הלכות שבת ממרח במשחה. (1 צופה)

[רבי]

רציתי לשאול את חו"ר הפורום הנכבד
האם איסור מירוח משחה בשבת הוא מדאורייתא או מדרבנן.
והאם רק באופן שהוא מחליק את המשחה על ידו או גם באופן שמניח?

 

[פנחס ע]

למיטב ידיעתי מירוח משחה כלל לא פשוט שאסור במשחה שנספגת בגוף, וכל הבעיה דוקא כשרוצה שכבה אחידה.
ואז לכאו' זה דאורי' (מסברא דילי)
ובהנחה שאין בכך כל החלקה אינו אסור כלל אלא מצד רפואה בשבת שיש כל מיני התירים במקום צער ועוד.
כדאי לכתב את @קבוצה שבת

 

[יצחק א]

מצינו בשבת דף עה כמדומני, שהממרח רטיה בשבת חייב.
אם הוא לא מורח אלא רק מניח, אז זה לא ממרח, אבל יש בזה ענין של גזירה שמא ימרח, כתוב בסוף שבת בנותן שעווה על הנקב שיש גזירה כזו, בפועל בתרופות מתירים נתינה בלי מריחה, ולא חוששים לזה, וצ"ב.

לגבי משחות נספגות, ידוע ההיתר ע"פ רש"י בשבת קכא ברוק דורסו לפי תומו, ובמה שכתב מגן אברהם על פי זה.
ויש מבינים מזה, שכל שהמטרה להספיג בעור, ואין שכבה ניכרת על גבי העור, אין זה נחשב ממרח.
אבל כמדומה שאין זה מוכרח ככ, שברוק המטרה לסלקו, אבל כאן פעולת המירוח כן נועדה גם לפשט את המשחה סביב.

ולגבי וזלין למשל, דעתי האישית נוטה, שבווזלין יש חשש דאורייתא, שאף שהמשחה לא ניכרת, מכל מקום היא פועלת באופן של שכבת הגנה חיצונית המרוחה על העור, נמצא שיש כאן ממש מריחת שכבה על העור, גם אם בלתי נראית.

 

[יהודי פנימי]

האם איסור מירוח משחה בשבת הוא מדאורייתא או מדרבנן.
והאם רק באופן שהוא מחליק את המשחה על ידו או גם באופן שמניח?

לחץ כדי לכווץ...

איסור מירוח דאורייתא הוא אך ורק בשעווה.
שמן עב אסור מדרבנן, ונראה פשוט שמשחה איננה שעווה וא"כ הוא איסור דרבנן.
והוא בסימן שי"ד סי"א ובמ"ב שם. וז"ל "אע"ג דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה ודוקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי"
המג"א בסימן שט"ז סקכ"ד כ' שאם מתכוונים להבליע את הדבר אינו בכלל ממרח
"וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע"
וידועים דברי הגרש"ז שש"כ פל"ג הע' נ"ח שהתיר עפ"ז למרוח משחה באופן שמבליע בגוף.
והנה אם מניח בעלמא בלא למרח מצאנו בסי' שי"ד ובמ"ב שם סק"מ שאסור שמא ימרח. וז"ל המ"ב וכיון דהוא משום חשש מירוח אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה אחרונים.
למעשה למרוח משחה בשבת יש גם איסור רפואה וע"כ מותר דווקא בחולה שיב"ס ובשינוי, ואם א"א בשינוי יעשה בלא שינוי (מ"ב שכ"ח סקק"ל חיי"א)
ולמעשה באופן שאינו מבליע אלא רק מניח התירו פוס"ז שאין בזה ממרח ובחזו"א סנ"ב סקט"ז כ' לעשות כן, ואף שמצינו שאסור כנ"ל, כיון שהוא חולה שאין בו סכנה מותר בשינוי כנ"ל וזהו גופא שינוי, ואם מבליע התיר הגרש"ז כנ"ל ומ"מ בעי שינוי משום רפואה וכו'.

 

[איש חסיד היה]

איסור מירוח דאורייתא הוא אך ורק בשעווה.

לחץ כדי לכווץ...

כלל וכלל לא. המקור למירוח שחייב ודאי הוא דוקא במשחה: הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. (שבת עה, ב). המוזכר לגבי שעוה הוא סתימת חור בשעוה שלמעשה לא חייב חטאת, ולדעת רוב הראשונים זה בגלל שלא ודאי שמרח, ויש ראשונים שכתבו שהאיסור שבו הוא רק מדרבנן.

שמן עב אסור מדרבנן, ונראה פשוט שמשחה איננה שעווה וא"כ הוא איסור דרבנן.

לחץ כדי לכווץ...

שמן עב שאסור מדרבנן, היינו דבר נוזלי שלא שייך למרח אותו, אבל יש בו קצת סמיכות. ואיסורו הוא משום גזירה.
משחה היא דבר עבה שניתן למרח אותו, ולא מצאתי דעה הסוברת שאין במשחה איסור מירוח דאורייתא. - אמנם יתכן ומותר למרוח, כדלהלן.

המג"א בסימן שט"ז סקכ"ד כ' שאם מתכוונים להבליע את הדבר אינו בכלל ממרח
"וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע"
וידועים דברי הגרש"ז שש"כ פל"ג הע' נ"ח שהתיר עפ"ז למרוח משחה באופן שמבליע בגוף.

לחץ כדי לכווץ...

הגרש"ז לא התיר מעולם למרוח משחה, עיי"ש היטב בשמירת שבת כהלכתה.
הוא הביא את הדעת תורה שלומד מהמג"א להיתר. הוא מקשה עליו שם מאוד. ולמעשה הדעת תורה עצמו ג"כ מחמיר. אך יש בהחלט פוסקים שכך למדו.
הגרש"ז עצמו מביא סברא מעט שונה, שהיכן שהמטרה שלו היא להבליע את הדבר הנמרח ושלא יהיה ממנו רושם בחוץ, מותר, אבל אם הוא רוצה שיהיה רישומו ניכר, וכמו משחת נעליים, או משחה שמבריקה את העור וכדומה, אסור, גם אם כוונתו להבליע.

והנה אם מניח בעלמא בלא למרח מצאנו בסי' שי"ד ובמ"ב שם סק"מ שאסור שמא ימרח. וז"ל המ"ב וכיון דהוא משום חשש מירוח אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה אחרונים.
למעשה למרוח משחה בשבת יש גם איסור רפואה וע"כ מותר דווקא בחולה שיב"ס ובשינוי, ואם א"א בשינוי יעשה בלא שינוי (מ"ב שכ"ח סקק"ל חיי"א)
ולמעשה באופן שאינו מבליע אלא רק מניח התירו פוס"ז שאין בזה ממרח ובחזו"א סנ"ב סקט"ז כ' לעשות כן, ואף שמצינו שאסור כנ"ל, כיון שהוא חולה שאין בו סכנה מותר בשינוי כנ"ל וזהו גופא שינוי, ואם מבליע התיר הגרש"ז כנ"ל ומ"מ בעי שינוי משום רפואה וכו'.

לחץ כדי לכווץ...

אין אף אחד מהפוסקים שסובר שלהניח יותר חמור מאשר למרוח, מחמת הגזירה.
ובפועל, מה שאני מכיר שלגבי משחה כולם התירו להניח, ונחלקו לגבי מריחה.

ומכאן התשובה גם למה שכתב:

מצינו בשבת דף עה כמדומני, שהממרח רטיה בשבת חייב.
אם הוא לא מורח אלא רק מניח, אז זה לא ממרח, אבל יש בזה ענין של גזירה שמא ימרח, כתוב בסוף שבת בנותן שעווה על הנקב שיש גזירה כזו, בפועל בתרופות מתירים נתינה בלי מריחה, ולא חוששים לזה, וצ"ב.

לחץ כדי לכווץ...

שיש חילוק בין פעולת סתימת החור בשעווה שכשהוא דוחק את השעוה לחור יש חשש שימרח, לבין הנחת משחה שאין בה שום חשש.

לסיכום הדברים:
הנחת משחה, למיטב ידיעתי אין מי שאוסר בזה, גם לא מדרבנן.
מריחת משחה: מריחתה על רטיה [-פלסתר, תחבושת וכדו'], לכאורה לכו"ע זה דאורייתא. ובזה אין את הסברות של המתירים.
מריחה ישר על הפצע: יש המתירים ע"פ המג"א הנ"ל, והרבה פוסקים אוסרים. ולאוסרים זה לכאורה דאורייתא. במשחות בהם הוא ורח אותם עד שנספגים לגמרי בעור ואין לו שום מטרה שיראו רושם ממנו על העור [כמו משחות לחות, או מבריקות וכדומה], יש יותר מתירים.

בין כך ובין כך: יש איסור מריחת משחה וגם הנחתה מצד איסור רפואה בשבת. וכל הנ"ל אמור באופנים המותרים מצד איסור רפואה, כמו לתינוק, או לחולה שאין בו סכנה וכדו'.

 

[רבי]

היום ראיתי באיזה ספר שאן מירוח שזה על הגוף.
והיה קשה לי מקילור שע"ג העין שאם זה עב אסור למרח בשבת כנפסק פעמיים בש"ע. בסימן שכח ובסימן רנב
וא"כ מה הדין בסבון נוזלי?
והן אמת שבתפארת ישראל בסימן שכו הובא דבריו במשנה ברורה שם כתב על בורי רכה שזה ממחק מדאורייתא. וכתב המ"ב שכן נוהגחם העולם.
ממילא יש להבין על מה סמכו העולם 'שלנו'.

וגם משחת שיניים לכאורה אסור משום ממרח דרבנן דלא גרע משמן עב?
ואולי יש לחלק בשניהם שהרי הוא לא רוצה בקיומם.
ועל עצם הסברא שאינו רוצה בקיומם קשה מרוק שהמ"א אוסרו בסימן שטז. ומתיר רק באופן שרוצה שיבלע. ואולי בכה"ג חשיב רוצה שיבלע?

 

[בעל החלומות]

האם איסור מירוח משחה בשבת הוא מדאורייתא או מדרבנן.

לחץ כדי לכווץ...

דרבנן ויש מי שסובר שאין בכך אף איסור מדרבנן אבל העולם מחמיר.


חבל נחלתו סימן ז

מריחת משחה על פצע בשבת .

פסק בשו"ע (או"ח סי' שכ"ח סכ"ב): "מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחֵלב, מפני שהוא נימוח; ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא, שרי".

ובמשנה ברורה (ס"ק ע"א) הוסיף: "אבל לא בחלב — וה"ה אם השמן היה קרוש דדמי לחֵלב (מרדכי בפ' במה טומנין)". ועפי"ד פסק בשמירת שבת כהלכתה (פל"ג סי"ג): "חולה שאין בו סכנה מותר לו למרוח קמפור (נזיל) כדי לשכך כאב, אם ביד ואם בעזרת חומר לא ספוגי, אבל אל לו למרוח כל משחה".

נבאר את השאלה ממקורותיה.

א. במס' שבת (ע"ה ע"ב) מימרא: "והממחקו והמחתכו. אמר רבי אחא בר חנינא: השף בין העמודים בשבת — חייב משום ממחק. אמר רבי חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות בשבת — חייב משום מחתך, הממרח רטיה בשבת — חייב משום ממחק".

רש"י על המשנה מפרש שממחק היינו מגרר שערו. כלומר מסיר את השיער שעל העור ובכך מחליק את העור. ותוס' הסביר שף בין העמודים: "פי' ר"ח דשף העור על העמוד כדי להחליקו וכן משמע בירושלמי".

