- הודעות
- 219
- תודות
- 734
- נקודות
- 189
איתא בפרשת יתרו (שמות י"ט ב') "ויחן שם ישראל נגד ההר" פי' רש"י "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" וכבר תמה ע"כ האלשיך כיצד שייך לומר ששאר כל החניות היו במחלוקת.
והנה מצינו לגבי מעשה קנאותו דפינחס דכתיב "לכן אמור לו הנני נותן לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וכו' ואף דהוא דבר פלא דהרי מעשה קנאות פינחס להרוג נשיא שבט בישראל היה היפך השלום בעולם וכיצד זכאי בעבור זה לברית שלום ויתרה מכך דיש דין דכהן שהרג את הנפש לא יעבוד וא"כ כיצד קיבל ברית כהונת עולם.
והנה מצינו ג' דברים המוציאים את האדם מן העולם ובניהם מידת הקנאה (אבות פ"ד מכ"א) ויעוין במסילת ישרים (סוף פי"א) דכתב בענין הקנאה על הפסוק (ישעיה יא, יג,) "וסרה קנאת אפרים" וגו' וז"ל, "דהוא השלום והשלווה אשר למלאכי השרת אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו ואין אחד מתקנא בחבירו כלל כי כולם יודעים האמת לאמיתו ועליזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם", ע"כ. והיינו משום ששורש מידת הקנאה הינה תכונה אנושית לחוש בעצמו ערך עליון והכל נסוב סביבו וע"כ חש בטובת חבירו כשלו הילכך חש שחבירו לקחו ממנו ומחסרו ולכך מוציאתו מן העולם משום דחש סתירה לכל ערכיו האנושיים, וע"כ דהוא המחסר העיקרי לשלום.
וע"כ שורש ענין השלום להכיר שתכלית בריאת העולם הייתה למטרה נעלה וגבוהה מהשגתינו וכל גשמיות העולם נבראו לשם כך ומנוהלים ע"פ מטרה זו ושוב ישכיל ש"אין אדם נוגע לחבירו אפי' כמלא נימא" (יומא לח:) וזהו שורש השלום דמעתה אין פתח למחלוקת דדעת כולם שווה ונסובה סביב ערך זה. ודבר זה שייך לכשישעבד כל רצונותיו ותכונות נפשו למטרה זו, וזהו שכתב המס"י דהיפך הקנאה הוא ידיעת האמת לאמיתו.
ונראה דזו היא מידת קנאותו של פינחס, דעניינה שחש בערכי התורה דהם המטרה העליונה וע"כ שיעבד כל תכונות נפשו לענין זה, הילכך כל דבר שבא על חשבון זה חש שמחסרו דבר, כאדם המקנא בחבירו, דהיינו שביטל כל עצמותו כלפי הבורא התברך.
ומעתה מבואר שפיר מ"ט זכה פנחס לברית שלום משום דביטל כל צורכו לערכי התורה וחש בפגיעה בתורה פגיעה בו עצמו עד כדי שעושה מעשה קנאות וא"כ הוה המעשה בשורשו השכנת שלום בעולם, והיינו משום דשורש ענין השלום הוא רק כאשר אין סתירה בין ערכי האדם לזולתו ולכך צריך דאותו ערך המסובב לצרכי האדם יהיה מאוחד ביניהם וזה ניתן רק כאשר יש ערך נעלה מצרכיהם האישיים של האדם.
וזה נמי עניין הכהונה לשעבד כל עניניו לשרת לפני מלכו של עולם וליתן מקום בבית ה' להשרות שכינתו בעולם, ומהאי טעמא אף נחלה לעצמם לא זכו משום דאין להם יישות עצמית כלל אלא כל כולם לה' ואף מאכלם משלחן גבוה קזכו להו, וא"כ מבואר שפיר מ"ט זכה פנחס לברית כהונת עולם ע"י דביטל עצמותו לגמרי לרצונו יתברך.
וזהו ענין יחוסו של פנחס בפסוק, דכתיב "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", והביא רש"י מהגמ' בסנהדרין, דהשבטים היו מבזים אותו שהוא ירש מידה זו מיתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה, ועל כן כתב הפסוק דהוא ירש מידה זו מאהרן והביאור דלא סתם יחסו הפסוק לאהרן מחמת צידקותו, אלא בא ללמדינו דמעשה זה ירש ממדת כהונתו של אהרן.
ועפי"ז מתבאר ייחוד חנייתם של כלל ישראל בקבלת התורה מכל שאר חנייתיהם במדבר, דכיון שמטרת חנייתם לקבל את התורה שוב לא היה צורך עצמי כלל ולא היה פתח למחלוקת משום דבטל רצונם לתורה הקדושה.
והנה עתה בעוונותינו כשבית ה' חרב ועירינו לשממה בעוון שינאת חינם והיינו משום דכל עניין הביהמ"ק לבטל דעתינו ומחשבתינו לשרת את לפני הבורא אך בעת שיש שינאת חינם חשים אנו על עצמינו כמרכז העולם, שוב איננו זכאים לבנין בית ה' וזה ענין האבילות להראות שרצונינו האמיתי להיות משועבדים לה' יתברך בשלמות ושתשרה שכינה בינינו במהרה.
