סיפורים על כח התפילה - מכלי ראשון ושני (1 צופה)

[נדיב לב]

אתחיל.
סיפור חם ומוזר ששמעתי מכלי שני, על בן של מכר משותף.

הבן, ילד קטן שעלה לראשונה לחיידר - נולד עם אף עקום, מן סטיית מחיצה מולדת שפגמה מעט בחן פניו. כבר ביום הראשון ללימודים נתקלו עיניו במבטים חודרניים, ובאוזניו צלצל צחוקם של חבריו, אשר גיחכו ולחשו זה אל זה. מיום ליום, הילד איבד מביטחונו, לבו הרך נפגע וחיות הילדות כבתה בו מעט.

אמו, אשה צדקת ובעלת לב חם, ראתה בצערו של ילדה, ודמעותיה לא נתנו לה מנוח. בלילה, בשעה שכל בני הבית נמו את שנתם, נשאה עיניה למרום והתחננה לפני הקב"ה שירחם על בנה הקטן, שימצא פתרון לאפו המעוות שגורם לו להיות מושא לצחוקים וגיחוכים של חבריו.

ובאותו שבוע, פלאי פלאים! הילד קיבל, כך סיפרו, מנה אחת אפים לאפו הפתלתל, לא ברור אם הייתה זו מריבת ילדים קטנה, או סתם מרפק תועה של חבר באמצע משחק בחצר, אבל מה שברור הוא התוצאה:

האף העקום התיישר לחלוטין, כאילו לא היה בו מום מעולם. פלא ממש!

פלאי התפילה.
(קצת הזכיר לי, מדוע יעקב אבינו ביקש בגד ללבוש ולחם לאכול ודוק').

נ.ב
מאז שפרסמתי את הסיפור, פגשתי את אביו של הילד, והוא אישר לי את כל פרטי המעשה, ואף הוסיף:
כבר היה בדעתם לפנות לניתוח, שהיה כרוך בכאבים לא פשוטים ובממון רב, והמכה הפשוטה שחטף הילד פתרה את כל הבעיה, בלי רופאים ובלי הוצאות…

 

[נדיב לב]

שיבוץ משמים

שמעתי את הסיפור מכלי שני, ומאז - הוא, ובעיקר המסר שהוא נושא חדרו הישר אל ליבי, ואולי גם ללבכם.

בעקבות מעבר דירה למקום חדש, היא - אם למשפחה טובה ומכובדת - יצאה לחפש מוסד חינוכי איכותי לשתי בנותיה. מהבחינה הזאת לא היה לה חשש: "משפחה טובה", חזרו ואמרו לה, "אל תדאגי, אין בעיה להתקבל אצלנו…"

הבעיה היחידה הייתה אחרת, מתוך ארבע כיתות בכל מחזור, באיזו מהן ישובצו הבנות?

ממזכירות המוסד קיבלה תשובה חיובית: לגבי הקטנה, שעולה לכיתה א', אין מה לדאוג זה תחילת מסלול, אמרו לה, כולם חדשים, הכל בסדר.
אבל לגבי הגדולה, שעולה לכיתה ו’, קצת הסתבכו שם. "הכיתות אצלנו מגובשות", הסבירו לה, "חברות טובות שנים… נצטרך לבדוק היכן אפשר לדחוף אותה, איפה שיש מקום".

אותה אם צדקת קיבלה את הדברים, אבל בלב, בלב בערה. היא לא ישבה בשקט. נסעה עם דמעות שליש עד לציון רבי שמעון במירון והפילה תחינה לישועה. "לפחות שהגדולה", כך סיפרה בעצמה לרעייתי, "תשובץ בכיתה מתאימה, עם חברות טובות וילדות ‘מהסביבה’ שלנו… על הקטנה? על הקטנה כבר לא דאגתי. הייתי בטוחה שהעניין מסודר".

וכך היה:
הגדולה שובצה בכיתה המתאימה, חברותיה מאותה שכונה, אותן סגנון משפחות, בדיוק מה שביקשה.
ואילו הקטנה? הקטנה מצאה את עצמה בכיתה… אקראית לגמרי, בלי סדר ובלי היגיון, כמו הגרלה של פתקאות.

וכשניסתה האם לברר אולי אפשר להעביר אותה? המנהלת חייכה בנימוס והפטירה: "זה אחרי בדיקה… אין מה לעשות… הכל משמים"…

והיא - האמא - רק חייכה חיוך קטן ועגום, ואמרה: "אוי, ריבונו של עולם… שכחתי לבקש גם על הקטנה"...

"כשאתה מתפלל אל תשאיר פינות פתוחות, תתפלל עד הסוף! כי לעולם לא תדע, איזו פינה נשארה פתוחה"... אמרתי לרעייתי כששמעתי את הסיפור הנפלא.