עפי"ז מריחת רטיה אף היא עניינה — החלקה. וכן פרש רש"י: "ממרח רטיה — מחליק תחבושת על המכה". היינו לא מריחת הגוף היא האסורה משום ממחק, אלא החלקת הרטיה.

וכן עולה מעירובין (ק"ב ע"ב): "תנו רבנן: רטיה שפרשה מעל גבי מכה מחזירין בשבת. רבי יהודה אומר: הוחלקה למטה — דוחקה למעלה, למעלה — דוחקה למטה. ומגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה. ורטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח. ואם מירח — חייב חטאת. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה".

וברש"י:

"רטיה שפרשה — שנפלה, ובמדינה קא מיירי, ולהכי נקט פרשה, שהרי לא נטלה מדעת.

מחזירין — דמילתא דלא שכיחא הוא, ולא גזור בה רבנן.

ר' יהודה אומר — אם נפלה — אין מחזירין, אבל אם הוחלקה — דוחקה (ומחליקה למכה).

שהוא ממרח — מחליק גומות שברטיה, מירוח חייב משום ממחק".

וכ"כ האור זרוע (הל' עירובין סי' רי"א): "ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח. מחלקי גומות שברטייה. ואם מרח חייב חטאת ומירוח חייב משום מוחק".

ב. וכן נלמד מהמשנה (שבת פכ"ב מ"ג, קמ"ו ע"א): "ואין נוקבים מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה. ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח, אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת".

ובפה"מ לרמב"ם: "ממרח — מחליק". כלומר החלקת השעוה מסביב לנקב.

וכ"כ הרמב"ם בהלכות שבת (פי"א ה"ו): "וכן הממרח רטיה כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם חייב משום מוחק, וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק".

ומה שכתב הרמב"ם (פכ"ג הי"א): "הממרח רטיה בשבת חייב משום מוחק את העור, לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח. ואפילו בשומן אין סותמין את הנקב גזירה משום שעוה". אין הכוונה שמוחק את עור האדם, עליו הוא מניח את הרטיה, אלא ממחק את הרטיה העשויה עור, שכיון שהיו בו שערות יש בו גומות. ופסק כרב שאף שומן אסור כיון שמחליקו.

ג. ונראה שאפשר ללמוד מהי משמעות "ממרח" ממירוח כרי שמעשייתו אסור לאכול עראי מהתבואה. כך כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג הי"ג): "התבואה משימרח, ואי זהו ממרח זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר כדרך שעושין כשגומרין כל מעשיה". היינו החלקת הערימה.

וכ"כ הריבמ"ץ (מעשרות פ"א מ"ו): "משימרח. אמר ר' חנניה בשם ר' יוחנן משיפה פניו של כרי ומשווה פניו ברחת". והשתמש במונח משווה כמו בהשוואת גומות.

וכן בחידושי הריטב"א (עבודה זרה מ"א ע"ב): "ולשון מירוח אינו לשון דגון (=איסוף) אלא לשון ממרח רטיה, מ"ר".

ונלמד שממרח היא החלקה וסתימת חריצים ושקעים. פעולה זו אינה דומה למריחת משחה על הגוף ואפילו משחה עבה. שעניינה לא יצירת שכבה חלקה, על פני הגוף אלא החדרת המשחה לעור או לפצע.

וכן נראה מדריסה ע"ג רוק המבוארת בטור ושו"ע בסי' שט"ז.

וכך כתב המג"א (סי' תקי"ד ס"ק ו'): "אסור לחמם נר של שעוה לדבקו במנורה משום דהוי ממרח כמ"ש סי' שי"ד, וכתוב בספר הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח (כ"ה סי' שי"ד). ול"נ דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח, דממרח תולדה דממחק ואם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח וכדאי' במשנה פכ"ג דשבת, אבל מותר לטלטלו דלא גזרי' שמא ימרח דהא תנן ולא יתן עליה שעוה משמע דשרי לטלטלו כנ"ל".

ד. אמנם מצאנו שיטה שיש ממחק אף בגוף חי. כתבו תוספות (שבת ע"ג ע"ב ד"ה מפרק) לגבי חליבה: "ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו". וכן הביא באור זרוע (הל' שבת סי' נ"ח). אמנם תוס' ואו"ז דחו זאת מתוך שהגמ' חילקה בין חולב לקדרה ולקערה ולר"ת לא מובן ההבדל, הרי האיסור הוא בהחלקת הדד ובו אין הבדל בין קדרה לקערה. וע"כ נראה שלא קיבלוה להלכה.

ה. ולענ"ד ניתן ללמוד שאין איסור בהחלקת העור, שהרי שנינו ביומא (ע"ז ע"ב): "תנו רבנן: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו — סך כדרכו ואינו חושש". וברש"י (שבת ק"ט ע"ב) כתב: "חטטין — מאלנ"ץ" והיינו פצעים או אבעבועות.

והאיסור הוא משום סיכה ביו"כ אשר שווה לשבת באיסוריו, ומוסיף עליו בחמישה עינויים, ואף אם מותר משום איסור סיכה ביו"כ, כיצד הותר איסור ממחק? אלא שנראה שאין בסיכת שמן איסור אף בשבת. ואע"פ שניתן לדחות שביומא המדובר בשמן שהוא נוזלי, ונאסר משום מירוח דוקא שמן עבה, אולם נראה שאף שומן לא מחליק את הגומות בעור אלא משמנם ומחדיר חומרים לעור.

ואף שפוסקים כרב (שבת קמ"ו ע"ב) "מישחא (רש"י: שמן עב) — רב אסר ושמואל שרי, מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי לא גזרינן". נראה שלא נאסרה מריחת שמן עב אלא דוקא לסתימת נקב בחבית, אבל לא דיבר לגבי מריחת שמן על הגוף.

