סיפורים פרשת שבוע סיפורי חסידים (זוין) נשא (2 צופים)

[געגועים]

סיפורי חסידים
להרב שלמה יוסף זוין
פרשת נשא
315
[358]​

וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ (במדבר ה, ז)
אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון ובין בשגגה וכו'
חייב להתודות וכו' שנאמר וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.
(רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א)​

פעם אחת סיפרו לפני הרב הקדוש מרוז'ין ז"ל על חסיד אחד שהיה איש מצוין בין חסידי רוז'ין, שנפטר והלך לעולמו. הצדיק היה מכיר אותו חסיד, כי הוא היה נוסע אליו תדיר והסתופף בצלו כל ימיו, ואלה שהזכירו את דבר פטירתו להצדיק, התכוונו שיעשה לו טובה בעולם העליון. כששמע הצדיק את דבריהם נאנח ואמר: הוי, הוא הלוא היה בעל עבירה גדול! והאנשים בשמעם את דברי הצדיק נשתוממו למשמע אזנם וסמרו שערות ראשם, ולא יכלו לעמוד על דעת הצדיק, מה ראה לקטרג [1] על הנפטר. נכנסו החסידים לבנו של הצדיק, הרב הקדוש ר' אברהם יעקב ז"ל, שמילא אחרי כן את מקום אביו בסדיגורא, סיפרו לו את המאורע, ובקשו ממנו להבינם פשר הדבר. ענה ר' אברהם יעקב ואמר להם: יש כידוע, עולם שנה ונפש. המובחר שבכל העולם הוא ארץ ישראל, המובחר שבארץ ישראל - ירושלים, ואחרי כן הר הבית, העזרה, מקום המקדש, וקודש הקדשים. המובחר שבשנה - שבתות וימים טובים, המובחר שבימים טובים - יום הכפורים. המובחר שבנפשות - ישראל, ואחרי כן שבט לוי, הכהנים, והכהן הגדול. וכשבא הכהן הגדול ביום הכפורים לקדש הקדשים מה הוא אומר שם? "חטאו פשעו עוו עמך בית ישראל", כי הוא הנבחר להתוודות בעד כלל ישראל. והנה החסיד הזה שהזכרתם נפטר בלי וידוי רחמנא לצלן, ומי הוא אפוא שראוי להתוודות בעדו יותר מאבינו הקדוש.​

---

*סיפורי חסידים פרשת קרח
358​

[1] כשהגאון הקדוש ר' אברהם מסוכטשוב ז"ל היה נער, חלה במחלה עזה, ונסע אביו הרב ז"ל להגאון הקדוש ר' מנחם מנדל מקוצק ז"ל לבקש ממנו שיברכו ברפואה שלימה. שיבח אביו הרב לפני הרבי את בנו שנפשו חשקה מאד בתורה והוא לומד בהתמדה נפלאה. ענה הרבי מקוצק בתנועה של בטול: אויך מיר געלערנט! (גם זה נקרא למוד?!). נבהל אביו מאד, כי היה נראה בעיניו כאילו הרבי חס ושלום עוד מקטרג על לימודו בשעת הסכנה. ויהי בבואו לביתו, ראה והנה בנו חוזר לבריאותו. והילד ביקש מאביו שיאמר לו מה ענה הרבי מקאצק כשהזכיר אותו לפניו לרפואה שלימה. לא רצה אביו להגיד לו, אך כשהפציר בו מאד אמר אליו: האמינה לי גם אני אינני מבין מה שאמר לי. אז הפציר בו עוד יותר שימסור המילים שאמר לו. כששמע הילד העילוי את דברי הרבי, אמר: למה אין אתה מבין את דברי הרבי? דבריו הרי הם ממש כדברי הירושלמי (פאה פ"א) ר' טרפון חלה, ונכנסו חכמים לבקרו, אמרה להם אמו: התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי, אמרו לה מה הוא עושה לך, וספרה להם עובדה, שפעם אחת ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת, והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה, והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למטתה, אמרו לה: אפילו עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי כבוד שאמרה תורה לא הגיע. גם כאן ישאל: וכי באו חכמים להמעיט את זכותו של ר' טרפון בשעה שהוא זקוק לרחמים, אבל כוונתם היתה שחששו אולי זה היה תפקידו של רבי טרפון בעולם הזה, וכשגמר את עבודתו, אין לו מה לעשות עוד, ולכן אמרו שעדיין לא השלים את עבודתו בעולם הזה, והוא צריך לחיות עוד בשביל לקיים המצוה יותר ויותר. וזו היתה גם כן כוונת הרבי מקוצק, כשאמרת שאני לומד בהתמדה נפלאה, חשש שמא כבר גמרתי את חוק עבודתי בעולם הזה, ועל כן אמר בביטול שאין זה נחשב עדיין ללימוד כראוי, ואני צריך לחיות עוד בשביל ללמוד תורה יותר ויותר. התפעל האב מאד מדבריו ומעומק שכלו של בנו. וכשהיה אחרי כן בקוצק סיפר את דברי בנו להרבי, והרבי אמר בתמיהה: ובכן, הוא כבר יודע גם את כוונותיי?!

