טעמא דקרא וטעמי המצוות
"זאת חקת התורה" (י"ט ב")
א
ביסוד גדר טעמי המצוות
"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י).
"חוקותי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזרת המלך וחקותיו על עבדיו" (רש"י בראשית כ"ו ה').
"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהם מנהג חול מעל בה ואפילו היה בשוגג צריך כפרה קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהם מחשבתו כדברי החול הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחקים כמשפטים והעשייה ידועה והיא שיעשה החקים והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החוקים וכל זמן שהיו רודפים אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הן אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (רמב"ם סוף הלכות מעילה).
הנה מבואר בדברי הראשונים דיש ממצוות התורה שהם בכלל חוקה ובהם אין לנו לדרוש ולעסוק בנעלם ממנו ויש מצוות שהן בכלל המשפטים ובהם הטעם גלוי וידוע לכל.
אמנם באמת סוגיא זו דטעמא דקרא וטעמי המצוות ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ונחלקו בה תנאי, אמוראי, ורבותינו הראשונים והפוסקים. וכבר נחלקו חז"ל והראשונים אם ניתנה לנו רשות לדרוש בטעמי המצוות, ויש הסבורים שאין כלל טעם במצוות אלא רצון בלבד והסמיכו דבריהם על מה שאמרו (ב"ר לך מ"ד א') "מה איכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף אלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ומאידך כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק כ"ו ופמ"ח) דאף דיש טעם במצוות ואף בחוקים כמו פרה אדומה אין זה אלא בכללות המצוות ולא בפרטיהן וזה כונתם "מה איכפת… בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף", עי"ש. אך בעלי הקבלה אמרו טעמים אין ספור לא רק בכללות המצוות אלא אף בפרטיהן, וכל טעמיהן קשורים לירידת השפע ותיקון העולמות ברמת כונתם הרוחנית ולא כטעמי שכתבו רבותינו הראשונים.
ועל אף שסוגיה זו אין בה הכרעה, עמוק עמוק מי ימצאנה, אמרתי אשיחה וירווח לי לקבוע קצת כללים ופרטים, במה דרשינן בפירקא ובמה משתקין אותו, ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה.
ב
במצות שטעמן נתפרש בתורה
הנה יש מצוות בתורה שטעמן נתפרש להדיא בקרא, כמו מצות סוכה דכתיב בה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו', מצות תפילין דכתיב בה למען תהיה תורת ה' בפיך ומצות ציצית דכתיב בה למען תזכרו ועשיתם וכו', וכבר כתב הב"ח בסימן ח' ס"ה (ועי"ש במשנ"ב סקי"ט) דבג' מצוות אלו צריך לכוון את הטעמים האלה בשעת קיום המצוה מלבד הכונה הכללית לצאת יד"ח הנדרשת בכל המצוות משום דמצוות צריכות כונה. ויש מן האחרונים שכתבו לפי"ד הב"ח שגם בשחיטת הפסח צריך לכוון לטעם המפורש בתורה (שמות י"ב כ"ז) "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בנ"י וכו'". וכן במצה (שם י"ז) "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים".
אך כבר כתבתי במנחת אשר (מועדים ח"א סימן נ"ה) דיש להבחין בין טעם לתכלית ורק במצוות שהתורה פירשה תכליתן יש לכוין, ולא בטעמי המצוות אף אם הם מפורשים בתורה, עי"ש
ובאמת יש עוד מצוות רבות שטעמם מפורש בתורה כמו שמירת השבת דכתיב בה כי ששת ימים עשה ה' וכו', ומצות מעקה שהיא כדי שלא יפול הנופל (מלבד היותה מן המשפטים השכליים).
והנה כבר כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צ"ד) דאף המצוות שטעמם מפורש בתורה יש בהן גבוה מעל גבוה עד אין סוף עי"ש בדבריו שכולם כגחלי אש .
וכבר אמרו חז"ל (במדבר רבה בפרשתנו) לגבי מצות פרה אדומה שאמר הקב"ה למשה "לך אני מגלה טעמה לאחרים חוקה" ויש להעיר מדברי המדרש על מש"כ בנפש החיים שער א' פכ"ב ש"טעמי המצוות עד תכליתן לא נתגלו לשום אדם מעולם" וכ"כ בקדושת לוי פרשת חקת דטעמי המצוות "נעלמים מכל אדם", שהרי אמרו חז"ל שהקב"ה גילה למשה טעם מצות פרה אדומה שהיא חקה שבחוקים. ולפי"ד הרשב"א ניחא דאף במצוות שהקב"ה גילה טעמן בתורתו אין טעמים אלה סוף דבר וכן במה שגילה הקב"ה למרע"ה עדיין לא נתגלו טעמי המצוות עד תכליתן, ודו"ק.
ג
במחלוקת תנאי אם דרשינן טעמא דקרא
הנה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בשתי מקומות אם דרשינן טעמא דקרא, לגבי לאו דלא תחבול בגד אלמנה (ב"מ קט"ו ע"א) ולגבי לאו ד"לא ירבה לו נשים" במלך ישראל (סנהדרין כ"א ע"א), ומצינו עוד כמ"ק שבהן יש נפ"מ להלכה במחלוקת זו. וכדי לעמוד על שרש פלוגתתן נעתיק את דברי הגמ' בב"מ שם.
א– ב. "ת"ר אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דברי ר' יהודה ר"ש אומר עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה למימרא דר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ור"ש דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתניא ולא ירבה לו נשים ר' יהודה אומר מרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ר"ש אומר אפילו אחת ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה א"כ מה ת"ל ולא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל לעולם ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו מאי טעמא לא ירבה לו נשים משום דלא יסור ור"ש מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור ואנא ידענא מאי טעמא לא ירבה משום דלא יסור לא יסור דכתב רחמנא למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה" וכ"ה בסנהדרין שם.
ולמדנו מדברי הגמ' שם דאף שאין הטעם מפורש בתורה ס"ל לר"ש דדרשינן טעמא דקרא כגון בהא דלא תחבול בגד אלמנה דאין הטעם מפורש, וכאשר הטעם מפורש מודה אף ר' יהודה דדרשינן טעמא דקרא, ולכן חידש דאם אינן מסירות את לבו מותר לו להרבות, ור"ש חידש דכאשר הטעם מפורש הו"ל כייתור כיון דבלא"ה דרשינן טעמא דקרא ולכן יליף ר"ש דאף כשאינו מרבה אלא נושא אשה אחת אם יש חשש שתסיר את לבו עובר בלאו עיין היטב בסוגיא.
ולכאורה יש חידוש לומר דר"ש דריש טעמא דקרא לחדש הלכה אף כשאין מקור לטעם אלא מאובנתא דליבא הוא דמי יעלה לנו השמימה לומר כזה ראה וקדש, ואטו לר' שמעון נחדש הלכה למעשה לפי כל טעמי המצוות שכתבו הראשונים כמו טעמי הרמב"ם והרמב"ן וספר החינוך.
ונראה לכאורה דאף ר' שמעון לא דריש טעמא דקרא אלא במצוות שכליות שהן בכלל המשפטים וטעמם מובן באופן ברור אם מתוך עצם הענין אם מתוך כונת הכתוב, כהא דלא ירבה לו נשים דנקט ר"ש דמסתבר דאין כאן ענין נסתר מצד עצם שלימות האדם בעבודת הא-ל אלא משום שלב המלך לב כל ישראל הוא כמ"ש הרמב"ם (הלכות מלכים פ"א) הקפידה תורה על הסרת לבבו, וכהא דלא יחבול בגד אלמנה, דמדקאמרה תורה על בגד אלמנה ולא על בגד נשואה חזינן דלא בכל הנשים הקפידה תורה, ומדלא נאסר בגד אלמן חזינן דלא משום שהיא שבורת לב ומסכנה נאסר לחבול בגדיה וע"כ אין זה אלא משום שהיא אשה בודדה כדי שלא להשיאה שם רע בשכנותיה ודו"ק בזה.
ומ"מ נראה דאף לר"ש דדריש טעמא דקרא אין הדברים אמורים לגבי כל טעמי המצוות שמצינו בדברי גדולי הדורות לדורותיהם. ולהלכה בשתי הסוגיות הנ"ל קיי"ל כר' יהודה דלא דרשי טעמא דקרא עיין בהלכות מלוה ולוה פ"ג ה"א ובטושו"ע חו"מ צ"ז י"ד לגבי האיסור לחבול בגד אלמנה, ועיין פ"ג ה"ב ממלכים לגבי לאו דלא ירבה לו נשים עי"ש.
ג. ועוד מצינו ביבמות כ"ג ע"א דלר' שמעון דדריש טעמא דקרא ידענו מסברא דטעם איסור דלא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי וע"כ דקרא "כי יסיר" בא לרבות שאר מסירין אף שאינם משבעה עממין עי"ש ברש"י, וצ"ל לדרכנו דאף בזה פשוט דהתורה אסרה חיתון עם גויי הארץ כדי שלא יסירו לבב זרענו מעם ה' ויעבדו אלהים אחרים.
ד. וע"ע בסוטה ט' ע"א דילפינן מקרא דאין משקין שתי סוטות ואמרו שם דלר"ש דדריש טעמא דקרא הטעם הוא משום שלבה גס בחברתה, וצ"ע.
ה. וע"ע ביבמות ע"ז ע"א "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם" הרי דר"ש דריש טעמא דקרא ולא צריך ייתור ור' יהודה לשיטתו דריש דיוקא דקרא (ועי"ש בתוס' שביארו למה דריש עמוני ולא עמונית וכן במואבי ולא דריש כן במצרי), וגם שם צ"ע דהלא מבואר בב"מ ובסנהדרין דכאשר הטעם מפורש בתורה אף ר' יהודה דריש טעמא דקרא והלא כאן מפורש "על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו'" וצ"ע.
והנה אף דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, מצינו שאמרו חז"ל טעם כהסבר למצוות התורה ודיניה, וזו כונת התוס' בחולין ה' ע"א במה שאמרו שם "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה לאו טעמא דקרא קא דריש אלא נותן טעם לדבר דמרבינן מומר לדבר אחד טפי מומר לכל התורה כולה", ודו"ק בזה.
ו. אמנם במנחות ב' ע"ב מבואר דלר' שמעון דדריש טעמא דקרא אין מחשבה פוסלת בקדשים אלא במחשבה דלא מינכרא ושם הלא בודאי אין זה מצוה שכלית דהלא בפסול מחשבה בקדשים עסקינן. וצ"ל דמ"מ סברא ברורה היא דא"א לייחד קרבן למה שמוכח היפך ייחודו, ודו"ק.
ומ"מ קצ"ע מה זה ענין להא דר"ש דריש טעמה דקרא דלכאורה אין זה בכלל טעמי המצווה אלא הוי בכלל סברא, שכל גדולי ישראל דנו בכיוצ"ב. ובדוחק צ"ל דמ"מ הוי בכלל טעמא דקרא כיון שפסול מחשבה הוי גזה"כ ולא נתפרש דיסוד גדרו ייחוד הקרבן למה שאינו ראוי בו, ודו"ק בזה.
ד
בטעמי המצוות שכתבו הראשונים
א
במצות הקרבנות
כתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג בריש פרק מ"ו בטעם מצות הקרבנות שהעמים שבני ישראל היו שוכנים בקרבם היו רגילים בעבודת אלילים ובהקרבת הקרבנות לאלהים אחרים וגם בנ"י נמשכו אחרי עבו"ז ולפיכך רח"ל נתן הקב"ה מצוה להקריב לו קרבניהם כדי שבכך יכופר עון ותוכרע מדה רעה בהיפוכו (ועיין ויק"ר כ"ב ה' מקור לדברי הרמב"ם), והרמב"ן דחה דבריו בתוקף (בפרשת ויקרא א' ט') וכתב בזה טעם אחר, ועיין מש"כ בזה דברים נפלאים במשך חכמה ריש חומש ויקרא ובמנחת אשר ויקרא בשיחות שם ואכמ"ל.