ו. וכתב הרא"ש (שבת פ"א סי' ל"ג): "ומניחין קילור על גבי העין ואיספלנית על גבי המכה ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ומיירי בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית, הלכך דוקא מערב שבת אבל בשבת אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממנים או גזירה שמא ימרח. אבל קילור צלול (=נוזלי) אף בשבת מותר להניחו על גב העין כדאמר פרק שמונה שרצים (דף ק"ח ע"ב) שורין קלורין מערב שבת ומניחן על גבי העין בשבת, דכיון דהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין". ולכאורה חושש למירוח הקילור ע"ג העין. אמנם אף הרא"ש מתכוין למירוח ע"ג התחבושת, וע"כ בקילור נוזלי לא חשש כלל. וזוהי לשון "הנחה" ואם בנוזל עסקינן לא שייכת הנחה אלא שטיפה או רחיצה.

ואף הטור (או"ח סי' רנ"ב) שכתב: "ולהניח קילור עבה על העין אע"פ שאסור בשבת משום ממרח, אבל קילור רך וצלול אפי' בשבת מותר להניחה ע"ג העין". לא נראה שניתן להוכיח מדבריו על חשש מירוח על העין, אלא על חשש מירוח על תחבושת.

מכל הראיות לעיל נראה שמצד אב מלאכה של ממחק אין במריחת משחה על פצעים או חטטים איסור מן התורה ואולי אף לא מדרבנן.

ז. ואף לגבי מי שחש לכך מדרבנן, כתב הראבי"ה (שבת סי' ש"מ): "אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. וכן למרח (במשחא) אסור, דגזירה אטו שעוה, דהילכתא כרב. וכן פירש רבינו חננאל ורבינו אלפסי. ולי נראה כיון דשמואל שרי במשחא ורב יוסף פליג ואמר דרב נמי שרי הילכתא כוותיה דשרי. וכן נראה לי למרח בלחם דשרי, דעיקר מירוח לא שייך בהו, ולא גזרינן. והני מילי לרבותינו דפסקו כשמואל דאמר אדם עושה כל צרכו בפת, אי נמי בפרורים שאין בהם כזית שמותר לאבדם ביד, כדאמרינן בסוף פרק נוטל. ואפילו אם מרכך הלחם בידו שיהא טוב לסתום אינו אסור משום לישה, דאין לישה בכי האי גוונא. והא דאמרינן בסוף פרק במה טומנין וטח את פניהם בבצק, התם פירושו מערב שבת".

וא"כ מצינו שיש הסוברים שאין בכך אף איסור מדרבנן.

ח. ונראה שמריחת משחה אינה דומה כלל למריחת זפת או שעוה (כמובא לעיל מדברי הרמב"ם) שברצונו שהחומר הנמרח ישאר ויתקשה ואותו הוא מחליק. ואילו במשחה רצונו שהיא תיבלע בבשרו. ואפילו שהמשחה היתה קודם קשה ורוככה ונמרחה על העור.

ט. והנה כתב הטור (או"ח סי' שכ"ח): "מעבירין גלדין המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחֵלב מפני שהוא נימוח ואפי' בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי". והבית יוסף באר: "ומ"ש רבינו אבל לא בחֵלב מפני שהוא נימוח. כלומר והוי דומיא דריסוק שלג וברד שנתבאר בסימן ש"כ (פ"ח: ד"ה אין מרסקין) והוא מדברי המרדכי שם (סי' של"ח) וכן כתוב בסמ"ג (לאוין ס"ה) ובהגהות מיימון פרק כ"א (דפוס קושטא הכ"ג)". היינו, חֵלב נימוח דומה לשלג וברד שריסוקם נחשב לנולד ואסור מדרבנן.

וכן פסק הרמ"א (סי' שכ"ו ס"י): "ואסור לרחוץ ידיו במלח (אגודה), וכ"ש בבורית שקורין זיי"ף בל"א (בנימין זאב סימן רע"ח), או בשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד (פרק במה אשה וסמ"ג והגה"מ פכ"א וטור סי' שכ"א)". ולא אסרו מצד ממרח אלא מצד נולד.

ונראה שנולד הוא כשבידים משנה את גוף החומר או את מצבו מקרח למים, אבל משחה שהיא מקובצת בכלי ומורחה על גופו לא נוצר שום דבר חדש והשמן נספג בגופו.

י. ומצאנו מחלוקת אם יש בכך נולד בשו"ע (סי' שי"ח סט"ז): "מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי (רבי' ירוחם ח"ג). ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה".

ובמשנה ברורה (ס"ק ק"ה) כתב: "ויש מחמירין — ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס, אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע, אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד, או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע, וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי".

וא"כ כאן לגבי משחה היא אינה משנה את צביונה ואינה נוזלית יותר, ואף מה שנמס ונוזלי הוא מועט ונספג בעור.

יא. וכך כתב המג"א (או"ח סי' שט"ז ס"ק כ"ד) לגבי דריסה על רוק: "ע"ג קרקע משום כו' — משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף, עיין סי' של"ז ס"ב וכ"ה בירושלמי. וע"ג ספסל לכ"ע שרי. וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו? וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ". ואף מדבריו מוכח שאם אין רצונו ליצור שכבה, אלא שיבלע בקרקע אין בכך משום ממרח.

ובשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ג' סי' י"ד) כתב: "והנה דרך השאבון (=סבון) להיות כגבשושית שאין פניו חלקים רק עולה ויורד ועל ידי שרוחצי' בו מתמחה והולך ונעשים פניו חלקים. והנה במחליק פני הדבר יש בו משום ממחק וממרח כדכתב מור"ם ז"ל בהגהותיו ס"ס שכ"א שיש להחמיר שלא להחליק פני האוכל, ובשאבו"ן יותר היה לחוש לאיסור ממרח שמחליק פני השאבו"ן דהוי חשש מלאכה דתורה יותר מחשש איסור נולד, דכל עיקרו דאיסור נולד לא הוי אלא איסור קל דרבנן בעלמא, ונראה טעמו של דבר לפי שעיקר מלאכה שאינה צריכה לגופה במחלוקת שנויה, דיש מתירין ויש אוסרין, ועיין בדברי הרב המגיד ריש ה' שבת. ועד כאן לא אסרו בה אלא כשמכוין להדיא לעשות אותה מלאכה רק שאינו צריך לגופה של המלאכה ההיא בעצמה שכל צרכו הוא בשביל דבר אחר כהא שכתב הרמב"ם בה' שבת סוף פ"י בענין צידה דין כ' שדברים שיש במינם ניצוד וצדן אפילו שלא לצורך חייב והיינו מלאכה שאינה צריכה לגופה הואיל ונתכוון לצוד וצד חייב, ולקמן בשלהי ההוא פירקא כתב שהצד דבר שאין במינו ניצוד כגון חגבים ויתושים פטור. ונראה שבהיות בדבר שני תנאים הללו: שאין במינו ניצוד וגם שאינו מתכוין ליצוד אין להחמיר כלל כיון שאפילו יהיה מתכוין לצידה אין שם איסור רק חומר בעלמא א"כ כשיהיה נוסף שם שאינו צריך לגופה של צידה שיהיה מותר לגמרי ויצטרף לזה שהעיקר מלאכה שאינה צריכה לגופה יש מתירין לגמרי דסברי דהיינו הך דסבר רבי שמעון דדבר שאינו מתכוין לו מותר ונקטינן כותיה. וכיון שעלה בידינו שאין בשאבו"ן איסור מטעם ממרח א"כ ה"ה והוא הטעם שאין להחמיר בנ"ד דיש בה השני תנאים הנז' האחד שאין שם הקפדה כלל להחליק פני הרוו"ק ולא דמי למחליק פני האוכל דהתם האוכל מתתקן קצת למראית העין וניחא ליה בהכי להחליק פניו וכמו שעושין צבע למאכל כן עושין להחליק פניו. ועוד התנאי השני שאינו מתכוין לעיקרה של מלאכה שאין התכלית בחיכוך הראו"ק והלוז בכותל החבית בשביל להחליק את פני הלוז והרוא"ק אלא תכליתו הוא בשביל שיפרד ממנו קצת שיועיל לצלול במים וכיון שכן אין לחוש להחמיר מטעמי דשריותא דכתיבנא גבי רחיצה בשאבו"ן".

וכבר נשאל הרמב"ם (מה' בלאו סי' של"ט): "ואם יאסר רחיצת הידים בבורית בשבת מן תולדות טוחן אם לא?" וענה הרמב"ם: "ורחיצת הידים בבורית וזולתו מה שלא ישיר השיער הכרחי מותר". ולא חש לא לנולד, ולא לממרח.

יב. בשש"כ (המובא לעיל הערה נ"ח) פרש את ההלכה וכתב שהוא משום ממרח. ומדע"ת למהרש"ם הביא בהתבסס על המג"א (סי' שט"ז ס"ק כ"ד וכן הביאו המ"ב ס"ק מ"ט) שמותר למרוח משחה ע"מ להבליעה בגוף חושאב"ס. והגרי"י נויבירט שליט"א נו"נ בדבריו. ומביא הן בשם החזו"א בע"פ והן בשם הגרשז"א להתיר. לעומת זאת בשם החזו"א בכתב מביא לאיסור. ונשאר בצ"ע.

וכן הגרא"י ולדנברג בציץ אליעזר (ח"ז סי' ל' אות ב') מסיק שהוא איסור דרבנן, וע"כ מתיר למרוח משחה לתינוקות ואוסר לגדולים לצחצח שיניהם במשחה בשבת. וכ"נ מדברי המנחת יצחק (ח"ז סי' ט"ז (ד'), כ'). והאג"מ (או"ח א' סי' קי"ב וקי"ג) מחמיר מאד באיסור ממרח ומשמע מדבריו שהבין שאף במריחת הגוף במשחה ישנו איסור דאורייתא, וכבר הראינו לעיל שאין לדייק כן מדברי הש"ס והראשונים. הגר"ע יוסף (ח"ד או"ח סי' ל') מיקל ומתיר לצחצח שיניים במשחה בשבת ובלבד שלא יהא פסיק רישיה להוצאת דם. וכן בס' מנוחת אהבה (פרק כ' ס"ט) לגר"מ לוי זצ"ל מסיק להיתר ואוסר במשחה שאינה רכה לגמרי ומשום מוליד. וכאמור לעיל בפשטות אין נראה שיש בכך מוליד.

יג. וע"כ לענ"ד האיסור היחיד שעומד מול מריחת משחה בשבת הוא משום רפואה. לגביה פסק השו"ע (או"ח סי' שכ"ח סי"ז) שלחולה שאין בו סכנה מותרים כל השבותים ע"י ישראל ובשינוי, ובסכנת איבר מותר אף בלא שינוי.

ולכן לגבי שאלה דידן, נראה לענ"ד עפ"י מה שהעלינו לעיל, שמי שמשתמש במשחה מידי יום ביומו להקל על פצעים או סדקים בעורו, ובחסרון המשחה יכול להגיע לכאבים בכל גופו או שהללו יביאוהו לכך שיצטרך לשכב על מיטתו בחוליו — מותר לו למרוח משחה על אותם מקומות. אם אפשר בשינוי, ואם א"א — אף בלא שינוי.

 

[איש חסיד היה]

דרבנן ויש מי שסובר שאין בכך אף איסור מדרבנן אבל העולם מחמיר.

לחץ כדי לכווץ...

הרה"ג וכו' וכו'
עם כל הכבוד והיקר, תורה היא וללמוד אני צריך.
כבודו מצטט תשובה/סימן מספר

חבל נחלתו סימן ז

לחץ כדי לכווץ...

[בדרך אגב: מבורות אמיתית, מי הוא בעל המחבר?]

