וישב נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (1 צופה)

[גרינפלד]

הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה

כתב הגרד"ל שליט"א במנחת דבר, וז"ל, פירש רש"י דלא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

הנה י"ל דסנהדרין שדנו וחייבו אדם במיתה על פי עדים, והמתחייב יודע שהדין מרומה שהעדים היו עדי שקר והוא לא חטא ולא חייב מיתה, אלא שאין בידו להביא עדים ולערער הדין להעמידו על אמיתו, הרי הוא רשאי להרוג את הסנהדרין ואת העדים כולם משום דהוו רודפים בשגגה, ורודף בשוגג נמי דינו כרודף ונהרג. [ופשוט דזהו דוקא בכה"ג שאינו יכול להציל עצמו באחד מאבריו של רודף אבל אילו יהי' די בהכי כדי להצילו ודאי שאין לו לעשות יותר ולהורגם שהרי ניתן להצילו באחד מאבריו].

ודחו דין זה מההיא דתמר דיהודה חייבה בטעות מיתה והיא לא רצתה לומר אלא הכר נא דמוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, והרי יהודה הי' רודף בשוגג בזה שהורה להורגה, ואפ"ה היא לא אמרה לו ולא מנעתו, ובתוס' (סוטה י:) נראה דלמדו מתמר דחיוב הוא להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו, ואם איתא שיהודה הוא רודף ומותר לה לתמר להורגו היאך אפשר ללמוד מהתם דמוטב לאדם להפיל עצמו לכבשן האש הרי הי' בידה להורגו כדין רודף, אלא ש"מ דאין הדין כן, ע"כ.

ויל"ד לדחות הראיה מתמר, כי כאן לא יכולה לבייש את יהודה מדין רודף, כיון שהיא גרמה שיחשבו שהיא חייבת מיתה. ואפשר להוסיף שאפי' לפי המדרש (מובא באוצר המדרשים) שהוא חלם בחלום זית תמר וכליה, והפיתרון היה "זנתה תמר כלתך", מ"מ הלא בפסוק מוזכר גם שהיא הייתה הרה, כי בלא זה לא היה דן אותה למיתה, או כי חלום זה לא מספיק, או כי לא יכול להסביר לאנשים למה דן כך [ויותר נראה שרק זה הביא אותו להבין שהחלום אינו שוא, שבדקו שהיא הרה], וא"כ היא גם שותפה ברדיפה בזה שעשתה המעשה שתיכנס להיריון. ויל"ע בזה.​

 

[בר אביי]

כמדומני שראיתי פעם (ולא מצאתי כעת) בשו"ת בנין ציון שהקשה קושיה זו-מדוע לא נחשב יהודה לרודף אחריה וא"כ היה מותר לה להציל עצמה בנפשו, במקרה זה- ע"י ביושו.
ותי' שלא הוא היה ההורג אלא שליח בי"ד.
ויל"ע הרי הוא אמר את הפסק הוציאוה ותשרף וא"כ היה רודף לביישה?
ואולי י"ל שבאותו זמן לא היו הסימנים בידה כמש"כ בגמ': א''ר אלעזר לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וריחקן בא גבריאל וקירבן.
אך לכאו' לא כ"כ משמע כן בלשון הגמרא.
עוד יש להעיר ע"ד שלכאו' כיוון שהיו שוגגים א"כ יש שליח לדבר עבירה וא"כ לכאו' מותר היה לבייש את יהודה כדי שלא יהרגנה שליח בי"ד.

 

[גרינפלד]

כמדומני שראיתי פעם (ולא מצאתי כעת) בשו"ת בנין ציון שהקשה קושיה זו-מדוע לא נחשב יהודה לרודף אחריה וא"כ היה מותר לה להציל עצמה בנפשו, במקרה זה- ע"י ביושו.
ותי' שלא הוא היה ההורג אלא שליח בי"ד.
ויל"ע הרי הוא אמר את הפסק הוציאוה ותשרף וא"כ היה רודף לביישה?
ואולי י"ל שבאותו זמן לא היו הסימנים בידה כמש"כ בגמ': א''ר אלעזר לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וריחקן בא גבריאל וקירבן.
אך לכאו' לא כ"כ משמע כן בלשון הגמרא.
עוד יש להעיר ע"ד שלכאו' כיוון שהיו שוגגים א"כ יש שליח לדבר עבירה וא"כ לכאו' מותר היה לבייש את יהודה כדי שלא יהרגנה שליח בי"ד.​

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח!
​

עוד יש להעיר ע"ד שלכאו' כיוון שהיו שוגגים א"כ יש שליח לדבר עבירה וא"כ לכאו' מותר היה לבייש את יהודה כדי שלא יהרגנה שליח בי"ד.​

לחץ כדי לכווץ...

עי' קצוה"ח סי' שמח סק"ד על הגמ' ב"ק לב:, וכעיקר דבריו מבואר בתלמיד ר"ת. ועי' פרי יצחק ח"ב סי' סו בשם הגרי"ס שחולק.​

 

[הצעיר שבחבורה]

כמדומני שראיתי פעם (ולא מצאתי כעת) בשו"ת בנין ציון שהקשה קושיה זו-מדוע לא נחשב יהודה לרודף אחריה וא"כ היה מותר לה להציל עצמה בנפשו, במקרה זה- ע"י ביושו.