ולכאורה סתר הרמב"ם דברי עצמו דבסוף הלכות מעילה כתב הרמב"ם דכל הקרבנות הוי בכלל החקים וע"ע בפי"ב ממלכים שם כתב הרמב"ם דלע"ל כשמהרה יבנה בית המקדש שוב יקריבו בו קרבנות, אף שפשוט מאד דלא יהיה צורך לגמול בנ"י מהרגלם ולכפר עון עבודת כוכבים, וע"כ דהקרבת הקרבנות יש בו ענין פנימי לגבוה ולא הטעם שכתב הרמב"ם במו"נ. ודברי הרמב"ם נראים כסותרים אלו את אלו.
(והנה ידועים דברי הגר"א בביאורו ביו"ד סימן קע"ט שדחה את שיטת הרמב"ם בנטותו אחרי הפילוסופיה, וכ"כ בשו"ת הריב"ש סימן מ"ה עי"ש, וכבר כתב המהר"ל ברוח החיים עמ"ס אבות פ"ה מ"א שדברי הרמב"ם במו"נ לפעמים נאמרו לפי רוח המקום והזמן שהיו רבים שקועים בפילוספיה יונית וכתב מה שכתב לבדוק את בדק הבית ולבצר את חומת היהדות כדרכם של גדולי עולם בכל דור ודור ולא תמיד נאמרו דבריו לשמש יסוד איתן לדורות עולם והדברים מחודשים, ואכמ"ל).
ב
במצוות שילוח הקן
שנינו בברכות (ל"ג ע"ב) האומר (בתפלתו) על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו" ובגמ' שם "מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות" וברש"י שם כתב "והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל עליו חוקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרותיו וחוקותיו על דברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו".
הרי לן מסוגיא זו דטעם מצות שילוח הקן אינו משום מדת הרחמים אלא גזירה הוא "להודיע שהם עבדיו שומרי מצוותיו", וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות תפלה הלכה ז' "מי שאמר תחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלה גזירת הכתוב הן ואינם רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר". (ועיין לעיל אות א' כעי"ז).
ויש לתמוה איפוא על מש"כ במורה נבוכים ח"ג פרק מ"ח בטעם מצוה זו דכיון שהציפור מרחם על גוזליו פרי בטנה נצטוינו לשלח את האם בלקחנו אפרוחים או ביצים כדי שלא לצערה, ולכאורה דבריו סותרים דברי הגמ'. ואף שבגמ' מצינו מ"ד טעם אחר בהא דמשתקין אותו משום שמטיל קנאה במעשה בראשית, הלא הרמב"ם סותר דברי עצמו דבהלכות תפלה נקט טעם זה דמצוות התורה אינם אלא גזירות ולא רחמים. וכבר השיג הרמב"ן על דברי הרמב"ם מסוגית הגמ' הנ"ל, עיין ברמב"ן עה"ת פרשת תצא (כ"ב ה"ז) וכתב בזה בסגנון אחר דלא משום רחמיו על קן צפור צוה מצוה זו אלא כדי ללמד את בני ישראל מדת הרחמים ולהשרישה בלבנו נצטוינו במצוה זו עי"ש.
והיטב דבר בזה התוס' יו"ט במשנה שם בברכות (פ"ה מ"ג) "דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו משא"כ דרך דרש או פשט", ויש בדבריו יסוד גדול דאף דניתנה רשות לחדש בטעמי המצוות אין זה אלא בדרך דרש או אף בדרך פשט, אבל אין לנו רשות להחליט שאלה הם הטעמים ואין זולתם, וכל גדולי רבותינו הראשונים שהלכו בדרך זו ודרשו טעמי המצוות הדגישו בספריהם שכל מגמתם אינו אלא לפתוח הלבבות בשמחת המצוה ושלימות המעשה ולא כיוונו לקבוע מסמרות נטועים ולומר כזה ראה וקדש עיין בספר החינוך בהקדמתו ובמצוה שצ"ז דכל מגמתו בשרשי המצוות "לחנך בה בני הנעורים חבריו ישמרם האל" וע"ע במו"נ שם, וכז"פ.
אמנם בטעם מצוה זו מצינו בזוהר (תיקו"ז תיקון ו') דכאשר משלחים האם מעל האפרוחים מתעוררים רחמיה על פרי בטנה והיא מצטערת בגעגועיה ומתעוררים רחמי שמים על ישראל עמו ונחלתו עי"ש.
ויש נפ"מ להלכה בין שתי הטעמים הנ"ל, דלפי"ד הרמב"ם והרמב"ן אין מצוה כלל לשלח את האם אא"כ הוא מתכוין לאכול את האפרוחים או הביצים, דאם אינו חפץ בהם למה יתאכזר לאם וישלחנה מעל בנה, והלא במקום לרחם על החי כמצות התורה מתאכזר הוא על האם ומשלחה חנם מעל גוזליה, אבל לטעמו של הזוה"ק כל ענין מצוה זו לעורר רחמי האם וגעגועיה על גוזליה ומסתבר דהיא נוהגת בכל ענין שמשלח את האם אף אם אין לו צורך בביצים או באפרוחים.
וכבר דנו גדולי האחרונים בשאלה זו, עיין חוות יאיר סי' ס"ט שנסתפק בספק זה ובשו"ת חת"ס או"ח סי' ק' וכן בספר המקנה על קידושין ל"ד נקטו בפשיטות דאין מצוה כלל אא"כ רוצה הוא לאכול את הביצים והאפרוחים וכ"כ החזו"א יו"ד קע"ה עי"ש.
ומנהג העולם מושתת על דברי הזוה"ק ולכך נהגו לקיים מצוה זו אף כשאין כונה לאכול האפרוחים או הביצים.