 

[נדיב לב]

@נדיב לב סיפר: (מכלי ראשון!!:)
התעוררתי בבוקר למשמע קריאת 'הגבר', פקחתי עיניי, לקחתי נשימה ארוכה וטובה (כדי לוודא שעדיין נושם, כן?), נתתי לחיים לחלחל לי לעורקים רגע לפני שהידיים כבר נשלחו להתלבש. ואז, כיהודי חופשי, חופשי ברמ"ח אברי, המעוטר בתפארה ואוזר חיל בלימוד התורה, צעדתי ברגליים בוטחות לעבר בית המקדש הקטן, לשוחח עם בוראי פנים אל פנים, כבן המתחטא לפני אביו.

ואלו חסדים ישועות ונפלאות שמתרחשים עלינו כל יום מחדש - פוקחים עינים קמים על הרגליים, לובשים בגדים, אומרים ברכות השחר והתורה (שאם לא שמתם לב, נפרטו כאן אחת לאחת בתמצות) כאילו הם שורה בסידור ותו לא, מצוות אנשים מלומדה. וממשיכים הלאה כמו הכל מובן מאליו.
כי ככה זה… טבע האדם שמתרגל.
ואולי כדאי לפעמים לעצור, לעצום שוב את העיניים רגע אחרי שנפקחו, ולהרגיש, ולהודות, אבל באמת.

 

[נדיב לב]

כוחה של תפילה… ושני גלגלים.

ארבעים שנה חלפו מאז אותו בוקר, אך הזיכרון חרוט בליבי כיום האירוע.
הייתי אז ילד רך בשנים, בן למשפחה דלת אמצעים. אבי, אברך צעיר, שקוע בלימוד תורה יומם ולילה, ואמי עקרת בית, מסורה לגידולנו. פרנסה לא הייתה מצויה בשפע, וכל שקל נספר בקפידה.

אבל היה חלום מתוק שריחף מעל חיי, חלום בדמות אופניים אדומות, מבריקות ובוהקות, ממש כמו אלה של בני, נכדו של השכן הזקן, שהיה מגיע לבקרו מדי פעם עם הוריו. אבל ידעתי - זה חלום רחוק. מותרות שמשפחה כמונו לא יכולה להרשות לעצמה.

ובכל זאת, בכל פעם שבני היה מגיע לבקר את סבו, הייתי מציץ מהחלון ורואה אותו דוהר בגאווה על אופניו האדומים החדשים שרכש לו סבו. משהו בי נצבט. איך האופניים האלו זהרו בשמש… איך גלגליהם חרקו בשמחה על מרצפות החצר… ידעתי שאין על מה לדבר. בשבילנו, אופניים כאלה היו חלום רחוק.

אבל רציתי. כל כך רציתי. ופעם אחת אפילו אזרתי אומץ וביקשתי מאבא בתחינה: "אבא… אולי… אולי תקנה לי גם אופניים כמו של בני?"

אבא הביט בי בעיניים טובות הניח את ידו על ראשי ואמר לי בקול רגוע : "מוישי", תתפלל להשם, הוא כבר ידאג לך לאופניים".
ואני האמנתי. האמנתי לו בכל נימי נפשי.

ובאותו לילה נשאתי תפילה חרישית לבורא עולם. הפצרתי בו לשלוח לי אופניים כמו של בני, וביום שאחריו… וביום שאחריו… שבוע שלם המשכתי לבקש ולהפציר, עם דמעות בעיניים, כמו שרק ילד קטן יכול להתפלל.

ואז, שבוע בדיוק לאחר מכן, השכן הזקן, סבו של בני, הלך לבית עולמו. ימי השבעה חלפו, ובאחד הבקרים נשמעו דפיקות בדלת. כשפתחתי, עמד שם אביו של בני, עם חיוך נבוך. הוא הצביע לעבר החצר - "בני שלי לא צריך את האופניים עכשיו. אם אתה רוצה… קח אותם. במתנה".

הפעם אני זה שחייכתי. בעיניים נוצצות.

אביו של בני, אדם שאינו שומר תורה ומצוות, שמע את הסיפור על תפילתי הכנה ועל בקשתי מהשם, והתרגש עמוקות. הוא התפעל מכוחה של האמונה, מעוצמתה של תפילה היוצאת מלב טהור של ילד רך.

חילוני או לא, הוא לחש לעצמו: "יש דברים גדולים בעולם הזה…"

מאז האופניים האדומות הפכו לחבריי הטובים. ואני, בכל פעם שידיי אחזו בכידון ורגליי דחפו את הדוושות קדימה, ידעתי: אין דבר העומד בפני תפילה של ילד קטן.

יש באמתחתי הזעירה עוד כמה סיפורים מכלי ראשון, ניסים גלויים המעידים על כח התפילה, ובעזרת השם, אשתדל לחלוק עמכם אותם בהמשך - באשכול דנן.