׀ יא ׀
כבר נגענו ביסוד החשוב של הבעש"ט הק', שהאדם נמצא במקום שנשמתו נמצאת, ואפשר שהלומדים החשובים כבר הבינו משהו מביאור הדברים בשערים הקודמים. מכל מקום נותר עוד מקום לבאר זאת ביתר שאת וביתר עוז, בסייעתא דשמיא.
נעשה חזרה קצרה על היסוד הפשוט ביותר: האדם הוא נשמתו, זהו העיקר, והגוף אינו אלא 'בשר אדם'. ממילא כשאומרים ש'האדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת', הכוונה לנשמת האדם. לא יעלה על דעת איש לומר שכשאדם עומד בבית המדרש וחושב על עבודתו, הוא נמצא בפועל בעבודה... אלא כל אחד מבין מה הכוונה: שה'מהות' של האדם איננה כאן, והיא האדם, ופשוט.
עכשיו, כשמדברים על כך ש'הנשמה כאן' או 'הנשמה שם', צריך להבין: מהו המושג 'כאן' ו'שם' אצל נשמה שהיא רוחנית כולה?!
כולנו יודעים שיש לאדם בגופו נשמה, כמו שאנו אומרים בכל יום "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא" וכו', שרק בזכותה חי האדם.
וחכמינו הקדושים דימו את הדבר לבורא בעולם:
”מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא כָּל הָעוֹלָם, אַף נְשָׁמָה מְלֵאָה אֶת כָּל הַגּוּף" (ברכות י' ע"א)
והנה, הנשמה יחד עם שלושת לבושיה, 'מחשבה דיבור ומעשה', נעלית עד מאד מכל גבול גשמי של העולם הזה, וממילא אין שייך אצלה מושג של להיות כאן או שם. אם כן, מהו פשר דירתה של הנשמה בגוף?
ועוד, אנו יודעים שרק חלק קטן מן הנשמה נכנס לגוף, והשאר נשאר למעלה, כמבואר בבהירות בספר הקדוש ליקוטי תורה, ריש פרשת האזינו:
”והנה לא כל הנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף רק הארה ממנה בלבד דרך צמצום כו'... אבל כל הנשמה ומקורה נשארה למעלה ונק' מזל" (ליקוטי תורה, פרשת האזינו, ד"ה האזינו השמים, ע"ש)
ואם כן, מה פירוש הדבר שחלק הנשמה יש לו מקום בגוף וחלק לא?
התירוץ הוא, שאכן כן: הנשמה, מאחר שהיא רוחנית, נמצאת בכל מקום ואינה נמצאת בשום מקום בעת ובעונה אחת! שהרי היא מופשטת לגמרי מן העולם על 'אזורי הזמן' הקטנוניים שלו. אלא מה? במקום שהיא 'פועלת', דהיינו שהיא עושה הבדל, שם היא נמצאת!! כשהרוחני מתגלה במקום מסוים בתוך המסגרת הגשמית הנקראת 'עולם'... הרי זה במושגי העולם הגשמי 'כאן היא'.
וכמאמר הרה"ק מקוצק זי"ע, שנשאל כילד: "היכן נמצא ריבונו של עולם?", והשיב: "היכן שנותנים לו להיכנס"...
וכבר אמרה הגמרא הקדושה, שהקיסר שאל את רבן גמליאל: אתם אומרים שבכל עשרה יהודים שורה השכינה, וכמה 'שכינות' יש? והשיב רבן גמליאל שכשם שהשמש נכנסת לכל בית שיש בו חלון, כך גם השכינה מאירה בכל פתח שפותחים לה!
”אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָמְרִיתוּ כֹּל בֵּי עַשְׂרָה שְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא, כַּמָּה שְׁכִינְתָּא אִיכָּא? קַרְיֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ, מְחָא בֵּיהּ בְּאַפָּתְקָא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עָל שִׁמְשָׁא בְּבֵיתֵיהּ דְּקֵיסָר? אֲמַר לֵיהּ: שִׁמְשָׁא אַכּוּלֵּי עָלְמָא נָיְחָא. וּמָה שִׁמְשָׁא דְּחַד מִן אֶלֶף אַלְפֵי רִבּוֹא שַׁמָּשֵׁי דְּקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָיְחָא לְכוּלֵּי עָלְמָא, שְׁכִינְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (סנהדרין ל"ט ע"א)
לפיכך נשמת האדם נמצאת בגופו, מפני שהיא עושה שהגוף יחיה, וממילא נאמר שהיא שם. אבל לא כל האור החזק של הנשמה יכול לפעול על הגוף, שהרי הגוף עבה מדי עבורה, ובקושי יכולה היא להכניס אצבע לשם... היא באה רק במינימום החסר כדי שהאדם יישאר בחיים. ואילו היתה לנשמה ברירה, היתה נמנעת לגמרי מן ההשפלה הגדולה ומן הגלות הכרוכים בהתלבשות בגוף... "על כרחך אתה חי"...
בשבת קודש, שבה חומר העולם עם הגוף מתברר מעט, יכולה התגלות עמוקה יותר של הנשמה לפעול על הגוף, והיא הנקראת "נשמה יתירה". ו"תלמידי חכמים אקרי שבת" (עפ"י הזוהר הקדוש), מפני שאין להם חומר עבה כזה, וממילא הם כלי לקבל את המדרגה הגדולה יותר של התגלות הנשמה גם כל ימות השבוע.
מובן אפוא, שכשם שהנשמה בגוף, דהיינו, מאחר שהיא פועלת שם 'התגלות' מסוימת, כך היא בכל "מחשבה דיבור ומעשה" שהיא יוצרת. אם אחד בונה שולחן והולך הלאה, הנשמה נמצאת עכשיו בשני מקומות: בגוף, שם היא מחיה חתיכת בשר ודם... והיא נמצאת עכשיו גם שם אצל השולחן, דואגת שהשולחן יעמוד... היא שם.
"כח הפועל בנפעל"
”נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" (שיר השירים ה', ו')
”במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו" (דגל מחנה אפרים, פרשת בראשית)
