- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,442
- נקודות
- 1,280
איתא במדרש (בראשית רבתי ח"א עמ' שסט): 'בשביעי ישב הקב"ה על כיסא שמחה והעביר לפניו שר של שמים בשמחה גדולה, ושר של ארץ בשמחה גדולה', והולך ומונה שם שמות שרים רבים שעברו לפני הקב"ה 'בשמחה גדולה', עד ש'היו כולם עומדין בשמחה גדולה במעון של שמחה, ושחקין ומשמחין ומרקדין ומנגנים ומקלסין לפניו בכל מיני קילוס ובכל מיני זמר ובכל מיני שבח והלל, והיה ערבות רקיע מלא שמחה, ואף אדם הראשון העלהו הקב"ה לשמי שמים העליונים לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת, והכל היו שמחין בה, ואף אדם הראשון שש ושמח עמהן, והיא הייתה תחילה וראש לכל השמחות כולם'. וכן הוא בזוהר (ח"ג קה.) 'דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא, חדוותא דכל חדוון, חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח'.
הרי שהשבת היא שורש השמחות, והיינו כי מהות השמחה היא שלימות, וכפי שביאר המהר"ל (דרך חיים פ"ו מ"ב, נצח ישראל כג לב), 'כאשר הנמצאים בשלימות נאמר (תהלים ק"ד) "ישמח ה' במעשיו", שהם שלמים'. ומהות השמחה בשלימות היצירה, היא בהיותה ראויה לתכליתה – להשראת השכינה בתחתונים, וכמו שכתב הגר"א (שה"ש א ד, ג יא) ש'שמחת לבו' היא בבניין המשכן והמקדש, שאז הייתה לפניו שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ, והטעם לכך הוא כי 'אין שמחה אלא בחופה' (סוכה כה:), שהיא מקום הראוי לייחוד. נמצא שחלוק תוכן שמחתה של השבת משמחת שאר ימים טובים, כי כל ימים טובים שנקבעו על גילויי הארות מהנהגת הייחוד לישראל, ולכך הצטוו לקיים בהם הנהגות של שמחה במצוותיהם, כנענוע הלולב, ואף הנהגות המביאות לשמחה, כאכילת בשר ויין, ובגדי צבעונין, אך שמחת השבת – היא בעיצומו של יום, שהוא החופה לייחוד השי"ת וישראל, ולכך אין צורך בשום מצוה והנהגה של שמחה, אלא קיום העונג בסעודותיה הוא פועל יוצא מהשמחה.
ובזה מיושב מה שאמרו (ערכין י:) שאין אומרים 'הלל' בשבת, לפי שאינו מועד. והקשה הגרי"פ (על הרס"ג ח"א רנה:): הרי דעת הרמב"ן (סהמ"צ שורש א) שחיוב אמירת הלל במועדות הוא מדין שמחה, ואם יש מצות שמחה בשבת, למה לא יאמרו הלל כנהוג בשמחה? ברם, לאמור, אף שעיצומו של יום הוא יום שמחה, הלא כיון שאינו מועד על גילוי ייחודי, אלא כולו יום של שלימות, לא שייכת בו מצווה על הגברא לבטא שמחתו, אלא להיכלל בה, וזה ע"י עונג שבת. וראה מנהגי מהרי"ל (יו"ט מו) שאין להתענות ביו"ט תענית חלום, ואף שמתעניין בשבת דכתיב בה 'וקראת לשבת עונג', היינו כי יש לו עונג שמתבטל החלום בתענית.