שמאריך בענין ונוטה להתיר.
אבל עדיין, אי אפשר להתעלם ממה שהוא עצמו הביא שיש הסוברים שזה דאורייתא!
כך שלבוא ולפסוק 'דרבנן, ויש המתירים לגמרי' זה בערך כמו לומר:
'פתיחת בקבוקי מתכת, יש אומרים שהיא דרבנן ויש מתירים'. או 'שימוש בחשמל שיוצר בשבת, יש אוסרים מדרבנן ויש מתירים'.
לא משנה מה היא דעתך בסוגיא, ומה דעתך על הרבנים האוסרים מדאורייתא, אבל אנא לפחות לפרוש את הדברים בצורה הנכונה.

ואמנם אני הקטן לא ראוי לחלוק עם רבנים ועם בעהמ"ח שהוזכר כאן, אבל מכל מקום כמה הערות על דבריו בדרך לימוד:

ד. אמנם מצאנו שיטה שיש ממחק אף בגוף חי. כתבו תוספות (שבת ע"ג ע"ב ד"ה מפרק) לגבי חליבה: "ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו". וכן הביא באור זרוע (הל' שבת סי' נ"ח). אמנם תוס' ואו"ז דחו זאת מתוך שהגמ' חילקה בין חולב לקדרה ולקערה ולר"ת לא מובן ההבדל, הרי האיסור הוא בהחלקת הדד ובו אין הבדל בין קדרה לקערה. וע"כ נראה שלא קיבלוה להלכה.

ה. ולענ"ד ניתן ללמוד שאין איסור בהחלקת העור, שהרי שנינו ביומא (ע"ז ע"ב): "תנו רבנן: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו — סך כדרכו ואינו חושש". וברש"י (שבת ק"ט ע"ב) כתב: "חטטין — מאלנ"ץ" והיינו פצעים או אבעבועות.

והאיסור הוא משום סיכה ביו"כ אשר שווה לשבת באיסוריו, ומוסיף עליו בחמישה עינויים, ואף אם מותר משום איסור סיכה ביו"כ, כיצד הותר איסור ממחק? אלא שנראה שאין בסיכת שמן איסור אף בשבת. ואע"פ שניתן לדחות שביומא המדובר בשמן שהוא נוזלי, ונאסר משום מירוח דוקא שמן עבה, אולם נראה שאף שומן לא מחליק את הגומות בעור אלא משמנם ומחדיר חומרים לעור.
....
מכל הראיות לעיל נראה שמצד אב מלאכה של ממחק אין במריחת משחה על פצעים או חטטים איסור מן התורה ואולי אף לא מדרבנן.

לחץ כדי לכווץ...

מכל הנ"ל נראה שהוא דן האם שייך ממחק בגוף או לא. והדבר תמוה ביותר, באמת בגוף עצמו ליכא למאן דאמר ששייך בו מיחוק ומירוח.
הנידון הוא על המשחה ולא על הגוף [ונראה לי בוודאות, שגם ברטיה אין הנידון הוא מצד מירוח התחבושת, אלא מירוח המשחה. אבל בזה יכול בעל דין לבוא ולטעון], והשאלה היא האם במירוח המשחה הוא עובר על ממרח מפני שהוא מחליק ומיישר אותה.
ולכן ההשוואה לשמן אינה מובנת כלל, שמן או כל דבר אחר נוזלי אי אפשר למרח אותו גם אם רוצים, הוא לא מתיישר ומוחלק.
וכל דבר סיכה שייך רק בדבר נוזלי וכמו שלמדו שהרי היא כשתיה מותבוא כשמן בקרבו וכמים בעצמותיו.

ואמת הוא שמרש"י ועוד ראשונים שכתבו דווקא על הרטיה יש מקום ללמוד שבנתינה על הגוף אין איסור, אבל מסיבות אחרות, שאינו רוצה להחליק, ושזה נבלע וכו' וכו'.

ז. ואף לגבי מי שחש לכך מדרבנן, כתב הראבי"ה (שבת סי' ש"מ): "אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. וכן למרח (במשחא) אסור, דגזירה אטו שעוה, דהילכתא כרב. וכן פירש רבינו חננאל ורבינו אלפסי. ולי נראה כיון דשמואל שרי במשחא ורב יוסף פליג ואמר דרב נמי שרי הילכתא כוותיה דשרי. וכן נראה לי למרח בלחם דשרי, דעיקר מירוח לא שייך בהו, ולא גזרינן. והני מילי לרבותינו דפסקו כשמואל דאמר אדם עושה כל צרכו בפת, אי נמי בפרורים שאין בהם כזית שמותר לאבדם ביד, כדאמרינן בסוף פרק נוטל. ואפילו אם מרכך הלחם בידו שיהא טוב לסתום אינו אסור משום לישה, דאין לישה בכי האי גוונא. והא דאמרינן בסוף פרק במה טומנין וטח את פניהם בבצק, התם פירושו מערב שבת".

וא"כ מצינו שיש הסוברים שאין בכך אף איסור מדרבנן.

לחץ כדי לכווץ...

גם בזה לא הבנתי, הנידון הוא על שמן עב ולא על משחה וכדומה.

יב. בשש"כ (המובא לעיל הערה נ"ח) פרש את ההלכה וכתב שהוא משום ממרח. ומדע"ת למהרש"ם הביא בהתבסס על המג"א (סי' שט"ז ס"ק כ"ד וכן הביאו המ"ב ס"ק מ"ט) שמותר למרוח משחה ע"מ להבליעה בגוף חושאב"ס. והגרי"י נויבירט שליט"א נו"נ בדבריו. ומביא הן בשם החזו"א בע"פ והן בשם הגרשז"א להתיר. לעומת זאת בשם החזו"א בכתב מביא לאיסור. ונשאר בצ"ע.

לחץ כדי לכווץ...

בשם הגרשז"א הוא מביא להתיר רק באופן שהכל נבלע בגוף ואינו רוצה להשאיר שום רושם.

