנשמה, כאשר מבואר מזה במכתב הרה"ק רבי פינחס קאריצער שכתב להרה"ק רבי ישעיה דונעויצער, וענין המכתב הוא שבעת עליות נשמה הרגיש הרה"ק ר"פ מעליות נשמה של הרב הק' ר"י שנתעלה ג"כ בעת ההיא, ומה שנצרך להענין הנ"ל אכתוב בקיצור וזלה"ק, נאום הגבר אשר עשתנותיו חתים ונכשלים ופחודים מדאגת תוגת הזמנים בלתי נאמנים, ונתעוררתי מתרדמת אולת היות מתעסק בהתבוננות אלקות ואהבת הבורא ית', ולעוררו בהשקפה ראשונה ראיתי הרגשת רעיוניו להתבונן בהרגש הפנימי בדמיונו, כי כן הענין בבוא השפע על כח השכלי שאינו גופני מתחזק הכח ההוא עד שיתבטלו מהרגשת הגופני לגמרי, ויתפשטו הצורות להיות נפרדים מחומריהן, ואז הוא בחיק האפשרי להעלות ברום השכל העליוני, לצור החושים להשגת אמתות המשלמת עצמיות האנושי, עכלה"ק לעניננו.
הנה אף שהמכתב מדבר מענין רם ממהות עליות נשמה, מכל מקום מובן מדבריו הק' שכח השפע השכלי שאינו גופני, היינו כח השכל מנפש האלקית כמו שהוא בלי גוף, אי אפשר שיתגלה כי אם שיתבטלו הרגשות כוחות הגוף לגמרי, וכמו שמבואר במכתב אדמו"ר נבג"מ אשר הרגשת אותיות השכל הנגלים בגוף הם המנגדים להשגת נפש האלקית, מובן מדבריהם שכל השגתו בהתבוננות אינו שייך כלל לחושי הנפש האלקית, כמו עשיית המצות בגשמיות אף שהוא רצון אלקות שהוא ורצונו חד, וגם לנפש האלקית המצות הם חיותה יותר מגילוי שכינה בג"ע, מכל מקום עצם כח העשי' כמו הנחת תפילין נטילת לולב הוא כח נפש החיונית, רק המכריח לעשיה זו הוא הנפש האלקית, וכן ג"כ ההשכלה בענין אלקות הוא רצון וחפץ הנפש האלקית, כי הנפש החיונית אינה שייכה לזה כלל רק הנפש אלקית מכריחו, מכל מקום עצם חוש ההשכלה הוא רק מחושי נפש החיונית והנפש החיונית תתעלה מזה ולנפש האלקית הוא עלי' יותר, וזהו ירידת הנשמה צורך עליה, כי לנפש האלקית הוא באמת ירידה גדולה שתתלבש בחושים גשמיים מנפש החיונית, אך העלי' מזה היא נפלאה מאוד כמבואר במ"א וד"ל.
תורת מנחם חלק מח שבת וארא תשכ"ז:
בהקדם המבואר במ"ש במאה שערים (שנדפס לאחרונה, ובא' הביכלאך שהגיע לאחרונה) בביאור סדר היום החל מסדר התפלה, דהנה, איתא בגמרא כי מתער אומר אלקי נשמה כו', והיינו, שע"פ נוסח הגמרא זוהי הברכה הראשונה בברכת השחר, ואעפ"כ אינה פותחת בברוך, לפי שבאה בהמשך לברכת המפיל. ומקשה שם, דלכאורה יפלא מי הוא האומר מאמר זה (אלקי נשמה כו'), דכיון שאומר נשמה שנתת בי, הרי אין זה מאמר הנשמה, ואילו הגוף, הרי מצד עצמו הוא ללא חיות, כאבן דומם, ולא שייך שידבר מעצמו. אך הענין הוא, שזהו מאמר נפש הבהמית, שגם בה יש עשר כחות, שכל ומדות, והיא הממוצע בין נפש האלקית ובין הגוף, והיא האומרת נשמה שנתת בי כו', שהנשמה מצד עצמה טהורה היא, ואח"כ אתה בראתה, שהנשמה יורדת לבחי' בריאה, שעולם הבריאה הוא התחלת המציאות והישות, ואח"כ אתה יצרתה, שהו"ע הצורה שבה מצטיירת הנשמה, ועד שאתה נפחת בי, בי דייקא, דהיינו בשבילי, בכדי להתלבש בנפש הבהמית ובגוף הגשמי. וממשיך, ואתה משמרה בקרבי, שצריך להיות ענין השמירה שהנשמה תישאר מחוברת עם הגוף, שהרי נפש האלקית מצד עצמה רצונה ליפרד ולצאת מנה"ב וליכלל באלקות.