אכן ברגלים נאמרה 'שמחה', ואין שמחה אלא בבשר ויין, לכן אסור להתענות בהם. ויש לבאר כוונתו כמבואר, דבשבת אין צורך לעשות קיום לשמחה, אלא שהעונג הוא פועל יוצא ממנה, וכל שיש לו עונג אין שמחת היום נפגמת, ורק ביו"ט שצריך קיום שמחה, אי אפשר בלא אכילה. והרמ"ע מפאנו (שו"ת סי' עח) כתב: אין קידוש לבנה בשבת, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ותמה הב"ח (סי' תכו), שהרי התוס' (מו"ק כג:) כתבו שאין שמחה נוהגת אלא ביו"ט, דכתיב 'ושמחת בחגך', ולא בשבת. ולאמור הוא מיושב כמין חומר, כי כל מה שאין חיוב שמחה בשבת, הוא לגבי קיום השמחה במצוות והנהגות, אך כיון שעיצומו של יום הוא יום שמחה, ודאי שיש בו איסור של עירוב שמחה אחרת, וכמו שביארו תוס' (מו"ק ח: ד"ה לפי) שהטעם שאין מערבין שמחה בשמחה הוא כדי שיהא לבו פנוי לכל שמחה בפני עצמה, וזה ודאי שצריך להיות פנוי לקבלת שמחת השבת, אף שלגודל עניינה אינה כשמחת המועדות, אלא היא עצם מציאות היום, ולכך אין בה צד עבודה הנצרך כדי לתת לה ביטוי (אספקלריא, 'בואי שבת' הרב ח.שולביץ) (הרב חנניה צ'ולק)
הרי שהשבת היא שורש השמחות, והיינו כי מהות השמחה היא שלימות, וכפי שביאר המהר"ל (דרך חיים פ"ו מ"ב, נצח ישראל כג לב), 'כאשר הנמצאים בשלימות נאמר (תהלים ק"ד) "ישמח ה' במעשיו", שהם שלמים'. ומהות השמחה בשלימות היצירה, היא בהיותה ראויה לתכליתה – להשראת השכינה בתחתונים, וכמו שכתב הגר"א (שה"ש א ד, ג יא) ש'שמחת לבו' היא בבניין המשכן והמקדש, שאז הייתה לפניו שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ, והטעם לכך הוא כי 'אין שמחה אלא בחופה' (סוכה כה:), שהיא מקום הראוי לייחוד. נמצא שחלוק תוכן שמחתה של השבת משמחת שאר ימים טובים, כי כל ימים טובים שנקבעו על גילויי הארות מהנהגת הייחוד לישראל, ולכך הצטוו לקיים בהם הנהגות של שמחה במצוותיהם, כנענוע הלולב, ואף הנהגות המביאות לשמחה, כאכילת בשר ויין, ובגדי צבעונין, אך שמחת השבת – היא בעיצומו של יום, שהוא החופה לייחוד השי"ת וישראל, ולכך אין צורך בשום מצוה והנהגה של שמחה, אלא קיום העונג בסעודותיה הוא פועל יוצא מהשמחה.
ובזה מיושב מה שאמרו (ערכין י:) שאין אומרים 'הלל' בשבת, לפי שאינו מועד. והקשה הגרי"פ (על הרס"ג ח"א רנה:): הרי דעת הרמב"ן (סהמ"צ שורש א) שחיוב אמירת הלל במועדות הוא מדין שמחה, ואם יש מצות שמחה בשבת, למה לא יאמרו הלל כנהוג בשמחה? ברם, לאמור, אף שעיצומו של יום הוא יום שמחה, הלא כיון שאינו מועד על גילוי ייחודי, אלא כולו יום של שלימות, לא שייכת בו מצווה על הגברא לבטא שמחתו, אלא להיכלל בה, וזה ע"י עונג שבת. וראה מנהגי מהרי"ל (יו"ט מו) שאין להתענות ביו"ט תענית חלום, ואף שמתעניין בשבת דכתיב בה 'וקראת לשבת עונג', היינו כי יש לו עונג שמתבטל החלום בתענית.
אכן ברגלים נאמרה 'שמחה', ואין שמחה אלא בבשר ויין, לכן אסור להתענות בהם. ויש לבאר כוונתו כמבואר, דבשבת אין צורך לעשות קיום לשמחה, אלא שהעונג הוא פועל יוצא ממנה, וכל שיש לו עונג אין שמחת היום נפגמת, ורק ביו"ט שצריך קיום שמחה, אי אפשר בלא אכילה. והרמ"ע מפאנו (שו"ת סי' עח) כתב: אין קידוש לבנה בשבת, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ותמה הב"ח (סי' תכו), שהרי התוס' (מו"ק כג:) כתבו שאין שמחה נוהגת אלא ביו"ט, דכתיב 'ושמחת בחגך', ולא בשבת. ולאמור הוא מיושב כמין חומר, כי כל מה שאין חיוב שמחה בשבת, הוא לגבי קיום השמחה במצוות והנהגות, אך כיון שעיצומו של יום הוא יום שמחה, ודאי שיש בו איסור של עירוב שמחה אחרת, וכמו שביארו תוס' (מו"ק ח: ד"ה לפי) שהטעם שאין מערבין שמחה בשמחה הוא כדי שיהא לבו פנוי לכל שמחה בפני עצמה, וזה ודאי שצריך להיות פנוי לקבלת שמחת השבת, אף שלגודל עניינה אינה כשמחת המועדות, אלא היא עצם מציאות היום, ולכך אין בה צד עבודה הנצרך כדי לתת לה ביטוי (אספקלריא, 'בואי שבת' הרב ח.שולביץ) (הרב חנניה צ'ולק)