וכן הגרא"י ולדנברג בציץ אליעזר (ח"ז סי' ל' אות ב') מסיק שהוא איסור דרבנן, וע"כ מתיר למרוח משחה לתינוקות ואוסר לגדולים לצחצח שיניהם במשחה בשבת. וכ"נ מדברי המנחת יצחק (ח"ז סי' ט"ז (ד'), כ'). והאג"מ (או"ח א' סי' קי"ב וקי"ג) מחמיר מאד באיסור ממרח ומשמע מדבריו שהבין שאף במריחת הגוף במשחה ישנו איסור דאורייתא, וכבר הראינו לעיל שאין לדייק כן מדברי הש"ס והראשונים. הגר"ע יוסף (ח"ד או"ח סי' ל') מיקל ומתיר לצחצח שיניים במשחה בשבת ובלבד שלא יהא פסיק רישיה להוצאת דם. וכן בס' מנוחת אהבה (פרק כ' ס"ט) לגר"מ לוי זצ"ל מסיק להיתר ואוסר במשחה שאינה רכה לגמרי ומשום מוליד. וכאמור לעיל בפשטות אין נראה שיש בכך מוליד.

לחץ כדי לכווץ...

משחת שיניים היא נידון נוסף, שם הרי לא שייך את הטעם המבוסס על המג"א שרוצה שיבלע. ואכמ"ל.
ועל כל פנים כאן הביא הרב שלדעת האג"מ יש איסור דאורייתא.
ואע"פ שבהחלט יש רבנים גדולים וטובים המתירים ועכ"פ מדאורייתא, ומה שהביא בשם הגר"ע יוסף לא ראיתי עכשיו, אבל הגר"י יוסף כותב להתיר רק לחולה, אבל לבריא [גם כשאין בזה משום איסור רפואה] אסור. רק שהוסיף שהרוצה להתיר גם בבריא יש לו על מי לסמוך.

 

[יהודי פנימי]

הנחת משחה, למיטב ידיעתי אין מי שאוסר בזה, גם לא מדרבנן.

לחץ כדי לכווץ...

בחוט שני כ' שבעצם זה אסור מגזירה שמא ימרח ורק משום חולה שאב"ס זה מותר.
בנוגע לשאלה שמן עב באמתת הוא תלוי בדרגת העביות של המשחה.
(סבון נוזלי התירו הפוסקים.)

 

[איש חסיד היה]

בהערת שוליים:
כל הפוסקים מצטטים את רש"י ועוד ראשונים שכתבו שממרח רטיה היינו החלקת התחבושת על המכה.
ולפי זה דייקו כנ"ל שהאיסור הוא רק על במריחה על התחבושת ולא על הגוף. ובכמה מספרי האחרונים והפוסקים האחרונים הוסיפו להעיר שאע"פ שרש"י לא כתב להדיא אך ודאי הכוונה היא לענין משחה על התחבושת, כי הרי בתחבושת עצמה אין שום איסור.
דא עקא, שדברי רש"י ושאר הראשונים נראים מאוד תמוהים וקשה להבינם בפשט. שמה שכתב רש"י בעירובין שהאיסור הוא מצד החלקת גומות ברטיה,
האם יש מי שיכול להסביר טכנית מה שייך בתחבושת גומות וכיצד ניתן להחליק אותם?
גם לשון רש"י בשבת 'החלקת התחבושת' אין לה הבנה. וכך בעוד כמה מקומות, דאטו כרוכלא ניזיל ונמנה.

והמעיין היטב ברש"י כאן ובעוד מקומות, וכן ברבינו חננאל ורב ניסים גאון ובעוד כמה ראשונים יראה שמה שהם קורים תחבושת/רטייה אין זה בכלל מה שאנו קוראים לו כך. אציין כאן מעט מהמ"מ:
רבינו חננאל (שבת קלד, א):

פי' אספלנית, רטייה קירא שעוה והיא פסולת הדבש.

לחץ כדי לכווץ...

תוס' שבת סד, ב:

דאין שייך מירוח אלא בדבר לח כגון רטיה.

לחץ כדי לכווץ...

פסקי רי"ד שבת עה, ב:

מחליק רטייה על המכה באצבעו או על חתיכת בגד ומניחה על גבי מכתו.

לחץ כדי לכווץ...

והמעניין הוא שמהרי"ד הזה מוכיח בארחות שבת שיש איסור גם כשהוא מורח משחה ישיר על המכה וגם כשהוא מורחה על התחבושת.
אמנם זה מוכח ברי"ד, אבל עדיין לאו בבבלאי טיפשאי עסקינן שמורחים תחבושת על בגד...
ומעיון ברש"י שבת עו, ב:

קילור - שנותנין על העין, לודיי"א בלעז

לחץ כדי לכווץ...

ובלעזי רש"י שתרגמו מילה זו כרטייה/תחבושת
עולה לכאורה לרטייה היא בעצם סוג של שעוה או חומר סמיך/צמיגי אחר, שהיו שמים אותו על פצעים ומכות בשביל שיגן עליהם ויסתום אותם,
המעלה בחומרים כאלו שאפשר למרוח אותם על המכה, ובמקביל נשארת שכבה מסוימת כהגנה.
וכעין מה שרגילים לשים היום מרגרינה על חבורות מסוימות, שמורחים את זה ועדיין נשאר מזה משהו ממשי.

הבעיה היא שלא מצאתי אף אחד שיפרש כך להדיא או אפילו קרוב לזה, ובעצם כולם התעלמו מהשאלות, עד שהוצרכו להעיר שודאי שמדובר בתחבושת עם משחה...
וכאן אבקש את עזרת הציבור הלמדני או הידען או ההיסטוריון או הבלשן,
מי שיכול להביא אסמכתא מפורשת לענין זה, או לחיוב או לשלילה, או לחילופין הסבר אחר מניח את הדעת למהותה של הרטיה, אודה לו מאוד.

