מסכת שבת מתי שייך תוכחה? (1 צופה)

[רבי]

הגמ' בדף נה. מספרת שר' זירא ביקש מרבי סימון שיוכיח את אנשי ריש גלותא. ורבי סימון השתמט בטענה שהם לא מקבלים ממנו.

אומר שם התוס' בריש העמוד, שזה באופן שהם ודאי לא מקבלים, אבל באופן שהם ספק יקבלו את התוכחה מצווה שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ומקור דברי התוס' מפרק המביא בביצה.
ולכאורה שם מדובר על איסור טיפוח וריקוד בשבת שמא ישמיע קול. והיא גזירה מדרבנן, וא"כ בדבר דאורייתא חייב להוכיח אף בדאיכא ספק אם יקבלו?

 

[שאול מלכה]

א', בתוס' מובא הפוך, שבמקרה שיש ספק חייב להוכיח, וכדמוכח מהמשך הגמ' לגבי הצדיקים בחורבן הבית שאמרה מידת הדין שלפניהם לא היה גלוי,
ובמקרה שברור שלא יקבלו נאמר שמוטב יהיו שוגגים וכו'.
ב', לעיקר השאלה, בגמ' בביצה עצמה שהבאת נשאלת השאלה וז"ל:

א''ל רבא בר רב חנין לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי אמר ליה ולטעמך הא דאמר (רבא) לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (ד' אמות ברה''ר) והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי: