לעניות דעתי, ההסבר הוא כך:
שורש העניינים: כשה' ברא את העולם, צמצם את השפע לי' ספירות כלליות, דרכן הוא משפיע את אורו לעולם, ובהן מתגלה דרכי עבודתו. כל ספירה מבטאת אור מסוים ועבודת ה' ייחודית. מתוך עשר הספירות, נתמקד בשלוש מרכזיות:
- תפארת (השלישית) – מסמלת את העסק בתורה הקדושה.
- נצח (הרביעית) – מסמלת את הכוח לנצח את היצר הרע.
- יסוד (השישית) – מסמלת את ההתקשרות והחיבור אל ה'.
לימדונו רבותינו, שיש לה' חפץ בכל עבודה של כל אחד מישראל, ולכל אחד יש דרך בעבודתו, בהתאם לשורש נשמתו ולייעודו. באופן כללי, הדבר מתחלק לשורשי נשמות מרכזיים, ולכל קבוצה בעם ישראל יש נשמה כללית ממנה מסתעפים ענפים ופירות.
- הליטאים – שמים את עיקר הדגש על לימוד התורה והעמל בה, שהיא מידת התפארת (השלישית).
- החסידים – מדגישים את עניין ההתקשרות לה' בעבודה פנימית ורגשית, שהיא מידת היסוד (השישית).
- בברסלב – עיקר דרכם היא ההתמודדות והמלחמה ביצר מתוך דבקות תמידית, המזוהה עם מידת הנצח (הרביעית).
בקריאת התורה, שהיא כעין מעמד הר סיני, כל אחד מקבל את השפע המיוחד לעבודתו ולתכליתו דרך הצינור המיועד לו:
- הליטאים – עולים בשלישי (תפארת – תורה).
- החסידים – עולים בשישי (יסוד – התקשרות).
- ברסלב – עולים ברביעי (נצח – מידת רבם).
מובן מאליו שכל יהודי מחויב לכל התורה כולה, אלא שההבדל טמון בהדגשים השונים, כפי שאדם אוכל ושותה – אך יש מי שאוכל יותר ויש מי ששותה יותר. ואין כאן המקום להאריך.