הרי לן דוגמא שיש בו נפ"מ בטעמי המצוות שונים, ועיקרא דמילתא שאין לחדש ולהכריע בהלכה לפי טעמי מצוות.
ג
באיסור בישול בשר בחלב
כתב הרמב"ם בפ"ט ממאכ"א ה"ב "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת" וכ"ה בפ"א ה"ב מטומאת מת. וכתב שם הכסף משנה לבאר כונתו דלא אסרה תורה לבשל בשר בחלב אלא כדי שלא יבוא לאכול עי"ש. אך בדברי הספורנו מצינו טעם אחר באיסור בשול בב"ח (שמות כ"ג י"ט) וגם במו"נ שם פמ"ח כתב דעובדי אלילים היו מבשלים בב"ח לעבו"ז ונצטוינו להתרחק ממנהגיהם והביאו אף החינוך במצוה צ"ב, והחינוך כתב דיש בבישול בב"ח מעין ענין הכישוף עי"ש. ומ"מ גם במצוה זו סתר הרמב"ם דבריו.
ואף בטעמים אלה יש לכאורה נפ"מ בהלכה דעיין בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' ל' דנשאל לענין כימאי שומר תורה שנדרש לערוך בדיקה במאכל מסוים לקבוע אם יש בו תערובת בשר בחלב אך עצם הבדיקה היה כרוך בבישול, האם מותר לו לערוך בדיקה זו או שמא אסור מחשש בישול בב"ח. וכתב שם דלכאורה יש למצוא היתר לפי דברי הכס"מ דהלא מבואר בפסחים י"א דבשעת בדיקת חמץ ע"מ לבערו אין חשש שיבא לאכול, ואם כל איסור בישול אינו אלא גזירה שלא יבא לאכול בב"ח אין איסור בישול כאשר כל ענין הבישול אינו אלא לבודקו ולהרחיק אכילתו, עי"ש.
אך במסקנת הדברים כבר כתב שם בדו"מ דכיון שלא דרשינן טעמא דקרא בודאי אין מקום להקל לפי טעמו של הכס"מ עי"ש. ועוד דהרי גם הכס"מ כתב שם הסבר אחר בדברי הרמב"ם.
ואי בדידי תליא היה נראה דאין הכרח מדברי הרמב"ם דהבישול נאסר מחשש שיבא לאכול, אלא כל כונת הרמב"ם דודאי לא מסתבר דאיסור לבשל מה שמותר לאכול, וכי קפידא יש שיאכל דבר חי ולא מבושל, וע"כ דמשום דמדובר במאכל אסור אסרה תורה את הבישול, ודו"ק בפשטות הדברים.
ד
מזוזה
במצות מזוזה אמרו חז"ל (פסחים ד' ע"א, ב"מ ק"א ע"ב) "מזוזה חובת הדר היא", ואין האדם חייב במזוזה אא"כ הוא דר בבית. ורש"י כתב (בפסחים שם) "לפי שהוא משמרתו", הרי לן דחז"ל קבעו הלכה דאין מצות מזוזה רובצת אלא על הגר בבית משום שהבינו בטעמי המצוות שמזוזה באה לשמור על יושבי בבית.
ולכאורה תמוה הלא לא דרשינן טעמא דקרא ומנ"ל שמצוות מזוזה משום שמירה היא כדי לקבוע הלכה לקולא עפ"י טעם זה. וע"כ שכך קבעו חז"ל ברוח קדשם ועומק בינתם דמצוה זו משום שמירה היא, וכעין מש"כ הרא"ש (מובא בשיטמ"ק ב"מ צ' ע"א) לגבי לאו דלא תחסום שור בדישו דלפעמים קבעו חז"ל הלכה בהתבססם על טעמי המצוות כאשר הדברים פשוטים וברורים היו בעיניהם.
והרי חזינן שאכן יש שמירה במזוזה וכמבואר בירושלמי (פאה ד' ע"א) דרבי שלח מזוזה לארטבון וא"ל שהמזוזה תשמור עליו ועל הבית, עי"ש. וחידשו חכמים דמצוות מזוזה משום שמירה היא ומשו"כ חובת הדר היא.
אמנם רש"י כתב שם עוד ביאור בהלכה זו דכיון דכתיב ביתך ודרשו חז"ל דרך ביאתך פירשו בזה עוד דאין חיוב אלא כאשר האדם בא אל הבית ודר בו, וכך כתב רש"י עוד בעבו"ז (כ"א ע"א) ובב"מ (ק"א ע"ב). אך מ"מ בדבריו בפירוש הראשון בפסחים נראה כנ"ל.
ה
לא תאכילום
הנה מבואר ביבמות קי"ד דאף אם קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו מ"מ לא ספינן ליה בידים, ואיסור דאורייתא הוא שלמדו מג' קראי שמהם דרשו חז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים".
וכתב התרומת הדשן בפסקים סי' ס"ב דיסוד איסור זה שלא להרגיל את הקטנים באיסורי תורה כדי שלא להכשילן לעתיד לבא אלא יש להרגילם לפרוש מן החטא וגם כי יזקין לא יסור ממנהגו הטוב עי"ש.
וכתב בשו"ת החת"ס בשו"ת או"ח סי' פ"ג לפי"ד התרוה"ד דאין איסור לספות אלא לקטן שעתיד לבא לידי דעת וחיוב אבל שוטה שבדרך הטבע אינו צפוי להתפקח אין איסור לספות לו בידים, אך שוב כתב דכיון דלא דרשינן טעמא דקרא אין להקל לפי"ד התרוה"ד.
(ובאמת נראה דלפי מש"כ במקום אחר דיש אף בקטן גדר מצוה וחטא אלא דחס רחמנא עליו כמבואר בסנהדרין דף נ"ה ע"ב "תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עילויה" אין הכרח בסברת התרוה"ד דלא ספינן ליה בידים כדי שלא יתרגל בחטא ויבקש לימודו, אלא אפשר דאסור לספות לו בידים משום עצם החטא והפגם שבנפש ואכמ"ל).
ו
איסור סחורה במאכ"א
הנה מבואר ביו"ד סי' קי"ז דאסור לעשות סחורה במאכ"א ומקור האיסור ילפינן מקרא בפסחים כ"ג ע"א, ובדברי התוס' שם מבואר דהוי דרשה גמורה ואיסור דאוריתא, והנה בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רכ"ג) כתב דהתורה אסרה סחורה שמא יבא לאכול, הרי שהרשב"א כתב בזה טעמא דקרא.
ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ח הביא את דברי הרשב"א (וציין לח"א סי' ש"א ואכן הרשב"א דן שם באיסור סחורה, אך רק בח"ג כתב דהוי מחשש אכילה), והביא לדבריו תימוכין רבים עי"ש, ורצה לחדש לפי"ז דאם אין המאכ"א בהישג יד של ישראל הסוחר בהם אין בזה איסור כיון דלא שייך חשש מכשול, אך מ"מ מסיק בסוף דבריו דאין לסמוך על זה לקולא כיון דלא דרשינן טעמא דקרא ושמא גזה"כ היא ובכל ענין אסור עי"ש.
ז
לא תקיפו פאת ראשכם
כתב הרמב"ם בפי"ב מעבו"ז ה"א "אין מגלחין פאת הראש כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה וכמריהן שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם".
והטור ביו"ד רי"ס קפ"א השיג עליו וז"ל ""וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמם". והבית יוסף עמד לצידו של הרמב"ם וביאר דבריו וז"ל "שדעתו ז"ל לומר שאע"פ שכל חוקי התורה גזירת מלך הם מכל מקום כל מה שיוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם וכרבי שמעון דדריש טעמא דקרא ומה שלא נמצא לו טעם ניחס הדבר לקוצר השגתנו ואנו חייבים לקיימם כמו המצות שנודע טעמם כי גזירת מלך הם עלינו ומ"מ במצות האל נראה שלא נתן בהם טעם הרמב"ם מדעתו אלא מדעת הכתוב שמצאם מוקפות וכו' מפני שהיו עושין כן עכו"ם". וכונת הב"י דכיון דלאו זה סמוך ומוקף בלאוין דלא תעוננו ולא תנחשו ובחקותיהם לא תלכו ידענו שאף הוא משום הרחקת דרכי האמורי.
ורביעי בקודש הדרכי משה אף הוא מילא אחר קודמיו וכתב "ואני אומר ג"כ חס ליה לרבינו שיחשוד בכשירות כמו הרמב"ם שיסבור שאם לא יודעים טעם המצוות לא היינו מצווים לעשות וגו' ולא מצינו שום חכם ישראל שיאמין בזה אלא הוא רק דרך הפוקרים בתורה שאין מאמינים רק מה שיסכים אליו השכל ולכן א"א שחשב רבינו זאת על הרמב"ם אלא מ"ש וזה אינו מפורש כו' ר"ל שלא נדרוש טעמא דקרא לומר שאינו אמור אלא בדרך שעשו עובדי עכו"ם וכומריהם אבל בכל ענין אסור הואיל ואין הטעם מפורש במקרא אין להתיר במקום שאין הטעם שייך זהו נ"ל בדעת רבינו לא כמו שחשב עליו החכם בעל ב"י".
ח
בטומאת מת בעכו"ם
הנה קי"ל כרשב"י ביבמות ס"א ע"א דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל המת ונחלקו הראשונים אם רק טומאת אהל אין בהם או אף טומאת מגע עי"ש בתוס'. ובדברי הרמב"ם (טומאת מת פ"א הי"ג) מבואר דטומאת מגע יש בהם.
ואף שכתב באוה"ח פר' חקת דאין טומאת מת בגוי משום דטומאת מת עיקרו משום שהקליפות נדבקים בגוף של ישראל לינוק ממנו ניצוצות קדושה ובגוף של נכרי אין קדושה ואין החיצונים יונקים ממנו, והביאו לזה מקור מדברי הזוה"ק (וישלח קס"ח ע"א). ולפי דבריו כתבו הטעם דאין מת עכו"ם מטמא משום שהחיצונים נאחזים בהסתלקות הקדושה ובעכו"ם אין בהם קדושה בחיים וממילא אין טומאה במותם ולפי טעם זה לכאורה גם בטומאת מגע לא יטמא, ואף דמהא דשמעתתא בהלכה זו הלא הוא הרשב"י בעל השמועה והוא הוא בעל הזוה"ק, אין הטעם שבזוהר קובע הלכה, וע"כ דטעם לחוד והלכה לחוד אף בטעמי הזוה"ק.
ט
לעולם בהם תעבודו
כתב בספר החינוך מצוה שמ"ז בטעם מצוה זו כדי שבני ישראל יהיו פנויים למצוות ועבודת ה' ומלאכתם תיעשה ע"י אחרים, והם העבדים. לפי"ז חידש דכיון דכל עיקר מצוה זו כדי להרבות במצוה מותר לבטל מצוה זו כדי לקיים אחרת, כהא דר' אליעזר שחרר עבדו כדי לצרפו למנין (ברכות מ"ז ע"א).
והדברים מחודשים. ומ"מ לא כתב אלא לבאר מה שמבואר בגמ'. וצ"ע אם כונתו לחדש הלכתא פסיקתא, וי"ל.
הנה דנתי בדברי רבותינו אבות העולם בזה כי יש בדבריהם יסודות איתנים בסוגיא זו וביסוד השקפתנו בענין טעמי המצוות ומשקלם, הפוך בה והפוך בה דכולה בה.
ה
בטעמי הראשונים ומשקלן להלכה
הרי לן מצוות רבות שלגביהן יש נפ"מ להלכה בטעמים השונים שנאמרו ונשנו בהן. ובתלת הלכתא כתב רבינו החת"ס דאין לפסוק ולחדש הלכה עפ"י טעמי המצוות: א. בשילוח הקן עפ"י הטעם המבואר בזוהר, (לעיל אות ד' ס"ק ב'). באיסור ספיה בידים עפ"י הטעם שכתב התה"ד, (לעיל אות ד' ס"ק ה'). באיסור סחורה לפי הטעם שכתב הרשב"א (לעיל אות ד' ס"ק ו').