והנה מצינו לגבי מעשה קנאותו דפינחס דכתיב "לכן אמור לו הנני נותן לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וכו' ואף דהוא דבר פלא דהרי מעשה קנאות פינחס להרוג נשיא שבט בישראל היה היפך השלום בעולם וכיצד זכאי בעבור זה לברית שלום ויתרה מכך דיש דין דכהן שהרג את הנפש לא יעבוד וא"כ כיצד קיבל ברית כהונת עולם.
והנה מצינו ג' דברים המוציאים את האדם מן העולם ובניהם מידת הקנאה (אבות פ"ד מכ"א) ויעוין במסילת ישרים (סוף פי"א) דכתב בענין הקנאה על הפסוק (ישעיה יא, יג,) "וסרה קנאת אפרים" וגו' וז"ל, "דהוא השלום והשלווה אשר למלאכי השרת אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו ואין אחד מתקנא בחבירו כלל כי כולם יודעים האמת לאמיתו ועליזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם", ע"כ. והיינו משום ששורש מידת הקנאה הינה תכונה אנושית לחוש בעצמו ערך עליון והכל נסוב סביבו וע"כ חש בטובת חבירו כשלו הילכך חש שחבירו לקחו ממנו ומחסרו ולכך מוציאתו מן העולם משום דחש סתירה לכל ערכיו האנושיים, וע"כ דהוא המחסר העיקרי לשלום.
וע"כ שורש ענין השלום להכיר שתכלית בריאת העולם הייתה למטרה נעלה וגבוהה מהשגתינו וכל גשמיות העולם נבראו לשם כך ומנוהלים ע"פ מטרה זו ושוב ישכיל ש"אין אדם נוגע לחבירו אפי' כמלא נימא" (יומא לח:) וזהו שורש השלום דמעתה אין פתח למחלוקת דדעת כולם שווה ונסובה סביב ערך זה. ודבר זה שייך לכשישעבד כל רצונותיו ותכונות נפשו למטרה זו, וזהו שכתב המס"י דהיפך הקנאה הוא ידיעת האמת לאמיתו.
ונראה דזו היא מידת קנאותו של פינחס, דעניינה שחש בערכי התורה דהם המטרה העליונה וע"כ שיעבד כל תכונות נפשו לענין זה, הילכך כל דבר שבא על חשבון זה חש שמחסרו דבר, כאדם המקנא בחבירו, דהיינו שביטל כל עצמותו כלפי הבורא התברך.
ומעתה מבואר שפיר מ"ט זכה פנחס לברית שלום משום דביטל כל צורכו לערכי התורה וחש בפגיעה בתורה פגיעה בו עצמו עד כדי שעושה מעשה קנאות וא"כ הוה המעשה בשורשו השכנת שלום בעולם, והיינו משום דשורש ענין השלום הוא רק כאשר אין סתירה בין ערכי האדם לזולתו ולכך צריך דאותו ערך המסובב לצרכי האדם יהיה מאוחד ביניהם וזה ניתן רק כאשר יש ערך נעלה מצרכיהם האישיים של האדם.
וזה נמי עניין הכהונה לשעבד כל עניניו לשרת לפני מלכו של עולם וליתן מקום בבית ה' להשרות שכינתו בעולם, ומהאי טעמא אף נחלה לעצמם לא זכו משום דאין להם יישות עצמית כלל אלא כל כולם לה' ואף מאכלם משלחן גבוה קזכו להו, וא"כ מבואר שפיר מ"ט זכה פנחס לברית כהונת עולם ע"י דביטל עצמותו לגמרי לרצונו יתברך.
וזהו ענין יחוסו של פנחס בפסוק, דכתיב "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", והביא רש"י מהגמ' בסנהדרין, דהשבטים היו מבזים אותו שהוא ירש מידה זו מיתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה, ועל כן כתב הפסוק דהוא ירש מידה זו מאהרן והביאור דלא סתם יחסו הפסוק לאהרן מחמת צידקותו, אלא בא ללמדינו דמעשה זה ירש ממדת כהונתו של אהרן.
ועפי"ז מתבאר ייחוד חנייתם של כלל ישראל בקבלת התורה מכל שאר חנייתיהם במדבר, דכיון שמטרת חנייתם לקבל את התורה שוב לא היה צורך עצמי כלל ולא היה פתח למחלוקת משום דבטל רצונם לתורה הקדושה.
והנה עתה בעוונותינו כשבית ה' חרב ועירינו לשממה בעוון שינאת חינם והיינו משום דכל עניין הביהמ"ק לבטל דעתינו ומחשבתינו לשרת את לפני הבורא אך בעת שיש שינאת חינם חשים אנו על עצמינו כמרכז העולם, שוב איננו זכאים לבנין בית ה' וזה ענין האבילות להראות שרצונינו האמיתי להיות משועבדים לה' יתברך בשלמות ושתשרה שכינה בינינו במהרה.