לחץ כדי לכווץ...

 

[הצעיר שבחבורה]

ומצאתי

 

[פטומי מילי]

כמדומני שראיתי פעם (ולא מצאתי כעת) בשו"ת בנין ציון שהקשה קושיה זו-מדוע לא נחשב יהודה לרודף אחריה וא"כ היה מותר לה להציל עצמה בנפשו, במקרה זה- ע"י ביושו.
ותי' שלא הוא היה ההורג אלא שליח בי"ד.
ויל"ע הרי הוא אמר את הפסק הוציאוה ותשרף וא"כ היה רודף לביישה?
ואולי י"ל שבאותו זמן לא היו הסימנים בידה כמש"כ בגמ': א''ר אלעזר לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וריחקן בא גבריאל וקירבן.
אך לכאו' לא כ"כ משמע כן בלשון הגמרא.
עוד יש להעיר ע"ד שלכאו' כיוון שהיו שוגגים א"כ יש שליח לדבר עבירה וא"כ לכאו' מותר היה לבייש את יהודה כדי שלא יהרגנה שליח בי"ד.

לחץ כדי לכווץ...

מש"כ דכיון דלא הרגו בעצמה אינו רודף, תמוה דהא בשלהי ברכות איתא דמסור הוי רודף ומותר להרגו ואע"ג דאין הוא הרודף בפועל אלא גורם לרדיפת המלכות, לא גרע מינה בי"ד השולח שליח.

 

[פטומי מילי]

הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה

כתב הגרד"ל שליט"א במנחת דבר, וז"ל, פירש רש"י דלא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

הנה י"ל דסנהדרין שדנו וחייבו אדם במיתה על פי עדים, והמתחייב יודע שהדין מרומה שהעדים היו עדי שקר והוא לא חטא ולא חייב מיתה, אלא שאין בידו להביא עדים ולערער הדין להעמידו על אמיתו, הרי הוא רשאי להרוג את הסנהדרין ואת העדים כולם משום דהוו רודפים בשגגה, ורודף בשוגג נמי דינו כרודף ונהרג. [ופשוט דזהו דוקא בכה"ג שאינו יכול להציל עצמו באחד מאבריו של רודף אבל אילו יהי' די בהכי כדי להצילו ודאי שאין לו לעשות יותר ולהורגם שהרי ניתן להצילו באחד מאבריו].

ודחו דין זה מההיא דתמר דיהודה חייבה בטעות מיתה והיא לא רצתה לומר אלא הכר נא דמוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, והרי יהודה הי' רודף בשוגג בזה שהורה להורגה, ואפ"ה היא לא אמרה לו ולא מנעתו, ובתוס' (סוטה י:) נראה דלמדו מתמר דחיוב הוא להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו, ואם איתא שיהודה הוא רודף ומותר לה לתמר להורגו היאך אפשר ללמוד מהתם דמוטב לאדם להפיל עצמו לכבשן האש הרי הי' בידה להורגו כדין רודף, אלא ש"מ דאין הדין כן, ע"כ.

ויל"ד לדחות הראיה מתמר, כי כאן לא יכולה לבייש את יהודה מדין רודף, כיון שהיא גרמה שיחשבו שהיא חייבת מיתה. ואפשר להוסיף שאפי' לפי המדרש (מובא באוצר המדרשים) שהוא חלם בחלום זית תמר וכליה, והפיתרון היה "זנתה תמר כלתך", מ"מ הלא בפסוק מוזכר גם שהיא הייתה הרה, כי בלא זה לא היה דן אותה למיתה, או כי חלום זה לא מספיק, או כי לא יכול להסביר לאנשים למה דן כך [ויותר נראה שרק זה הביא אותו להבין שהחלום אינו שוא, שבדקו שהיא הרה], וא"כ היא גם שותפה ברדיפה בזה שעשתה המעשה שתיכנס להיריון. ויל"ע בזה.​

לחץ כדי לכווץ...

דברי הגרד"ל דשרי להרוג הבי"ד והעדים מדן רודפים, צ"ע דא"כ היכי משכח"ל ע"ז שחייבים מיתה וממון [עי' בתוס' כתובות לב. כו"כ שיטות בזה] והא לעולם יהיו פטורים משום דבהיא שעתא שהעידו היו רודפים וקלב"מ.

 

[בר אביי]

מש"כ דכיון דלא הרגו בעצמה אינו רודף, תמוה דהא בשלהי ברכות איתא דמסור הוי רודף ומותר להרגו ואע"ג דאין הוא הרודף בפועל אלא גורם לרדיפת המלכות, לא גרע מינה בי"ד השולח שליח.

לחץ כדי לכווץ...

עי' אפיקי ים ח"ב מ' שבאמת כותב לבאר את דין המסור באופן אחר אמנם באמת לכאו' זה דחוק ע"ש.
אולי י"ל שאחרי שכבר נפסק הדין ושליח בי"ד הולך לעשותו הרי הדיין (יהודה) כבר אינו רודף ואע"פ שביכלתו לעצור את ביצוע גזר הדין.