* ההערות וההקשרים הם מאבי שליט"א​

 

[געגועים]

סיפורי חסידים פרשת נשא
326
[550]​

בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט)​

הרבי הזקן מוורקי ר' יצחק ז"ל היה פעם אצל הרב הקדוש ר' יחזקאל מקוזמיר ז"ל, והתבודד עמו בחדר סגור ומסוגר במשך אילו שעות. כשיצא הרבי מוורקי מחדרו, היו עיניו זולגות דמעות, ולא גילה לשום איש מה זה ועל מה זה. אחרי הסתלקותו של הרבי מוורקי [1], סיפר בנו הצדיק מאמשינוב ז"ל המעשה שהיה: אביו הצדיק בא לרבי מקוזמיר להתייעץ אם מקום מנוחתו יהיה בוורקי, שעבד שם את השם והכניס יראת שמים בלבותיהם של ישראל, או שיהיה גנוז בורשה, שפעל ועסק שם הרבה בצרכי צבור לטובת כלל ישראל (הרבי מוורקי היה נמצא לפרקים קרובים בורשה להשתדל אצל הממשלה ועסקני צבור שונים בענייני הכלל), והוחלט אצלם שהוא בעצמו יהיה גנוז בוורקי, ואת ורשה ישאיר בשביל בנו. ובשנת תרל"ה [2] חלה בנו השני של הרבי מוורקי, הצדיק ר' מרדכי מנחם ז"ל מוורקי [3] מחלה אנושה והובילוהו לורשה לדרוש ברופאים, ויצאה שם נשמתו בטהרה בכ"ז סיון תרל"ה [4].

ובורשה היה נהוג שאת הנפטרים היו מובילים לבית החיים על עגלה מיוחדת, ולא היו נושאים אותם בכתף, אבל הרבי מאלכסנדר ז"ל, שהיה תלמידו של הרבי מוורקי, לא רצה בשום אופן שיוליכו את רבו הקדוש על עגלה, והלך להגאון ר' בריש מייזליש ז"ל, שהיה אז אב"ד בורשה, לבקש ממנו שירשה לשאת את הרבי בכתף. בתחילה לא רצה הרב להסכים לכך, כדי לא לשנות מן המנהג שבעיר, אבל כשהרבי מאלכסנדר הפציר בו הרבה, ביקש ממנו הרב, שיאמר לו רמז מן התורה, שהנשיאה בכתף היא ענין של כבוד לתלמידי חכמים. נענה הרבי מאלכסנדר ואמר: כתוב בתורה: "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" רוצה לומר האנשים שעבודת הקודש עליהם, יהיו נישאים בכתף. ונתן לו הרב רשות כבקשתו.
​

---

*
[1] כ"ב ניסן תר"ח.

[2] תרכ"ט.​

סיפורי חסידים פרשת וילך
550​

[3] בשנה האחרונה לחיי הצדיק ר' [מרדכי] מנחם מנדיל מוורקי, באו אליו לחג השבועות, כדרכם, הרבה חסידים. ביושבו עם חסידיו אל "השולחן", בפעם האחרונה, אמר, כמנהגו, בקיצור נמרץ: חז"ל אמרו (שבת פז.): משה הוסיף יום אחד. ונשתתק. אחר כך המשיך ואמר: מדעתו. ותלמידו הצדיק ר' דב [בעריש] מביאלא שהיה נוכח שם, יצא החוצה והתחיל לבכות. כששאלוהו החסידים לפשר בכיו, השיב: רבנו רמז ש"יום אחד" זהו "שוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב מ"י), וביקש שיהיה "מדעתו", שתהיה דעתו צלולה עליו בשעת תשובתו לפני מותו. אחר החג התגברה מחלתו, ונסעו עמו לורשה לשאול ברופאים, ושם נסתלק.

אחיו הבכור, הרבי ר' יעקב דוד מאמשינוב, הספידו ואמר: היום נודע לי דבר שהיה נעלם ממני הרבה שנים. לפני פטירת אבינו הקדוש ר' יצחק מוורקי, נסעתי עמו אל הצדיק ר' יחזקאל מקוזמיר. אבי נתייחד עמו בחדר ושוחחו ביניהם, ואני לא ידעתי מה שוחחו. והצדיק מקוזמיר אמר לי: עוד חזון למועד ותדע את דברינו. לאחר שנה נסתלק אבינו, ואמרתי בלבי: הגיע הזמן להיוודע מה דברו ביניהם שני הצדיקים. נסעתי לקוזמיר ושאלתיו, והשיב לי: אביך הקדוש בא להתייעץ עמי מה לעשות, אם ייטמן בוורקי, ששם נהג נשיאות, או בורשה שפעל שם לטובת הכלל. אמרתי לו עצתי שארון הקודש ייגנז בוורקי, כי שם ניהל את עדתו על מבועי התורה והחסידות, ויש להם דין של בר מצרא, ובורשה ייגנז בנו הקדוש. עד היום - הוסיף האמשינובי - לא ידעתי למי משנינו נתכון, לי, או לאחי, עכשיו רואה אני שאחי הצעיר הוא הקדוש, ובו בחר השם להגן על העיר בזכותו.

[4] בט"ז סיון תרכ"ט.

* ההערות וההקשרים הם מאבי שליט"א​