זו אמירה המנותקת מהסוגיא
'לא להכשיל' קוראים בשפה ההלכתית 'לפני עיור', ולפני עיור הוא בדקאי בתרי עברי דנהרא, כלומר שלאדם החוטא אין אפשרות לחטוא ללא מה שהכשר יתן לו את האיסור שאין לו דרך להגיע אליו. למדו כמה אחרונים, וביניהם החזו"א והקה"י, שגם לעורר אצלו את הרצון לחטוא בדבר שכלל לא תכנן לחטוא - הוא בכלל הושטת האיסור, ראיתם מהמכה בנו גדול, ומהמתווך של המלווה בריבית שעוברים בלפני עיור כי מעוררים את החוטא לחטוא במה שלא שייך להכות את בנו בלי שבנו יתריס, ומי שלא היה מלוה בריבית אלמלא שידלו אותו לזה [ובמקרה של הקה"י - רכישת המלט שבהכרח גורמת לתוספת משמרות של פועלים בשבת במפעל המייצר את המלט כדי לעמוד בביקוש] - לא היה חוטא בזה. אבל באופן שאין כלל שידול לעבירה מצד הצדיק - אין שום סרך של לפני עיוור.
אשה הרוקדת במקום סגור, ומישהו בוחר לפרוץ ולראות - היא בדיוק כמו מוכר סוסים שמישהו קונה ממנו ובוחר מיוזמתו לאכול ממנו חתיכה - שאין שום קשר בין המעשה המותר לכתחילה של מוכר הסוסים ובין מה שהחוטא בוחר מיוזמתו לקרב את עצמו את העבירה הרחוקה ממנו.
אם היינו נוהגים שנשים יכולות לרקוד רק במתחם אחר - היינו יכולים לשמוע שריקוד באותו מתחם, כששומעים אותן, וגם לעתים רואים אותן מגיעות והולכות מקושטות - הוא תחילה דתחילת השידול, אבל למאי דנהגינן שלא לחוש לזה - הרי שהן צדיקות גדולות, והוא רשע בעוונו ימות.
'ענין שלא להכשיל' מכונה בהלכה 'מסייע לדבר עבירה' - שאינו איסור תורה, וגם לדעת הש"ך ועוד - הוא רק סניף של מצות תוכחה, ולא חל על מי שבוחר מיוזמתו בעבירה, כלומר מומר לזה - שאין בו חיוב תוכחה.
גם אם תחדש שיש בזה איזה 'מסייע' קטן - ברור שכשהיא מתנהגת לחלוטין נורמאלי וכל היוזמה לחטוא לא קשורה אליה, אין שום סיבה שתפסיק מהמצוה שהיא מקיימת בשמחת כלה.
המקרה המתואר בנביא ובגמ' ביומא ובשבת הוא של נשים ההולכות ברחוב באופן מפתה בכוונה, משפריצות בושם, עושות תנועות, איפור מוגזם, וכל כיו"ב - הן אלו שמואשמות בגמ' כגורמות של החורבן, אבל מדובר שם רק כשעושות פעולות מכוונות כדי לעורר את הגברים אליהן, ואין לזה קשר לנידו"ד [וזה כמעט שלא מצוי אצל בנותנו, שלכל היותר מתייפות לעצמן ולחברותיהן ואין להן שום מודעות או צורך ורצון לעורר גברים אליהן].