מטות נדר זה דבר מגונה או טוב? (3 צופים)

[אחד יחיד]

בכמה מקומות, חז"ל מגנים בחריפות את מי שנודר נדרים, ואף משווים אותו לאדם ש"בונה במה" מחוץ לבית המקדש ומקריב שם באיסור; ומצד שני, משבחים חז"ל את הנדרים (למשל, במסכת אבות, ג, יג – "נדרים, סייג לפרישות". כלומר, הם הדרך הנכונה והמובילה לפרישות ראויה). ואם כן, לכאורה סתירה.

וגם אלמלא סתירה זו יש להבין – אם הנדרים הם דבר מגונה, כפי שכאמור מצאנו בכמה מקומות, מדוע בכלל נתנה התורה את האפשרות לנדור (ומדוע קבעה שלנדר יש תוקף הלכתי, עד כי המפר אותו עובר באיסור לאו – "לא יחל דברו")?

הרמב”ם בהלכות נדרים (פרק יג, הלכות כג-כה) מסביר שאין סתירה בין הדברים; שכן, יש להבחין בין קבלת נדרים כדרך חיים תמידית, לבין קבלת נדרים כפתרון קיצוני וזמני:

כדרך חיים תמידית, נדרים אינם דבר רצוי; דבר שאדם מרגיש שראוי לו להתרחק ממנו, ימצא את הדרך ויעשה זאת ללא צורך בפתרון קיצוני של נדר.

אך לעתים אדם נקלע להרגלים בעייתיים שכבר הושרשו בו עמוק, והוא מרגיש שבמצבו הפנימי הנוכחי, יקשה עליו מאוד להיגמל מהרגלים אלה בדרכים הרגילות. במצבים כאלה, מעניקה התורה לאדם, כפתרון זמני, את הכלי ההלכתי הנקרא “נדר”, שבו ניתן להשתמש עד לחזרה לאורח חיים נכון. הואיל ונדר הוא דבר מחייב, המחויבות שהוא יוצר נוסכת באדם כוחות להתגבר על הרגלים או עיוותים, שלעתים קשה להתגבר עליהם בדרך אחרת.

כדוגמה להרגלים כאלה מונה הרמב”ם זלילת יתר (“כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר”), בעיות שתיה (“או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו”), רדיפת בצע מוגזמת (“(וכן מי שהיה רודף שלמונים, ואסר על עצמו המתנות”) או גאוות יתר (“או מי שהיה מתגאה ביופיו, ונדר בנזיר”). במצבים אלה, אומר הרמב”ם, מעודדים חז”ל את השימוש בנדר באופן זמני, “ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים, נדרים סייג לפרישות“.

אולם, כדרך חיים רגילה, מוסיף הרמב”ם, הדבר פסול, וכפי שמסיים הרמב”ם:

“…אף על פי שהן עבודה (=למרות שהנדרים נחשבים כעבודת ה’), לא ירבה אדם בנדרי איסור, ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו“. (לימוד יומי)