ולולי דמסתפינא מהדרת גאון קדשו דחת"ס, היה נראה לדון לפניו בקרקע, דבשלמא בשילוח הקן עיקר הנידון הוא בתחום של קבלה והלכה, והחת"ס כבר קבע בזה משנה סדורה דאין לפסוק הלכה כלל עפ"י הקבלה, והארכתי בזה במק"א.
אמנם לגבי הני תרי הלכתא אחריתי, נראה דיש לתת משקל גדול ומכריע לטעמים שכתבו הראשונים, שהרי הרשב"א הלא הוא מעמודי ההלכה שכל בית ישראל נשען עליו, וכן התרוה"ד מגדולי הראשונים היה ומעמודי התווך של מנהגי אשכנז, וכתבו מה שכתבו לא בדרך הדרוש והאגדה אלא בתשובות להלכה.
ויסוד הדבר מה שמצינו בדברי הראשונים דיש וחז"ל אכן חידשו הלכה פסוקה על סמך הבנתם את טעמי המצוות, ונביא בזה ארבעה מקורות מדברי רבותינו הראשונים אבות העולם אדונינו רש"י והרא"ש:
א. הלא כתב רש"י בשבת (קכ"ח ע"ב):
"צער בעלי חיים דאורייתא. שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות".
הרי דכל הלכה זו דצעב"ח לא ידענו אלא מטעמא דקרא בהבנת חז"ל דמצות הפריקה משום צערא דבע"ח. ולענ"ד ברור שאין כונת רש"י לתלות דין צעב"ח במה שנחלקו תנאי אם דרשינן טעמא דקרא, אלא כונתו דבהלכה מסויימת זו יש מ"ד דדריש טעמא דקרא וחז"ל הבינו בעומק ורוחב דעת קדשם דמצות הפריקה משום צעב"ח הוא.
ב. במצוות מזוזה כתב רש"י (פסחים ד' ע"א) דמה שקבעו חז"ל דמזוזה חובת הדר הוא אינו אלא משום שהמזוזה משמרתו, וכל עוד אין אדם דר בבית אין צריך בו שמירה, (כמובא לעיל אות ד' ס"ק ד').
והדברים תימה לכאורה דהלא אין רמז בתורה דהמצוה משום שמירה היא, וע"כ דאין זה אלא הבנת חז"ל בטעמי המצוות, וחזינן שנתנו תוקף גמור לטעם זה עד שחידשו הלכה קבועה דמזוזה חובת הדר.
ג. באמת דברים מפורשים מצינו בזה בדברי הרא"ש (מובא בשיטמ"ק ב"מ (צ' ע"א) בביאור מה שאמרו בגמ' דאם הבהמה מתרזת מחולי המעיים, מותר לחוסמה כיון שאכילתה תזיק לה ואינה לטובתה.
וכתב הרא"ש:
"מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. הרא"ש".
הרי לן מפורש דבמקום שהבינו חז"ל פשר דבר בבהירות בקדושת מחשבתם יש וקבעו טעמי המצוות להלכה.
ד. כתב הרי"ף בריש מס' ב"ק דשן ורגל חייבין ברה"ר משום דזהו אורחייהו. והרא"ש (ב"ק פ"ק סי' א') כתב דהרי"ף כתב טעם הלכה זו אף דמפורש בתורה ובער בשדה אחר ולא ברה"ר, משום דיש בזה נפ"מ להלכה דכיון דטעם הפטור משום דזה דרכם ללכת ולאכול ברה"ר אף אם הבהמה דרסה על מקל ארוך וצדו האחר הזיק ברה"י פטור דאזלינן בתר מקום דריסת הרגל, עי"ש.
הרי שגם בהלכה זו חידש הרי"ף טעמא דקרא לחדש הלכה בדיני נזקי השור.
ולפי"ז נראה דכך יש להתייחס לדברי הראשונים בכתבם טעמי המצוות והאיסורים בתשובותיהם. כך לגבי מה שחידש הרשב"א דטעם איסור סחורה שמא יבא לאכול, וכנראה דס"ל דאל"כ מה בין סחורה לשאר ההנאות שלא נאסרו במינים הטמאים.
וכך לגבי סברת התה"ד באיסור ספייה, דס"ל דכיון שאין מעשה עבירה דקטן בכלל עבירה ואין בי"ד מצווין להפרישו למה זה אסרה תורה לספותו בידים, וע"כ מחשש שמא יתרגל בעבירה לכשיגדל.
כך היה נראה לעניות דעתי הדלה והעניה.
ו
באבחנה שבין טעם והגדרה
הנה נראה ברור דאף שנתבאר דלא דרשינן טעמא דקרא ואין לחדש הלכה מכח טעמי המצוות שחידשו הראשונים או אף אלה שנמצאים בדברי חז"ל, מ"מ ברור ופשוט שכל עסקינו בהגדרת המצוות ודיני התורה ומן ההגדרות תוצאות הדין לחומרא וקולא, דאף דלא דרשינן טעמא דקרא, הגדרות מדרש דרשינן, וקל להבחין בין טעמי המצוות שכל ענינם לבאר למה נצטוינו, להגדרות שענינם לבאר מה נצטוינו. ונביא לכך שבע דוגמאות.
א
חליצה
נחלקו האחרונים במצות חליצה אם היא מחוייבת רק כאשר היבמה רוצה להנשא והחליצה באה להתירה או שמא אף אם אינה מתכונת להנשא לאיש חייבים הם בחליצה. בשו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' פ"ה כתב דאין חליצה אלא מתיר ולא מצוה ולפיכך פטורה אשה זקינה מלקבל חליצה כיון שאינה רוצה בנשואין, ואף שהחת"ס הביא שם בשם הזוה"ק דאין מנוחה לנפש המת עד אשר היבם יחלוץ לאשתו מ"מ הכריע דא"א לכפות על הבריות טעמים שבקבלה ולפי ההלכה אין החליצה אלא מתיר ולא מצוה, וכשאין צריך להיתר אין מצות החליצה חובה עי"ש. (ועיין משנ"ב סי' כ"ה וסי' שי"א בכללא דמילתא במשקל הקבלה למול ההלכה ואכמ"ל).
ועיין בדברי מלכיאל ח"ד סי' ל"ג שחלק עליו ונקט דהחליצה מצוה היא ולא מתיר בלבד ומצוה חיובית היא בין אם רוצה האשה להנשא ובין אם לאו, ובמק"א הארכתי בגוף הלכה זו להראות פנים לכאן ולכאן ואכמ"ל.
ובירושלמי יבמות צ' ע"א נחלקו עוד בחליצה אם הוי קנין או פטור עי"ש. וע"ע שם י"ח ע"א, כ"ו ע"ב ול"ז ע"א, ואכמ"ל.
ומ"מ נראה פשוט דאין זה ענין כלל להא דלא דרשינן טעמא דקרא דלאו בטעם המצוה עסקינן אלא בהגדרת המושג ויסוד השאלה היא חליצה מהי מתיר או מצוה וז"פ.
ב
טבילת כלים
וכעי"ז יש לעיין גם בטבילת כלים אם הוי מצוה או מתיר. ויש בזה נפ"מ גדול להלכה. דאם מתיר הוא אסור להשתמש בכלי לפני טבילתו אבל אם אין כאן אלא מצוה מותר להשתמש בכלי לפני טבילתו אבל אם אין כאן אלא מצוה מותר להשתמש בכלי כאשר אנוס הוא מלהטבילו, ומאידך יש לעיין אם יש בטבילת כלים זריזין מקדימין למצוה. אם מצוה היא יש להזדרז בקיומה ואם אינו אלא מתיר אין בו דין זריזות. והארכתי בכ"ז במנחת אשר (במדבר סימן ס"ח אות ב'). ויש לעיין בכונת הירושלמי סוף עבו"ז (ל"ז ע"ב) "מפני שיצאו מטומאת עכו"ם ונכנסו לקדושת ישראל" אם בשאלה זו לא בטעמי המצוות עסקינן אלא בהגדרה. (ועיין הגדש"פ מנחת אשר עמוד ה') שם דנתי אף בהגעלת כלים אם הוי מתיר בלבד או אף מצות עשה ואכמ"ל).
ג
פדיון הבן
כיוצא בזה הארכתי במק"א במה שחידש בבהגר"א יו"ד סי' ש"ה דיכול אדם לפדות בן חבירו שלא מדעתו, דגדר פדיון הבן אינו אלא מתנות כהונה והפודה בן חבירו הו"ל כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו וביארתי שלפי הבנת הגר"א ה"ה דיכול לפדות שלא מדעת הכהן דיכול אדם לפרוע חובו גם שלא מדעת המלוה וכל הנותן ה' סלעים לכהן כדי שיהיה בנו פדוי יצא בכך יד"ח, אך הבאתי מקורות רבים שמהם נלמד שלא כהבנת הגר"א אלא כפשטיה דקרא דיש כאן מצות פדיון וללא השתתפות הכהן כמקנה אין כאן פדיון ורק האב זכאי לפדות את בנו ולקנותו מן הכהן ולא זולתו (עיין בכ"ז במנחת אשר במדבר סימן ל"ה).
וגם בזה אין אנו עוסקין בטעם מצות פדיון אלא בהגדרתו האם פדיון יש כאן או פריעת חוב בלבד ופשוט דהגדרת המצוה מחדשת ומבררת הלכתא גבורתא.
ד
הענקה
עוד דנתי בחידושי למס' קידושין במה שנחלקו (בקידושין י"ז) אם יש ירושה בהענקה דיסוד השאלה במהות ההענקה האם הוי זכות ממונית של העבד וכעין תגמול נוסף על שנות עבדותו וכיון דהוי זכות ממונית יש בה ירושה ככל שאר זכויות ממון או שמא אין מצות ההענקה חוב ממוני אלא כעין מצות הצדקה ולא זכות העבד יש כאן אלא חוב על האדון ואין בה גדר ירושה כלל. (ועיין בסמ"ע חו"מ סימן פ"ו סק"ב דהענקה הוי מעין צדקה ואין בו חיוב ממוני עי"ש).
וגם שאלה זו ענינה הגדרת מצוה זו ולא טעמה ונימוקה וכז"פ.
ה
גלות דהורג נפש בשגגה
כתב המהרש"א לחדש במכות י' ע"ב דההורג נפש בשגגה ואין איש רואה פטור מגלות דכל ענין הגלות אינו אלא להגן על הרוצח מפני גואל הדם וכיון שאין עדים על הריגתו אין חשש מגואל הדם וממילא אין חיוב גלות. ורבים תמהו עליו מדמשמע בריש מכות דהגלות מכפרת וממילא יש חיוב גלות אף כשאין סכנה בנקמת גואל הדם, וגם בסוגיא זו הארכתי בחידושי למסכת מכות.
ונראה דגם בזה אין הנדון טעם המצוה אלא הגדרת הגלות האם הצלה היא או כפרה.
ו
עריפת פטר חמור
כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות ביכורים הלכה א' "מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן ומצות פדייה קודמת למצות עריפה".
והשיג עליו הראב"ד "בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אע"פ שאמרו מצות פדיה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן ומפני שאמר מצות פדיה אמר מצות עריפה". הרי שנחלקו בגדר העריפה דלדעת הרמב"ם הוי מצוה ולדעת הראב"ד אינו אלא קנס. והמנ"ח כתב בזה נפ"מ דלשיטת הרמב"ם יש לברך על העריפה כיון דהוי מצוה ולשיטת הראב"ד לא מברכין.
וגם כאן אין הנושא טעם המצוה אלא הגדרתו אם מצוה הוי או קנסא, ודו"ק.