 

[רבי]

ברשות הרבנים.
הבעיה שנוצרה היא המג"א בסימן שטז שמביא את סוגיא של דריסת רוק ואוסר רק במקום שרוצה שיבלע.
והמ"ב פסק אותו.
ולכן קשה להתיר.

 

[איש חסיד היה]

ברשות הרבנים.
הבעיה שנוצרה היא המג"א בסימן שטז שמביא את סוגיא של דריסת רוק ואוסר רק במקום שרוצה שיבלע.
והמ"ב פסק אותו.
ולכן קשה להתיר.

לחץ כדי לכווץ...

דוקא מחמת המג"א הזה יש רבים שהתירו משחה משום שהוא רוצה שיבלע בעור.

 

[רבי]

דוקא מחמת המג"א הזה יש רבים שהתירו משחה משום שהוא רוצה שיבלע בעור.

לחץ כדי לכווץ...

מצד שני
הוא גם רוצה שימרח.
ויש גם את המחבר בתחילת שכז שמתיר סיכה בשמן לא עב.

 

[איש חסיד היה]

מצד שני
הוא גם רוצה שימרח.

לחץ כדי לכווץ...

מה ההגדרה אצלך שהוא רוצה שימרח?
מירוח הוא החלקה, להשוות את הדבר שיהיה חלק ונעים.
המורח משחה, אם אין לו ענין שתהיה שיכבה מבחוץ הוא ממש לא רוצה שימרח - שיוחלק.
ומסברא זו עצמה גם כן יש שהתירו, מחמת שאין לו ענין בזה. ועיין בארחות שבת.

ויש גם את המחבר בתחילת שכז שמתיר סיכה בשמן לא עב.

לחץ כדי לכווץ...

שזה צד להתיר או לאסור?
שמן לא עב אינו קשור כלל למירוח, אי אפשר להחליק אותו. השאלה היא אם יש בו גזירה אטו דברים סמיכים יותר.

 

[רבי]

שזה צד להתיר

לחץ כדי לכווץ...

ודאי ששמן לא עב מותר.

הבעיה היא שמשווים את כל סוגי המריחות לשמן עב.
ועינינו הרואות שוזלין ומשחת שיניים הם עבים, וגם רוצים שיתמרחו, כי זה הדרך שלהם.
ומ"מ נראה שמיצינו את רוב הסוגיות העולות מדין זה.

חוץ מעוד דין קטן שאפתח באשכול אחר.
.@איש חסיד היה עזרת לי מאד להבין הלכה זו. שא ברכה.

 

[יהודי פנימי]

כלל וכלל לא. המקור למירוח שחייב ודאי הוא דוקא במשחה: הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. (שבת עה, ב). המוזכר לגבי שעוה הוא סתימת חור בשעוה שלמעשה לא חייב חטאת, ולדעת רוב הראשונים זה בגלל שלא ודאי שמרח, ויש ראשונים שכתבו שהאיסור שבו הוא רק מדרבנן.

לחץ כדי לכווץ...

עדיין אני חושב שמשחה רגילה זה איסור דרבנן כמו שמן עב (שהיה אפשר לסתום איתו חור!!!)
שעווה הוא דבר ממש קשה ודומיא דזה חלב, רטיה הייתה משהו כזה עיין בהודעות הקודמות

 

[איש חסיד היה]

עדיין אני חושב שמשחה רגילה זה איסור דרבנן כמו שמן עב (שהיה אפשר לסתום איתו חור!!!)
שעווה הוא דבר ממש קשה ודומיא דזה חלב, רטיה הייתה משהו כזה עיין בהודעות הקודמות

לחץ כדי לכווץ...

אין לי שום מחלוקת איתך. וכבר קדמו לך הרבה מאוד פוסקים שכך סברו.

אמנם להבא מומלץ לענ"ד שתכתוב כמו בהודעה זו:
עדיין אני חושב...
ברור לי שתלמיד חכם עצום אתה, אבל כל זמן שאנחנו נשארים פה מאחורי מסכות אין אף אחד שיכול לסמוך להלכה על דעתו של אחר,
וכאן המקום להדגיש: גם לא שלי, אין לי שום אחריות למי שמסתמך על דברי!!!
ודוקא לכן, כשאדם כותב את דבריו בסתם: זה איסור דרבנן, יש קוראים שעלולים לחשוב שהנכתב הוא ציטוט, או שמא מוסכם על כל הפוסקים.
במקום שזה לא כך, חשוב אחד מהשניים: או להביא את דעות כל הפוסקים. או לחילופין לכתוב דעתי היא, ואז ברור לכל אחד שהוא קורא את דעתו של אדם חשוב מאוד, אבל בלי לדעת מי הוא.

 

[רבי]

אין לי שום מחלוקת איתך. וכבר קדמו לך הרבה מאוד פוסקים שכך סברו.

אמנם להבא מומלץ לענ"ד שתכתוב כמו בהודעה זו:
עדיין אני חושב...
ברור לי שתלמיד חכם עצום אתה, אבל כל זמן שאנחנו נשארים פה מאחורי מסכות אין אף אחד שיכול לסמוך להלכה על דעתו של אחר,
וכאן המקום להדגיש: גם לא שלי, אין לי שום אחריות למי שמסתמך על דברי!!!
ודוקא לכן, כשאדם כותב את דבריו בסתם: זה איסור דרבנן, יש קוראים שעלולים לחשוב שהנכתב הוא ציטוט, או שמא מוסכם על כל הפוסקים.
במקום שזה לא כך, חשוב אחד מהשניים: או להביא את דעות כל הפוסקים. או לחילופין לכתוב דעתי היא, ואז ברור לכל אחד שהוא קורא את דעתו של אדם חשוב מאוד, אבל בלי לדעת מי הוא.

לחץ כדי לכווץ...

זה מאד חשוב.
וברור ששניכם תלמידי חכמים גדולים ועזרתם לי מאד בענין, ובכל אופן בהגדרת הענין.