@מתחילים מחדש כיון שביקשת תשובות עם מקורות, קצת הגבלת...
ובכל זאת, אנסה לענות קצת לפי הזיכרון.
חלוקת הסמכויות הוא בערך כך, המלך אחראי על "הרשות המבצעת", הוא אחראי על הניהול האזרחי, גביית מס, מלחמות, וכן אכיפת חוקי התורה.
הנביא או השופט אחראי על "הרשות השופטת", ובהעדר מלך הוא אחראי גם על הרשות המבצעת.
הכהן הגדול הוא מנהיג רוחני יותר ולא מעורב בנעשה בעם, אלא דמות מרוממת שמייצגת את כלל ישראל בבית המקדש.
הסנהדרין היו "הרשות המחוקקת", משם יצאו הגזירות והתקנות, לפי הצבעה.
למעשה אפשר לומר כי שיטת השלטון התורני הוא שילוב של דמוקרטיה ואוטוקרטיה יחדיו.
ודמוקרטיה אני מתכוון מצד הסנהדרין שמקבל את החלטותיו לפי רוב. אך לא בהקשר של "שלטון העם" כי הסנהדרין לא היו נבחרי ציבור.
(איך אמר פעם מישהו חכם "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום").
כמובן שבחלק גדול מהשנים היה טשטוש נרחב בין הגבולות הנ"ל.
היו שנים שהשופט מילא גם את חלקו של המלך (אם כי אין לו את כל סמכויותיו וזכויותיו של המלך, כמו למשל להרוג "מורד במלכות").
היו שנים שהמלך שפט את העם, כמו בימי שלמה.
היו שנים שהכהן הגדול היה גם המלך, כמו בימי מלכות בית חשמונאי.
נ. ב. יש הרחבה מרתקת על הנושא הזה בשיעורי הרב ישראל גולדווסר שליט"א בסדרת השיעורים "השתלשלות התורה", שם הוא מבאר באריכות נפלאה את יופי שיטת השלטון התורני. הסמכויות של כל מנהיג, וההשפעות על פי פשטות ועל פי פנימיות.
