אולי תביא לנו מקור לקביעה הגורפת והנחרצת ש"העיקר זה הרגש"?
מי הם אלו שעסקו בנושא שלמדו ולימדו כך?
אולי תן לי מקור אחד בחז"ל לכך שהעיקר הוא הרגש או לכך שיש איזו שהיא משמעות לרגש?
רמב"ן (איוב א' א'): והכיר איוב את בוראו ועבד אותו במצוות
השכליות מן התום ומן היושר וסור מהרע לבני אדם,
ובעבודת הלב שהיא שורש הכל, שהיה
ירא אלקים.
-מבואר שהלב הוא נוסף על השכל-
ועוד מהרמב"ן (בראשית כ"ז מ"א): כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בה דיבור בשפתים, וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב, ג),
כי הרצון יקרא "לב".
ועוד מהרמב"ן (מהמיוחס לו על ספר יצירה): בל"ב נתיבות פליאות חכמה ברא הקב"ה את עולמו, הן עשר ספירות וכ"ב אותיות וכו'. וכוונת החשבון הזה ללב,
ולב הוא רצון, כענין שנאמר (מ"ב י, טו) היש את לבבך ישר עם לבבי כאשר לבבי עם לבבך, כי קיום כל דבר הוא בעוד הרצון בו.
הר"ן (דרוש החמישי): לזה אמר (משלי ד, כג) מכל משמר נצור לבך,
כי להתפעליות הנפשיות אשר שורשם ויסודם הלב, מבוא גדול בדביקות השי"ת והקורבה אליו.
אבן עזרא (שמות ל"א י"ח) וקדמונינו אמרו רחמנא ליבא בעי ושורש כל המצוות עד
שיאהב (=רגש) את ד' בכל נפשו וידבק בו.
בעל הסולם: 'רחמנא ליבא בעי' (סנהדרין קו, ב). פירוש, שסדר הבריאה הוא 'עין רואה ולב חומד' (רש"י במדבר טו, לט), אבל רחמנא בעי מכנסת ישראל שתשנה סדר הבריאה, שתהיה התחלה מן הלב, שמקודם יהיה הלב חומד, ואחר כך 'כי עין בעין' וגו'. בזה תבין סוד 'אני ישנה ולבי ער' (שיר השירים ה, ב), כי באמת קשר הלב יותר חזק מהיוצא מן העינים, כי העין עושה פסקי פסקי, ולפעמים ער ולפעמים ישן, שמטעם זה תענוג תמידי אינו תענוג. אבל הלב תמיד ער, והייחוד נצחי וקיים.
וכן כל גדולי החסידות מצד אחד ובעלי המוסר מן הצד השני.