ז
הפרת נדרים והתרתם
הנה אמרו חז"ל בטעם הדין דבעל מיפר נדרי אשתו כל הנודרת על דעת בעלה נודרת (נדרים ע"ג ע"ב, נדה מ"ו ע"ב) ומכח סברא זו חידשו הלכה דאף לאחר י"ב חודש ארוס מיפר נדרים דאורייתא עי"ש, וצ"ע דלכאורה הוי טעמא דקרא, וכיוצא בזה יש לתמוה על מה שאמרו ביבמות צ' ע"ב "טעמא מאי אמר רחמנא בעל מפר כדי שלא תתגנה עליו", וגם בזה צ"ע כנ"ל (אמנם אין סתירה בין שתי הסוגיות הנ"ל דביבמות אמרו מאיזה טעם מיפר ובנדרים אמרו באיזה כח, ודו"ק).
ועי"ש בתוס' יבמות פ"ט ע"א שעמדו על זה וכתבו דכונתם לשומרת יבם שמדרבנן מיפר נדריה, אך מדברי רש"י שם משמע דכונתם לעיקר דין תורה ופרש"י דמיירי בנדרי עינוי נפש עי"ש.
וצ"ל דגם במה שאמרו בנדרים ובנדה קבעו את הגדרת הדין ויסודה ולא טעם הדין, (וביבמות ביארו עפ"י עצם הדין דבעל מיפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ושבינו לבינה ומתוך כך הבינו להדיא דאין זה אלא כדי שלא תתגנה עליו, ודו"ק בכל זה. (ועיין מנח"א במדבר סימן ס"ד שם הארכתי בגדר התרת נדרים ע"י חכם או עיקרו כח בי"ד או נדר טעות, ואף בזה יש נפ"מ להלכה ואכמ"ל).
וכיוצא בזה צ"ל לגבי מה שנחלקו בהיתר נדרים ע"י חכם אם יסודו כח החכם או עיקרו הפתח שעל ידו הוי נדר טעות, והארכתי בזה במנחת אשר במדבר סימן ס"ד.
וגם בזה שאלתנו בהגדרת הדין ולא בטעמו.
ח
זכירת מעשה עמלק
כתב בספר החינוך מצוה תר"ב דנשים פטורות מזכירת מעשה עמלק כיון שפטורות ממלחמת עמלק, והמנ"ח תמה עליו דמהי"ת שמצות הזכירה תלויה במצות המחיה. וברור שלדעת החינוך נצטווינו לזכור כדי שנלחם בו ונמחה זכרו מתחת השמים. הרי שחידש הלכה על סמך הבנתו שלא נצטווינו לזכור מעשיו ורשעתו אלא מצות המחייה כדי להלחם בו. ויש בזה עוד נפ"מ להלכה במה שנחלקו האחרונים אם יוצאים יד"ח רק בפ' תצא או אף בפר' בשלח, ועיין מש"כ בזה במנחת אשר דברים סימן מ"ח ואכמ"ל.
ונראה גם בזה דלא בטעם עסקינן אלא בהגדרה ולדעת החינוך נצטווינו לזכור את מצות המחיה, ודו"ק.
והנה באמת סוגיה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולא הבאתי אלא מקצת מקורות כטפה מן הים הגדול לסלול בזה נתיבות בים התלמוד, ולא חסרנו אפילו כמכחול בשפופרת.
חקות הפסח וחוקת הפרה
"יהי לבי תמים בחקיך, חקות הפסח וחקות הפרה" (תהלים קי"ט ה' ומדרש שם).
יש להבין הצד השוה שבין חוקות אלה, הפסח, והפרה, שדוד ביקש דקוא עליהם על תמימות הלב, ובמה הם דומים זה לזה.
ונראה שלא משום הדמיון שבהם אלא דוקא משום השוני, כמה רחוקים חקות הפסח מחוקות הפרה וכמה שונים הם זה מזה, בחוקות הפסח מצווים אנו לשאול, לשאול ולדרוש עד אין חקר, אפילו התם המתמם עם תמימים שואל "מה זאת", מי שאינו יודע לשאול גם ממנו אין אנו מרפים, ופותחים לו על אף שאין הוא יודע לשאול… אך בחקות הפרה, אף שלמה המלך החכם מכל אדם אסור לו לשאול ועליו אמרו חז"ל ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וכאשר אך יעיז לפצות פה אומרים לו "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן".
יש ואסור לשאול כבחקות הפרה ויש שחייבים לשאול כחקות הפסח, וביישוב סתירה זו שלימותו של אדם מישראל, ועל זה ביקש דוד "יהי לבי תמים בחקיך".
ומה הכלל, מתי אנו אמורים לנהוג בחקות הפסח ומתי בחקות הפרה, דבר זה למדנו מאברהם אבינו בפרשת העקידה, דהנה כתב רש"י כאשר אמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כ"ב י"ב) "א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך והעלהו לעולה, ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער", ולכאורה תמוה, למה המתין אברהם עד שיהיו לו שתי שאלות, ולמה לא שאל מיד כשהקב"ה אמר לו "העלהו שם לעולה", והלא אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע"?
מכאן למדנו דכל זמן שהיה מצווה ועומד, הזמן לעשות ולא לשאול, אך לאחר שנאמר לו "אל תשלח ידך" שוב איננו מצווה לעשות, זה הזמן לחקות הפסח, הזמן לשאול ולהבין.
הנה אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת והלבישו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" ותמוה, הלא הכתרים ניתנו בשעה "שהקדימו", לא בשעה ש"אמרו" והרי הקדמה היתה רק אחת ולמה קיבלו שני כתרים.
ונראה דכאשר מקדימים נעשה לנשמע, תרתי אית ביה, נעשה שלפני נשמע – חקות הפרה, עשיה ללא שאלה והבנה, ונשמע שלאחר נעשה, היא חקות הפסח, הרצון ללמוד לשמוע ולהבין, ולכן קיבלו שני כתרים, אחד על חקות הפסח, נשמע שלאחר נעשה, ואחד על חקות הפרה, נעשה שלפני נשמע.
