- הודעות
- 4,364
- תודות
- 11,035
- נקודות
- 885
הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה
כתב הגרד"ל שליט"א במנחת דבר, וז"ל, פירש רש"י דלא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
הנה י"ל דסנהדרין שדנו וחייבו אדם במיתה על פי עדים, והמתחייב יודע שהדין מרומה שהעדים היו עדי שקר והוא לא חטא ולא חייב מיתה, אלא שאין בידו להביא עדים ולערער הדין להעמידו על אמיתו, הרי הוא רשאי להרוג את הסנהדרין ואת העדים כולם משום דהוו רודפים בשגגה, ורודף בשוגג נמי דינו כרודף ונהרג. [ופשוט דזהו דוקא בכה"ג שאינו יכול להציל עצמו באחד מאבריו של רודף אבל אילו יהי' די בהכי כדי להצילו ודאי שאין לו לעשות יותר ולהורגם שהרי ניתן להצילו באחד מאבריו].
ודחו דין זה מההיא דתמר דיהודה חייבה בטעות מיתה והיא לא רצתה לומר אלא הכר נא דמוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, והרי יהודה הי' רודף בשוגג בזה שהורה להורגה, ואפ"ה היא לא אמרה לו ולא מנעתו, ובתוס' (סוטה י:) נראה דלמדו מתמר דחיוב הוא להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו, ואם איתא שיהודה הוא רודף ומותר לה לתמר להורגו היאך אפשר ללמוד מהתם דמוטב לאדם להפיל עצמו לכבשן האש הרי הי' בידה להורגו כדין רודף, אלא ש"מ דאין הדין כן, ע"כ.
ויל"ד לדחות הראיה מתמר, כי כאן לא יכולה לבייש את יהודה מדין רודף, כיון שהיא גרמה שיחשבו שהיא חייבת מיתה. ואפשר להוסיף שאפי' לפי המדרש (מובא באוצר המדרשים) שהוא חלם בחלום זית תמר וכליה, והפיתרון היה "זנתה תמר כלתך", מ"מ הלא בפסוק מוזכר גם שהיא הייתה הרה, כי בלא זה לא היה דן אותה למיתה, או כי חלום זה לא מספיק, או כי לא יכול להסביר לאנשים למה דן כך [ויותר נראה שרק זה הביא אותו להבין שהחלום אינו שוא, שבדקו שהיא הרה], וא"כ היא גם שותפה ברדיפה בזה שעשתה המעשה שתיכנס להיריון. ויל"ע בזה.
כתב הגרד"ל שליט"א במנחת דבר, וז"ל, פירש רש"י דלא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
הנה י"ל דסנהדרין שדנו וחייבו אדם במיתה על פי עדים, והמתחייב יודע שהדין מרומה שהעדים היו עדי שקר והוא לא חטא ולא חייב מיתה, אלא שאין בידו להביא עדים ולערער הדין להעמידו על אמיתו, הרי הוא רשאי להרוג את הסנהדרין ואת העדים כולם משום דהוו רודפים בשגגה, ורודף בשוגג נמי דינו כרודף ונהרג. [ופשוט דזהו דוקא בכה"ג שאינו יכול להציל עצמו באחד מאבריו של רודף אבל אילו יהי' די בהכי כדי להצילו ודאי שאין לו לעשות יותר ולהורגם שהרי ניתן להצילו באחד מאבריו].
ודחו דין זה מההיא דתמר דיהודה חייבה בטעות מיתה והיא לא רצתה לומר אלא הכר נא דמוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, והרי יהודה הי' רודף בשוגג בזה שהורה להורגה, ואפ"ה היא לא אמרה לו ולא מנעתו, ובתוס' (סוטה י:) נראה דלמדו מתמר דחיוב הוא להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו, ואם איתא שיהודה הוא רודף ומותר לה לתמר להורגו היאך אפשר ללמוד מהתם דמוטב לאדם להפיל עצמו לכבשן האש הרי הי' בידה להורגו כדין רודף, אלא ש"מ דאין הדין כן, ע"כ.
ויל"ד לדחות הראיה מתמר, כי כאן לא יכולה לבייש את יהודה מדין רודף, כיון שהיא גרמה שיחשבו שהיא חייבת מיתה. ואפשר להוסיף שאפי' לפי המדרש (מובא באוצר המדרשים) שהוא חלם בחלום זית תמר וכליה, והפיתרון היה "זנתה תמר כלתך", מ"מ הלא בפסוק מוזכר גם שהיא הייתה הרה, כי בלא זה לא היה דן אותה למיתה, או כי חלום זה לא מספיק, או כי לא יכול להסביר לאנשים למה דן כך [ויותר נראה שרק זה הביא אותו להבין שהחלום אינו שוא, שבדקו שהיא הרה], וא"כ היא גם שותפה ברדיפה בזה שעשתה המעשה שתיכנס להיריון. ויל"ע בזה.
